החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לצחוק עם לטאות

מאת:
הוצאה: | 2017-12 | 224 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"נו, אז אגתה ואני טיילנו ביער, לראות את הביימעלעך… אבל פתאום שמענו רעש כזה מאחורה…

כמו שמישהו עושה פוּ חזק מהפה שלו, כמו קול של משוגענער או פּיפּערנאָטער, ומשהו רץ מאחורה, שנעל־שנעל, רץ מהר מאוד כמו איזה שוואַרץ־יאָר. אז התחלנו לחזור לקיבוץ, וכשהתחלנו ללכת ראינו שוב את הדבר הזה הולך לפנינו, וקצת היינו מצליחים לראות אותו באור של הלבנה, לראות את הקצה של הזנב שלו, זה היה משהו נורא מאוד…"

כך מספר זוג עולים חדשים בחדר אוכל מלא בקיבוץ ותיק. מזכיר הקיבוץ מבטל את הדברים כהזיה של יהודים גלותיים ובכל זאת מתעקש כי "אף אחד לא יוצא ליער בלי רשותי". רענן, בנו שחזר לקיבוץ לאחר קרבות מלחמת השחרור, אינו שומע בקול אביו. הוא לועג לפטפטת של הדור הישן, אוחז ב"סטן" ויוצא אל היער לגמור את הסיפור. עיניו של מזכיר הקיבוץ מלוות את צעדי בנו הנבלע בחשֵכה ושפתיו מדקלמות בלחש: "יצא רענן אל היער, אל היער יצא העלם, אל ממלכת העצים בא הצבר הפלמ"חניק, נזר הבריאה, כדי להרוג את חומבבה שומר היער."

הסיפורים של יעד בירן נעים בחופשיות בין מציאות לדמיון, בין אוקראינה הפוסט־סובייטית למחתרת יידישיסטית בתל אביב של ימינו ועד לדיסטופיה כנענית. סיפורים יפים, חכמים ומדויקים, שהיידיש זורמת בעורקיהם. גיבורי הסיפורים רגישים ונועזים, נוגעים ללב ומסעירים את הדמיון, ועלילותיהם פורצות גבולות ופותחות צוהר אל מיתוסים עתיקים ותרבויות נשכחות במזיגה פרועה של דרמה והומור.

בדרך מבבל לאיי יוון, מדרום אמריקה לירושלים, שולח בירן דרישת שלום ספרותית לבורחס, לקפקא ולאומברטו אקו, וגם למנדלי מוכר ספרים, לי"ל פרץ, לאהרון מגד ולילקוט הכזבים. ביד אמן הוא תופר זה אל זה קרעי עולמות עתיקים וחדשים, ריאליסטיים ופנטסטיים.

 

יעד בירן, יליד 1976, הוא חוקר תרבות יידיש, מרצה, מתרגם, מדריך סיורים ותסריטאי.

לצחוק עם לטאות הוא ספרו הראשון.

מקט: 15100831
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סמטת היהודים פינת דרך יהופץ

פסל הברונזה הקטן שניצב על גבי כן מוגבה בסמטת היהודים פינת דרך יהופץ, הציג לעיני העוברים ושבים את ראשו וכתפיו של יהודי עבדקן בעל סבר פנים יפות. הפסל, שנחנך בטקס צנוע בעיצומו של הסתיו, השתלב היטב במאמציה של עיריית גלופסק לחידוש פני העיר. עם התפרקותה של ברית המועצות הזדרזו תושבי גלופסק לשוות לעירם פנים אחרות וניקו אותה מסמליה של האימפריה השוקעת. נעלמו להם מהרחובות הפטיש והמגל, נעלמו הדגלים האדומים, נעלמו לנין ומרקס וציורי הקיר הסוציאל־ריאליסטיים בתחנת הרכבת. את חזיתות הבתים בעיר העתיקה צבעו בצבעי פסטל, כמקובל בערי אירופה, את האיקונות ואת הפולחן השיבו לשתי כנסיות עתיקות שהמשטר הקומוניסטי רוקן מתוכנן, ולבסוף התפנו לתור אחר סיפורים וגיבורים מעברה של העיר שימשכו אליה תיירים שממונם בכיסם. הרבי מגלופסק היה בבחינת האיש הנכון בזמן הנכון.

'שיבתו של הרבי מגלופסק לסמטאות גלופסק היא סמל לעידן חדש העומד בפתח,' נאם הקונסול הישראלי לפני האורחים הנכבדים שהתכנסו בסמטת היהודים באותו בוקר קר של תחילת נובמבר. 'האגדה היהודית מספרת כי עשירי גלופסק זממו להיפטר מיהודי עירם ולהשתלט על עסקיהם. מה עשו? התנפלו באישון לילה על צעיר חסר בית, עני ואומלל, שנם לילות אחדים בכיכר העיר וקיבץ שם נדבות, והרגוהו בשנתו בדקירות סכין. אחר כך השליכו את גופתו המדממת לחצר בית הכנסת והזעיקו את המשטרה. שועי העיר דרשו לדון את ראשי הקהילה היהודית למוות בעוון רצח פולחני, ולגרש את שאר בני הקהילה הארורה מהעיירה, וההמונים כבר עמדו לבצע פוגרום.'

