מכשפה. צייד. בחירה בלתי אפשרית. האהבה מעולם לא הייתה קטלנית כל כך. רוּן וינטרס בורחת. מאז שאהובה גילה מי היא […]
חלק ראשון
בראשית היה חושך. עד ששבע האחיות צחקו, והעולם נברא באחת. האחיות צעדו על גליו וחרטו את מפרציו. הן הפיחו חיים בכל הדברים וחיברו את העולם כולו באהבה, טוב ויופי.
אך הן לא יכלו להישאר לנצח. לפני שהמשיכו הלאה, הן בחרו מתֵי מעט שישמרו על העולם בהיעדרן. כדי לסייע לשומרות הללו לאהוב ולהגן על יצירתן, העניקו להן שבע האחיות מתנה.
מתנת הקסם.
ואז, כמו להבה שכבתה, הן נעלמו.
– מיתוס הבריאה
מתוך פולחן הקדמוניות
אחת
גדעון
גדעון משך בשולי הז'קט של מדיו הגנובים. האריג הירוק־יער היה נוקשה כאילו לא נלבש מעולם.
השומר האומלל שממנו נגזל הז'קט שכב כפוּת ומחוסר הכרה בארון שירות בקומה השלישית בארמון לרקמונט. מזלם של ארבעה שומרים אחרים פחות שפר עליהם. גופותיהם צפו במימי הפיורד הקפואים.
לא הייתה לו ברירה.
גדעון היה עמוק בשטח האויב. אם יתגלה, עדיף מותו מחייו.
מחשבותיו הקודרות עמדו בניגוד אפל לאולם הנשפים הבוהק שבו עמד. הוא שמע המהומי כיוון של כלי נגינה לקראת הרסיטל הפרטי שעמד להתחיל. נברשות קרצו מעל ראשו, ומשרתים תמרנו בין אורחים נוצצים באולם הנשפים של הנסיך סורן, והגישו סיבוב משקאות אחרון לפני שהמוזיקה התחילה.
בדומה לשומרים האחרים, גדעון עמד צמוד לקיר וצפה באולם, מבטו נעוץ במטרה שלו: צעירה יפהפייה בשמלה זהובה.
רוּן וינטרס.
הנסיך סורן עמד לצידה, כף ידו צמודה לשיפולי גבה. הנסיך האומברי לבש חליפה תפורה למידותיו. הסמל המוזהב של משפחתו היה רקום על הגלימה השמוטה באופנתיות על כתפו, ומבטו הלהוט שוטט על מורד שמלתה של רוּן, מזמין את חבריו העשירים לעשות כמוהו.
גדעון צפה בהם, ודמו רתח.
הוא לא הכחיש שהשמלה יפהפייה. היא נתפרה בידי מעצבת אופנתית, ומן הסתם עלתה הון. אבל זאת לא הייתה רוּן. זהב לא הלם אותה, והגזרה הייתה נוקשה. מחשוף הוִי העמוק הסתיים סנטימטרים ספורים מעל הטבור מלפנים ובבסיס עמוד השדרה מאחור, והיא העבירה מסר עוצמתי:
תסתכלו עליה. היא שלי.
הנסיך רצה שהאורחים שלו יעריצו את המכשפה היפהפייה שלצידו. בעיני סורן, רוּן הייתה יצור אקזוטי. פריט נדיר שהיה נחוש בדעתו להוסיף לאוסף שלו.
אם המודיעין מהארו נכון, הנסיך ביקש את ידה לפני שבוע. ורוּן הסכימה, בתנאי אחד: כדי לשאת אותה לאישה, עליו להעניק לקרסידה צבא.
ומשום כך גדעון התנדב למשימה.
אם יהיה לקרסידה צבא, היא תכריז מלחמה על הרפובליקה החדשה. ואם תנצח, היא תשיב את המכשפות לשלטון, ואנשים נוספים ימצאו את מותם.
גדעון היה נחוש בדעתו לעצור את זה. כל עוד רוּן היא הציר המרכזי בברית הטמֵאה בין קרסידה לסורן, הוא לא יכול לאפשר לה לחיות.
