העיר האבודה

היכל התרבות

ריקות טיפסה במעלה קנה הנשימה והפרה את קצב דופק הלב. נקישה קרה, לקויה כמו סינקופה קצרת רוח, נדחקה אל סדר הפעימות הקבועות של המטרונום הלבבי והיא זו אשר הקפיאה את קנה הנשימה. האצבע כמו נצמדה אל ההדק, מתאווה לסחוט אותו ולשוב בצליפת קליע אל המחוזות ההם; אבל את הרפית. נשמת וספרת שלוש בשאיפה ושלוש בנשיפה, עד שרצף מראות החל להיטוות, בסדר בין מחשבותייך והלב שב לנקוף את פעימותיו הסדירות.

נשענת על מדף רחב שצילומים ישנים של סולנים ידועים שכבר מתו או חדלו לבוא, נערמו עליו ללא סדר. האכסדרה הרחבה נפרשה סביבך; על קירות הזכוכית תלויות כרזות ישנות ולשמאלך, מאחורי דוכן, גברת שמנה מוכרת תכניות. מבעד לדלתות חמושות בסדרנים מנומסים, צועדים בסך אנשים מבוגרים לבושים במיטב בגדיהם. עוצרים, מסתכלים כה וכה ומתפזרים במרחב. מקצתם אל דלתות הכניסה הצדדיות, אחרים אל המדרגות שמובילות אל היציעים. רבים נותרו בעיבורה של האכסדרה. בחוץ צופרות מכוניות שמתפתלות בחיפוש אחר חניה.

בבוקר צלצל אמיר ואמר שהגיע אמש ואת הראשונה אליה הוא מצלצל, ‘אחרי אמא שלי’ הסביר בקול עליז. ‘רק כדי שלא תעלי על דעתך לא לבוא לקונצרט הערב’.

‘בטח שאבוא, אני אוהבת את הקונצרט לפסנתר.. אבל רק אם תנגן כהדרן את האימפרוביזציות.. אתה הרי יודע, פולנק הוא חבר קרוב ‘….צחקת

‘את כל החמש עשרה?’ צחק אף הוא והחיבוק…החיבוק נתהדק בחילופי המילים…

‘לא שמעתי על השתתפות בתחרויות לאחרונה, זהו? קָצת בתחרותיות?’

‘הממ…’ התבעבע צחוק עצור ‘כבר לא צריך, לוח הזמנים שלי עמוס. חוץ מזה, בלעדייך כנראה לא אזכה. הרי רק את יודעת להכין פסנתרנים לתחרויות’.

עדיין סמוכה על המדף. כפות ידיך מנסות לשווא לדחוס את שורת הקולות והמראות שזורמים במחשבותיך כמו מים בערוץ צר, אל מתחת לערמת הצילומים המגובבים בהם את מדפדפת בפיזור נפש ועדיין, מזווית העין את מזהה דמות מוכרת חולפת על פניך בחברת אישה שנראית כאילו גילפו אותה לכדי שלמות גרוטסקית. אולם הכניסה הוצר והתארך לכדי סדק שבגבולותיו מתרחקים השניים. חושייך נדרכו. זו היא ש… הרכנת את ראשך. הסנטר נקבע בבסיס הצוואר והסדק שב והתרחב. על גב האישה המגולפת נפרשה כף יד קמוטת שנות חיים והיא כמו כיוונה את צעדיה. זו אותה כף יד פשוטת אצבעות ארוכות ודקות שנמתחה על צוואר הקונטרבאס עד שמיתריו כמעט נגעו במרום הלחי, כף יד של נער שנענתה למיתריי הקונטראבס החבוק אל חזהו. עתה, אותה כף יד לחצה בעדינות על הבד היקר של שמלת האישה וזה נדחס ברוך תחת מגעה. לאט נשאת שוב את הסנטר והאצבע נאכפה על ההדק. סדר מחשבותיך לא הופר. מישהו קרא: ‘יואל’ והאצבע הרפתה בבת אחת. הדמות המוכרת פנתה לאחור, שם היית את, בלתי נראית. להרף עין הוכית בתדהמת הפתעה מקלסתר הפנים שהתכסה במסכת זקנה, אבל רק להרף עין. האצבעות שנמתחו על מיתרי הקונטרבאס לפני שנים, התהדקו על הבד בעדינות, כמו פיציקטו איטי על מיתרים ארוכים.

מנהל התזמורת בא לקראתך ונתן בידיך כרטיס הזמנה. ‘המקום הקבוע שלך’ לחש ונשק לשתי לחייך. ‘תודה’ השבת. ‘נפגש אחרי הקונצרט, זוכרת, המנצח האורח מאיטליה’. התרה בך בחיבה ופנה ללכת. ‘והתלמיד שלך, אמיר….’ הסתובב שוב לעברך ושלח שתי אצבעות צמודות בנשיקה. לרגע צנחת, אובדת עצות, אל הקיר המחובר למדף הצילומים הישנים ולאחריו שבת, עיקשת, לתור בדווקנות אחר הגבר במסכת הזיקנה ובת לווייתו שאבדו בין האנשים שהצטופפו באולם הכניסה. פזיזה וקרת רוח סחטת את ההדק. ההמולה נבלמה וכמו כתם כהה שהלך והתרחב סביב אבן שנזרקה למים, נחתת בדממה גמורה בלב המחוזות עוצרי הנשימה וחסרי הרחמים של נעוריך המוקדמים.

גרם מדרגות מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. מלודיות, הרמוניות ומקצבים עלו וירדו בו והתפזרו בין הכיתות. מה נורא המקום הזה. עיניך נדדו אל המסדרון הארוך. מצלולי שירה ונגינת כלי מיתר התערבבו עם צלילים שבאו מתוך לב ליבו של פסנתר.

