החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לורד ג'ון ויד השטן

מאת:
מאנגלית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2018-05 |
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

דיאנה גבלדון חוזרת ב־3 סיפורי דרמה אנושית במיטבה, המפליאים לתאר את הקריירה הבודדה, המעונה והאמיצה של הלורד ג'ון גריי —

גבר שנלחם בשם מלכו, כבודו שלו וסודותיו.

בלורד ג'ון ומועדון אש הגיהינום, מבחין לורד ג'ון בזר בפתח מועדון ג'נטלמנים, שדוחק בו נואשות למפגש פרטי. את המפגש מסכל רצח מפתיע, ולורד ג'ון נותר לדשדש במבוך בגידות פוליטיות ואגודה סודית מושחתת.

בלורד ג'ון והסוּקוּבּוּס, חיילים אנגלים המוצבים בפרוסיה נרעשים בשל ביקורים ליליים של אישה קטלנית, שמוצצת את נפשם וחייהם של גברים. לורד ג'ון שנקרא לחקור את המכשפה הלילית, חושף חייל שנרצח וצוענייה בוגדנית ומגיע למסקנה הקודרת שמבין כל הרוחות הרודפות את האדם, אין מפחידות מרוחות הרפאים שמעורר הלב.

בלורד ג'ון והחייל רדוף הרוחות, לורד ג'ון נקלע לאירוע קטלני של תותח שהתפוצץ בשדה הקרב. אחרי שנפצע באותו קרב, הוא נקרא להעיד, ועד מהרה מתעמת עם שדיו ועם האפשרות המערערת שבשורות צבא הוד מלכותו פועל בוגד.

דיאנה גבלדון, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית ותואר דוקטור באקולוגיה, לימדה שתים־עשרה שנים באוניברסיטה לפני שפנתה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא חיה בסקוטסדייל, אריזונה, עם בעלה, שלושת ילדיהם ובעלי חיים רבים. עד כה נמכרו בעולם 26 מיליון עותקים! של ספריה. הסדרה נוכרייה עוּבּדה לסדרת טלוויזיה מצליחה.

"דיאנה גבלדון נולדה לספר סיפורים."                       לוס אנג'לס דיילי ניוז

"בַּסיפורים המבעבעים מתשוקה, טירוף ומזימות פוליטיות, גבלדון מוכיחה שוב שהיא יודעת לעורר את ההיסטוריה לחיים, כפי שמעטים עשו לפניה."                                                         ניו יורק דיילי טיימס

מקט: 15100893
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

גבר אדום שיער

לונדון, 1756

מועדון ג'נטלמנים, אגודת חובבי אומצת הבקר האנגלית

לורד ג'ון גריי תלש את מבטו מן הדלת. לא, לא, אסור לו לפנות וללטוש עיניים. כיוון שהיה צריך למקד את מבטו בדבר־מה, נעץ את עיניו בצלקת של קְווֹרי.

'כוסית בשבילך, אדוני?' הארי קוורי בקושי המתין שמלצר המועדון ימזוג לחברו. הוא רוקן את כוסית הקלארט והושיט אותה למילוי. 'ועוד אחת, אולי, לכבוד שובך מן הגלות הקפואה?' קוורי חייך חיוך רחב, הצלקת משכה את זווית עינו לקריצת זימתית, והוא הרים שוב את הכוס.

לורד ג'ון הטה את כוסו כדי להשיב להרמת הכוסית, אבל בקושי טעם מתוכנה. הוא התאמץ להמשיך להביט בפניו של קוורי, משדל את עצמו לא לפנות וללטוש עיניים, לא לבהות בהבזק האש בפינה שתפס את מבטו.

הצלקת של קוורי דהתה, התקשתה והתכווצה לאִבחה לבנה דקיקה. טבעה התחוור רק בזכות מיקומה, קו אלכסוני לאורך לחי אדמדמה. במקום להיעלם בפנים שהחיים הקשים חרצו בהן קמטים, היא נותרה גלויה. אות כבוד בעיניו של הנושא אותה.

