החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לינקולן בבארדו

מאת:
מאנגלית: אמיר צוקרמן | הוצאה: | 2018-05 | 410 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

22.00

רכשו ספר זה:

פברואר 1862. מלחמת האזרחים האמריקאית בת פחות משנה. הלחימה כבר ניטשת במלוא עוזה, ואט־אט מתחילה לחלחל ההבנה שהמאבק יהיה ארוך ועקוב מדם. באותו הזמן, בנו האהוב בן האחת־עשרה של הנשיא לינקולן, וילי, שוכב בחדרו שבקומה השנייה בבית הלבן, חולה אנוש. בתוך ימים, וילי מת ומובא למנוחות. עיתונים מדווחים כי לינקולן מוכה היָגון חוזר לבדו אל כוך הקבורה פעמים אחדות כדי להחזיק

בידיו את גופת בנו.

וילי לינקולן מוצא את עצמו בכור מַצרף משונה, רוחש רוחות רפאים משוטטות, מרחמות, מתווכחות, ונתונות בסיגופי חרטה יוצאי דופן. בעיצומו של מצב המעבר הזה – המכונה, במסורת הטיבטית, בַּארְדוֹ – פורץ מאבק אדירים על נשמתו של וילי הקטן.

לינקולן בבַּארְדוֹ הוא הישג ספרותי מעורר השתאות של אחד הכותבים החשובים והמשפיעים ביותר מבני דורו.

סונדרס ממציא צורה חדשה, מפעימה, הפורשת לפנינו פנורמה תיאטרלית וקליידוסקופית של קולות – חיים ומתים, היסטוריים ומומצאים – כדי לשאול שאלה נצחית עמוקה: איך אנחנו חיים ואוהבים בעודנו יודעים שכל מה שאנחנו אוהבים בהכרח ייגמר?

ג׳ורג׳ סונדרס פרסם עד כה שמונה ספרים, הוא זכה במלגות ופרסים רבים, ביניהם פרס מאן בוקר היוקרתי על ספרו זה. זהו ספרו השני המתורגם לעברית, וקדם לו תרגום של קובץ הסיפורים עשרה בדצמבר שיצא בעברית בהוצאת כתר.

מקט: 2791637
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ביום חתונתנו הייתי בן ארבעים ושש, והיא בת שמונה־עשרה. היטב אני יודע מה עולה בדעתך: גבר מבוגר (לא רזה, קירח במקצת, צולע ברגל אחת, שיניים מעץ) מממש את זכות הנישואין, ולפיכך משפיל את הצעירה האומללה –

אלא שאין זה נכון.

למען האמת, זהו בדיוק הדבר שסירבתי לעשות.

בליל חתונתנו טיפסתי בכבדות במדרגות, פניי אדומות ממשקה ומריקודים, ומצאתי אותה לבושה במין משהו דקיק שדודה כלשהי כפתה עליה, צווארון משי מרפרף קלות עם ריטוטיה – ולא יכולתי לעשות זאת.

דיברתי אליה רכּוֹת והִגדתי לה את ליבי: היא יפהפייה; אני זקן, מכוער, תשוש; הזיווג מוזר, ושורשיו אינם באהבה כי אם בתועלת; אביה עני, אימה חולה. לכן היא פה. היטב ידעתי זאת. ואינני חולם כלל לגעת בה, אמרתי, לנוכח פחדהּ הניכר, וכן – המילה שבה השתמשתי הייתה ה'מיאוס' שלה.

היא הבטיחה לי שאינה חשה 'מיאוס', הגם שראיתי כי פניה (הנאות, הסמוקות) מתעווֹת מן השקר.

הצעתי לה שנהיה… חברים. כלפי חוץ היא תנהג בכל דבר ועניין כאילו מימשנו את ההסדר בינינו. עליה להרגיש שלֵווה ומאושרת בביתי ולהשתדל לעשות אותו לביתה. לא אצפה ממנה לדבר מעבר לכך.

וכך חיינו. נעשינו חברים. חברים יקרים זה לזה. וזה הכול. ובכל זאת, כה הרבה. צחקנו יחד, קיבלנו החלטות הנוגעות למשק הבית – היא עזרה לי להפגין התחשבות יתרה במשרתים, לדבר עימם ביתר התכוונות ותשומת לב. היא ניחנה בעין טובה, והשלימה שיפוץ מוצלח של חדרי הבית בשבריר של המחיר המצופה. מאור פניה בהגיעי הביתה, רכינתה כלפיי בשעה שהיינו דנים בענייני הבית, אלה שיפרו את מנת חלקי בדרכים שאין בידי להסביר כיאות. לפנים הייתי מאושר, מאושר דיִי, אבל כעת נמצאתי לעיתים קרובות הוגה תפילה שנישאה כמו מאליה, ולשונה, בפשטות: היא כאן, עודנה כאן. דומה הדבר לנהר שוצף שזרם בנתיבו דרך ביתי, ואשר פשטו בו כעת ניחוח של מים זכים ותחושה של דבר־מה שופע, טבעי ועוצר נשימה המתנועע תמיד בסמוך.

