החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מה שקרה בהר

מאת:
מאנגלית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2018-08 | 384 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

לופת, לא מרפה, עמוס תפניות – מותחן שלא תשכחו.

ג'רמיה סלינג'ר, כוכב עולה בעולם הסרטים התיעודיים, מאשים את עצמו. המסוק שלקח אותו להר בדולומיטים לצורך תחקיר, התרסק בגללו. הוא הניצול היחיד. ועכשיו הדיכאון והסיוטים סוגרים עליו. רק בתו קלרה מצליחה להעלות חיוך על שפתיו.

אבל כשהוא לוקח את קלרה לעמק סמוך עשיר במאובנים — הוא שומע בשוגג שיחה שמכניסה עניין חדש לחייו. מסתבר שב־1985 נטבחו שם בעמק באכזריות שלושה סטודנטים. הרוצח מעולם לא נתפס. כל חושיו של סלינג'ר נדרכים.

סלינג'ר הניו־יורקי נמצא רחוק מהבית, בהרים האיטלקיים הללו שבהם נולדה אשתו. אלא שהקהילה המקומית — הסגורה, המגובשת, השתקנית — מסתייגת מזרים שדוחפים את האף אליה, ובוודאי כאלה שמתחילים לחקור אותה על אירוע אפל מן העבר. הסיפור הולך ומידרדר, אך פתרון התעלומה הוא אולי הדבר היחיד שישמור על שפיותו של ג'רמיה.

לוקה ד'אנדראה נולד ב־1979 בבולצנו, איטליה, שם עבד כמורה במשך עשר שנים. מה שקרה בהר, ספרו הראשון, מתורגם בימים אלה לשלושים שפות.

"חכם, מסוגנן ומפחיד מאין כמוהו."  /  סאנדיי מירור

"משפטים דמויי ברק, פיתולים דמויי מפולת שלגים — מותחן מרהיב!"  /  פלייבוי

"מבריק ומרתק… ספר מתוחכם עם מגוון חשודים אפשריים, שרק חלקם אנושיים.".  /  וסטרן וול

מקט: 15100924
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


(אנחנו) ‘צוות בדרכים’

בחיים, כמו באמנות, יש רק דבר אחד חשוב: העובדות. כדי להכיר את כל העובדות על אֶבי, קוּרט, מרכוס וליל 28 באפריל, 1985, תצטרכו לדעת כל מה שאפשר אודותיי. מפני שהסיפור שלפניכם לא נוגע רק ל־1985 ולרציחות בּלֶטֶרבַּך, לא נוגע רק לאֶבי, קורט ומרכוס, אלא גם לסָלינג’ר, אָנֶליז וקלרה.

הכול קשור.

עד 15 בספטמבר, 2013, 14:22, או במילים אחרות, עד לרגע שבו המפלצת כמעט הרגה אותי, נחשבתי לחצי כוכב עולה בעולם הסרטים התיעודיים, עולם שאינו נוטה לייצר כוכבים כי אם מטאורים זעירים והרבה אוויר חם.

כפי שמקלן, החצי השני בכוכב האמור, אהב לומר: לו היינו כוכבים נופלים במסלול התנגשות עם הפלנטה המכונה ‘כישלון חרוץ’, היינו זוכים למות במפץ חום הראוי לגיבורים. אחרי הבירה השלישית הייתי מצהיר על הסכמתי. לכל הפחות היה זה תירוץ טוב להרמת כוסית.

מייק היה לא רק השותף שלי. הוא גם היה החבר הכי טוב שאדם בר־מזל יכול למצוא. הוא היה חכמולוג מעצבן, שקוע בעצמו כמו — או אפילו יותר מ — חור שחור, כפייתי במידה בלתי נסבלת ובעל נטייה להתמקד בנושא אחד, כמו קנרית על אמפטמינים. אבל חוץ מזה הוא היה האמן האמיתי היחיד שפגשתי מימיי.

מייק הוא שהבין — כשעוד היינו רק ספק־כישרוניים, הצמד הכי פחות מגניב בכל האקדמיה לקולנוע של ניו יורק (מייק בקורס במאים, עבדכם הנאמן בקורס תסריטאים) — שאם נלך בעקבות השאיפות ההוליוודיות שלנו, נחטוף בעיטה בתחת ונגמור מרירים ולהגנים כמו פרופסור קלהון (‘קרא לי גרי’) האימתני, היפי־לשעבר שהיה הנהנה העיקרי מקריעתה לגזרים של יצירתנו הראשונה והמבוישת.