גדעון קיבל פקודת הרג, והוא עמד להוציא אותה אל הפועל. ממש כאן. הלילה.
הוא המתין כל הערב להזדמנות שלו. שעוּן על קיר חדר הנשפים ומזיע במדים הגנובים, הוא צפה ברוּן מפלרטטת עם הארוס שלה. ובסורן מפלרטט בחזרה: ממשש אותה בידיים רעבתניות, טורף אותה בעיניים יהירות.
זה דחק אותו לקצה גבול היכולת.
אלכס רק נקבר, ורוּן כבר התארסה לגבר אחר. ועוד נסיך, לא פחות.
זה מה שהיא רצתה כל הזמן? נסיך?
כמה טיפש היה לחשוב אי־פעם, שיש לו סיכוי.
גדעון מישש את נרתיק האקדח שלמותניו. הוא היה מוכן. יותר ממוכן. נדרש לו רק הרגע הנכון…
"את מתגעגעת הביתה?"
גדעון סרק את מעגל האורחים המקיפים את רוּן וסורן, עד שמבטו נחת על הדוברת: צעירה בעלת שיער הזהוב כחיטה, שנקלע לצמה שהקיפה את ראשה כמו כתר.
רוּן צחקה. "איך אפשר להתגעגע למקום שכולם בו רוצים במותך?"
גדעון ראה אותה מצמידה את גביע השמפניה לשפתיה האדומות ומטה אל פיה לגימה אחרונה.
זה היה המשקה השלישי שלה הערב.
לא שגדעון סָפר או משהו כזה.
"איך זה היה לפני המהפכה?"
"אנחנו, המכשפות, חיינו פעם כמוכם," רוּן נופפה על האולם המפואר שעמדו בו, על הנברשות הנוצצות ועמודי השיש שתמכו בתקרה המצוירת. "החיים שלנו היו מלאֵי מוזיקה, יופי, אמנות…"
כן, חשב גדעון, וכל הפאר שלכן הגיע על חשבון האומללות שלנו.
זמזום הכינורות התגבר. גדעון העיף מבט לצד השני של האולם, לאורחים שהתחילו למלא את הכיסאות שמול הנגנים.
"אבל החיים האלה נגזלו מאיתנו בלילה שגדעון שארפ הוביל חבורת מהפכנים אל הארמון."
לשמע שמו על שפתיה, תשומת ליבו שבה אליה.
"הוא רצח שתי מלכות במיטות שלהן בשעה שהשותפים שלו שחטו אותנו ברחובות. הוא היה מניח להם לרצוח גם אותי, אילו קרסידה לא הצילה אותי."
גדעון התקומם. אַת משמיטה לא מעט מהסיפור, יקירתי.
"זה בטח שובר לב," אמר הנסיך והחליק באיטיות את מפרקי אצבעותיו במורד עמוד השדרה של רוּן. "להיות כל כך רחוקה ולדעת שהדבר המחריד הזה קורה שם… אני שמח שהשתחררת מזה."
זרועו של סורן החליקה סביב מותניה כמו בניסיון לנחם אותה, אבל למעשה יותר כתזכורת: רוּן שייכת לו.
גדעון גלגל כתפיים, מאלץ את עצמו להירגע.
"מכשפות עדיין נטבחות בלי שום סיבה, כל פשען הוא מי שהן," אמרה רוּן וסקרה את הגביע הריק שבידה השלובה בזרועו של סורן. "אני לעולם לא אהיה חופשייה, עד שאחרונת האחיות שלי תהיה חופשייה גם היא."
המהום כלי הנגינה נדם, ונשמעה הכרזה: הרסיטל מתחיל.
בזה אחר זה התפזרו האורחים שבמעגל והתקרבו לנגנים.
סורן שילב את אצבעותיו באצבעותיה של רוּן ומשך אותה לעבר מושביהם. אחרי שני צעדים החל להתנגן השיר הראשון, וגדעון ראה שרוּן מהססת.
היא עצרה בפתאומיות.
"הכול בסדר?" פנה אליה הנסיך.
כשהמוזיקה התגברה, גדעון העיף מבט בנגנים. הוא הכיר את השיר, אבל לא ידע מאין.
