החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לרקוד על סף תהום

מאת:
מצרפתית: רמה איילון | הוצאה: | 2018-11 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

"אני מתארת כאן את השתלשלות המאורעות כפי שהתרחשו. לא אפרש את חוסר המעצורים של תשוקתי – הוא ודאי שייך לתחום המקודש. אני רק רוצה לנסות להראות את מכניקת האסון. להבין למה, לימים, פילחתי ללא תקנה את לבם של האנשים שאהבתי".

מבטה של אֵמה — אישה בת 40, נשואה, אמא לשלושה,

מאושרת — פוגש במבטו של גבר במסעדה.

באותו הרגע חייה מתהפכים.

אחרי רבי־המכר הדבר הראשון שרואים והדברים שאני רוצָה, שעובד לסרט מצליח, דלקור חושף ברומן וירטואוזי זה את עוצמת התשוקה ואת שבריריות הקיום שלנו.

גרגואר דֵלקור הוא פרסומאי וסופר צרפתי עתיר פרסים יליד 1960.

מקט: 15100964
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


72

'אגיד כן.'

'אם כך, אנסה לא לטעות בשאלה.'

71

אני זוכרת את שיכרון החושים הפתאומי ההוא, את ההתפעלות הכללית. מעולם לא ראו עצי האשוח הזקנים חיה יפה שכזאת. אני זוכרת שהיא התקבלה כמלכה קטנה. עצי הערמון שחו ארצה כדי ללטפה בקצות ענפיהם. פרחי הרותם הלבנים נפתחו בעוברה דרכם והפיצו את ניחוחם ככל יכולתם. אני זוכרת שההר כולו לבש חג לקראתה, ושכעבור זמן, כשהתקרבה אל קצה ההר ופֶרח בין שיניה, ראתה למטה, שם למטה בעמק, את ביתו של אדון סֵגאן עם החצר מאחור והעדר, וזה הצחיק אותה עד דמעות. 'כמה קטן…' אמרה, 'איך יכולתי להחזיק מעמד שם בפנים?'

העז הלבנה היתה מתכרבלת בתוך העשב שיכורה למחצה, רגליה מעלה, מתגלגלת במורדות, בהמולה עם העלים הנושרים והערמונים, ואז פתאום מתייצבת באחת על רגליה — הופ! והנה היא יוצאת שוב לדרך, ראשה מורם אל־על, בין השיחים, פעם על צוק, פעם בתחתית הגיא, מעלה, מטה, בכל מקום, עד שהיה נדמה כי בָּהר עשר מעִזיו של אדון סֵגאן, ואני חלמתי להיות אחת מהן, להכיר בעצמי את פרחי הפעמונית הכחולים, את האצבעוניות הארגמניות בעלות עמודי התפרחת המוארכים, יער שלם של פרחי בר שהמתיקות נוטפת מהם!

וכאשר אמי, ולעתים רחוקות אבי, הקריאו לי את הסיפור האכזרי, בכיתי לא בגלל הזאב הענקי חסר התנועה, אלא בגלל הרוח שהתקררה פתאום.

בגלל ההר שהפך סגול, בגלל החושך שירד.

בגלל תואר הפועל הטרגי שביטאה בּלַנקֵט, תואר הפועל שהסגיר את מלוא קוצר ידן של תשוקותינו, את האשליה בדבר האושר הנצחי: כבר.

הייתי בת שבע, וידעתי שזה כבר נגמר; שרוטים, פגומים, כמעט נעזבים, הדברים כבר מיטשטשים, ולא נשאר מהם אלא זיכרון, הבטחה עצובה.

כמעט שלושים ושלוש שנים אחרי כן, כמו העז הקטנה של אלפונס דודֶה, קיוויתי להחזיק מעמד, לפחות עד עלות השחר.

70

עד עתה בורכו הבקרים שלי בחמימות של לטיפות — לפעמים של השמש או של ידי בעלי, של איברי הלח, של צמחיית יער, של ריחות האדמה הרחוקים שלה.

הבקרים שלי הקיצו לפעמים לקול צחוק ילדינו בימי ראשון אביביים או לקול צעקותיהם כששלג ירד בחוץ והם מיאנו ללכת לבית הספר, מעדיפים להתגלגל בתוך הלובן, להרפות אחיזה, לצנוח לתוך הקור הרטוב, לבנות את איש השלג הכי גדול בעולם.

עד עתה היו הבקרים שלי אבנים קטנות של חיים מסודרים היטב, של הבטחה נושנה אשר שלחה אותי בדרכים שהתוו אחרים — אנשים שהאמינו במסלולים ללא דופי או, למרבה הצער, בשקרים חסודים. הבקרים הבאים שלי נִדמו נשובי רוחות.