את הנאום שקרא הקונסול הישראלי חיבר עבורו נספח התרבות של הקונסוליה ביהופץ שיזם את הצבת הפסל במקומו זה. גם הוא היה בקהל הקטן, אך לא הצליח להתרכז במילים הנאמרות. הגבר בן השישים שלא היה רגיל למזג האוויר האירופי התכרבל במעילו ונעץ את מבטו בפסל של הרבי מגלופסק ובשלט הקטן שנקבע תחתיו ונשא את שמו בלועזית ובעברית. 'הרבו מגלופסק' היה כתוב שם באותיות מרובעות, והנספח השתדל לא להניח לקוצו של יו'ד לקלקל את שמחת הצלחתו.

'בבית המדרש הישן,' הוסיף הקונסול לספר, 'למד באותו לילה הזקן השתקן שהתורה לא משה מפיו יומם וליל. הוא יצא אל החצר, כתב את השם המפורש על פיסת קלף ותחב אותה לפיו של הנער המת. זה פקח את עיניו ונעמד מיד על רגליו. 'אלה רוצחי,' אמר והצביע על קושרי הקשר, ומיד קרס על עומדו ושב להיות גופה. יהודי גלופסק חגגו את נס הצלתם ומאותו לילה הכירו כולם בגדולתו של אותו זקן, הלוא הוא הרבי מגלופסק זצ'ל.'

רצה המקרה ופסלו של הרבי מגלופסק ניצב ממש מול החלונות הגדולים של סניף רשת ההמבורגרים האמריקאית 'סופרבורגר' שנפתח בעיר כשנה לאחר קריסתה של האימפריה הסובייטית. הגלופסקאים שייחלו לקִצה של כלכלת המחסור הסובייטית השתרכו אז בתורים ארוכים לפני דלתות המזללה, משתוקקים לטעום את טעמה של קציצת החופש ולהרוות את צימאונם במים השחורים הקופצניים. מנהלו של הסניף היה אף הוא בין המוזמנים לטקס חנוכת הפסל, והתנהג כחתן ביום שמחתו, שכן חלקו ביוזמה המבורכת לא היה מבוטל.

אחרי הקונסול הישראלי נאם סגן ראש העיר ודיבר בקצרה על המהפכה התיירותית שתקים לתחייה את העיר שנרצחה בידי הסובייטים. 'עידן חדש עומד בפתח, עידן של חופש ושלום, עידן שבו נניח מאחורינו את היריבויות הישנות ונהיה כולנו לאזרחיה הגאים של גלופסק.' אלמנת הפסל קיבלה מידיו זר פרחים והודתה לקהל שהתכנס ולעיריית גלופסק. כשחזרה לעמוד עם הקהל התלחשה עם בחור צעיר בלונדיני וגבוה בחולצת 'סופרבורגר' שחורה וכובע מצחייה תואם. הצעיר פרץ בצחוק והשתתק לנוכח המבטים הנוזפים שנעצו בו כמה מזקני הקהילה היהודית שעמדו בסמוך. את הטקס נעלו בני הנוער מלהקת המחול של גלופסק שלבשו מעילים שחורים ארוכים ושטריימלים סינתטיים והציגו מחרוזת ריקודים חסידיים לצלילי קלרינט וכינור.

כשתם הטקס נכנסו האורחים לחסות בחומו של סניף סופרבורגר הסמוך, ניהלו ביניהם שיחות ערות והתכבדו במעדנים המהירים ובמשקאות הקלים שמנהל הסניף ציווה להכין לכבודם מבעוד מועד. בחוץ, למרגלות הפסל של הרבי מגלופסק שנותר לעמוד לבדו, התגלגלו ברוח ברושורים שהפיקה מחלקת התיירות של עיריית גלופסק לכבוד טקס החנוכה. ברושורים אלה קבעו כי הרבי מגלופסק התגורר שנים ארוכות בקומת הקרקע בבית הסמוך, מבתיה הישנים של העיר העתיקה, וכי לאחר נס ההצלה שחולל בבית הכנסת, התמלאה החצר ביהודים ובגויים שבאו לחלות את פניו של הצדיק ימים ולילות.

סיפור זה כלל לא היה ידוע עד זה לא מכבר. נספח התרבות של הקונסוליה הישראלית ביהופץ היה זה שנבר בארכיונים ושוטט שעות ארוכות בסמטאות העיר עד ששידך בין בית האבן הנושן לדמותו האגדית למחצה של הרבי מגלופסק, אך משנדפס לבסוף על גבי ברושורים צבעוניים הפך הסיפור לעובדה שרירה וקיימת.

נספח התרבות הגיע ליהופץ רק חודשים ספורים קודם לכן, אך היה נחוש בדעתו למצות עד תום את האפשרויות הגלומות בקריירה השנייה שלו. את שנותיו היפות הקדיש למאבק עיקש בקומוניסטים הישראלים, שחלקם, גם אם לא כולם, ריגלו למען הסובייטים או חברו אל אויביה המושבעים של מדינת ישראל וזממו נגדה מזימות. כבן הקהילה היהודית הבבלית שלט הנספח שליטה כמעט מושלמת בערבית הספרותית ובלהגים אחדים של הערבית המדוברת בלבנט, ויכולתו זו היתה נכס חיוני לשירות הביטחון העברי. בשורות הקומוניסטים הישראלים היו אמנם גם יהודים, אבל חלקם הארי של נאמני לנין וסטלין בא דווקא מבין הפלאחים הערבים שנותרו בתחומי מדינת ישראל וייחלו למהפכה עממית או מקרב המשכילים שהתגוררו בערי החוף הלבנטיניות והאמינו כי ברית עם המעצמה הסובייטית תביא את בשורת הצדק הסוציאליסטי גם לארץ הקודש שסועת המלחמות האימפריאליות. גוויעתה של ברית המועצות לאחר עשרות שנים הפכה את הפעילות הקומוניסטית שרחשה בארץ ללא יותר מאשר שריד מאובן. איומים חדשים עמדו לפתחה של המדינה שהיתה עסוקה בקליטת מאות אלפי עולים חדשים ובמהפכת הפרטה שפתחה את שווקיה לעולם הגדול. בשירות הביטחון הרגישו ששירותיו של נספח התרבות אינם נחוצים עוד והוציאו אותו לפנסיה מוקדמת. הפרידה ממפעל חייו היתה קשה אך הוא התנחם בידיעה שהיה לו חלק משמעותי בניצחונה של מדינת ישראל.