'כה אדיב מצדך לציין את חזרתי, אדוני,' אמר גריי. לבו הלם באוזניו והשתיק את מילותיו של קוורי — דבר שלא פגע אנושות בשיחה.

לא, ציין מוחו ההגיוני, זה לא יכול להיות. אלא שלהיגיון לא היה דבר וחצי דבר עם מהומת הרגש שבתוכו, עם התחושה המתפרצת שאחזה בעורפו וישבנו כאילו בכוונתה להניף אותו, לסובב אותו ולאלץ אותו בכוח לרדוף אחרי הגבר אדום השיער שראה בחטף.

מרפקו של קוורי ננעץ בו בגסות, תזכורת לכאן ולעכשיו.

'…בין הגברות, הא?'

'הא?'

'אמרתי שלא רק אני שמתי לב שחזרת. גיסתי הפצירה בי שאמסור לך דרישת שלום ואגלה איפה אתה משתכן. אתה גר עם הגדוד?'

'לא, כרגע אני בבית אמי, ברחוב ג'רמין.' גריי גילה שהכוס שלו עדיין מלאה, הרים אותה ולגם לגימה ארוכה. הקלארט של מועדון האומצה היה מבציר משובח, אבל הוא בקושי הבחין בטעמו. מחוץ לאולם נשמעו קולות ויכוח רמים.

'אה. אני אעדכן אותה, אם כך. אתה יכול לצפות להזמנה שתגיע עם דואר הבוקר. לוסינדה שמה עין עליך בשביל דודנית שלה, אני מניח — יש לה להקה שלמה של קרובות משפחה עניות אך נאות, שהיא מתכוונת להוביל לנישואים טובים.' שיניו של קוורי נחשפו לרגע. 'ראה הוזהרת.'

גריי הינהן בנימוס. הוא התרגל לגישושים כאלה. כצעיר מבין ארבעה בנים לא היה לו סיכוי לתואר, אבל משפחתו היתה עתיקה ומכובדת, אופיו וחזותו מושכים בהחלט — ולא היה לו צורך ביורשת, שכן היה בעל אמצעים.

הדלת נפתחה בתנופה, משב רוח עז חצה את החדר, האש באח שאגה כמו להבות האדס והעיפה ניצוצות על השטיח הטורקי. גריי הודה לאל על פרץ החום, שכן היה בכך כדי לתרץ את הסומק שהחל להתפשט בלחייו.

לא דומה. כמובן שהוא אפילו לא דומה. מי ידמה לו? ובכל זאת בתחושה שמילאה את חזהו היתה מידה שווה של אכזבה והקלה.

הגבר היה גבוה, כן, אבל לא גבוה להדהים. צנום, כמעט עדין. וצעיר, צעיר מגריי, לדעתו. אבל השיער — כן, השיער היה דומה להפליא.

'לורד ג'ון גריי.' קוורי הבחין בצעיר, הניח יד על זרועו וסובב אותו לעריכת היכרות. 'הרשה לי להציג לך את דודני מתוקף קשרי נישואים, מר רוברט ג'רלד.'

מר ג'רלד הינהן ביובש ואז כמדומה התעשת. הוא הדף את הדבר שהסעיר את הדם שמתחת לעורו הבהיר, קד קידה ואז נעץ בגריי מבט היכרות לבבי.

'אני לשירותך, אדוני.'

'ואני לשירותך.' לא נחושת, לא גזר. אדום עמוק, על גבול החום כמעט, עם פסים והבזקים של אדמדם וזהב. העיניים לא היו כחולות — השבח לאל! — צבען היה חום קורן ורך למדי.