שש שנים שאת מסורה לו בכל נימי הנפש. מאז שהיית בת שמונה ומבלי להבין כיצד זה – ובגלל הבטחה אחת שהופרה! – היה לרעך היחיד. כל מה שאת מבקשת טמון בו. כל מה שאת חולמת. המורים שיבצו אותך בהרכבים קאמריים כדי לצאת ידי חובתם. התלמידים סרבו לנגן אתך. ‘לא עם הפרענקית הזאת’, את שומעת אותם מתחננים בקול ענות חלושה. ‘היא מנגנת מצוין’ אומרים המורים ומוסיפים דברים שהם עצמם מסרבים להאמין בהם

‘נגינה בהרכב מחייבת קשב וכבוד הדדי’, הם מרביצים בתלמידים תורה ואלה מתעלמים מנוכחותך. לא הבעת דעה ולא התערבת. דבקת בפסנתר. מה נורא המקום הזה.

‘כדאי לך להקשיב לכלי המיתר ולציית להם’ מטיחה בך נערה שאביה חבר כנסת ‘הרגע ירדתם מהעצים וכבר את בטוחה שאת יודעת לנגן’. והמורה נוקש על כן התווים ומבקש להתרכז. הלעג והאדישות, הבריחו אותך בהפסקות לשרותי הבנות שם נתת דרור למחנק שאין בו כעס. ידעת שאינך ראויה להימנות עם בעלי הזכויות שניכסו לעצמם את אהבת המוסיקה. לא פעם כשהתבקשת אל הלוח לפתור בעיה במתמטיקה, הלעג, צבר תאוצה כמו כדור שלג במדרון הר ופגע בך כמו קלע, אך את המשכת לרקום על רעך היחיד צלילים של תבונה ורגש שהמורים המשתוממים לא הבינו את מקורותיהם. ארבע שנים מייסרות ומלאות תשוקה. שנה אחר שנה הקשיבו לנגינתך אנשים חמורי מבע והמליצו ללא היסוס על מלגת לימודים. שנה אחר שנה.

הלכת אל דוכן הקפה וכמה אנשים ברכו אותך במנוד ראש. לגמת מן הקפה ולאט החלה מתבהרת תמונת דירה הדורה. בכל ארבע השנים שהלכת בוקר בוקר לבית הספר התיכון למוסיקה, הוזמנת אל שכמותה רק פעם אחת, בקונצרט סיום הלימודים בחודש יוני אלף תשע מאות שישים וארבע.

בסלון כוונו התלמידים את הכלים לקראת חמישיית דג השמך של שוברט. מאווררים חלושים הניסו את הלחות שחזרה והצטברה בחדר הגדול כמו ערפל. דחוקה אל פינת המרפסת עם בני המשפחות והאורחים, יושבת אמך. תיק לבן בחיקה, ידיה אסופות עליו כמו על מגן. דבר לא נותר מהדיבוק שאחז בה כשאמרה בפסקנות ש’הילדה צריכה פסנתר’. את עמדת על יד הפסנתר ובהית בקירות.

ציורים גדולים היו תלויים על הקירות והם הסתחררו, נמתחו, והתעוותו סביבך כמו צילום בעדשה רחבה. את חייבת להרים את המכסה! לגעת בקלידים, להתוודע…אבל הציורים על הקירות… זוהי, אם כן, האמנות החשובה…שלחת מבטים חטופים סביב. ניסית לעצור את המערבולת. על המרפסת הבריחו האורחים את החום בעזרת תכניות הנייר שבידיהם. ‘היצירה הזאת מאפשרת’ אמר המורה ליואל, התלמיד היחיד שמנגן בקונטרבאס. ‘מאפשרת’, הוא אמר בגוון הצרוד של קולו ויואל חייך. פניו הצרים התארכו. רק את הבנת את הפיוט והעומק של הדברים. התבוננת בו בהסתר. נרגשת והתמלאת קינאה . יואל שמר על מרחק אצילי מחבורת התלמידים האהודים. כולם רצו לנגן איתו. קונטרבאס אחד משכמו ומעלה.

בעודך לוגמת לגימה אחרונה מהקפה, הנחת את מרפקייך על הדלפק. הסאון באולם הכניסה לא הפר את המתינות הנוסטלגית של האנדנטה המהורהר של החמישיה של שוברט שמתנגן סמוך ללבך. זכרת איך לפרק זמן קצוב היית חמִישִית שוות ערך; ‘התזמור בהיר בעיקר בגלל תפקיד הפסנתר’, הסביר המורה. תזמור בהיר. ‘תפקיד הפסנתר נכתב ברֵגִ׳יסְטֵר גבוה במיוחד בעיקר במקומות בהם שתי הידיים מנגנות מלודיה אחידה באוקטבות, מבלי להזדקק לרגיסטר הבאס של הפסנתר’ הוא מוסיף כהתראה. חייכת בהכרת תודה והשבת לו ללא מילים: שוברט נתן את קו הבס בידיו האמונות של יואל.

כאשר הריקות הקרה שטיפסה במעלה קנה הנשימה הגיעה אל פתחי עינייך, עיניי הילדה שלך נעצמות. על האמנות שתלויה על קירות הדירה יורדים כמו שני מסכים כהים, שני תצלומים גדולים וישנים בשחור ולבן, אלה שהיו תלויים בחדרה של סבתא נוֹנָה. באחד מהם פניה החמורים של דודתך שמתה בגולה, שותקנית וחולה והיא בת ארבע ובשני פני סבך שמת גם הוא לפני שנולדת.

סבתא נונה שומרת בקפדנות את כללי האבל הספניולי על שני המתים היחידים במשפחתה שלא מתו בתופת האירופית. צילומיהם תלויים בחדרה שבמרכז הבית שבטבורו עומדת מיטת הברזל הגדולה שלה עם קישוטי פֵר פוֹרזֵ’ה

אחרי ארוחת הצהרים, הולכת סבתא נונה לנוח. כשהיא קוראת בשמך, אמא שלך נעקרת ממקומה והולכת אל המטבח לנקות את שיירי הארוחה. אבא שלך חוזר לחנות ברחוב מונטפיורי ואת נפתלת בין הפיתוי המבושם במיטתה הרכה של סבתא נונה, לבין הרצון העז לדבוק בגופה של אמא, בסינר שקשור למתניה. אמך מתרחקת.. היא זקופה והחלטית ואת פונה והולכת אל סבתא נונה.