קשיי הפרישה הצטרפו למרה השחורה שפקדה אותו עם גירושיו מאשתו. רק גדלו הילדות ועזבו את הבית והיא מיהרה להכריז על משבר מתמשך שהפך לפרידת ניסיון שהפכה לפגישות אצל עורכי דין ובתי דין רבניים וגירושים סופיים וגמורים. זה לא הפתיע אותו. הריחוק ביניהם הלך וגדל עם השנים. ככל שהלך והתקרב אל עולמם התרבותי של הקומוניסטים שלו, כך קראה להם לא פעם, כך הלך והתרחק מאשתו. הרי כשהחל לעקוב אחרי הקומוניסטים הישראלים באמצע שנות החמישים עוד לא היה הוא עצמו ישראלי בכל רמ'ח איבריו. הוא בילה שעות רבות כל כך בהאזנות סתר, במעקבים, בקריאת פרסומים מחתרתיים ומחתרתיים למחצה, בחקירת עצורים, שהרגיש שחייו כרוכים בחיי הקהילה הקומוניסטית. הוא התבגר איתם, עבר איתם את השעות הקשות בתולדותיה של המדינה, מלחמת ששת הימים, מלחמת אוקטובר, האינתיפאדה, ולבסוף הזדקן איתם ונפרד יחד איתם מהאימפריה הסובייטית. למרות שנאמנותו למדינה לא היתה מוטלת בספק, למד לחבב את הנפשות הפועלות, וברבות הימים האמין שהוא מצליח להפריד בין האנשים עצמם, שתרבותם רחבת האופקים וזהותם הערבית־העברית היו קרובות ללבו, ובין האידיאולוגיה המסוכנת שבה החזיקו. אשתו לא יכלה לסבול את המוזיקה של אום כולתום ששמע ברדיו מקהיר, לא אהבה את החברים שלו שישבו בסלון ביתם, דיברו ערבית ושתו ערק, ובעיקר התנגדה בכל תוקף לכך שידבר ערבית עם הבנות. 'אני לא מדברת איתן פולנית או יידיש,' טענה מולו כשרבו, 'אז אתה אל תדבר איתן ערבית. הן ישראליות ולא צריכות לסחוב על גבן את כל הגלויות שלנו.' הוא יליד בגדד, הירהר לעצמו, גרושתו בת ורשה ובנותיו נולדו ברמת גן. אכן צירוף מקרים מוזר הוא, כלשון הבדיחה הידועה, שארבעתם נפגשו.

אחרי הגירושים והפרישה רצה לברוח למקום רחוק. הוא חשב שניסיונו הרב בהוויות הפוליטיקה הישראלית כמו גם היכרותו הטובה עם הקומוניזם והרוסית המדוברת בפיו הכשירו אותו לקריירה שנייה כקונסול או אפילו שגריר באחת ממדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר. יתרחק קצת מגרושתו ומהקומוניסטים שלו, חשב, ואולי ירווח לו. למרבה הצער במשרד החוץ הישראלי לא חשבו כמותו. דבר אחד הוא לבלות את ימיך במעקב אחר פלאחים ערבים, ודבר אחר לגמרי הוא להיות שגריר ולייצג את מדינת ישראל בארצות התרבות של אירופה. לאחר שהפעיל את כל קשריו בשירות הסכימו לבסוף במשרד החוץ כי יסתפח אל הקונסוליה הישראלית ביהופץ כנספח תרבות ויראו כיצד יתגלגלו הדברים. אולי יוכיח את עצמו בתפקידו זה ויתקדם ממנו הלאה צעד אחר צעד, ואולי יעזבו אותו כוחותיו והוא בעצמו יעדיף לפרוש לביתו ברמת גן ולשחק שש־בש עם החבר'ה.

מובן אפוא מדוע היה נספח התרבות גאה במיוחד בהישגו המרשים. עבודת הבילוש שבה פצח בחיפוש אחר הרבי מגלופסק היתה דומה במידת־מה לעבודת הבילוש שבה עסק במהלך הקריירה שלו, אלא שבמקום רמזים למרגלים קומוניסטים חיים חיפש אחר יהודים מתים. הקונסול הממונה עליו ביהופץ החמיץ פניו לנוכח ביקוריו התכופים בגלופסק. מלכתחילה לא התלהב מהפנסיונר שלא ידע דבר על טבעה של העבודה הדיפלומטית. הוא נזף בפקודו ודרש ממנו שישקיע את כוחותיו בפעילות תרבותית לבני הקהילה היהודית של יהופץ, שישיר איתם בצוותא שירים ישראליים, שיקרין להם שקופיות של נופי ארצנו וישכנע את אלה מהם שטרם השתכנעו לעלות ארצה. אבל הנספח — בשלו. לפחות פעמיים בשבוע נסע באוטובוס המקומי לגלופסק. גם הרבה להציק לגיסו המבלה את ימיו בספרייה הלאומית ועוסק במחקר היסטורי, שימצא לו את המידע הדרוש, ניהל איתו שיחות טלפון בינלאומיות על חשבון הקונסוליה, עד שהגיס נעתר וחילץ מתוך הספרים הישנים את מעט המידע הקיים על אודות הרבי. אבל גם בכך לא היה די. הנספח נאלץ לכתת רגליו בסמטאותיה של העיירה בחיפוש אחר הרבי ולהתאים את רסיסי המידע שבידו לפני השטח של גלופסק הפוסט־סובייטית.