זה היה רגע קסום — הבזק גאונות ששינה את מהלך חיינו, באופן קצת פחות הרואי אולי מאשר בסרטו של סם פקינפה (‘בוא נלך,” אומר ג’ון הולדן בחבורת הפראים, וארנסט בורגניין משיב לו, ‘למה לא?’), בהתחשב בכך שהתרחש בעודנו מנשנשים צ’יפס במקדונלד’ס עם מצב הרוח ברצפה — אבל חד־פעמי בתכלית. תאמינו לי.

‘זין על הוליווד, סלינג’ר,’ אמר מייק. ‘אנשים רעבים למציאות, לא להדמיות מחשב. הדרך היחידה שלנו לרכוב על הצייטגייסט המזוין היא לשכוח מסרטים עלילתיים ולהתמסר למציאות הישנה והטובה. שביעות רצון מובטחת.’

הרמתי גבה. ‘צייטגייסט?’

‘אתה הגרמני בינינו, שותף.’

אמא שלי היתה ממוצא גרמני, אבל אל דאגה, לא הרגשתי שמייק יורד עליי. אחרי הכול, אני זה שגדל בברוקלין, והוא במערב התיכון המזוין.

אם נניח רגע לאילן היוחסין, מה שמייק ניסה להגיד באותו יום נובמבר לח לפני כל כך הרבה שנים היה שכדאי לי לזרוק את התסריטים (הגרועים) שלי ולהצטרף אליו ליצירת סרטים תיעודיים. לקחת רגעים, להרחיב אותם ולהפוך אותם לנרטיב שיחליק מנקודה א לנקודה ת’, על פי תורתו של ולדימיר יאקובלביץ פּרוֹפּ המנוח (שהיה לסיפורים מה שג’ים מוריסון היה לפרנויה).

איזה בלגן.

‘מייק,’ נחרתי, ‘יש רק סוג אחד של אנשים יותר גרועים מאלה שרוצים להצליח בגדול בקולנוע: יוצרים תיעודיים. יש להם אוסף גיליונות נשיונל ג’אוגרפיק שמתחיל במאה ה־19. אבות אבותיהם של הרבה מהם מתו בזמן חיפוש מקורות הנילוס. יש להם קעקועים וצעיפי קשמיר. הם חארות, אבל מהסוג הליברלי, ובזכות זה הם מרגישים נקיים מכל חטא. ואחרון, בהחלט לא חביב, המשפחות שלהם שוחות בכסף ומממנות את מסעות הספארי שלהם ברחבי העולם.’

‘סלינג’ר, לפעמים אתה כזה…’ מייק הניד בראשו. ‘שתוק ותקשיב לי. אנחנו צריכים נושא. נושא חזק לסרט תיעודי שיעשה קופה. משהו שאנשים כבר מכירים, משהו ידוע, אבל אנחנו נציג אותו מזווית חדשה, שונה מכל מה שהם ראו עד עכשיו. תתחיל לחשוב, לשבור את הראש ו…’

תאמינו או לא, זה הרגע שבו גילו שני לוזרים שהם יכולים להפוך אפילו את הדלעת הכי משונה לכרכרה מוזהבת. כי כן, היה לי את זה.

לא יודע איך או למה, אבל כשמייק הסתכל עליי בפרצוף הרוצח הסדרתי שלו, ועלו לי מיליון סיבות לדחות את ההצעה שלו, משהו ענק התפוצץ לי בראש. רעיון מגוחך. מטורף. לוהט. רעיון מטופש עד כדי כך שהיה עשוי לעבוד.

מה יותר מחשמל, חזק וסקסי מרוקנ’רול?

בשביל מיליוני אנשים רוקנ’רול היה דת. פרץ אנרגיה שאיחד דורות. מי לא שמע על אלביס, הנדריקס, הרולינג סטונס, נירוונה, מטאליקה וכל השיירה הנוצצת שהיתה התגלית האמיתית של המאה העשרים?

קלי קלות, לא?