פיו של גריי יבש. למרבה ההקלה קוורי הציע משקה, ולאחר שג'רלד נעתר להצעה הוא סימן באצבעותיו למלצר וכיוון את שלושתם לכורסאות, בפינה שעשן טבק ריחף בה ושימש מסך הגנה לכמה מהחברים הפחות תוססים של מועדון האומצה.

'את מי שמעתי במסדרון?' דרש קוורי לדעת ברגע שהם התיישבו. 'בּאבּ־דוֹדינגטוֹן, לא? לאיש יש קול של תגרן.'

'אני — הוא — כן, זה היה הוא.' עורו החיוור של מר ג'רלד, שטרם התאושש מסערת הנפש שאחזה בו לפני זמן־מה, האדים שוב, למרבה השעשוע הגלוי של קוורי.

'אוהו! ואיזו הצעה בוגדנית הוא הציע לך, בוב הצעיר?'

'שום דבר. הוא — הזמנה שלא נעתרתי לה, זה הכול. הארי, אתה מוכרח לצעוק?'

בפינת החדר היה קריר, אבל גריי חשב שהאש הבוקעת מלחייו החלקות של ג'רלד היתה עשויה לחמם את ידיו.

קוורי נחר בשעשוע והסתכל על היושבים סביבם.

'מי עלול לשמוע? קוטריל קשישא חירש כמו עמוד, ולגנרל כבר יש רגל בקבר. ובכלל, מה אכפת לך, אם העניין תמים כפי שאתה טוען?' עיניו של קוורי, שהפכו בן רגע נבונות וחודרות, פנו וננעצו בדודנו מתוקף קשרי נישואים.

'לא טענתי שזה היה תמים,' השיב ג'רלד ביובש. עכשיו שוב היה קר רוח. 'אמרתי שלא נעתרתי לה. וזה, הארי, כל מה שאומַר בנושא, כך שאין צורך במבט הנוקב שאתה תוקע בי. הוא אולי משפיע על הקצינים הזוטרים, אבל לא עליי.'

גריי צחק, וכעבור רגע קוורי הצטרף אליו. בעיניים נוצצות הוא טפח לג'רלד על השכם.

'הדודן שלי הוא החשאיות בהתגלמותה, לורד ג'ון. אבל כך יאה, לא?'

'נפל בחלקי הכבוד לשרת כמזכיר זוטר של ראש הממשלה,' הסביר ג'רלד למראה התהייה בפניו של גריי. 'ואף על פי שסודות מדינה הם עסק מַשמים, לפחות על פי אמות המידה של הארי' — הוא העיף אל דודנו חיוך זדוני — 'הם אינם סודותיי, ועל כן אינני חולק בהם.'

'אה, טוב, ללורד ג'ון אין בכך עניין,' אמר קוורי בפילוסופיות וחיסל כוסית שלישית של קלארט מיושן בחיפזון חסר נימוס היאה יותר לבירה פּוֹרטֶר. גריי ראה את המלצר הבכיר עוצם עיניים בזעזוע, אילם לנוכח חילול הקודש, וחייך לעצמו — או כך הניח לפחות, עד שהבחין בעיניו החומות הרכות של ג'רלד מביטות בו, כשעל שפתיו חיוך תואם של שותפות לפשע.

'לאיש אין עניין בכך מלבד למי שקשור לנושא באופן אינטימי,' אמר ג'רלד והמשיך לחייך אל גריי. 'דע לך שהקרבות העזים ביותר ניטשים במקומות שבהם מעט מאוד מונח על כף המאזניים. אבל מה מעניין אותך, לורד גריי, אם לא פוליטיקה?'

'לא מדובר בחוסר עניין,' השיב גריי והחזיק באומץ במבטו של רוברט ג'רלד. לא, בהחלט לא חוסר עניין. 'אלא בורות. נעדרתי מלונדון זמן־מה. למעשה, די איבדתי… קשר.'