בתחילת אוקטובר עוד היה נואש, שוטט ללא תכלית בסמטאות, סבל מקור ומצא מקלט לבסוף בין רהיטי הפלסטיק הצבעוני של סניף סופרבורגר והזמין לעצמו מנה קטנה של צ'יפס עד שייחם לו. כבר ניסה לאכול בורשט באחת משתיים וחצי המסעדות המקומיות בגלופסק, אבל החוויה לא נעמה לו. המלצריות נעצו בו מבטים מוזרים וניכר היה כי טרם התרגלו לנוכחותם של זרים בעיירה. בסופרבורגר הרגיש בבית. היה לו חם ולאיש לא היה אכפת מה מעשיו וכמה זמן הוא יושב שם. והרי גם בעירו רמת גן פתח התאגיד האמריקאי סניף הדומה כל כך לזה שכאן, למעט השפה המדוברת והיעדרו של צ'יזבורגר מהתפריט הרמת־גני. שהותו הקצרה בתחום המושב והתזונה המזרח־אירופית, עוררו בו געגועים לחוף הים, לקיץ ולאוכל הישראלי, וכשעצם את עיניו יכול לדמיין את עצמו מבלה זמן איכות עם הנכדים בסופרבורגר הרמת־גני. אחרי הצ'יפס הזמין לעצמו המבורגר כפול, ושתי מנות נוספות של צ'יפס, וקולה, ואחר כך קפה ועוד קפה.

'אנחנו חיים בתקופה מבורכת,' אמר הנספח למנהל הסניף ולכמה אורחים נוספים כששתו קולה לאחר טקס החנוכה, 'פקס אמריקנה, שלום מזרח תיכוני העומד בפתח ואוטוסטרדת מידע שתפיל את כל החומות ותביא את בשורת החופש לעולם כולו.' לפני שנים אחדות איש לא יכול לתאר לעצמו שהאימפריה הסובייטית תתרסק בקול רעש גדול. והנה צמחו חיים חדשים מתוך גווייתה של אימפריית הרשע רודפת היהודים. אף שהסתייג ממסירת שטחים הסביר הנספח לרעיו לשיחה שהעניין אינו נמדד בקילומטרים רבועים, שישראל כבר ניצחה והסיפור עם הפלסטינים הסתיים. ישראל הוכיחה שהיא נווה מדבר ונשאר רק להניח למנהיגים לסגור את הפרטים האחרונים. יהודי הדממה עולים ארצה, הישראלים שבים לבקר במחוזות הגלות ולומדים על גבורת אבותיהם, והפסל החדש בסמטת היהודים יסייע לבני גלופסק להכיר את עברם ויועיל אף למאבק בקללת האנטישמיות הרובצת עדיין על העיר.

הקפה השני ששתה נגמר גם הוא, והיה עליו להחליט אם לעזוב את המקלט החם שמצא בסופרבורגר ולשוב לסמטאות גלופסק. רק תחילת אוקטובר וכבר קר כל כך, ומה יהיה בפברואר. ארץ ארורה שפשעיה ההיסטוריים כאילו התגלמו בטבע עצמו שהפך זועף ואפור. מה בעצם יש לו לחפש בקור העז, בשממה הגלופסקאית, ומה כבר ימצא שם בסמטאות המקמצות במידע על אודות עברן. מנקה השולחנות הבלונדיני הגבוה פינה את המגש הריק ואת כוסות הנייר, ניגב את השולחן במטלית לחה, אבל השיב את חפיסת הצ'יפס המלאה למחצה לשולחן. 'אתה יכול לקחת גם את זה,' אמר הנספח.

'אתה בטוח?' שאל מנקה השולחנות, 'אם לא תגמור את כל הסופרבורגר מהצלחת יבוא שוטר מהקג'ב וייקח אותך.'

'סליחה, לא התכוונתי,' התבלבל הנספח.

'אני צוחק,' אמר מנקה השולחנות וצחק. 'זאת בדיחה.'

'אה,' אמר הנספח וצחק גם הוא צחוק מתוח.

'אז ירדת בתחנה הלא נכונה של הרכבת?'

'באתי באוטובוס.'

'אתה יהודי?'

'למה אתה אומר את זה?'

'כי אחרת מה יש לך לחפש בחור הזה.'

כשדיבר מנקה השולחנות בשפת צעירים גלובלית הבין הנספח סוף־סוף את דבריו ושיתף פעולה. 'תגיד, שמעת פעם על הרבי מגלופסק?'

'זה הרבי שלך?'

'לא, הוא חי פעם בעיר הזאת.'

'אני מצטער לשמוע.'