‘יונה לבנה אחת, עפה בשמיים. כנפיה הרחבות צובעות אותם בלובן נוצותיה’, מספרת סבתא נונה בספניולית. ‘היא דואה ללא הפרעה והנוצות נוחתות בחיקם של ילדים והופכות לפרוטות זהב’. את עוצמת את עיניך, אוספת את הפרוטות הזוהרות אל חיקך. ‘מִי פִיז’וֹ’ בני, קוטעת סבתא נונה את מִפקד הפרוטות המצלצלות והפה הרפויה נשמעת מפיה כשריקת נחש. בכל פעם שאת הולכת למיטתה של סבתא נונה אחרי ארוחת הצהרים, היא חוזרת על הסיפור על כל פרטיו ותחילתו תמיד בשתי המילים שמסתננות בין שפתיה. היא מניחה את זרועותיה על השמיכה כמין פתיח.. ‘בכל בוקר’ מתחילה סבתא נונה ומספרת, ‘אבא שלך קושר את העניבה מתחת לצווארון מעומלן, מכפתר את חזיית המשי ומלטף את חזיתה בשתי כפות ידיו, לובש את המעיל והולך אל החנות ברחוב מונטפיורי’. את – שאף פעם אינך מספיקה להשלים את ספירת שלל פרוטות הזהב בחיקך — שוכבת לצידה של סבתא נונה, כרוכה בשמיכתה הרכה ומקשיבה בנשימה עצורה להמצאה שכובשת בכל פעם מחדש את דמיונך ומהסה את יכולת המענה. רחוב מונטפיורי בתל אביב מתגלגל בכיכר אָלְפֶנְדֶרִיאָס בסלוניקי. החנות במונטפיורי בזו שבסלוניקי עם הגנוגנת המפוארת וחוזר חלילה. ‘אף שכבר אביב, קר בחוץ. אבא שלך מחזיק בידית הגנוגנת, זו שתיפתח ותיפרס בעוד רגע. הוא מחכה לשמש שיתחזק אורה. סוּ לוּס’, היא אומרת והסמכים בשתי המילים מסתלסלים זה בזה. ‘בבית הקפה שבחצר כבר מורידים את הכיסאות על שלוליות השמש, והידית בידיו של אבא שלך מסתובבת לאט ואחר כך במרץ עד שאותיות שמו נפרשות לרוחב הבד עבות וכהות. עבות וכהות״.

דבריה של סבתא נונה מסתבכים במוחה המוכה רגשות כעס, אכזבה, בגידה וזרות. ‘הסִיוֹנוּת’ דולפת מפיה כקללה. ‘לוֹס אָסְכנָזִיס’, היא מסבירה בזעם שמבהיל את מעופה המתון של היונה. ‘פיתו אותנו לבוא לכאן ושדדו את הכבוד שלנו’. אוושת הקול הרפה שנמלטת מפיה מטילה עליך אימה. ‘איך בשפה שלהם, במילים שלהם הרעות, הפכו את כל מה שיקר לנו לחסר ערך. סִין וָלוֹר’. הרגו לאבא שלך את אהבתו לארץ ישראל. לָה מָטָרוֹן’ הרגו אותה’. היא מדגישה כל הברה במילה רבת העיצורים הזאת עד ששוליה דועכים בשקט מוחלט. המולה מתפרצת של אוטובוסים מניעה את הרחוב ‘כשהביאו את הֶרְסָל, הוא היה שם על יד הים’ נשמע שוב קולה, ‘אבא שלך הלך לעשות כבוד לאיש המת בארון והחיילים הלבנים והחרבות. הלך להגיד לו שארז במזוודה אחת את האהבה לארץ ישראל ואת האמונה בהֶרְסֵל ביחד עם התפילין והטלית ועם החליפה והכותונת המעומלנת, החזיה המתוחה והחנות האלגנטית, והכל בעברית!״ הכריזה. ״שם אמרו שהרסל יבנה בשבילנו מדינה באֶרֶס ישראל על יד הים. בשביל כולם’.

אל המוח המשותק שלך זוחלת העברית המשובשת, המביישת של אבא שלך, שגיאות הכתיב הגסות שהוא עושה בעיפרון המלוחלח שהוא שולף מבין השפתיים הישר אל דף הנייר……סבתא נונה נרדמה. היא נושמת נשימות קצובות והיונה פורחת לה. את שוכבת על הגב ורואה כיצד אבא שלך מניח את ‘ה- מזוודה ה- אחת’ על המדרכת בפתח החנות ברחוב מונטפיורי ופורק את כל מה שארז בתוכה. את אינך זוכרת את כל זה. בזיכרונותיך המוקדמים אבא שלך, השתקן, נחפז בכל בוקר ואחרי כל ארוחת הצהרים, לפני שהוא חוזר לחנות במונטפיורי, אל הטיילת שעל שפת הים, שם הוא נצמד אל גדר הברזל החלודה ותולה את עיניו במה שנמחק מעבר לסוף המים. פעם אחת, בחופש חנוכה, עקבת אחריו. הוא עמד נוקשה, כאילו מת בעמידה ורק כותנתו הרפויה מעל כרס שעבתה, נדבקה אל הגדר ונתמלאה בפתותי חלודה. סבתא נונה אומרת שכל כבודת המזוודה ההיא היתה צריכה להתחבר לארץ ישראל כמו חלקים של חליפה מושלמת ואת חשבת שאולי האריג לא היה גזור בקפידה ובגלל זה החלקים לא התאימו זה לזה בשום צד או סדר תבונת הילדה שלך לא יודעת להסביר וסבתא נונה אמרה שהאָסְכֶּנָזִיס הכריחו אותנו להיות ‘קרובים עניים’ ב’ארץ המקוללת’ ‘וכבר אין לאן לחזור’ השלימה באוזלת כוח. את כבר נואשת מלמנות את פרוטות הזהב שנפלו אל חיקך…וסבתא נונה לחשה בשנתה: ‘במונטפיורי אין יוצא ואין בא. כולם רק אתא!! כולם פועלים! והחייטים כולם מפולוניה! ואבא שלך עומד על יד המים הגדולים שהירוק של עיניו טבע בהם ומחכה. שיצטללו. אבל שם רק חול מלוכלך וסלעים מוכי ירוקת וגדר ברזל חלודה… מי יודע אילו מחשבות חולפות בראשו’ היא מקוננת. ואומרת מילים שאינך מבינה, ‘אֶל אֶסְקָרִינְיוֹ דֶזֶאָדוֹ’, והולך לחנות ברחוב מונטפיורי, זו שקנה בכספי מכירת החנות בפְּלָאטִיָיה אֵלֶפֵנְדֶרִיאַס. כך בכל יום, בכל יום. לפעמים אישה נכנסת, ומבקשת בעברית דלה מטר בד טוייד לחצאית לילדה קטנה. מוציאה ממחטה ומנסה לגרש את האבק שמצטבר על המדפים. וכשהיא הולכת, צונח אבא שלך על כיסא בין המדורים הגבוהים עליהם מוערמים הבדים המגולגלים בקפידה סביב מלבן קרטון’.