ואחד מהם — מטלטל נפשות.

69

אילו הייתי צריכה לסכם בכמה מילים, כמו בפני שופט או רופא, מה הרגשתי בשניות הראשונות, הייתי אומרת דחיפוּת, סחרחורת, תהום, עונג, והייתי מוסיפה גם כאב.

כאב במידה כלשהי.

וכדי לומר את הסוף, את הבוקר הרה האסון והיפה, הייתי אומרת שלווה, הייתי אומרת הקלה, הייתי אומרת גם יוהרה, נסיקה, חופש, חדווה, הייתי אומרת תשוקה מטורפת, כמו שאומרים אהבה מטורפת.

כן. תשוקה מטורפת, לפני הכול.

68

בּוֹנְדוּ.

גרנו בבית מידות לבן לצד מגרשי הגולף של בונדו, כחמישה־עשר קילומטרים מלִיל. שום מחיצה או גדר לא הפרידו בין הבתים; זו, כמדומה, היתה הסיבה לסירובו של בעלי כששלושת ילדינו דרשו כלב — שני קולות ללברדור בז', קול אחד לוויימראנר כחול — והבטיחו שיטפלו בו כל הימים: נשבעים! נשבעים! אך התשובה היתה לא, מפני שהכלב עלול לברוח, זה ברור.

לאה, הצעירה בבנותינו, הציעה בדמעות שנקשור אותו בחוץ.

ואז סיפרתי לה על בּלַנקֵט, עם העיניים הרכות, זקנקן כמו של קצין, פרסות שחורות מבריקות, קרניים מפוספסות וצמר לבן ארוך שהיה לה כשמיכה, העז היפה שנכלאה בדיר חשוך, אך נמלטה דרך פשפש שהושאר פתוח. לאה משכה בכתפיה, פלטה אנחה למודת אסונות כבר ואמרה: אבל אם אוהבים אותה, אין שום סיבה שהיא תברח.

בעלי לא קשר אותי ולא כלא אותי, ובכל זאת עמדתי להימלט.

אף על פי שאהבתי את הנוחות הנעימה של ביתנו. את הארִיות האופראיות שהקשבנו להן. את משב הרוח שלא פעם נשא עמו גרגירי חול מהבונקרים, ואת הריח העדין של הדשא מכוסה הטחב שבמגרשים. אהבתי את עץ התפוח הזקן שלנו, בחוץ, את ענפיו השָחים במחווה של דרך ארץ. את ניחוחות המטבח שלנו וגם את אלה של הקדֵרות שהתכסו תדיר פיח כשהבנות הכינו קרם ברולה. אהבתי את ריחו של בעלי, נוסך ביטחון וחם. את מבטו התועה שנח על שפתי ועל חזי, את הדרך שבה אהב אותי — מנומסת, דואגת, ישרה וכנה חרף העליות והמורדות. אהבתי את אומץ לבו כשחלה, הערצתי את היעדר הכעס שלו, ובתוך האודיסאה האלימה הזאת ידעתי להעריך את כוחותי, שלא שיערתי את קיומם.

אהבתי את שתי בנותינו ואת בננו, ובייחוד את המחשבה שאני מוכנה להרוג למענם, לתלוש בשינַי את בשרה של חיה אִם ירעבו עד מוות, להתעמת עם כל גיא צלמוות כדי לחסוך מהם פחד.

אהבתי גם את אמי, למרות צרוּת אופקיה והדיכאון המעודן שלה. את האופן שבו צבטה את זרועם של ילדַי בכל פעם שראתה אותם כדי לוודא שהם אמיתיים. אהבתי ללכת יום־יום לחנות, לגלות את חיוכיהם המשתאים של הלקוחות כשידי ארזו את המתנות וסילסלו את סרטי הסאטן במספריים. אהבתי אפילו את הגאווה של בעלי כשחזר אחת לשישה שבועות עם מכונית חדשה — את ארשת הילד השובב שנתפס בקלקלתו שעטה על פניו. את הטיול שלקח אותנו אליו מיד אחר כך, אשר הוביל אותנו לפעמים עד הים, לכיוון וימרֶה, בולון, פֵקאן. את החלומות על נסיעה שחלמנו, כל החמישה. אהבתי את הסירות ואת מפות הים שילדינו ציירו בחול במקלות אכולי תולעים. האוקיינוסים שציירו לקחו אותנו אל איים שלא הסתננה אליהם שום סערה מן העולם, שלא השתחל אליהם שום ספק, וששום תשוקה חדשה לא חיבלה באושרם הרגעי.

אהבתי את חיי.

הייתי אחת מאותן נשים מאושרות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.