'תחזור כבר לעבודה ותפסיק להציק ללקוחות,' גער מנהל הסניף שהופיע לידם פתאום במנקה השולחנות והתנצל לפני הנספח.

'זה בסדר, הוא לא מפריע לי,' אמר הנספח.

'אבל לי הוא מפריע,' אמר מנהל הסניף, הציג את עצמו והתיישב ליד השולחן. 'הכול בסדר?' שאל, 'הכול טעים לך? אתה צריך עוד משהו?'

'טעים מאוד,' אמר הנספח.

'אתה מדבר רוסית טובה,' שיבח מנהל הסניף.

'לא כל כך, אבל תודה,' הצטנע הנספח.

'אתה קווקזי?' שאל המנהל.

'לא, אני ישראלי.'

'אתה יהודי? באמת? פעם מצאתי כיפה שחורה מתגלגלת על האדמה במקום הזה שבו רצחו יהודים ונתתי אותה לאשתי. אומרים שזה מביא מזל. אתה יודע, לא סתם היהודים מצליחים כל כך ושולטים בעולם. חשבתי שאם אשתי תחזיק את הכיפה הזו אצלה משהו מהתכונות שלהם ידבק גם בה והיא תפסיק לבזבז את הכסף שלי.'

'וזה עזר?'

'היא מתה לפני חמש שנים בתאונת דרכים ומאז היא הכי חסכנית שיש.'

'אתה יודע אולי איפה הבית של הרבי מגלופסק?' ניסה שוב הנספח את מזלו.

'לא בגלופסק, זה בטוח,' אמר מנהל הסניף, 'אני מכיר היטב את כל תושבי העיירה, כי לפני שברית המועצות התפגרה וקניתי את מה שקניתי והפכתי לאיש מפתח בזירת העסקים המקומית, עבדתי בעירייה, וסגן ראש העיר הוא חבר טוב שלי, ובכלל אני, אני מהגלופסקאים המקוריים, עוד מלפני המלחמה. תשתה איתי כוסית לחיי החיים הטובים?'

הם השיקו כוסיות של וודקה ודיברו על ישראל ועל גלופסק, על משפחה ועל נשים וילדים. גם למנהל הסניף כמו לנספח יש שתי בנות, הן בנות עשרה וכל יום הן באות מבית הספר לאכול בסניף את ארוחת הצהריים. 'כל יום המבורגר וצ'יפס וקולה. אני רוצה שהן יאכלו בבית, שיאכלו את האוכל שאמא שלי מבשלת להן, אבל זה מה שהן רוצות, חלום אמריקאי בלחמנייה עם קטשופ, ולשמוע מדונה וגנז אנד רוזס, ומה אני יכול להגיד להן, אם אני המנהל של סניף סופרבורגר בעיר?'

הנספח חייך באמפתיה, צער גידול בנות, אך חזר לדוש בנושא שאינו נותן לו מנוחה. 'אני מחפש ומחפש את ביתו של הרבי מגלופסק ולא מוצא. וזה מתסכל, אתה מבין. ואני חושב שהרבי מגלופסק יכול להועיל מאוד לכולם. תאר לעצמך כמה תיירים יגיעו לראות את הבית של הרבי מגלופסק.'

'תיירים יהודים?'

'כן וגם לא יהודים. כל העיר תרוויח מכך.'

'אתה יודע, עכשיו כשאני חושב על זה שוב, במשפחה שלנו סיפרו שהרבי מגלופסק גר כאן, ממש כאן, מול המסעדה. כאן בבית הישן שממול.'

'באמת, ככה סיפרו אצלכם במשפחה?'

'בוודאי. איפה הרי יגור הרבי מגלופסק אם לא בסמטת היהודים? אפשר לשים כאן שלט או אפילו אנדרטה לזכרו. ואת הברושורים עם המידע על הרבי מגלופסק ועל הקהילה היהודית אני יכול להחזיק אצלי במסעדה. לחלק אותם בחינם עם כל קניית צ'יפס וקולה.'

'ואתה יודע מי גר עכשיו בבית הזה?'

מנהל הסניף הכיר היטב את האלמנה היפהפייה שגרה בקומת הקרקע. כבר שנתיים כמעט שהוא מחזר אחריה בעקשנות, אבל היא מסרבת להיפרד מזיכרון בעלה המת. הוא כבר ניסה הכול. יום־יום שלח את מנקה השולחנות עם פרחים ושוקולדים מיובאים, עם כרטיסים לבלט של יהופץ, אבל שום דבר לא עזר. היא לקחה את התשורות מידי מנקה השולחנות, גם הציעה לו תה ואירחה אותו בביתה שעה ארוכה, אבל אז שלחה אותו בחזרה ובפיו תשובה שלילית. מנהל הסניף לא הצליח להבין אותה. יש לה כל כך הרבה מה להרוויח מהנישואים האלה, ומה הוא מבקש בתמורה, קצת אהבה, פנים נאות שיעמדו לצדו בשעתו היפה. כשגברו חיזוריו נכנסה לסניף שלו וסטרה לו בפניו לעיני כל הלקוחות. 'תפסיק להטריד אותי, אתה שומע,' נזפה בו בפומבי. זה לא גרם לו לוותר על החלום. להפך, הסירוב העיקש שלה והסטירה רק ליבו את תשוקתו. אבל הוא הבין שעליו לפעול באופן מתוחכם יותר כדי להשיג את מבוקשו. 'משום כך,' הסביר לנספח התרבות, 'אני לא יכול לקחת אותך לבקר את האלמנה. אבל אשלח את מנקה השולחנות שייקח אותך אליה.' אולי דווקא התשורה שישלח לאלמנה בדמותו של נספח התרבות הישראלי תישא חן בעיניה, חשב, אחרי הכול גם בעלה היה יהודי קטן כזה.