מבלי להתכוון התהדקה ידו סביב הכוס ואגודלו החליק באיטיות מעלה, מלטף את פני השטח הצוננים כאילו היו בשרו של אחר. משהבחין בהבזק אבן הספיר הכחולה שבטבעתו, מיהר להניח את הכוס. הטבעת היא כמו מגדלור, הוא הירהר במרירות, מזהירה מפני ים סוער.

אבל השיחה המשיכה לשוט מעדנות, למרות החקירות המבודחות של קוורי, על משימותיו האחרונות של גריי בערבות סקוטלנד והשערותיו ביחס לעתיד אחיו הקצין. כיוון שהנושא הראשון היה terra prohibita והשני terra incognita,3 היה לגריי מעט לתרום לשיחה, והם עברו לנושאים אחרים: סוסים, כלבים, רכילות גדודית וסוגיות נוחוֹת וגבריות דומות.

3 לטינית: ארץ אסורה וארץ לא־נודעת בהתאמה

אלא שמדי פעם בפעם חש גריי שהעיניים החומות נחות עליו, יחד עם מבט מהורהר שצניעותו וזהירותו לא הניחו לו לפרש. אבל הוא לא הופתע כשביציאה מהמועדון, מצא את עצמו במלתחה לבד עם ג'רלד כיוון שקוורי פגש מכר בדרך.

'סלח לי על החוצפה, אדוני,' אמר ג'רלד והתקרב כדי שמילותיו המהוסות לא יגיעו לאוזני המשרת שמעבר לדלת. 'אבל תהיתי אם יורשה לי לבקש טובה?'

'היֵה סמוך ובטוח שאני לשירותך,' אמר גריי וחש את חמימות הקלארט בדמו מפנה מקום לשצף חמימות עמוק יותר.

'ברצוני — כלומר, יש לי סיבות לפקפק בנסיבות מסוימות שהובאו לתשומת לבי. כיוון שזה מקרוב באת ללונדון —יש לך את יתרון נקודת המבט שחסרה לי מפאת היכרות. אין איש…' הוא חיפש את המילים, ואז הפנה אל לורד ג'ון עיניים שהוצפו באחת אומללות עמוקה. 'אין איש שאוכל לבטוח בו!' הוא אמר פתאום בלחישה להוטה. הוא אחז בזרועו של לורד ג'ון בעוצמה מפתיעה. 'ייתכן שאין בכך כלום, כלום. אבל אני זקוק לעזרה.'

'אם אוכל לסייע, אעניק לך את העזרה שתצטרך.' אצבעותיו של גריי נגעו ביד שלפתה את זרועו. אצבעותיו של ג'רלד היו קרות. קולו של קוורי הידהד במסדרון מאחוריהם, רם ועליז.

'בצ'יינג' ליד הפסאז',' אמר ג'רלד בחיפזון. 'הערב, אחרי רדת החשכה.' האחיזה בזרועו של גריי התפוגגה, וג'רלד הסתלק, מפל שערו הרך מתבלט על רקע גלימתו הכחולה.

את אחר הצהריים בילה גריי בשליחויות לחייטים ופרקליטים ואז בביקורי נימוסין אצל מכרים שנזנחו זמן רב, במאמץ למלא את השעות הריקות והארוכות עד הלילה. קוורי חסר המנוח התנדב ללוות אותו, ולורד ג'ון לא התנגד. קוורי, גלוי הלב והעליז מטיבו, שוחח רק על קלפים, אלכוהול ויצאניות. לו ולגריי היה מעט מן המשותף, זולת הגדוד. וארדסמויר.

כשהבחין לראשונה בקוורי במועדון, הוא התכוון להתעלם ממנו במחשבה שמוטב שהזיכרון הזה יישאר קבור. ובכל זאת… האם אפשר לקבור זיכרון באמת, כשהתגלמותו עדיין חיה? הוא עשוי לשכוח אדם מת, אבל לא אדם שאינו אלא נעדר. ולהבות שערו של רוברט ג'רלד הציתו את הרמץ שגריי חשב שכבר כבה.