לא.

כי רוק הוא גם שומרי ראש גדולים, חזקים ולבושים בשחור, שנראים כמו מקררים עם עיני פיטבּוּל ומקבלים כסף כדי להיפטר מחלשלושים כמונו. דבר שהם היו שמחים לעשות בכל מקרה, אפילו בחינם.

בפעם הראשונה שניסינו להוציא את הרעיון אל הפועל (ברוס ספרינגסטין באולם בווילג’, בהופעת חימום לקראת סיבוב הופעות), יצאתי בזול עם כמה דחיפות וחבורות פה ושם. מייק לא יצא כל כך בזול. חצי מהפרצוף שלו נראה כמו דגל סקוטלנד. הדובדבן שבקצפת היה שכמעט מצאנו את עצמנו במעצר. אחרי ספרינגסטין היו הופעות של וַייט סטרַייפּס, מייקל סטַייפּ, הרד הוט צ’ילי פפרז, ניל יאנג ובּלאק אַייד פּיז, שהיו אז בפסגת הקריירה שלהם.

צברנו כמות יפה של חבּורות, אבל לא מספיק חומרים. הפיתוי לרדת מכל העניין היה חזק.

ואז השפיל אלינו אלוהי הרוק את מבטו, ראה את מאמצינו העלובים לחלוק לו כבוד, וברוב נדיבותו הראה לנו את הדרך להצלחה.

באמצע אפריל הצלחתי להשכיר את שירותינו להקמת במה בפארק באטרי. לא להופעה של סתם להקה, אלא להופעה של הלהקה הכי שנויה במחלוקת, הכי שטנית והכי מושמצת בהיסטוריה. גבירותיי ורבותיי, קבלו את קיס.

עבדנו כמו נמלים קטנות וחרוצות, ואז, כשהעובדים האחרים עזבו, התחבאנו בערימת אשפה. שקטים כמו צַלָפים. עם בואן של מכוניות הסדאן הכהות הראשונות, לחץ מייק על record. היינו ברקיע השביעי. זאת היתה ההזדמנות הגדולה שלנו. וכמובן הכול קרה מהר מאוד.

ג’ין סימונס הגיח מלימוזינה ארוכה כמו ספינת תענוגות, התמתח וציווה על משרתיו לשחרר את חברו האהוב, ההולך על ארבע. ברגע ששוחרר הפודל הצחור כשלג והשֹטני למראה, הוא התחיל לנבוח לעברנו כמו אחד מכלבי השאול של רוברט ג’ונסון (‘והיום מזכיר לי שוב ושוב את כלב השאול שבעקבותיי / כלב שאול בעקבותיי, כלב שאול בעקבותיי’). תוך שני זינוקים היה הכלב עליי. המניאק כיוון לווריד הצווארי. כדור הפרווה ניסה להרוג אותי.

צרחתי.

ובערך עשרת אלפים בריונים, שאיש לא היה מרים גבה לו הופיעו בהיכל התהילה של הרוצחים, תפסו אותנו, בעטו בנו וגררו אותנו ליציאה תוך איומים שיזרקו אותנו לים. אבל הם לא עשו את זה. הם השאירו אותנו פצועים וחבולים, מוכים ועייפים על ספסל מוקף זבל, תוהים איך הידרדרנו והפכנו לוַוייל־אי־קוֹיוֹטי. נשארנו שם, מסרבים להכיר בתבוסה, והקשבנו להדי המופע הולכים ונמוגים. אחרי ההדרנים צפינו בקהל נעלם, וממש כשעמדנו לחזור למאורת העכבר שלנו, התחילו ארבעה בחורים גדולים עם פרצופים של אסירים וזקנים של ‘מלאכי הגיהינום’ להעמיס ארגזים ורמקולים למשאית הלהקה, ואלוהי הרוק מוולהאלה קרץ לי והראה לי את הדרך.

‘מייק,’ לחשתי. ‘טעינו לגמרי. אם אנחנו רוצים לעשות סרט תיעודי על רוק, רוק אמיתי, צריך לכוון את המצלמות לצד השני של הבמה. לצד השני, שותף. החבר’ה האלה הם הרוק האמיתי. ועליהם אין זכויות יוצרים,’ הוספתי בחיוך.