'אז מה דעתך על גלופסק?' שאל מנקה השולחנות כשפסעו יחד לעבר בית האלמנה.

'עיר נהדרת. ממש. רק כל העוני הזה של הקומוניזם. זה עצוב מאוד.'

'ואצלכם אין עוני?' שאל מנקה השולחנות.

'יש, אבל לא כזה.'

'ומה עם עזה?' הוסיף מנקה השולחנות להקשות. מה עם עזה באמת, חשב הנספח, מה כבר יכול להגיד למנקה השולחנות. 'עזה זה לא שלנו,' אמר לבסוף כשניצבו על סף הדלת, 'זה לא שלנו.' קול נגינת פסנתר עלה מן הבית. 'יש לה אצבעות מכושפות,' אמר מנקה השולחנות ונקש על הדלת.

'מה הוא רוצה הפעם ואיזו מין מתנה זאת?' התפלאה האלמנה כשפתחה את הדלת ובחנה את שני הגברים הניצבים על ספה. אישה גבוהה בשמלה פרחונית ושיער קצר ובהיר, שנראתה צעירה בהרבה מחמישים שנותיה. 'אין לי זמן לזה עכשיו,' רטנה.

'את יודעת,' אמר מנקה השולחנות ונכנס פנימה, 'האדם הקדמון היה אוכל נבלות, ולא סתם אוכל נבלות אלא בתחתיתו של סולם המזון כי הוא הגיע לנבלה רק אחרי שהזאבים והנשרים והצבועים כבר חיסלו מעליה את כל הבשר, אז הוא הצמיח אצבעות דקות כדי שיוכל לשבור את העצמות ולחלץ מתוכן את מח העצם, ורק בזכות זה את יכולה לנגן לך בפסנתר שלך סימפוניות של בטהובן.'

'יש לך מצב רוח מחורבן היום,' אמרה האלמנה וסימנה בידה לנספח שייכנס גם הוא.

'זה לא קשור למצב רוח,' אמר מנקה השולחנות, 'זה הסוד של ההיסטוריה.' הנספח פסע פנימה בעקבותיו והאלמנה סגרה את הדלת. בסלון הקטן עמדו פסנתר, ספה ושולחן קטן, ועל הקירות היו תלויות בצפיפות רבה תמונות רבות מספור. מנקה השולחנות עידכן את האלמנה בפרטים הנחוצים בנוגע לנספח ולשליחותו של מנהל הסניף שהובילה אותו לבית האלמנה.

'וואָס הערט זיך אין ישראל?' שאלה אותו האלמנה.

'בישראל מדברים עברית, לא יידיש,' ענה לה במבוכה.

'נו, הנה, גם אני כבר שכחתי את מעט היידיש שלמדתי מבעלי,' התלוננה האלמנה ונכנסה למטבח הקטן כדי להכין תה לאורחים. נספח התרבות הסתובב בסלון והסתכל על התמונות. 'זה הכול שלה,' הסביר מנקה השולחנות, 'יש לה קו מאוד נקי וזורם. והשפעות אקספרסיוניסטיות ברורות. למרות שבתקופה הקומוניסטית זה לא היה מקובל.'

'אתה נשמע לי כמו בחור חכם,' אמר נספח התרבות.

'גם אתה לא טיפש,' החזיר מנקה השולחנות מחמאה.

'ומה אתה עושה חוץ מלנקות שולחנות?'

'אני חושב. לפעמים גם כותב קצת.'

'ומה אתה רוצה לעשות בעתיד?'

'לחשוב עוד. אולי יום אחד אעבוד גם בקופה.'

האלמנה חזרה עם התה והעוגה והניחה את התקרובת על השולחן. 'אז הוא דיבר יידיש, בעלך?' שאל הנספח.

'דיבר וכתב. תמיד היה מספר איך בלילות הקרים הארוכים במקום גלותם בנובוסיבירסק בימי המלחמה הפטריוטית הגדולה היה אביו קורא איתו בספרי שלום עליכם או משה קולבק ומדביק אותו באהבתו הגדולה לתרבות היידית. בימי ההפשרה של חרושצ'וב רצה להיות סופר. אני לא יהודייה ובקושי ידעתי כמה מילים בשפה הזאת עד שפגשתי אותו. נולדתי בגלופסק אחרי המלחמה, כשכבר לא נשארו כאן כמעט יהודים. לבעלי היה כישרון למילים. הוא לימד אותי יידיש ואהב לכתוב בה. כשגרנו במוסקבה הוא היה קשור לחבורת הסופרים של כתב העת 'סאָוועטיש היימלאַנד', אבל בסופו של דבר הוא הבין שהפשרה או לא הפשרה, לשפה שהיתה יקרה כל כך לאביו אין עתיד בברית המועצות.'

'מה עשיתם במוסקבה?'

'אני למדתי אז אמנות. הוא למד הנדסה. נפגשנו במקרה במסיבה אצל חברים. הוא ניסה לכתוב ברוסית אבל אחר כך החליט שאם לא ביידיש אז עדיף לשתוק. בסוף חשב שאם הוא יכול לבנות גשרים אז הוא בטח יכול גם לפסל פסלים. נו, זה שלא היה פסל כישרוני, זה לא צריך להגיד, גם הוא ידע את זה. לפעמים התלוצץ ואמר שיהודים אף פעם לא יכולים ליצור באמת פסל ומסכה. אבל הוא אהב לעבוד עם הידיים וזה נתן לו שקט נפשי וכוח.'

