לא מתחרטת על שום דבר

מלכה שלא הוכתרה

‘על הדברים הכואבים באמת אי אפשר לכתוב, קל וחומר אם הם ספוגים באשמה,’ אמרתי לג’.

זה היה באחד מימי תחילת הסתיו, כשישבנו מול התבור ואשמורת הבוקר אספה אליה את שאריות הירח מההר. חשבתי ששעות מוזרות מצאה לה ג’ לכתיבה. ‘אלה שעות פוריות,’ אמרה. היא ביקשה שנכתוב על אירוע מחיינו, אירוע כואב. רצוי אירוע כואב שספוגה בו אשמה, הוסיפה. שהכתיבה תשפוך עליו אור חדש, מפתיע, הדגישה. לא חשבתי שאפשר לכתוב על מה שכואב באמת, ומה יש בכאב ספוג אשמה שיכול להפתיע?

‘אפשר. בהחלט. בתנאי שמתבוננים בו מבחוץ, כמו מבעד לקיר של זכוכית,’ ענתה לי ג’.

זה היה ריטריט הכתיבה הראשון שלי. עוד לא הייתי מיומנת, אבל נשמתי עמוק וקפצתי למים.

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על היום שבו מתה אימי. אף שזה קרה בהיותה בת כמעט שמונים ואף שזה קרה לפני למעלה מעשור, היום הזה לא מרפה ממני. אולי כי הוא ספוג אשמה. אשמה על ההחלטה שקיבלתי. הכול עמד שם באוויר ביני ובינה ללא מילים. רק מבטים מבוהלים, חטופים. זו הסיבה שכבר הרבה זמן אני רוצה לשלוח את היד פנימה. לתוכי ולתוכה. לתת לכאב הזה, וגם לאשמה, צורה, להעניק לו הסבר, לנסות לגעת במחשבות שהתרוצצו בראשי אי אז, לפני שקיבלתי את ההחלטה, וגם אחרי. אני רוצה להעלות שוב את הזיכרונות מאותו יום, ואני רוצה לאפשר ללב שלי ללכת לאן שילך, ובלבד שישפוך אור על האמת לגבי מה שהיה או מה שחשבתי שהיה. לא עשיתי את זה עד היום. פחדתי. במובן מסוים הרגשתי שזה כמו לחזור לזירת פשע.

אני זוכרת את הרגע הזה שבו מתה אימי. בוקר של יום חורפי מאוד. השמיים קודרים ועננים כבדים תלויים בחלון החדר שבבית החולים. אני שוכבת לצידה, המורפיום נספג בגופה הצמוד לגופי. כמו בובה בתוך בובה, כמו מפגש דיאדי שנאחז בשיניים. אני רואה בבירור את הצלילות על פניה, את התמימות שבתנוחות ידיה. בעיניים עצומות ובפנים מפויסות, עדיין יפה. אני מרגישה את האחיזה הרפויה. את הכאב הנבלע בתוכה. אני שומעת את הנשימות המתרחקות זו מזו. עורה החיוור כעורו של אדם שצל המוות כבר פרוס עליו. אני נוגעת בגופה. אני חושבת שהוא כבר כמעט מת. אני שומעת בראשי את שופרות יום הדין. ‘היי שקטה, עכשיו הכול בסדר. היי שקטה כי אין בך דופי. למרות הכול הגנתי עלייך. מה שאת רואה זה לא הגיהינום, זה בטח גן עדן. עולם אחר,’ אני אומרת לה. אני לא יודעת אם היא שומעת אותי. עכשיו היא לא מראה אף סימן. אני יודעת שעכשיו היא כבר לא תקום ממותה. שמורות עיניה כבות. גם אני עוצמת עיניי עד שאני לא רואה דבר. יש אומרים שלפני הקץ, חיים שלמים חולפים לנגד עיניהם של בני האדם. אני לא יודעת מה עובר מול עיניה של אימי.

אני זוכרת שכאשר באו לקחת את הגופה, אף אחד לא שאל איך זה קרה. כולם דיברו על הנמק שהתפשט. אני רק הנהנתי לאשר את העובדה.