שנתה של סבתא נונה מושכת את נשימתה הכבדה אל נבכי מוחה המסוכסך אבל גופה הגדול כה קרוב, עד שאפשר להרגיש את מגע חבל הנאמנות המשפחתית המחוספס, מתהדק וכובל אותך אל דבריה. אמא שלך חולפת על פני המיטה הגדולה פעם ועוד פעם. היא רואה את החבל, שומעת את המילים המדיחות ולא עושה דבר על מנת להשיב אותך אליה . את מבינה שצעדיה ההססניים קורעים מקצת מהקורים שסבתא נונה מלפפת סביבך ואף על פי כן צעדיה הרהויים מלבים בך כעס על אוזלת היד של הנגזל כמו על הלב האטום של הגוזל.

צלצול שני השיב אותך אל עמדת תצלומי המוסיקאים שידיים רבות סתרו על המדף. עוד צלצול ויתחיל הקונצרט. נאחזת בשולי החיזיון עד שלרגע שכחת מה עומדים לנגן. דחף רגעי הסית אותך שלא להישאר, ובכל זאת נשארת ונסחפת עם הקהל שנהר בתנועה מאופקת ואחידה לכיוון דלתות הכניסה לאולם. אוזנייך מלאו בסאון החשים פנימה. פולנק, קונצרט לפסנתר, …שיחת הטלפון הבקר…אמיר… התלמיד שלך…..שבא לנגן כאן ובחיקו אוסף פרסים חשובים. כשהיה כאן בפעם הקודמת התפלאת להיווכח עד כמה שערו האפיר. מי ינצח? שאלת. המנצח ביקש לפגוש אותך אחרי הקונצרט, כך אמר מנהל התזמורת כשנתן בידיך את ההזמנה, שכחת מה שמו. הריקות הקרה גדשה את קנה הנשימה. נחלצת ונמלטת אל גרם המדרגות החיצוניות הריק מאדם אשר פניו אל מגרש החניה. הנחת את אמות ידיך על מעקה האבן הרחב, עינייך אל אולם הכניסה הצפוף. בתווך, נכרי בקרב חבורה אנושית קהה רגש, עמד אבא שלך בכותונת שפרורי חלודה דבקו בה לצמיתות.

אבא שלך מנסה להיחלץ מתוך הסבך האנושי שכמו עומד עליו לכלותו. את עוצמת את עיני הילדה ופוקחת אותן במסדרון הארוך שבבית ילדותך. סביב שולחן האוכל מסבים אביך וחבריו; הם שותים ראקי מהול במים, מעשנים סיגריות ומתבדחים על שמותיהם המשונים של האשכנזים. ‘אלה לא ימותו אף פעם’, אומר רוּבּן נחמיאס, ששערו משוך לאחור גלים גלים. ‘כי שום דבר אינם לוקחים ללב’, מחרה מחזיק אחריו שבתאי לוי שהיתה לו מספנת סירות דייגים קטנה. ‘רובנשטיין, אדלשטיין שטיין שטיין!! בוֹבֵדָדֶס, שטויות’. הם לוגמים מן המשקה הלבן שריח אניס רענן נודף ממנו וצוחקים בכל פה. את כבר תלמידת תיכון והחיזיון הזה מרתיח את דמך בכאב. את עוצמת את עיני הילדה.

בזעם פתאומי חיפשת במבטך את הנער שהנחה את האישה המעוצבת אל עבר הכניסה לאולם, את שתיקותיו העמוסות, את האצבעות האציליות שהתעלסו עם מיתריי הקונטרבס! הוא לא היה שם או בכל מקום או זמן אחר. סבתא נונה הרגה אותו בעוון שהפך אותך לקרובה הענייה… גוש היקום כולו …פניו לבשו קדרות. הרעל שסבתא נונה טפטפה לאוזניך חלחל עמוק בתוכך .. נותרו רק אצבעותיו המשמשות תמיכה בעלנית, באשה מושלמת עטויה משי יקר.

צלצול אחרון. הקהל התבקש להיכנס לאולם, הקונצרט יתחיל בעוד דקות ספורות.

את שומעת את הצלצול העדין של הפעמון האחוז בידיה של המארחת. היא מבקשת מכולם לשבת. ‘התלמידים מכוונים את הכלים’, היא מכריזה בחיוך אדיב והפעמון המוזהב תלוי גבוה בין ציפורניה המואדמות.