'אז איפה אפשר לראות את העבודות שלו?'

'לא בהרבה מקומות למרבה המזל,' התלוצצה האלמנה, 'כשחזרנו לגלופסק כדי לגדל את הילדים בסביבה ביתית יותר, הוא עבד כפקיד במחלקת התכנון של העירייה. הממונה על המחלקה אז היה מנהל הסניף ששלח אותך אלי. הילדים שחיכינו להם לא באו. ובסוף באו הקג'ב, שלחו אותו לגולג והחזירו לי אותו אחרי שנה וחצי בתוך ארון.'

'אבל למה?' כעס הנספח.

האלמנה לא השיבה. הלוואי שידעה בעצמה את התשובה. שנים שהיא לבד בבית הזה ורק הציורים שלה שאיש אינו רוצה להציג והפסנתר והספקות המנקרים במוח ולפעמים מנקה השולחנות מארחים לה לחברה. נשות העיר כבר ניסו לשכנע אותה להצטרף לאגודת הצדקה או לחוג התפירה, אבל העיסוקים האלה אינם בשבילה. היא מתאמצת לשמור על עצמאותה המוגבלת גם לנוכח חיזוריו העקשניים של מנהל סניף סופרבורגר, למרות שהיתה יכולה לשדרג את מעמדה מאלמנת הפסל היהודי לאשת האוליגרך המקומי. אז נספח התרבות של הקונסוליה הישראלית ביהופץ שהגיע לכאן רק תמול שלשום בא ושואל פתאום למה בעלי הכוח מנצלים את כוחם לרעה, ולמה יש רוע בעולם בכלל. שישאל. זה טוב לשאול. 'אם מנהל הסניף אמר שזה היה ביתו של הרבי מגלופסק שאתה מחפש, אז יכול להיות שזה היה הבית של הרבי מגלופסק,' אמרה בקוצר רוח, 'אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך יותר.'

בכל מקום שבו אתה נוגע במחוזות האלה, חשב הנספח, נחשף מיד כאב עצום. אולי מוטב שלא יפריע עוד לאלמנה. רק ביקש להתייחד לרגע בחדרון הקטן שבקצה החצר כדי להוליך את התה שזרם דרכו בצינורות המקובלים, ובשובו חזרה, לאחר ששטף את ידיו בצינור החשוף שבקיר ופילס את דרכו בין הגרוטאות, כמעט נתקל בפסל השעון אל הקיר, מכוסה באבק ועלים יבשים ולשלשת ציפורים, ומעד, ובקושי בלם את עצמו בשתי ידיו, ונאלץ לחבק כמעט את הפסל. הוא ייצב את עצמו, התבונן בפסל הברונזה ובכף ידו הלחה ניגב מעליו את האבק. את תמונתו של היהודי המפוסל כאן ראה כבר פעם, הוא התאמץ להיזכר, כן, ללא ספק, באחת התמונות שצילם לו גיסו בספרייה הלאומית, חיתוך עץ מתוך ספר שבחים ישן. דמות דיוקנו של הרבי מגלופסק נתגלתה לפניו, עכשיו כבר היה משוכנע ופרץ בחזרה אל תוך הבית בצהלות שמחה. 'הרבי מגלופסק, מצאתי את הרבי מגלופסק,' קרא וגרר אחריו את האלמנה ואת מנקה השולחנות אל החצר.

'זאת רק מזכרת קטנה ששמרתי לעצמי מבעלי,' התנצלה האלמנה.

'זה שתי טיפות מים הרבי מגלופסק,' התעקש הנספח.

'אתה בטוח?' שאל מנקה השולחנות.

'מאה אחוז,' הבטיח הנספח.

כשהעקרות והעבודה המשמימה בעירייה דיכדכו את רוחו של הפסל וזירזו את זקנתו, ביקשה האלמנה מהממונה עליו שייתן לו הזדמנות ליצור, שיזמין אצלו פסל, לא משנה איזה, שיקשט את אחד ממשרדי העירייה או סמטה מסמטאות העיר. הממונה שהיה לימים מנהל סניף סופרבורגר נענה בנדיבותו לבקשתה והזמין אצל הפסל את הפסל הזה. העבודה רוממה את רוחו של הפסל והוא השקיע בה את כל כוחותיו. שעות ארוכות ישב בצומת המיועד ובחן את האור ואת הצל בשעות היום השונות ואת הפרופורציות של המרחב. אחר כך ישב בריכוז עילאי מול תמונתו של קרל מרקס כדי לעמוד על תווי פניו ולחדור לעומקם. לאחר שסיים את ההכנות פנה למלאכה. הוא כייר את ראשו ואת כתפיו של מרקס בחֵמר, הוסיף וגרע, ריכך והבליט עד שהיה מרוצה מהתוצאה.