‘תיזכרו במילים של ביאליק,’ אמרה ג’. ‘לא זכיתי באור מן ההפקר, אף לא בא לי בירושה מאבי, כי מסלעי וצורי ניקרתיו וחצבתיו מלבבי.’ הרגשתי איך על רקע מילים אלה, אט־אט הסיפור שלי חצב את עצמו החוצה בציפורניו.

אני זוכרת את השעות שקדמו למותה. בצומת הזה לא היה רמזור צהוב. רק ימים מעטים הייתה אימי חולה, כשהנמק השתלט על אחת מרגליה ומייד אחר כך על השנייה. וכשזה קרה, הותר באבחה אחת הקו הישר שבין תנועותיה לבין ראשה. ראיתי אותה מתפלשת בתוך זעקותיה. ראיתי את הכאב. את הרגליים שנעות ללא מנוחה קדימה ואחורה על הסדין, כמו מחליקות קפלים דמיוניים. אלה הם האיברים ששבים ותובעים את נקמתם, את עצמאותם, בידיעה שלא נשאר להם עוד זמן רב להתקיים, ושהיא ממילא לא תוכל לשלוט בהם. החרחור המתמשך שנפלט מגרונה, כמו התנשפות של מפלצת ששוכנת בה ורוצה להיפלט החוצה. אל מותה.

ידעתי שאם הירוק כבה, האדום מייד יגיע אחריו, גם אם לא הייתה התרעה. מצאתי בצומת הזה תווך צר מאוד שאף אחד לא ראה. קיומו, נוכח־נפקד, אפשר את ההחלטה. בתווך הזה התחוללה המלחמה. בין העיניים שלי לעיניים שלה, ביני לבין עצמי, וביני לבין הרופאים. קל היה להיסחף במערבולת חסרת אונים לנוכח אבחנת המומחים. הם רצו להציל כל חלקה טובה בגוף. כך הם אמרו. הם חשבו רק מדע. הם לא חשבו נפש. הם רצו לכרות את שתי רגליה. זו לא מחלה סופנית, הם אמרו. הם חשבו שהיא יכולה להמשיך לחיות כך, על כיסא גלגלים, לפחות עוד שנתיים–שלוש. הם לא חשבו על כאבי הפנטום. הם לא חשבו על הסבל הנפשי. הם רק חשבו על הצלת הגוף. אבל מה על הנפש השוכנת בגוף? האם הנפש היא לא החיים המתממשים בגוף? ואיך יתממשו החיים בגוף שהטילו בו דופי? אימי כבר לא הייתה יכולה להביע את רצונה, וממילא אף אחד לא שאל אותה. את השיחה הזאת הרופאים ניהלו איתי. ואני ידעתי. אף אחד לא הכיר את אמא שלי כפי שאני הכרתי אותה. רק אני ידעתי שזה לא מה שהיא הייתה רוצה. רק אני הייתי עדה למבט שבעיניה. עיניים שהתרוצצו כמו שני כדורי כספית במדחום שבור. עיניה היו פעורות כמעט עד קצה יכולתן, כמו רוצות לבלוע את תכולת העולם שנותר בטרם ייפרדו ממנו. עיניה דיברו את הבהלה, כמו חישבו את הקץ וספרו את הפירורים שנשארו ממה שהיה. היו אלה עיניים שציפו לגאולה. אני הייתי העדה היחידה שנדרשה להחלטה זריזה. כזו שתציל אותה מהאין־סוף הנורא. בלית ברירה קיבלתי את ההחלטה. לא היססתי לרגע. לא נעצרתי לחשוב שאולי יש אפשרות אחרת. האמנתי שזו ההחלטה הנכונה, לנפשה המעונה. לא רציתי לתת לה להירקב בעודה בחיים. האוויר סביבי היה דחוס באשמה. התפתלתי כנאשמת על כיסאה. לא היה מנוס מהמחשבה, אני אחראית למותה. זו האמת הקשה. זו האמת על עצמי. אמת שנבצר ממני לתפוס ברגע האמת. אני נושאת באשמת האור שכבה.