החבר’ה האלה.

פועלי הבמה. אלה שעושים את העבודה המלוכלכת. אלה שמעמיסים משאיות, חוצים בהן את המדינה, פורקים אותן, מקימים את הבמה, מכינים את הציוד, מחכים לסוף ההופעה בזרועות שלובות, ואז שוב, כדברי השיר, ‘ומילים לנסוע טרם אישן.’*

הו יֶס.

מייק, אני חייב לציין, היה בלתי ייאמן. עם תועפות חנופה ודיבורים על כסף עתידי ופרסום חינם, הוא שיכנע מנהל סיבוב הופעות משועמם במיוחד לאשר לנו לצלם קצת. פועלי הבמה, שאינם רגילים לכל כך הרבה תשומת לב, לקחו אותנו תחת חסותם. ולא רק זה: הבחורים המזוקנים הם ששיכנעו את המנהלים ועורכי הדין להניח לנו לעקוב אחריהם (אחריהם, לא אחרי הלהקה — זה הקלף המנצח ששיכנע אותם) בהמשך מסע ההופעות.

כך בא לעולם: ‘נולדו להזיע: צוות בדרכים, הצד הנסתר של הרוקנ’רול’.

קרענו את התחת, תאמינו לי. שישה שבועות של טירוף, מיגרנות, הנגאוברים איומים וזיעה שבסופם הרסנו שתי מצלמות, פיתחנו התמכרות למאכלים שונים ומשונים, נקעתי את הקרסול (טיפסתי על גג קרוואן שהיה, מסתבר, פריך כמו ביסקוויט — והייתי פיכח, נשבע), ולמדנו תריסר דרכים שונות להגיד ‘לך תזדיין’.

העריכה נמשכה קיץ שלם ולוהט נטול מיזוג אוויר, בוויכוחים אינסופיים מול מוניטור הולך ונמס, ובתחילת ספטמבר 2003 (שנה קסומה מאין כמוה) לא די בכך שגמרנו את הסרט התיעודי שלנו, גם היינו מרוצים ממנו. הצגנו אותו למפיק בשם סמית, שהואיל בחמיצות להקדיש לנו חמש — ורק חמש — דקות. ותאמינו או לא, הוא הסתפק בשלוש.

‘סדרה עובדתית,’ פסק מר סמית, הקיסר העליון של הרשת. ‘שנים־עשר פרקים. עשרים וחמש דקות פרק. אני רוצה את זה לתחילת נובמבר. תוכלו לעשות את זה?’

חיוכים ולחיצות ידיים. ומשם חזרה הביתה באוטובוס מצחין. המומים ומעט מסוחררים, בדקנו בוויקיפדיה מה היא לעזאזל סדרה עובדתית. התשובה: ערבוב של דרמה ותיעוד. במילים אחרות, היו לנו פחות מחודשיים לערוך הכול מאפס וליצור את הסדרה העובדתית שלנו. בלתי אפשרי?

לא צחוק.

ב־1 בדצמבר באותה שנה ‘צוות בדרכים’ עלתה לאוויר. היא היתה פצצת רייטינג.

פתאום כולם הכירו אותנו. פרופ’ קלהון הצטלם כשהוא מעניק לנו מה שנראה כמו תועבה מעשה ידי דאלי, שהיה למעשה פרס שהוענק לסטודנטים מצטיינים. אני מדגיש: מצטיינים. הבלוגים דיברו על ‘צוות בדרכים’, העיתונות דיברה על ‘צוות בדרכים’.

אבל לא הכול היה ורוד.

מאדי גריידי מהניו יורקר קיצצה אותנו בגרזן קהה. מאמר של חמשת אלפים מילה שגם חודשים אחרי שהתפרסם עוד גרם לי לרדת על עצמי. לפי GQ היינו מיזוגנים. לפי לייף — מיזנתרופים. לפי ווג, היינו התגלמות הגאולה של דור ה־X. וזה כבר ממש דיכא אותנו.

כמה חנונים באינטרנט שמו אותנו על הכוונת ובדקו את העבודה שלנו בדקדקנות וטרחנות שהאפילו על אנציקלופדיה בריטניקה.