"אני… אני צריכה לפדר את האף." נדמה שרוּן מתקשה להתעשת. "מייד אחזור…"
"אל תהיי מגוחכת," אמר סורן. "הקונצרט התחיל." הוא הנמיך את קולו. "הרסיטל הזה לכבודך, רוּן. זאת מסיבה לרגל האירוסים שלנו. את חייבת להיות כאן."
אצבעותיו לפתו אותה חזק כל כך, עד שמפרקיהן הלבינו.
גדעון כיווץ עיניים. גופו התהדק כמו קפיץ מתוח כשצפה בסורן גורר אותה קדימה, קרוב יותר לנגנים, לעצם הדבר שממנו ניסתה להתרחק.
"אני צריכה…" רוּן ניסתה למשוך את ידה. כשנדמה שסורן מהדק את אחיזתו ומסרב להרפות ממנה, גדעון התרחק ממקומו ליד הקיר. השומרים שניצבו במרחק עשרה צעדים ממנו הסתכלו עליו והזכירו לו שהוא מוקף אויבים. אסור לו למשוך תשומת לב.
חוץ מזה: רוּן לא נזקקה להצלה. זה התברר מעבר לכל ספק, כשהיא נעמדה מול סורן וחסמה את דרכו אל הכיסאות.
"אני מבטיחה שלא אחמיץ יותר מדי." היא נעמדה על קצות האצבעות, החליקה את זרועותיה החיוורות סביב צווארו של הנסיך וחיככה ממושכות את שפתיה בלחיו. כשידו של סורן עברה למותניה וליטפה את קימוריה, היא הוסיפה: "תכננתי לך משהו מיוחד להמשך, אחרי שהרסיטל ייגמר והאורחים ילכו."
לשמע המילים, ליבו של גדעון שקע. הוא ראה את סורן מרים את ידו ומחליק אותה על סנטרה של רוּן. כל גופו התאבן.
"משהו מיוחד?" מלמל הנסיך, רכן והצמיד את פיו לפיה של רוּן.
היא החליקה יד בשערו החום ונישקה אותו בחזרה, כמין טעימה לעתיד לבוא. סורן הצמיד אותה אליו, וגדעון ידע שזאת לא הפעם הראשונה. היו נשיקות קודמות. ומן הסתם יותר מנשיקות.
המחשבה עוררה בו משהו. משהו רוטט ומכאיב שנכרך סביב צלעותיו ואיים לגרור אותו למצולות.
מספיק.
הוא שלח יד לאקדח.
אבל לפני שהספיק להשלים את התנועה, חמקה רוּן מאחיזתו של סורן.
"אני חושבת שההפתעה שלי תמצא חן בעיניך." היא צעדה לאחור בלחיים סמוקות. "נראה אם תצליח לנחש מהי בזמן שאני לא כאן."
רוּן קרצה. עיניו של הנסיך כָּהו מתשוקה.
גדעון נתקף בחילה.
רוּן הסתובבה לאחור והתרחקה. סורן וגדעון בהו בה, בשמלתה החושפנית שלא השאירה מקום לדמיון.
היא חלפה במהירות על פני האורחים הצועדים לכיסאותיהם והשומרים שניצבו ליד הקירות. בחפזונה כמעט נתקעה במשרתת שנכנסה לאולם ועצרה באחת לפני שהתנגשו. הצעירה החזיקה ברעד מגש כוסות ביד אחת ובקבוק ויסקי בשנייה.
גדעון ראה את רוּן מחליפה כמה מילים עם המשרתת, לוקחת ממנה את הבקבוק ונעלמת למסדרון.
זהו זה.
הרגע שהמתין לו.
שתיים
רוּן
אל תבכי אל תבכי אל תבכי.
דמעות בערו בעיניה של רוּן כשרצה במסדרון, חולפת על פני שומרים אדישים במדים ירוקים כהים. היא שמחה ששולי הכובעים שלהם מסתירים את פניהם ואת מה שהם ודאי חושבים עליה.
אסור לה לתת לדמעות לזלוג. לא כאן. לא כשכולם מסתכלים עליה.