אני זוכרת את השעות שלאחר מותה. גופי דרוך כמו עוף דורס בלילה ללא מנוחה. ברקותיי דופקים הספקות. גם ‘פולחן האביב’ דופק באוזניי. סצנת בחירת הקורבן. האם אימי הייתה קורבן לאי־הבנתי? האם דנתי את גורלה על פי אמות המידה שלי או שלה? האם העמדתי את גאולתה לפני זו שלי? או להפך? האם פחדתי שהגוף הפגום של אימי יעורר בי חרדה? יערער את זהותי שלי? האם יש סיכוי שמישהו יבין את מה שעשיתי? האם אבין את עצמי? אולי העיניים שלה, שראיתי באותו תווך צר, שדיברו עם העיניים שלי, אולי הן אמרו משהו אחר. משהו שלא הבנתי. אולי המבט שלה שידר חוסר אמון, אולי אף נטר איבה. אולי זה היה מבט של חיה שמנחשת שעומדים לנטוש אותה בשממה. האם מבט של חולשה או מבט של עוצמה הוא שתבע ממני פעולה? האם היא רצתה שאני אחליט בשבילה? האם היא סמכה עליי? העיניים האלה שלה לא פעם תעתעו בי. הייתה באימי שניוּת שלעיתים קשה היה להבין את פשרה. אני קראתי לזה עוצמה שקטה. אבל אולי שתקה כי פשוט לא יכלה לדבר וציפתה שאגן עליה מפני הרופאים. לא נתתי לה להיות הקורבן שלהם. זה מה שעשיתי. הגנתי עליה, לחשתי באוזניי.

אני חושבת על שמה של אימי. פאני ציפורה. היו כאלה שייחסו לשם הזה את ראשי התיבות – פה אני נמצא ה’. כל אותם שחשבו שהשם הזה מבטא את הקשר המיוחד בין האדם לאלוהים. לגבי אימי זה כנראה נכון. אימי אהבה את שפינוזה והרבתה לצטט אותו, וכמוהו גם היא חשבה שפני היקום הם פני האלוהים. ‘יש בשפינוזה משהו טהור,’ אמרה. אני חושבת שגם היא הייתה כזו. טהורה. אבל מעל הכול, היא שרה כמו ציפור נדירה. השם פאני ניתן לה על ידי הוריה. את השם ציפורה, היא בחרה לעצמה.

‘זכרו שלכל סיפור צריכה להיות מנגינה… המנגינה המלווה אותו היא המחוללת את הנס,’ שמעתי שוב את קולה של ג’.

אני מצטנפת בשעות יפות של ילדות. הן מגיחות בקולה של אימי. זה קולו של היופי. אני זוכרת אותה שרה במטבח. אני רואה איך היא מרחיבה את הקירות, איך היא פורצת אותם וגולשת לחדר המדרגות. איך הכול חורג ממנהגו ונכנע לה. איך הבצק שלשה תחת כפות ידיה ואצבעותיה המיומנות מכפיל את נפחו. איך הבית מתמלא בניחוחות קסם של מטעמים שמימיים שהיא רוקחת. אני רואה אותה עומדת על בימת היכלה ושרה בקולה הנפלא, שם במטבח, הדורה ונוצצת בשמלתה הדלה והדהויה. קולה שרוצה לצעוק את עצמו, צלול כמו מים. חודר בין הסדקים. קול בוטח שלא נתקל במכשולים. קול איתן שרק עוקף אותם. שם, תחת כנפי שירתה, הרגשתי גם אני בטוחה. שם, היכן שהייתה בשיא עוצמתה. שם היא שרה לי את ‘שלום רב שובך ציפורה נחמדת’ וגם את ‘שחקי שחקי על חלומות’. באותם ימי ילדות, לא הבנתי את המילים. די היה לי בקולה שנסך בי תחושת ביטחון.

כשנזכרתי בתמונה הזו של אימי שרה במטבח, קפצה לי לראש התמונה של ‘מוזגת החלב’ של ורמיר, על כל המשמעויות הסימבוליות שלה. בעיקר, היופי שבצניעות ובפשטות, שאפיינו גם את אימי. ועם המחשבה הזו, נזכרתי גם בשיר היפהפה של שימבורסקה, ‘המוזגת’, ואני בפרפרזה עליה לחשתי לעצמי: כל זמן שאישה זו, שהיא אימי, עומדת על בימת היכלה במטבח, ונותנת בו את קולו של היופי, אין העולם ראוי לסוף העולם.