השליש האחרון של השנה כל כולו הכנות לקראת הקונצרטים וטקסי סיום הלימודים. צלילים כבדים של קונטרבס עמוסים בפיתויים כמוסים, עורגים, מרתקים, מלווים אותך לכל מקום ובכל זמן. ואף שאיש אינו מבקש את קרבתך את בטוחה שהוא יפנה אליך. הלא אתם מנגנים יחדיו את החמישיה של שוברט. הוא יבקש לנגן איתך. דואו. אולי לקונצרט הסיום של הרסיטלים, אולי.. פסנתר וקונטרבס. שומן. פנטזיה. בואי ננגן ביחד.. בואי ננגן ביחד…עד שיום אחד כשעברת במסדרון, עלו מתוך כיתת הפסנתר צלילים ארוכים של קשת נמתחת בדבקות על מייתרי קונטרבס. הפנטזיה של שומן בעיבוד לקונטרבס ופסנתר, ניחשת מיד. מבלי לפתוח את הדלת, ידעת שהוא זה המנגן. הצליל החד פעמי, שהיית בטוחה שהיה מיועד לך… מעולם לא גילית מי היתה התלמידה לפסנתר שנגנה אתו את ספור האהבה המוסיקלי שהיה צריך להיות שלך. הפסנתרנית העלומה שדדה בערמומיות את כבודך . בשפה שלה, במילים הרעות שלה. את היקר לך ביותר והפכה אותו לחסר ערך….מאותו היום ועד היום האחרון ללימודים, כשהיה עובר על פנייך, חשת את מבטו האדיש ננעץ בך ומאז הדואט מאחורי הדלת הסגורה התווספה אליו אירוניה פוגעת ובת צחוק סמויה, מושכת אל המצולות. החזרות על החמישיה של שוברט אבדו את קסמן. היצירה הנעימה הזאת היתה לצרור מדובלל של צלילים…במי בחר כמלווה לרסיטל שלו? אולי פסנתרנית אמיצה בחרה בו, ביואל, הקונטרבסיסט היחיד בשכבה….היינו הך. בת שבע עשרה… תלמידה מצטיינת.. לומדת עם מלגה ומושלכת הצידה מבלי לעורר עניין באף אחד. פנית שוב אל רחבת החניה. הנחת את כפות הידיים על המעקה הצונן.

הסגר על דלתות הכניסה נפרץ והקהל נהר דרכן. בתוך האולם פנימה יתגלה האופק המקווה, המוסיקה תלבן הכל, ניסית להרגיע את רוחך הנסערת ושמת פעמיך אל הכניסה. מבעד לדלתות הפעורות ראית את הנגנים חבוקים בזרועות כלי הנגינה שלהם ליבם כרוי אך ורק להמייה המתכווננת בהם…הדלתות נסגרו, אולם הכניסה התרוקן ואת נותרת בחוץ. איש במדי סדרן הסתכל לעברך בשאלה אבל את לא הגבת והוא המשיך בדרכו. שוב נמצאת מוקפת באמנות הישראלית ובשני תצלומי האבל הספניולי. הרכנת את הראש לעבר הפסנתר הישן שלך שפמוט מזויף היה תלוי מיותם בצידו האחד וממנו אל מרחבי החדר שהיה פעם חדרה של סבתא נונה, עד שנחסמת מול עיניו הבולטות בירוק של אביך.

על הטיילת מול המגדל הלבן. הוא הבטיח לאמך בית על יד הים בארץ ישראל, בה מדברים רק עברית. וכששאלה מה יעלה בגורל המשפחה שלה, האם גם הם יבואו, הוא אמר כמובן. אֵוִוידָאמֹן. אבא שלך שמצוי על הדרך החסומה אל העבר ומבטו שלוח הרחק אל מעבר לקו סוף המים. שם, כמעט בהישג יד, כמעט בטווח ראיה, כמעט. ידיך עוד ספגו את הקרירות של מעקה המדרגות של אולם הקונצרטים. רוצי על פני המדרגות וצאי אל הרחוב, חופשייה. הלא אמא שלך כלל לא שיערה לעצמה שהיא יכולה לדרוש דבר מה תמורת הפרת ההבטחה ההיא. ובכל זאת קבעה: הילדה צריכה פסנתר! והוא נכנע.

את עומדת בחדר המרווח שבמרכז הבית ובטבורו פסנתר מרהיב. הוא כמו חיה שחורה רובצת כבדה ושותקת.. שני פמוטי פר פורז’ה בשני צדדיו. אמתיים! אבל את עומדת ללא נוע בצלו האפל .

היום בו הובא הפסנתר שלך אל הבית….היום בו הונח מתחת לשני הצילומים בשחור ולבן בחדר הגדול שבו שכבה סבתא נונה שכבר היתה שרויה בשתיקה מתמשכת, ההמולה שהקימו האנשים שהציבו אותו… אמך מטאטאה את האבק שנשאר על הרצפה אחרי לכתם. את מנסה לבנות מתאם בין העובדות החסרות. היית בת שמונה ולא ידעת אם את רוצה את הדבר הזה, פסנתר שנקנה במיוחד בשבילך.

המורה לפסנתר, גרה עם בתה בקומה העליונה של בית דירות ישן ניצב לים. השכנים ספרו שבבודפשט היה אביה בן חסותו הצעיר של הרצל. כשהיתה בת שבע עשרה נשלחה לאקדמיה המלכותית הלאומית ההונגרית למוסיקה על שם פרנץ ליסט. שנים ספורות לאחר מכן כבר ניגנה עם תזמורות ידועות באירופה. כשהיתה אוחזת בפרקי ידיך ומכוונת את האצבעות שלך על הקלידים זה היה מענג ועדין כמו המחשבה על תלתלי הענבר שלה שהיו כלואים מתחת לברט סגול. לעיתים הצליח תלתל סרבן להימלט ולהתגלות לעינייך. כמו פעמון זכוכית, קרבה המורה לפסנתר את ראשה אל ראשך עד שיכולת לשמוע את הדנדון של התלתל הסורר. את זוכרת! אמא שלך הציעה שמגדה תלמד גם את בתה עדה’לה באותו הפסנתר שלך שהועמד בחדר הרחב שהיה עד לא מזמן של סבתא נונה ועתה הוא נקרא הסלון.