אבל מהר ככל שרצה, היא לא הצליחה להשיג את השיר שהמשיך להתנגן באולם הנשפים, וכל צליל בו היה חץ שפילח את ליבה.
השיר של אלכס.
הנעימה הנוגה החזירה את רוּן לווינטרסי, לפתח הספרייה שלה, שם עמדה וצפתה בחבר הכי טוב שלה רכון על קלידי פסנתר הכנף, וידיו מכשפות את החדר.
אלכסנדר שארפ.
השיר הזה — זה שהבריח אותה כעת — היה היצירה האחרונה שכתב.
רוּן נגעה בטבעת ממנו שעוד הקיפה את אצבעה, וגל צער התנחשל בתוכה. היא חיפשה אחיזה במשהו שיגן עליה מפני הגל הנורא, מפני הגעגוע המחריד, אבל לשווא.
משום כך הייתה חייבת לצאת מאולם הנשפים. כדי לא להתייפח באמצע המסיבה לרגל נישואיה הקרבים לנסיך.
היינו אמורים להיות נשואים היום.
היא הייתה מעדיפה את אלכס על פני סורן. אלכס היה החבר הכי טוב שלה. חוץ מסבתה, הוא היחיד בעולם שאהב אותה באמת אי־פעם. אף שאולי לא הייתה מאוהבת בו, זה היה עשוי לקרות עם הזמן.
אבל אלכס לא היה הדבר היחיד שעורר בה געגועים.
אם להיות כנה, רוּן התגעגעה הביתה.
הביתה.
המילה צרבה בתוכה.
באולם הנשפים, חבריו של סורן שאלו אותה אם היא מתגעגעת לרפובליקה החדשה, ורוּן צחקה בביטול.
אבל האמת?
האמת היא שרוּן התגעגעה לגינה של נאן, נוצצת מטל. היא התגעגעה לרכיבה על ליידי במרחבים הפראיים ביותר בווינטרסי. היא התגעגעה לניחוח הים והיערות והשדות. היא התגעגעה לרוחות ולסערות.
היא חיבבה את אומבריה ואת עיר הבירה שלה, קאליס. היא חיבבה את האדריכלות והאמנות, את התרבות והאופנה והאוכל, את היעדר העוינות למכשפות. זה מצא חן בעיניה לביקור או לחופשה. אבל היא לא הייתה שייכת לכאן.
רוּן לא ידעה שתרגיש ככה כשהסכימה להתחתן עם אלכס ולעזוב את הרפובליקה החדשה. היא לא ידעה שכאשר תעזוב את האי, ליבה יישאר שם.
האם אפשר להתגעגע למקום שכולם בו רוצים שתמות?
רוּן לפתה את צוואר בקבוק הוויסקי. מתברר שכן.
אלמלא צפו בה תריסר שומרים, רוּן הייתה לוגמת ישר מהבקבוק. שלוש כוסות השמפניה הקהו קצת את חושיה, חיממו אותה מבפנים וריככו את שולי שדה הראייה שלה. ככה היא צלחה את רוב הערבים לאחרונה: בשיכרון מערפל.
אבל כדי לעבור את הערב הזה, היא תצטרך יותר משלוש כוסות אלכוהול. היא תצטרך אמבט מלא.
הנעימה של אלכס הלכה והתפתחה, הלכה והתעצמה, ובעוד צליליה הנוגים חודרים לעצמותיה, רוּן הרימה את שולי השמלה ורצה, מעיפה מבטים מעבר לכתף כדי לוודא שסורן לא עוקב אחריה.
סורן. הארוס שלה.
רוּן הצטמררה, עורה עוד הרגיש רדום במקומות שבהם נגע בה.
תכננתי לך משהו מיוחד להמשך, אחרי שהרסיטל ייגמר והאורחים ילכו.
עורה התכסה זיעה קרה.
למה אמרתי את זה?
רוּן לא תכננה שום דבר. היא פשוט הייתה חייבת להימלט.
המחשבה שתלך אליו מאוחר יותר, לבדה, הפכה את בטנה. היא הייתה מעדיפה לצעוד לתוך הים בכיסים מלאים אבנים כבדות.