זקנו של מרקס בפסל שיצר היה ארוך מעט מן הרצוי, פניו היו ארוכות מדי, ובשולי עיניו הסתמנו קמטים אחדים ששיוו לו מראה של אדם המביט בבת צחוק במתחולל לנגד עיניו מתוך טוב לב מהול בקורטוב של ציניות. בבית היציקה הפכו את פסל החֵמר לפסל שעווה ואחר כך ציפו אותו בשכבות של חרס. בינתיים היה מי שדיווח לקג'ב ששלח לשם את סוכניו כדי שישזפו את עיניהם בפסל הבעייתי. לתוך תבנית החרס נוצקה לבסוף הברונזה הלוהטת, השעווה אבדה וכך גם חייו של הפסל. הסוכנים דיווחו כי יש חשד ממשי שהפסל היהודי החדיר תכנים חתרניים אל תוך יצירתו, שעשה את מרקס יהודי במפגיע, כמו מין רבי חסידי, כדי להציג את כל הרעיון הקומוניסטי כקונספירציה של יהדות הממון העולמית. וראיה לדבר — עברו המפוקפק בכתב העת 'סאָוועטיש היימלאַנד', שגם אם פעל תחת פיקוח קפדני לא היה נקי לגמרי ממגמות ריאקציונריות ולאומניות. יומיים אחרי שהביא הפסל את פסל הברונזה המוגמר לביתו, ולמרות שדמות דיוקנו של הפסל נבעה אך ורק מדלות כישרונו ומשליטתו המוגבלת במדיום, דפקו על דלתו סוכני הקג'ב ושילחו אותו לסיביר.

לבה של האלמנה החסיר פעימה. הכול חזר אליה. את הפסל היתה אמורה להסגיר כבר מזמן לשלטונות, שיתיכו אותו וייצקו ממנו יסודות לבית העירייה החדש או עמודים לגשר על הנהר, אבל היא הצליחה להסתיר אותו, החביאה אותו בחצר וסירבה להיפרד ממנו. ועכשיו בא הגבר השחרחר הזה ממדינת היהודים וקורא לפסל בשם הרבי מגלופסק. הקג'ב אמנם כבר לא בסביבה מזה זמן־מה, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מתי ישובו, וכשיש ספק עדיף לשקר כמנהג אזרחים סובייטים. 'כן,' היא שמעה את עצמה אומרת, 'עכשיו אני פתאום נזכרת. זה הפסל של הרבי מגלופסק ובעלי יצר אותו בגלל שבבית הזה גר הרבי.'

'אז מבחינה הגיונית זאת צריכה להיות האנדרטה לרבי מגלופסק,' אמר מנקה השולחנות.

'מבחינה הגיונית,' ענה אחריו כהד הנספח בהתרגשות שלא ידעה גבול, 'זאת צריכה להיות האנדרטה שנקים כאן ברחוב הזה ליד הבית.'

האלמנה לא ידעה מה להשיב. היא חשבה להתנצל ולומר כי זו המזכרת היחידה שנותרה לה מבעלה ומשום כך היא מעדיפה להשאיר אותה אצלה בחצר ולא להציבה ברשות הרבים. אחר כך חשבה שאולי דווקא זו תהיה המצבה שתקים סוף־סוף לזכר בעלה, לזכר היהודי שאיבד את כל משפחתו בשואה, שגלה עם אביו לנובוסיבירסק, שאיבד את שפתו, שנותר חשוך ילדים, ואולי המצבה הזאת תשחרר אותה סוף־סוף מעול הזיכרון ותאפשר לה לחיות את חייה. לבסוף חשבה כי אולי דווקא כך תרומם את הפסל שהוביל למותו לכדי יצירת המופת של חייו.

הנספח הודה לאלמנה על טוב לבה ועל הסכמתה, ולמנקה השולחנות על עזרתו, וחזר לסניף סופרבורגר כדי לפגוש את מנהל הסניף ולדון עמו באפשרות הצבת פסלו של הרבי מגלופסק בסמטת היהודים. 'אתה בטוח שהפסל היהודי יצר פסל של הרבי מגלופסק?' ביקש מנהל הסניף לוודא. הוא שקל את ההצעה, חשב על עסקיו וחשב על אהבתו לאלמנה. אחר כך חשב שיש דברים שצריך לעשות בשביל הנשמה והבטיח לבסוף לנספח התרבות: 'אני וסגן ראש העיר עברנו הרבה ביחד. אם אני אגיד לו להציב את הפסל הזה כאן אז הוא יציב את הפסל הזה כאן.'

וכך היה.

שלג ראשון החל לרדת באותו נובמבר קר על העיר ועל מרקס הנותר מיתר המרקסים, הניצב בסמטת היהודים פינת דרך יהופץ ומעמיד פני הרבי מגלופסק. הפתותים הלבנים צנחו לאיטם מן השמים וכיסו את הסמטאות ואת ראשו וכתפיו של מרקס שהביט בעוברים ושבים השמחים בשלג הראשון ובת צחוק בעיניו. לא מפני שצחק או ליגלג חלילה על בני העיר אלא מפני שיוצרו נתן קמטי צחוק בשולי עיניו עד שנדמה היה כי הוא צוחק או מלגלג. ואם טרם קרה דבר הוא בוודאי ניצב שם עדיין ומשקיף לעברם של סועדי הקציצות בלחמניותיהן ומנקי השולחנות בכובעי המצחייה, מזיל דמעה עם מבקרים יהודים מאמריקה, עומד דום ב'התקווה' עם תיכוניסטים ישראלים, מאזין בכובד ראש לתפילות שלוחשות לפניו איכרות זקנות שהזדמנו לעיר, מצטלם בחפץ לב עם תיירים מהמזרח הרחוק, וממתין בסבלנות ליום שבו יתאחדו פועלי כל העולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לצחוק עם לטאות”