בעברית חסרה שנהגתה בשני מבטאים, נרקמה בין אמך לבין מגדה חברות יחידה במינה. הפסנתר עמד בתווך. עבור מגדה היה החפץ הזה המשך של אצבעותיה היפות, עבור אמא שלך הוא היה אירופה. אביך ההמום קנה אותו כדי לרצות גחמה נחרצת של אשתו. ואת – בתחילה התהלכת סביבו בתימהון. אצבעותיך רפרפו על גופו החלק שצבעו כצבע החלודה . מגדה עמדה מנגד וייצבה את אחיזתך בו והמוסיקה נבעה מתוכו. שפעה חדשה ומפתיעה. מנגינות לא הותירו בך רישומים. שעורי הזמרה בבית הספר שיעממו אותך והסלסולים התורכיים מפיותיהם של אביך וחבריו, נחפרו ממעמקי עולמות אפלים ורוויי צער. המוסיקה של מגדה, לעומת זאת, הייתה אופטימית ורצינית, או ילדותית ומרקידה. בכוחה הפתייני, סילקה את הסלסולים התורכיים חזרה אל העולמות החבויים מהם הגיחו. האצבעות ההססניות של שתי התלמידות ואלה החזקות של המורה לפסנתר, התפשטו בחדר ואף חמקו מבעד לחלון הפתוח אל הרחוב היוקד והמפויח מעשן אוטובוסים. אך נדמה היה שהחרטה והחרדה, שמוצאותיהם נחסמו בקולות שקטים והתנהגות רהויה, התרככו אף הם. הפסנתר היה של מגדה, אך אט אט בהשפעת המורה לפסנתר היה גם לחלק מגופך כמעט. בכל פעם שמגדה הרימה את המכסה, נשאבת לקרבתה ויחד התרוממתן וריחפתן תחת האצבעות של מורה ותלמידתה. שתיכן. אל מול עיניה המשתאות של אמך.

בעל כורחך נשאת את עינייך אל על…מעל מעקה האבן מרחפת…תלתלים אדמוניים עם משיכות מכחול כהות ושולי חצאית בהירה מרובת קפלים. כמו כנפי ציפור גדולה ברוח קלה שבאה מן הים. אספת את נוצותיה והן לא הפכו לפרוטות זהב. רטט עז אחז בך. צליליי הפרק השני מתוך הקיסר של בטהובן. המורה ניגנה את סולו הפסנתר. תלתליה, חופשיים מאחיזת הברט, היטלטלו בסערת התרגשות או בתוגה מתייסרת. ואז היתה עוצרת ועוצמת את עיניה במין ערגה, כמו מחכה לכניסת התזמורת. היא נושמת נשימה עמוקה ומקשיבה בתשומת לב למוסיקה האילמת… עמדת מאחוריה זקופה, לא מעיזה לזוז, מקשיבה לאלם שרוחש באוזניה וחשה בליבך: הפסקת יגון…הפסקת יגון…צללים אפורים נמתחו על פניה הדרוכים, על עפעפיה. היא הקשיבה והקשיבה ואחר כך, הניחה בעדינות את כפות ידיה, מוכנות על הקלידים וכמו על פי סימן של מנצח נכנסה, פרצה פנימה. נגינתה נדחקה כמו מבעד לפתח צר בסער ופרץ.

הפסקת יגון.. היא לימדה אותך להכיר את הפסנתר, את חלקת עורו השחור, עד כמה יש לדחוק בקלידיו על מנת שיענו לאצבעות המבקשות למצות את מה שחבוי בם. מאדאם, כינתה את אמך הנרגשת כשניסתה במילים רזות לשתף אותה בסיפורים המרתקים על הכישרון שלך המתגלה לאט ועל מה שעוד נכון לך. אמך קיבלה באדישות את המחמאות שהרעיפה המורה לפסנתר על בתה. היא היתה שבויה בחברות, ובתחושה הבטוחה שהיא חולקת עם האישה הצעירה זיכרונות, שברון לב ואכזבות. ואז היא ובתה עברו לירושלים. את מנסה לאחות קרעי זיכרונות. האם שם הן הצטרפו לאב? מה חשבה אמך? האם מגדה היא זו שהפנתה אותך למורה נעים ההליכות וחמור הסבר? תמו הימים בהם ראתה אמך את מגדה מכוונת בלי מילים את אצבעותיהן ופרקי ידיהן של שתי תלמידותיה על הקלידים. מעתה נסעת אל המורה החדש בגפך.

כשהמורה אמר ‘באך הוא קומפזיטור דידקטי’. החולם שב-ק’ התעגל כמעט לשורוק וההברות התרווחו. ‘אבל״, הטעים, ‘לא מנגנים באך באופן דידקטי’. את תלית בו עיניים וחשבת שאולי הוא מדבר כל כך לאט מפני שהוא מתקשה לדבר עברית. אבל היא נכונה ופשוטה לא מגוחכת כשל אבא שלך. אז אולי ככה, פשוט, מדברים בגרמניה…את מבינה’, המשיך ‘כשמנגנים באך יש לחשוב דידקטי’. הב’ הרפויה נשמעת בפיו כפ’ רפויה – ‘ולנגן מפה’ הוא מניח את כף ידו ארוכת האצבעות על הלב. ‘היצירה המונומנטלית שלו das wohltemperirte clavier היא מאד דידקטית. בעברית: פסנתר מושווה. את יודעת מה זה דידקטי?’ הוא שואל באופן מפתיע וכשאת מניעה את ראשך לשלילה, הוא נתלה בעיניך המורמות לעברו בציפייה ושותק. אחר כך חייך ואמר בשקט. ‘אני אסביר לך. .. את יודעת שבאך כתב את כל הפסנתר המושווה בשביל התלמידים שלו?’ ‘מה זה פסנתר מושווה?’ התפרצה מפיך שאלה. והוא אמר שבעברית זה קצת קשה לתרגם אז יש קומפרומיס ‘את יודעת מה זה קומפרומיס?. יש שקוראים ליצירה ‘מקלדת מכוונת היטב’ ומה את חושבת על שם כזה’? את משרבבת את שפתך התחתונה ומרימה כתפיים כלא יודעת מה להשיב. ואז חייכת מלוא הפה ואמרת: ‘זה יותר ציורי’. והוא חזר אחרייך במין צער שמחק את חיוך השמחה מעל שפתייך והוסיף בהתרגשות: ‘זוהי אמנות הקונטרפונקט בשיאה’ ואחר כך ניגנת אינוונציה של באך. את לא מנגנת ‘מפה’ וחושבת דידקטי, את פשוט שבויה בקסם הצלילים המתרוצצים כאילו איבדו את דרכם הם אצים רצים האחד בעקבות האחר נפגשים ושוב נפרדים עד שבסוף כולם מסתדרים במקומותיהם המדויקים ואת שוב שמחה.. ‘אני אוהבת את באך’ והמורה חייך אליך ‘את מנגנת טוב באך’.