אני זוכרת אותנו שבועות ספורים לפני מותה מטיילות בשדרה. היא הולכת, תומכת את עצמה בהליכון. היא שהייתה כה זקופה, עכשיו, כמעט מקופלת לשניים, אבל על רגליה שלה. אני חושבת שגם עלוות העצים הצטופפה לשמוע אותה. אימי אהבה את הפרחים הצבעוניים שבצידי הדרך והייתה מושיטה את ידה אליהם אבל לא נוגעת. ‘בפרחים אסור לגעת, רק לילדים מותר

כי הם תמימים,’ אמרה. ראיתי שגם במצבה היא הייתה אחוזה עדיין בתשוקה הזו שלה, לחקור את העולם סביבה. ‘אל תלכי מהר כל כך,’ ביקשה. ‘אנחנו לא חייבות לרדוף אחרי היופי, מוטב שהיופי יצעד לצידנו, כמו ילדה הצועדת לצד אימה,’ אמרה.

אימי מעולם לא דיברה על עצמה הרבה. דיברה בעיקר בפרגמנטים ואני בניתי מולם עולם שלם. על זיידה שלה תמיד אהבה לספר, וגם באותו יום סיפרה. האיש היחיד בילדותה שהרעיף עליה אהבה, כך אמרה. סיפרה איך היה מושיב אותה על ברכיו ויחד היו מקשיבים לחזן שבבית הכנסת השכונתי. היא דיברה עליו כאילו היה שם, עדיין בחיים. לרגע שוב הייתה ילדה. אבל כזו שכבר לא תגדל. ‘הייתי ילדה קטנה,’ אמרה, ‘בת חמש, אבל זה היה הדבר הכי קרוב לאלוהים שהרגשתי. זיידה בכה מצלילי הפיוט,’ המשיכה וסיפרה. גם עיניה התמלאו דמעות.

אבל אז, באותו יום, היא אמרה פתאום עוד משהו שלא אמרה אף פעם. ‘אבא שלך זיכרונו לברכה הוא לא מה שבחרתי,’ אמרה. ‘ההורים שלי לא רצו במי שבחרתי. הוא היה כנר שהמוזיקה זרמה בעורקיו, אבל לא הייתה לו אגורה שחוקה בכיסו,’ הוסיפה. אני זוכרת את הרגע הזה שבו שילחה את המשפטים האלה לאוויר. משפטים פרומים כמו תלויים על בלימה. חשבתי שזו שוב השניות שבה. האם יכול להיות שהיא לא בחרה? איך זה קרה שהיא נתנה להוריה לבחור בשבילה? אולי סמכה עליהם? אולי חשבה שהם יודעים משהו על החיים שהיא עוד לא למדה? לעיתים הנטייה שלה להשלים עם מצבים נתפסה בעיניי כחולשה. רציתי לשאול אותה אם הייתה לה אהבה אחרי מות אבי, שמת צעיר יחסית, כשעוד הייתה צעירה. אבל לא שאלתי. ואימי כמו שמעה את רחשי ליבי אמרה, ‘זה סיפור לפעם אחרת, עכשיו אני עייפה.’ לא דחקתי בה באותו רגע. אולי כי הבנתי כבר דבר וחצי על החיים ועל הפשרות שהם מביאים איתם. ואולי כי הבנתי משהו על אופייה של אימי. ואולי כי חשבתי שהמוזיקה היא שהייתה חשובה בחייה, וכי זה היה מקור עוצמתה העיקרי. זו הייתה אהבה חזקה מכל האהבות האחרות.