שמועות התחילו להסתובב, גם באינטרנט, ערש הדמוקרטיה הווירטואלית המזדיינת. שמועות שהיו שילוב בין מגוחך למטריד. על פי יודעי דבר, מייק ואני עשינו הרואין, ספידבול, קוקאין ואמפטמינים. פועלי הבמה לימדו אותנו את מאה ואחד חטאי סדום. אחד מאיתנו מת בזמן הצילומים (‘מייק, כתוב כאן שאתה מת.’ ‘לא, כתוב שאחד מאיתנו מת, למה שזה יהיה אני?’ ‘ראית את הפרצוף שלך, שותף?’)

אבל המועדף עליי היה זה: הכנסנו להיריון גרופּית בשם פאם (שמתם לב שלכל הגרופיות קוראים פאם?) וגרמנו לה להפלה במהלך טקס שֹטני שלמדנו מג’ימי פייג’.

בשנה שלאחר מכן, במרץ 2004, החתים אותנו מר סמית על חוזה לעונה שנייה של ‘צוות בדרכים’. העולם היה פרוש לרגלינו. ואז, רגע לפני שיצאנו לצילומים, קרה משהו שהפתיע את כולם, ובראש ובראשונה אותי.

התאהבתי.

מוזר ככל שהדבר יישמע, הדבר קרה בזכות ‘קרא לי גרי’ קלהון. הוא אירגן הקרנה מיוחדת של הפרק הראשון של ‘צוות בדרכים’, ולאחריו דיון — עם חובת נוכחות — לסטודנטים שלו. המושג ‘דיון’ הדיף ריח עז של מארב, אבל מייק (שאולי קיווה להתנקם במרצה שלנו לשעבר ובעולם כולו) התעקש להיעתר, ואני — שפל רוח כמו בכל פעם שמייק הכניס לעצמו משהו לראש — הלכתי בעקבותיו.

הבחורה שמצאה מסילה אל לבי ישבה בשורה השלישית, מוסתרת למחצה על ידי בחור שנראה כמו מרק צ’פמן במשקל מאה שלושים קילו בערך (מעריץ מהבלוגוספרה, הנחתי מיד), בחדר 13 הידוע לשמצה של קלהון, חדר שכמה מהסטודנטים באקדמיה לקולנוע של ניו יורק כינו ‘מועדון קרב’.

בסוף ההקרנה דיבר השמן ראשון. מה שהוא שטח בנאום של שלושים וחמש דקות אפשר לסכם במילים: ‘איזה ערימת חרא!’ ואז, שבע רצון, הוא מחה טיפת קצף והתיישב בשילוב ידיים ובהבעה מתריסה על פרצוף הפיצה שלו.

עמדתי לגמול לו בשרשרת ארוכה (ארוכה מאוד) של הערות לא־פוליטיקלי־קורקט על שמנים חכמולוגים, כשקרה הבלתי אפשרי. הבחורה הבלונדינית ביקשה את רשות הדיבור, וקלהון נענה בהקלה. היא קמה (היא היתה ממש חטובה) ואמרה במבטא גרמני כבד, ‘רציתי לשאול. מה התרגום המדויק ל־Neid?’

פרצתי בצחוק ושלחתי תודה אילמת לאמא, מוטי היקרה שלי, שהתעקשה ללמד אותי את שפת אמה. פתאום ראיתי באור שונה לגמרי את השעות שביליתי בצליפת לשון על השיניים, שאיפת תנועות וביטוי מעוגל יותר של ה־ר’, כאילו היה לי מאוורר סדוק בפה.

״Mein liebes Fräulein״, פתחתי ואמרתי, מתענג על צליל העיניים היוצאות מחוריהן כמו פקקי שמפניה, שבקע משלל סטודנטים חרמנים (והשמן בכללם). ״Sie sollten nicht fragen, wie wirNeidsagen, sondern wie wirIdiotsagen.’

נערתי היקרה, אל תשאלי איך אנחנו אומרים ‘מקנא’, אלא איך אנחנו אומרים ‘אידיוט’.

קראו לה אנליז.

היא היתה בת תשע־עשרה והגיעה לארצות הברית לפני קצת יותר מחודש, ללימודים. אנליז לא היתה גרמנייה, אוסטרית או אפילו שוויצרית. מוצאה היה בנפה זעירה בצפון איטליה שרוב תושביה דוברי גרמנית. שם המקום המשונה היה אלטו אדיג’ה או סוּדטירול.