תגרמי לו לִרצות אותך.
זה מה שקרסידה הורתה לה כשהן רק הגיעו לאומבריה: לדאוג לכך שסורן נורד, נסיך אומבריה, לא יוכל לעמוד בפניה.
רוּן הרי הצטיינה בזה.
בפיתוי גברים.
לרשותו של סורן עמד צי של ספינות מלחמה. בתור אדמירל לשעבר בחיל הים, הוא הִרבה לנסוע ופיתח חיבה לדברים יפים ואקזוטיים. ומה שטוב מזה, הוא גילה אהדה למכשפות, והשמועה אמרה שהוא מחפש רעיה.
לפיכך ערב אחד, אחרי האופרה, בזמן שקרסידה צפתה מהיציע, רוּן חיכתה לנסיך ביציאה מהתא שלו. הוא התנגש בה ושפך יין על חזית שמלתה היקרה עד מאוד.
הנסיך נחרד מתנועתו המגושמת. ורוּן הייתה חיננית וסלחנית מאין כמוה. כדי לפצות אותה, הוא הזמין אותה לבלט בערב שלאחר מכן. ולתיאטרון בערב שאחר כך. עד מהרה הם בילו יחד מדי יום. יצאו לטיולים רגליים או בכרכרה. סעדו בארבע עיניים.
הוא היה מוקסם, ורוּן ליבתה את חיבתו. היא גילמה להפליא את התפקיד, עד שזכתה במה שקרסידה רצתה: הצעת נישואים.
אבל להפתעתו של סורן, רוּן השיבה בשלילה.
אני לא יכולה להתחתן איתך, היא דקלמה את השורות שלה, עד שאחרונת המכשפות תהיה מוגנת.
וביתר פירוט: היא לא תסכים להתחתן איתו — אלא אם כן יעניק לקרסידה צבא, שבעזרתו תכריז מלחמה על הרפובליקה החדשה.
לרוּן לא היה שום חשק להתחתן עם סורן, והיא גם לא הייתה מעוניינת לציית למלכת המכשפות. עצם הרעיון לסייע לקרסידה מילא אותה תיעוב עצמי מסחרר.
אבל קרסידה הצילה את חייה, ואת חיי סרפין. בשונה מגדעון וכל האחרים ברפובליקה החדשה, קרסידה לא רצתה במותה. וחשוב מכול: קרסידה רצתה להציל את המכשפות שהן השאירו מאחור. נערות שנרצחות ברגעים אלו ממש.
מדי שבוע הגיעו לאוזניה של רוּן שמותיהן של המכשפות שאינן עוד. משמר הדם לכד את אורליה קנטור, סיבילה רבת עוצמה — מכשפה שהייתה מסוגלת לראות את העבר, ההווה והעתיד. ועכשיו הם השתמשו בה כדי לאתר את כל המכשפות במחבואן. זה אִפשר להם ללכוד אותן ולהוציאן להורג בעקביות חסרת רחמים. לפעמים אפילו שלוש או ארבע בשבוע.
ורק הקדמוניות יודעות מה הם מעוללים לאורליה כדי לחלץ ממנה את המידע.
פעם עש הארגמן הייתה מצילה אותה. אבל העש נמצאה כאן בארמון לרקמונט, הרחק מעבר למצרֵי בארו, שתויה למחצה משמפניה.
תסתכלי על עצמך, חשבה רוּן, מתהוללת עם נסיכים בזמן שאחיותייך נרצחות.
היא נטשה את הצעירות הללו. ואם איש לא יעצור את גדעון שארפ, לא תישאר אף מכשפה ברפובליקה החדשה.
אילו רוּן עוד נמצאה באי, היא כבר הייתה מחלצת את אורליה ממעצר, מבריחה אותה ליבשת ומגוננת כך על מכשפות אחרות. אבל המוצא היחיד היה דרך הים, וציידי מכשפות עם כלבי ציד — מאומנים לרדוף אחרי ריח קסם – שָרצו בכל הנמלים. אחדים הוצבו אפילו על ספינות ששטו מהאי ואליו.