היא ביקשה שנחזור לביתה. ‘אני רוצה להקשיב לבטהובן. לתשיעית,’ אמרה. היא ידעה שגם אני אוהבת מאוד את היצירה הזו, בעיקר את הפתיחה ואת הפרק השני. יצירה מלאת עוצמה, לא מתחמקת ולא מתחנפת, בקצב מהיר ובקרשנדו סוחף, והקשבנו לה יחד. אני מכירה רק מעט יצירות קלאסיות, אבל אימי הכירה כל תו ביצירות הגדולות. אצלה, המוזיקה הקלאסית לא הייתה קישוט תרבותי. אצלה זו הייתה שירת המלאכים. ‘יש יצירות שנוגעות בשולי אדרתו של אלוהים,’ אמרה בהתפעמות בכל פעם מחדש, בעיקר כשהקשיבה לבאך, ולא הצליחה לזכור את מי היא מצטטת. ואולי היא עצמה ניסחה כך את הדברים והתביישה להודות. נכנעה לצניעותה.

אי אפשר לתאר את החיים של אימי בלי המוזיקה. שופנהאואר הוא שאמר שהמוזיקה היא הגבוהה מבין כל האומנויות היות שאינה מחקה דברים חיצוניים אלא את הרצון עצמו. ואומנם מוזיקה, כפי שתפסה אותה אימי, לא ביטאה תחושת אושר כזו או אחרת, אלא היא הייתה האושר עצמו. המוזיקה הייתה הגשר של אימי לחיים. זו הייתה אהבתה הגדולה.

אני זוכרת את יום קבורתה של אימי. אחרי שכולם התפזרו, ראיתי איש זקן מדדה במקל. לא הכרתי אותו, אבל הייתה לי תחושה חזקה שאני יודעת מי הוא. התקרבתי אליו. הוא החזיק זר פרחים. לזר היה מוצמד פתק קטן ובו נכתב: ‘ציפורה שלי, המלכה שלא הוכתרה’. ‘את רואה,’ אמר לי והצביע על השביל, ואחר כך על החול שנערם על גופתה, ‘כאן התהלכה ציפור. יש עקבות. יש סימנים. וכאן נמצאת ציפורה שלי. והיכן שיש עקבות ויש סימנים, זה לא סתם צירוף מקרים. חייבים לדעת את כל הדברים האחרים.’ ‘ומה עם הזמן הכפול שיש לעקבות?’ שאלתי. ‘איזה זמן כפול?’ שאל בחשש ועיניו נפערו בתהייה. ‘זמן אחד שהציפור הלכה בו,’ אמרתי, ‘וזמן שני כשאנחנו רואים בדיעבד את העקבות. ואולי העקבות הן גשר שמחבר בין הזמנים,’ הוספתי. קיוויתי שדי ברמיזה שלי כדי שהאיש הזקן יפתח בפניי את ליבו. ‘אולי,’ אמר.

‘אבל עד שנעשים מבוגרים מספיק כדי להבין, כבר מאוחר מדי.’ רציתי לחבק את האיש הזקן הזה. רציתי לומר לו שליבי משתחווה לו, אך הוא התרחק בהרף עין ודמותו נמוגה. לרגע לא הייתי בטוחה אם קרה הדבר או שחלמתי בהקיץ. קיוויתי שאיש ממשי כזה אכן היה חלק מחייה של אימי. גם אם לא הוא הופיע כאן לפניי. רציתי לחשוב שאיש כמוהו אהב אותה כפי שראוי היה לאהוב אותה. גם אם אהבתו הייתה סמויה מן העין. קיוויתי שאימי עשתה איתו אהבה. היא הייתה זכאית לאהבה טהורה כזאת. גם אם רק דמיוני הוא שהפגיש ביניהם בבית הקברות. ואולי זו הייתה מתנת הפרידה שרציתי לתת לה. ואולי כך, ולו לרגע נוסף, אוכל להפיח חיים באימי המתה. יש דברים שמבינים רק בדיעבד, חשבתי, כמו שרמז הזקן הזה. נזכרתי באמרתו הידועה של הגל על הינשוף של מינרווה, שפורש את כנפיו רק עם רדת היום, בדומה לפילוסופיה שמבינה את המציאות רק לאחר שהתרחשה.

בצוהריים, מסביב לשולחן, ביקשה ג’ שנקריא את מה שכתבנו באשמורת הבוקר. נבוכותי. האווירה בין המשתתפים הייתה כל כך קלילה, ביקשתי שידלגו עליי. לא רציתי להשמיע בקול את המילים שהופיעו על הדף. חששתי מהטעם שיהיה להן כשהבטן של כולם שבעה והחך כבר לא רגיש. הייתי מותשת מהכתיבה. זה היה כמו לחצוב באבן.