בסוף כיתה ח’ הוזמנה אמך לביתו כדי למסור בידיה את חוות דעתו המיועדת למנהל בית הספר היסודי והממליצה לשלוח אותך לבית הספר התיכון למוסיקה. חודש יולי יקד בחום שכמו פסח על השכונה שטבלה בירוק. המרחב בין הבניינים השקטים השתרע בצל שיחים רחבים. גדרות אבן נמוכות הפרידו בין החצרות ואת טיפסת וצעדת עליהן לצד אמך השותקת. נוכחותה החריגה בדירתו של המורה לפסנתר, הדגישה את גודלה, את יפי רהיטיה, את הנוף הירוק שנשקף מן המרפסת ואת השקט הרך שהדיו היו המצע לנגינה שלך ולמידת הקשב של המורה. האם שמחה? האם היתה גאה? בך? שהבאת אותה אל מקום ישוב כה שונה ממקום מגוריכם? אמך נטלה את המכתב כמו כתב האמנה אותו הגישה למנהל בית הספר היסודי .

במשרדו שבקומה השלישית, יושב מנהל בית הספר היסודי. איש נמוך קומה שגופו חבוי מאחורי מכתבה גדולה. מולו יושבת אמך, אמותיה אזוקות ברצועות הקצרות של התיק שלה ורגליה שלובות בחן פצוע. כך היא נגלית לעינייך מבעד לדלת שנפערת כמו מעצמה. את מנסה להתרכז בדברי המנהל, אבל שימת הלב שלך נתונה למאמץ הפיסי של אמך לשמר את תנוחת הישיבה האלגנטית. דברי המנהל מסתננים אליך כמו רסיסי הנאומים של בן גוריון שהיו מציתים את חמתו של אביך. תלמידה מצטיינת….ידוע לי…המוסיקה ממלאה את חייה…ראויה לטוב ביותר…בית הספר התיכון למוסיקה…נאותו לקבלה…המנהל שם…קולגה נכבד…נעתר לבקשה יוצאת הדופן…בוגרי בית ספרנו בדרך כלל….בתי הספר המקצועיים ערוכים ללמדם מקצוע אבל…כמובן…כבוד גדול לבית ספרנו…דבר אינו ניכר על פניה של אמך, רק הגוו מזדקף בכל פעם קצת. היא לא מתירה את השילוב המאולץ של רגליה…

‘ברכות!’ חייכו אליך שני גברים שבאו מולך. הטית את ראשך בשאלה.

‘על דנה חסיד. תחרות המלכה אליזבט. זה לא קוטל קנים!’.

‘אה כן, תודה רבה…’ וכבר לא ידעת מה להוסיף. ‘תלמידה מצטיינת’ צחקת צחוק קצר.

‘תלמידה מצטיינת למורה מצטיינת’. צחקו אף הם צחוק קצר ופנו לדרכם.

‘תהנו’ פלטת מאין לך דבר אחר לומר.

‘כן כן גם את, ואל תהיי שיפוטית מאד עם אמיר הערב…’

התלמידים שלך… דנה עמדה יום אחד בפתח ביתך והגישה לך מכתב המלצה מן המורה שלה. היא טובה מדי בשבילי, כתב, אינני מצליח לשחרר את הכוחות שלה. לדעתי היא אינה נותנת אמון בעצמה. רק את יכולה…ולטעמי חייבת. נסי.

התכוונת להשיב את פניה מפאת זמנך המוגבל. ‘אני עמוסה’, התנצלת והזמנת אותה אל ביתך פנימה. וכשלא זזה ממקומה אמרת: ‘בואי, היכנסי נשתה קפה’…אבל היא לא משה, עמדה כמו בפני שוקת שבורה. אובדן העצות שנשקף מעיניה הזכיר לך את מחוזות העבר שלך. בהרף שנייה החלטת שלא תתני להם דריסת רגל ומלמלת: ‘בואי, היכנסי כבר. נמצא זמן’.

דנה מתיישבת אל הפסנתר תנועותיה מצומצמות. היא מתחבאה מאחורי רוּבָּטוֹ תכוף. היזהרי ברובטו דנה, הוא יקר המציאות. אל תשתמשי בו לעיתים קרובות שלא יישחק. ביתר פשטות. בטאי כל צליל. ארטיקולציה. שירי בתוכך את המנגינה ואל תתני לה לחכות לליווי. הפרידי בין השירה שבפנים לבין הביטוי החיצוני שלה, הטכני כמעט. רק כך יש לזה משמעות. כבדי כל צליל שמפיקות קצות אצבעותייך. היזהרי מהפְּיָאנוֹ שלא יעלם בתוך השקט של עצמו. חשבי על שיר ערש.. ייצוג של שיר ערש. הקשיבי, ואל תבכי. את מבינה היטב, עכשיו רק להעיז. אני אספר לך משהו. כשהייתי תלמידה באקדמיה הלכתי לחזרה של מאריי פרחיה בהיכל התרבות. ישבתי קרוב ובצד שמאל כמו שמגדה, המורה הראשונה שלי לפסנתר לימדה אותי, ‘כדי לראות את האצבעות’. קצותיהן שריחפו מעל הקלידים, נטפו עסיס זהוב וסמיך. זה היה כל כך אמיתי. זאת טכניקה! טכניקה היא אמנות.