ייתכן שלא נבון לטפח את הניצוץ, הוא חשב אגב שחרור גלימתו הצבאית מידיו של קבצן תובעני. להבות משתוללות הן דבר מסוכן כידוע לו לא פחות מלאחרים. ובכל זאת… שעות של הידחקות בלונדון הצפופה ושעות נוספות של אירועים חברתיים כפויים מילאו אותו כמיהה עזה ובלתי צפויה לצפון, ולו רק בשיחה על סקוטלנד.

במהלך השליחויות הם חלפו על פני הרויאל אֶקסצֵ'יינג', והוא העיף מבט חשאי לכיוון הפסאז': צבעיו הקולניים, הכרזות המרופטות, הקהל העלוב של רוכלים ועוברי אורח — ופתאום אחזה בו עווית קלה של ציפייה. היה סתיו, הערב ירד בשעה מוקדמת.

עכשיו הם כמעט הגיעו לנהר. צעקות מוכרי הצדפות ורוכלי הדגים הידהדו בסמטאות המפותלות, ורוח קרה ספוגה בצחנה הממריצה של זפת ושבבי עץ התפיחה את גלימותיהם כמפרשים. קוורי פנה ונופף מעל ראשי ההמון המצטופף, מצביע לכיוון בית קפה. גריי הינהן בתשובה, הרכין את ראשו ומירפק לו נתיב אל הכניסה.

'איזו צפיפות,' אמר לורד ג'ון כשנדחק אחרי קוורי לשקט היחסי של החדר הקטן, המדיף ניחוחות תבלינים. הוא הסיר את כובע שלוש הפינות שלראשו והתיישב כשהוא מיטיב את סרט הכובע האדום שהתעקם במגעו עם האספסוף. גריי, הנמוך מעט מן הממוצע, היה במצב נחיתות בהמון.

'שכחתי שלונדון היא קן נמלים שוקק.' הוא נשם נשימה עמוקה וקפץ למים. 'ללא ספק ניגוד גמור לארדסמויר.'

'כבר שכחתי עד כמה סקוטלנד היא חור נטוש ועלוב,' ענה קוורי, 'עד שהופעת באומצה הבוקר והזכרת לי את מזלי הטוב. לחיי קן הנמלים!' הוא הרים את הכוס המעלה אדים שהופיעה באורח פלא ליד מרפקו וקד ברוב טקס אל גריי. הוא שתה והצטמרר, מהזיכרונות על סקוטלנד או אולי בתגובה לאיכות הקפה. הוא קימט את מצחו והושיט יד לקערית הסוכר.

'השבח לאל שנחלצנו משם. המקום ההוא מקפיא לך את התחת, מחוץ לבניין וגם בפנים, וגשם מזורגג נכנס מכל הסדקים והחלונות.' קוורי הסיר את פיאתו וגירד את פדחתו הקירחת בלי שמץ של מבוכה, ואז חבש אותה שוב.

'ואין אף אחד חוץ מסקוטים חמוצי פנים ארורים. לא היתה שם יצאנית אחת שלא נתנה לי להרגיש שהיא מעדיפה לקצוץ לי אותו מאשר לשרת אותו. אני נשבע לך שאם לא היית מגיע להחליף אותי, תוך חודש הייתי מצמיד אקדח לרקה. מי האומלל שהחליף אותך?'

'אף אחד.' גריי נדבק מהעקצוץ של קוורי, ועכשיו הוא שגירד את שערו הנאה בהיסח הדעת. הוא העיף מבט החוצה. הרחובות עדיין שקקו, אבל את קולות ההמון עימעמו למרבה המזל הזגוגיות המעוטרות. אפריון אחד התנגש באחר, ונושאיו איבדו את שיווי המשקל בין האנשים. 'אין כבר כלא בארדסמויר. האסירים הועברו.'