חזרתי מהריטריט לביתי בשעות אחר הצוהריים המאוחרות. ראיתי שאריות של אור שקיעה ענברי. הייתה גם לחות שעמדה באוויר, כמו וילון זיעה דק המכסה את מערומי היום. אני לא זוכרת מראה כזה בעונה זו של השנה. אולי זה היה הסימן שחיכיתי לו.

חיפשתי את אלבום התמונות של אימי. זה שמצאתי בארון לאחר מותה. דפדפתי בו וחזרתי צעד אחר צעד לעבר הזמן שחלף. חיפשתי את הילדה שהייתה. חיפשתי אחר האמת, אותה נקודת אור זערורית כראש סיכה, בפנים האהובות שלה. ומצאתי אותה. מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי. התמונה כבר הייתה דהויה אבל אפשר היה להבחין בשתי ילדות עומדות זו לצד זו. אימי הייתה אז בת עשר ואחותה בת שמונה. האחות, שעונה בגבה אל מעקה, מושיטה יד ארוכה ובטוחה, כך נדמה, וחיוך של בובה נסוך על פניה. גבה אל אימי כמתנכרת. אימי עומדת מעט מאחוריה, פניה מופנות לפנים, אל המצלמה. אולי עמד מולה הצלם ואמר, ‘תסתכלי אליי, ילדה.’ כפות ידיה של אימי שבתצלום צמודות זו לזו, אצבעות יד ימין לופתות את אחת מאצבעות היד השמאלית בתנועה מגושמת. התבוננתי בילדה הקטנה שהייתה אימי. ראיתי את הצלילות גם בפני הילדה שהייתה, התנוחה התמימה של ידיה והעמידה הצייתנית שלה בעומק התמונה, בלי להבליט את עצמה, אך גם בלי להסתתר. אכן, הייתה בה עוצמה שקטה. זו הייתה הדואליות שליוותה אותה כל חייה.

חשבתי שהתמונה הזו של אימי אוצרת בתוכה את כל היסודות שהרכיבו את מהותה. כמו נבט שאוצר בתוכו את הפוטנציאל של העץ. יכולתי לראות את העוצמה של האישה שהיא תגדל להיות, זו ששיחקה על החלומות. זו שלא מכרה את נפשה. לא לעגל פז, ולא בכלל. זו שהאמינה באדם, גם ברוחו, רוח עז. ואת כל זאת – היא לימדה אף אותי. היא עשתה זאת בדרכה המיוחדת. היא רצתה לתת לי משהו שפעם קראו לו נשמה. היא לימדה אותי להחזיק את החיים כמו שמחזיקים פנים, בין שתי הידיים, ולקבל אותם ברכות שיש בה עוצמה. עוצמה שקטה.

ואז, בבת אחת הבנתי. הילדה שראיתי בתמונה היא זו שהרגשתי אז, בתווך הצר מאוד שאף אחד לא ראה בבית החולים, היא זו שדיברה אליי ללא מילים והורתה לי מה נכון לה. הילדה הזו עזרה לי להבין שהעיניים האלה שראיתי אז, תבעו אותי לפעולה. תביעה ללא קול. תביעה שקטה, שבמבט.

צדקה ג’, חשבתי. הכתיבה על אירוע מותה של אימי אפשרה לי לראשונה לראותו באור אחר. אפילו מפתיע. וגם אפשרה לי להתעמת עם קושי הכתיבה.

ומה לגבי האשמה שנשאתי ביחס להחלטה שקיבלתי? זו התפוגגה לגמרי. הבנתי שהצלתי את חייה של אימי במובן העמוק ביותר של הביטוי הזה. זו לא הייתה נחמה פורתא, זו הייתה נחמה אמיתית. מנעתי ממנה שנות חיים אחדות אך נתתי לה מוות רך מאוד. כזה מוות שגם אני הייתי רוצה לעצמי. זה לא היה עוד מוות של חסד. זה היה מוות של מיוחסת. מוות של מלכה שלא הוכתרה. צדק הזקן, חשבתי וחייכתי לעצמי.