רק ספינה אחת — ארקדיה — סירבה להעלות על סיפונה את חיילי משמר הדם והמפלצות שלהם. אלא שזה רק גרם לציידי המכשפות לשוט עליה בזהות בדויה. וברגע שהספינה נכנסה למימי הרפובליקה החדשה, עלו על סיפונה כלבי ציד שהריחו כל מכשפה לפני שהספיקה לדרוך ביבשת.
גם אם תצליח לחלץ איכשהו את סיבילה, משמר הדם לעולם לא יפסיק לרדוף את האחרות. מרגלי הרפובליקה החדשה חיפשו ביבשת את קרסידה רוזבלאד ונאמנותיה, וכעת כשסיבילה בידיהם, זה רק עניין של זמן עד שיאתרו אותה במקום המסתור שלה.
הם לעולם לא יפסיקו לצוד אותנו.
הדרך היחידה להגן על מכשפות הייתה להשמיד את משמר הדם ולהחריב את הרפובליקה החדשה.
והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להחזיר את קרסידה לכס המלכות.
רוּן רצתה את קרסידה על כס המלכות כמו שרצתה חור בראש. היא הייתה צעירה נתעבת. רוצחת בדם קר. אבל לעומת החלופות — חֶברה שרצתה לקשור בשלשלאות את קרסוליהן של צעירות כמו רוּן, לשסף את גרונותיהן ולהביט בדם אוזל מגופן — קרסידה רוזבלאד הייתה הרע במיעוטו.
שכן תחת שלטונה של מלכה מכשפה, מכשפות יהיו מוגנות לכל הפחות.
עם תמיכתו של סורן, קרסידה תבטיח שלעולם לא יצודו שוב אף מכשפה.
קרסידה שהתה בעיר הבירה בחיפוש אחר בעלי ברית נוספים לכרות איתם הסכם, אבל הייתה אמורה לחזור בקרוב. ברגע שתחזור, היא וסורן יחתמו על ההסכם שעורכי הדין שלו ניסחו ויאשרו את הברית ביניהם.
ורוּן תיאלץ להתחתן איתו.
היא ראתה את חדר השירותים. רוּן בהתה בדלת. ברגע שתיכנס בבטחה פנימה, היא תיתן לעצמה להתפרק. רק לדקה. ואחרי דקה…
רוּן פתחה את הדלת בתנופה, נכנסה פנימה והניחה לדלת להיטרק מאחוריה.
נרות דלקו בחדר החשוך, מהבהבים מפמוטים על הקיר ועל מדף הכיור. בעודה מתקרבת לכיור, רוּן פתחה את בקבוק הוויסקי ולגמה לגימה ארוכה היישר ממנו. המשקה שרף את לשונה ואת גרונה.
חשבתי שהשארתי את כל זה מאחוריי.
רוּן חשבה שזה יהיה קל. היא הרי הייתה רגילה למשחק. לגלם את התפקיד של "ארוסה מאוהבת" היה אמור להיות קלי קלות.
אבל מאז מותו של אלכס – הפלרטוטים, המזימות וההונאה גבו ממנה מחיר. ולראיה, התמוטטות העצבים שכמעט חוותה מול חבריו של סורן ובקבוק הוויסקי שאחזה בחוזקה.
אחרי שנמלטה מהרפובליקה החדשה, רוּן חשבה בטיפשות שסוף־סוף תזכה להיות מי שהיא. שתפסיק להיות אשת חברה רדודה ומטופשת ותהיה מכשפה לעיני כול. שתהיה רוּן וינטרס האמיתית.
אבל מי זאת? היא תהתה. מיהי רוּן וינטרס האמיתית?
היא הדפה את השאלה.
לא משנה. קרסידה צריכה צבא, ולסורן היה צבא. על רוּן להשיג את הצבא הזה. מה שמשנה הוא מי היא צריכה להיות: צעירה שתשים קץ למשמר הדם ותבטיח סוף־סוף חיים מוגנים לכל המכשפות.
את מסוגלת. תזכרי מה עומד על הכף.