'הועברו?' קוורי קפץ שפתיים בהפתעה ואז לגם ביתר זהירות. 'מגיע להם, לבני זונות האומללים. הממ!' הוא רטן והניד את ראשו מעל לקפה. 'מגיע להם, כמו לכולם. אבל חבל על פרייזר — אתה זוכר בחור אדמוני גדול בשם פרייזר? אחד הקצינים היעקובינים — ג'נטלמן. די חיבבתי אותו,' אמר קוורי, ופניו הגסות והעליזות התפכחו מעט. 'חבל עליו. הזדמן לך לדבר איתו?'

'מדי פעם.' משהו מוכר התהדק בתוך גריי, והוא הפנה את ראשו כדי שהבעתו לא תסגיר דבר. שני האפריונים היו עכשיו על הקרקע, והנושאים צעקו ודחפו. הרחוב היה צר מלכתחילה, עמוס בתנועה השגרתית של רוכלים ושוליות בעלי מלאכה. לקוחות שעצרו להביט בקטטה הקשו עוד יותר את המעבר.

'הכרת אותו טוב?' הוא לא הצליח להתאפק. הוא חש שעליו לשוחח על פרייזר — ואחת היא אם הדבר יביא לו נחמה או אומללות — וקוורי היה האדם היחיד בלונדון שאיתו היה יכול לדבר.

'הו, כן — עד כמה שאפשר להכיר אדם במצב כזה,' השיב קוורי כלאחר יד. 'בכל שבוע הזמנתי אותו לארוחה במגורים שלי. אדם אדיב מאוד, שחקן קלפים מוכשר.' הוא הרים את אפו הבשרני מהכוס, לחייו סמוקות עוד יותר מהרגיל מפאת האדים. 'הוא לא היה אדם שמעוניין ברחמים, כמובן, אבל לא יכולתי שלא לחוש הזדהות מסוימת עם הנסיבות שלו.'

'הזדהות? אבל השארת אותו כבול.'

קוורי חש בנימה המשוננת בקולו של גריי וזקף את ראשו בחדות.

'אולי חיבבתי את האיש, אבל לא נתתי בו אמון. לא אחרי מה שקרה לאחד הסמלים שלי.'

'מה קרה?' הצליח לורד ג'ון לשאול בנימה שלא היה בה יותר מעניין קלוש.

'תאונה. טבע בטעות בבריכת האבן,' אמר קוורי, הטיל כמה גושי סוכר לתוך כוס ובחש במרץ. 'ככה לפחות כתבתי בדוח.' הוא הרים את מבטו מהקפה וקרץ אל גריי את הקריצה העקומה ומלאת הזימה שלו. 'חיבבתי את פרייזר. מהסמל לא היה לי אכפת. אבל לעולם אל תניח שאדם הוא חסר אונים, גריי, רק מפני שהוא כבול.'

גריי חיפש בקדחתנות דרך לחקור עוד בלי להסגיר את להיטותו.

'אז אתה מאמין —' הוא התחיל.

'תסתכל,' אמר קוורי וקם לפתע מכיסאו. 'תסתכל! לכל הרוחות, זה בוב ג'רלד!'

לורד ג'ון הסתובב בכיסאו בחדות. כצפוי, שמש שלהי אחר צהריים התיזה ניצוצות מראש לוהט מורכן, כשבעליו הגיח מאחד האפריונים המושבתים. ג'רלד הזדקף בהבעת מבוכה זעופה והתחיל להידחק אל פקעת נושאי האפריון המתכתשים.

'מעניין מה הוא עושה כאן? כנראה — הי! חכה! חכה, בן בלייעל!' קוורי שמט את הכוס בלי לחשוב פעמיים וזינק החוצה בשאגות.

גריי, שהיה צעד או שניים מאחוריו, ראה לא יותר מנצנוץ מתכת בשמש והבזק בהלה על פניו של ג'רלד. ואז הקהל נסוג בזעקת חלחלה משותפת, וגריי לא ראה עוד אלא המון גבות מתנשפים.