‘אין לי מספיק כוח’.

שטויות. הרפי את המצח. אל תכלאי בתוכך, הקריני את הצלילים מתוכך. דמייני ביניהם משיכות קשת ואל תתני לצליל לפוג. מוטיב חוזר גם אם הוא צבוע בצבע שונה, הוא עובר כחוט השני לאורך היצירה. שמרי עליו.

נוחי עכשיו

… דנה מנגנת את האינטרמצו בלה מינור של ברהמס ואת מתרוממת לאט מעל המושב שלצידה ובאה לעמוד מאחוריה שלא כמנהגך, מנהג מורה. בתחילה היא משתהה על הקלידים אחד לאחד ממצה את כל היכולת שלהם עד שהיא מתייצבת בשערי העולם המוסיקלי שכבר נפרש מולה… היא נכנסת אל תחומי הקסם של המוסיקה כמו מבקשת רשות. ופעם נוספת, נחושה יותר, אך אינה מוותרת על העדינות. איזו עדינות! את נאנחת אנחה עמוקה מאוד והיא גולשת פנימה. האצבעות גומעות את המרווחים. היא הולכת ומתאהבת באצבעות נחושות ובעוצמה של פסנתרן גבר. גבר מאוהב. ובפעם הבאה בעוצמה שבחיוך של אישה. המוסיקה של שניהם נפתלת זו בזו ואז באים היסוס ושהות. היא שבה אל השער. הפעם נפרדת. צער הפרידה מכסה את האקורדים האחרונים של היצירה….

כף ידך חולפת על האבן הקרירה. עמודת הציונים הגבוהים של תעודת הבגרות קופצת מול העיניים. בעטת בה וסגרת את מכסה הפסנתר. באקדמיה למוסיקה נערכו ‘שעורים פתוחים’ צרוף מילים נטול חן. קירות המסדרון הקצר לאורכו צעדת הדיפו ריח חרב. הצצת לתוך הכיתות הגדולות ונסוגות במהירות. עצרת מול דלתות מתכת של מעלית שהחליפה את גרם המדרגות העולה לשמיים. את צריכה לוותר. אין מנוס. אינך רוצה להעמיד את המוסיקה האהובה בניסיון. יש דברים שלילדה שבאה ממוצא נחות, לא יקרו לעולם. ארבע שנים רוויות צער וחדווה העידו שאת יכולה. התחושה הנשגבת, הבהירה שנועדת…לשווא. ילדה כזאת, צריך שיימצא לה חתן ראוי כפי שהמו באוזנייך מכל עבר מאז ילדותך. לא היה בך כעס. תלית באמך מבט מצפה, חיפשת בעיניה השתתפות או ההפך, רווחה, אבל היא החרישה. הפקירה את גורלך בידיה של סבתא נונה שגם אחרי מותה ממשיכה ומטפטפת רעל לתוך אוזנך. ישבת מול הפסנתר האביון שלך ובהית במכסה הסגור כמניין השעות שהתאמנת בו עד לא מכבר. החלטת להתגייס לצבא והתקופה ספקה לתבוסה מרחב מחיה. כשחזרת בתום שנתיים הדקה אמא שלך את ראשך בין שתי כפות ידיה שכבר היו מחוספסות-עד מעבודות הבית ואמרה: ‘יָה בָּסְטָה! די! עכשיו את לא פרענקית. שילמנו מחיר, את כמו אשכנזיה עכשיו. מָנְסֵבֵיקוֹ קוֹם אִיל פוֹ, בחור ראוי, יבקש אותך. עוד תראי’ והוסיפה מילת חיבוב ‘פִיזִ’יקָה מִיָה’. ילדונת שלי. ביטוי החיבה היחיד שאי פעם שמעת מפיה. ”אמא, אני יפה’? שאלת עצורת נשימה, כמי שנִתנה לה הזדמנות קצרה אחת. ‘בשבילי את יפה’ ענתה ופנתה לענייניה ‘אני אלך לאקדמיה’ נמלטו מפיך מילים שלא התכוונת לומר ואת היית להן אסירת תודה! הבעת פניה הנחושה, כפות ידיה המחוספסות על רקותייך לא נבלו מאכזבה, אדרבא, הן היו הצהרת התמיכה בך והמניע להצלחתך באקדמיה. אף שלא היה שם מורה שסימן את מקומו של הלב, או הניח ידו על המצח כשאמר שעל באך צריך לחשוב מ’כאן’ ולנגן מ’כאן’ ולא נמצא מישהו לו יכולת לומר ששוברט נתן את תפקיד הבאס בידיו האמונות של יואל. אבל היה ג’ון אקלי שהגיע מבוסטון ללמד סמסטר אחד. הוא ואשתו הזמינו אותך לא פעם לכוס יין בדירונת שקיבלו מאוניברסיטת תל אביב. ג’ון אמר שלא יניא אותך מכוונתך להיות רק מורה ‘אבל’ אמר וקולו כקול המורה הייקה של ילדותך: ‘מורה אמיתית היא מיילדת. A good piano teacher is a super midwife צריך תעצומות גוף ונפש כדי להביא לעולם פסנתרן. ההריון הוא היכולת הביצועית שלך. את פסנתרנית! אל תשכחי. רק מהכישרון שלך כפסנתרנית יוולדו פסנתרנים. אחרת אין טעם’. אמר וחייך מעל הכרס השופעת שלו. אשתו חייכה אף היא ואמרה שאולי כדאי לחשוב שוב. עם כשרון ואהבה כמו שיש בך למוסיקה ולפסנתר. רצית לספר לה על סבתא נונה שהזהירה אותך במיוחד מפני אנשים כמותה וכמו ג’ון. ושתקת; שתיקה תמורת אהבה והערכה. הזוג אקלי חזר לבוסטון ואת סיימת את הלימודים בהצטיינות

והתחלת ללמד

הדלתות נפערו בבת אחת והקהל נהר אל המזנון. הפסקה