בלילה לפני שיצאתי לסיבוב ההופעות, התעלסנו לצלילי ‘נברסקה’ של ברוס ספרינגסטין, מה שפייס אותי, לפחות במידת־מה, עם הבוס. הבוקר למחרת היה קשה. לא חשבתי שאראה אותה שוב. טעיתי. אנליז המתוקה שלי שנולדה באלפים, שמונת אלפים קילומטרים מהתפוח הגדול, המירה את הקורס הקצר שלה באשרת סטודנט. אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל תאמינו לי. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה. ב־2007, במסעדה קטנה בהֶלז קיצ’ן, בימים שמייק ואני התכוננו לצילומי העונה השלישית (והאחרונה, כך נשבענו) של ‘צוות בדרכים’, הצעתי לאנליז נישואים. היא הסכימה בכזה אושר, שהגבתי באופן לא גברי במיוחד ופרצתי בבכי.

מה עוד יכולתי לבקש.

את 2008.

כי ב־2008, כשמייק ואני המותשים היינו בהפסקה בעקבות שידורי העונה השלישית של הסיד־רע העובדתית שלנו, ביום מאי נאה אחד במרפאה עטורת צמחייה בניו ג’רזי, נולדה בתי קלרה. ואז: הררי חיתולים מבושמים, עיטורי מזון תינוקות על הבגדים והקירות, אבל מעל לכול, שעות על גבי שעות של צפייה בקלרה מגלה את העולם. ובל נשכח את ביקוריו של מייק עם החברה הנוכחית (הן שרדו בין שבועיים לארבעה שבועות, השיא היה חודש וחצי, אבל זאת היתה מיס יולי), שבמהלכם הוא ניסה בכל דרך אפשרית ללמד את בתי לומר את שמו, עוד לפני שהוציאה מהפה את המילה ‘אמא’.

בקיץ 2009 פגשתי את ההורים של אנליז, ורנר והרטה מאייר. אז עוד לא ידענו שה’עייפות’ שבה הצדיקה הרטה את החיוורון והסחרחורת, היתה לאמיתו של דבר סרטן בשלב מתקדם. היא מתה חודשים אחדים לאחר מכן, בשלהי אותה שנה. אנליז לא רצתה שאסע איתה להלוויה.

2010 ו־2011 היו שנים יפות ומתסכלות. יפות: קלרה מטפסת על הכול, קלרה שואלת ‘מה זה?’ בשלוש שפות (את השלישית, איטלקית, אנליז לימדה גם אותי, ואהבתי אותה מאוד. הייתי תלמיד שהמוטיבציה שלו נבעה ממורה סקסית להפליא), קלרה פשוט גדֵלה. מתסכלות? כמובן. כי בשלהי 2011, אחרי שהצגנו למר סמית משהו כמו מאה אלף פרויקטים שונים (שנדחו עד אחד), התחלנו לצלם את העונה הרביעית של ‘צוות בדרכים’. זו שנשבענו שלעולם לא נצלם.

שום דבר לא התנהל כשורה. הקסם פג וידענו את זה. העונה הרביעית של ‘צוות בדרכים’ היתה קינה ארוכה ואומללה לתקופה שהסתיימה. אבל כידוע לדורות רבים של קופירייטרים, הקהל אוהב להתעצב. הרייטינג היה טוב מאשר בשלוש העונות הקודמות. אפילו הניו יורקר הילל אותנו וקרא לסדרה ‘סיפור ההתפוררות של חלום בהקיץ’.

אז מייק ואני שוב מצאנו את עצמנו מותשים ואדישים. מדוכאים. העבודה שהחשבנו לגרועה ביותר בקריירה שלנו זכתה בתשבחות מפה ועד להודעה חדשה, אפילו מפי המעטים שלפני כן התייחסו אלינו כאל מצורעים. לפיכך בדצמבר 2012 נעתרתי להצעתה של אנליז לבלות חודשים אחדים בכפר הולדתה, מקום קטן בשם סיֵיבּנוֹך באלטו אדיג’ה/סודטירול, איטליה. הרחק מכולם ומהכול.

רעיון טוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מה שקרה בהר”