בלי נקיפות מצפון הוא פילס לו נתיב בכוח דרך ההמון המצווח, חובט בניצב חרבו כדי לפנות את הדרך.

ג'רלד שכב בזרועות אחד מנושאי האפריון שלו, שערו החליק קדימה והסתיר את פניו. ברכיו של הצעיר היו מקופלות בכאב, ואגרופיו הקפוצים צמודים בחוזקה לכתם המתפשט במקטורנו.

קוורי היה שם. הוא נופף בחרבו מול ההמון, איים בשאגות שלא יתקרבו ולטש עיניים פראיות בחיפוש אחר יריב ראוי לשיפוד.

'מי?' הוא צעק לנושאי האפריון, כשפניו מעוותות מזעם. 'מי עשה את זה?'

הפנים החיוורות במעגל פנו זו אל זו בתהייה חסרת אונים, אבל לשווא. היריב נמלט, ונושאי האפריון שלו איתו.

גריי התעלם מהזוהמה. הוא כרע על ברכיו בתעלת הביוב, ובידיים שהפכו נוקשות וקרות החליק לאחור את השיער האדמוני. סירחון לוהט של דם מילא את האוויר יחד עם צחנת הצואה של מעיים מנוקבים. גריי ראה מספיק שדות קרב כדי לדעת את האמת עוד לפני שראה את העיניים המזוגגות והפנים החיוורות. המראה דקר אותו דקירה עמוקה, כאילו גם מעיו שלו נוקבו.

עיניים חומות פעורות לרווחה ננעצו בו, ניצוץ היכרות אי־משם מתחת להלם ולכאב. הוא אחז בידו של הגוסס ושיפשף אותה אף שהיה מודע לחוסר התוחלת שבמחווה. פיו של ג'רלד נע ללא צליל. בועת רוק אדומה התנפחה בזווית שפתיו.

'ספר לי.' גריי רכן בבהילות אל אוזנו של האיש וחש את מגע שערו הרך בשפתיו. 'ספר לי מי עשה את זה — אני אנקום את נקמתך. אני נשבע.'

הוא חש שהאצבעות שבידו מתעוותות מעט ולחץ בתשובה בחוזקה, כאילו יעביר כך שמץ מכוחו לג'רלד. מספיק כדי להגות מילה, שֵם.

השפתיים הרכות היו חסרות צבע, בועת הדם התנפחה. ג'רלד משך את זוויות פיו לחיוך עוויתי פראי, חושף שיניים, שפוצץ את הבועה וריסס את לחיו של גריי בדם. אחר כך נמשכו שפתיו קדימה, נקפצו במעין הזמנה לנשיקה. ואז הוא מת. העיניים החומות הגדולות התרוקנו מהבעה.

קוורי צעק על נושאי האפריון, הוא דרש מידע. צעקות נוספות הידהדו בין קירות הרחובות ובסמטאות הסמוכות, הידיעה התעופפה מזירת הרצח כמו עטלפים המגיחים מהשְאול.

גריי כרע לבדו בדממה לצד המת, בצחנת דם ומעיים שפוכים. הוא הניח בעדינות את ידו הרפויה של ג'רלד על חזהו הפצוע, ומבלי משים מחה את ידו שלו על גלימתו.

תנועה משכה את עינו. הארי קוורי כרע מצדה השני של הגופה, פניו חיוורות כצלקת שעל לחיו, ובידו אולר גדול. הוא חיטט בעדינות בשערו הפזור של ג'רלד המוכתם בדם, מצא תלתל נקי וחתך אותו. השמש החלה לשקוע. אור נתפס בשיער כשצנח, תלתל אש מלא חיים.

'בשביל אמא שלו,' הסביר קוורי. בשפתיים קפוצות הוא ליפף את קווצת השיער הזוהרת והניח אותה בצד בתשומת לב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לורד ג'ון ויד השטן”