היא לגמה עוד לגימת ויסקי ארוכה בעמידה ליד הכיור, הצטמררה מהטעם והעיפה מבט במראה. דמעות זלגו על לחייה. עיניה האדומות בהו בה בחזרה, וחברבורות אדומות ניקדו את אפה ולחייה.
מבטה גלש מטה. השמלה הזהובה שסורן העניק לה לא הייתה לטעמה כלל. זהב נועד להדגשה בלבד, אחרת הוא מושך יותר מדי תשומת לב. הוא הציג את כל גופה לראווה.
היא שנאה את זה.
זה הזכיר לה שמלה אחרת. שמלה שהתאימה לה כפי שאף שמלה לעולם לא תתאים. כי מי שהעניק לה אותה ידע מה נשמתה צריכה, ולא רק גופה.
רוּן הרחיקה את המחשבה לפני שזו תנעץ בה ציפורניים.
היא לא תחשוב על גדעון שארפ. היא סיימה לחשוב עליו.
אלא שלא באמת, כנראה.
בדומה לאלכס, גם גדעון הציע לה נישואים. לא בדיוק נישואין אלא שותפות. עתיד משותף.
כפות ידיה נקמצו לאגרוף.
גדעון אף פעם לא אהב אותך באמת. הוא אהב את הצעירה שחשב שהיית. אז לא משנה מה הוא הציע.
גדעון לעולם לא יאהב מכשפה.
היא לא ידעה מה מעציב יותר: שאלכס אהב אותה, או שגדעון לא.
רוּן הייתה משוכנעת שהקפטן ממשמר הדם ירדוף אחריה — כפי שנשבע לעשות. אבל עברו חודשיים והוא לא בא.
אולי הוא החליט שאני לא שווה את נקמתו.
אולי הוא המשיך הלאה.
רוּן אִגרפה עוד את ידיה.
למי אכפת מה הסיבה? הוא איננו. הוא יצא מחייה.
דמעות שרפו בעיניה, צורבות יותר מהוויסקי. רוּן לגמה שוב בתקווה שהמשקה יקהה את חושיה מספיק כדי לחזור לאולם הנשפים. השיר של אלכס מן הסתם כבר נגמר.
אבל כפות רגליה סירבו להסתובב ולחזור.
רוּן העיפה מבט בטבעת שעל אצבעה והורידה מטה את הבקבוק.
הוא איננו. הוא לעולם לא יחזור. היו לך חודשיים להתאבל. הגיע הזמן להמשיך הלאה.
אלכס היה מבין למה היא חייבת לעשות את זה. למה היא חייבת להתחתן עם סורן. זה לא היה מוצא חן בעיניו, אבל הוא היה מבין. הא היה סולח לה.
המחשבה על אלכס — אלכס טוב הלב, החביב, המוגן — שברה אותה.
במקום להתעשת קרה ההיפך. משהו ניסה להיחלץ מתוכה בציפורניים שלופות. היא לפתה את צידי כיור החרס, נואשת לעצור אותו.
אך לשווא.
הצער התפרץ מתוכה.
רוּן לפתה את הכיור ופרצה ביבבות אילמות מטלטלות. העצב נכרך סביבה כמו שלשלאות, שמשכו אותה מטה במשקלן העצום. מרוב שהייתה מוצפת, לא שמעה את הדלת נפתחת מאחוריה.
מבעד לדמעות היא ראתה הבזק ירוק־יער מטושטש.
נפלא. סורן שלח את אחד השומרים שלו לאסוף אותי.
אין לה זכות לחמש דקות לבד?
ככה זה יהיה לשארית חייה?
היא ניגבה את הדמעות בידיה וחייכה את החיוך ששימש אותה כנשק. זה שהסווה את הריקנות שבפנים. היא התכוונה להשתמש בו מול השומר שלא חשד בדבר, אבל מבט נוסף במראה בלם אותה. רוּן הייתה מזהה את הפה האכזר הזה בכל מקום.
גדעון הטה את כובעו לאחור וכיוון אליה את האקדח.
כשמבטיהם נפגשו, ליבה של רוּן הלם כמו הוריקן.
חשבתי ששכחת אותי.
אין עדיין תגובות