ערב אחד, בשעת הארוחה, בלי שנתבקשה כלל, לפני קבוצה מחבריי, היא הפליגה בשבחיי – אמרה שאני אדם טוב: מתחשב, נבון, חביב.

כשנפגשו מבטינו ראיתי שדיברה במלוא הרצינות.

למוחרת היא השאירה פתקה על שולחני. אף שהביישנות מונעת בעדה להביע רגש זה בדיבור או במעשה, נכתב בפתקה, לטוּב ליבי כלפיה הייתה השפעה נחשקת במידה רבה: היא מאושרת, ואכן חשה בנוח בבית שלנו, ומשתוקקת, כפי שניסחה זאת, 'להרחיב את גבולות אושרנו יחדיו באותה דרך קִרבה שעודנה זרה לי.' היא ביקשה שאדריך אותה בזה, כפי שהדרכתי אותה 'בהיבטים אחרים כה רבים של הבגרות'.

קראתי את הפתקה, שמתי פניי אל ארוחת הערב – ומצאתיה קורנת בעליל. החלפנו מבטים גלויי לב לעיני המשרתים, שמחים על הדבר אשר השכלנו לרקוח לנו מחומרים שלא הבטיחו רבות.

באותו לילה, במיטתה, נזהרתי שלא להיות אחר מכפי שהייתי עד אז: עדין, רוחש כבוד, נוהג בדרך ארץ. עשינו מעט – התנשקנו, אחזנו זה בזה – אבל שווה בנפשך, אם תרצה, את שִפעת התפנוקים הפתאומיים האלה. שנינו חשנו בגלי התאווה הגואים בנו (כן, כמובן), אך רותקנו בעוגן החיבה האיטית והאיתנה שבנינו: קשר ראוי לאמון, אמיתי ומוצק. אין לומר שהייתי גבר בלתי מנוסה – בצעירותי הייתי פרא; ביליתי אז די והותר (אני בוש לומר) במַרְבּל אָלי, ב'בֶּנד־בּוֹקס', ב'ווּלפ'ס דֶן' המעורר חלחלה; כבר הייתי נשוי פעם קודם לכן, נישואין בריאים בהחלט – אך עוצמתה של הרגשה מעין זו הייתה בגדר חידוש גמור עבורי.

נדברנו בשתיקה, כי בליל המוחרת נמשיך ונתור את אותה 'יבשת חדשה', ובבוקר, בלכתי לבית הדפוס שלי, היה עליי להילחם בכוח המשיכה שציווה עליי להישאר בבית.

והיום ההוא – אבוי – היה יום הקורָה.

כן, כן, איזה מין מזל!

קורָה מן התקרה צנחה ופגעה בי ממש כאן, בעודי יושב לשולחני. וכך היה עלינו לדחות את תוכניתנו עד שאחלים. על פי עצת הרופא, הרגלתי את עצמי –

נקבע כי מין ארון חולים – נקבע כי ארון כזה –

האנס ווֹלמן

יביא לתוצאות הרצויות.

רוג'ר בֶּווינְס ה־3

יביא לתוצאות הרצויות, כן. תודה, חבר.

האנס וולמן

העונג כולו שלי.

רוג'ר בווינס ה־3

וכך שכבתי בארון החולים שלי, בהרגשה מטופשת, בחדר האורחים, אותו החדר עצמו שבו עברנו זה לא כבר (בחדווה, בתחושת אשמה, ידה בידי) בדרכנו לחדר השינה שלה. ואז חזר הרופא, ועוזריו נשאו את ארון החולים שלי אל עגלת החולים שלו, וראיתי כי – ראיתי כי תוכניתנו בהכרח תידחה למועד בלתי מוגדר. איזה מפח נפש! מתי, אם כן, אדע במלואם את עינוגי מיטת הנישואין; מתי אחזה בדמותה העירומה; מתי תיסוב כלפיי באותו מצב ידוע, בפה רעב, בלחיים סמוקות; מתי שערה, שנִפזר במחווה מופקרת, יצנח סוף־סוף ויאפוף אותנו?

טוב, נראה היה שניאלץ לחכות עד שאחלים כליל.

אכן, התפתחות עניינים מטרידה.

האנס וולמן

ובכל זאת, ניתן לשאת כל דבר.

רוג'ר בווינס ה־3

אכן כן.

אם כי אודה ואתדווה שלא זו הייתה דעתי באותה שעה. בזמן ההוא, שם על עגלת החולים, עוד לפני שנחבשתי, גיליתי שיש ביכולתי לעזוב קצרות את ארון החולים, לזנק החוצה ולהקים סופות אבק קטנות, ואפילו שברתי אגרטל, אגרטל במרפסת שבחזית. אבל אשתי והרופא ההוא, ששׂוחחו בכובד ראש על פציעתי, לא שמו לב. לא יכולתי לסבול זאת. והאמת ניתנת להיאמר, נתקפתי חמת זעם ילדותית והנסתי את הכלבים, והם ברחו משם בנביחות בוכיות אחרי שעברתי ביניהם והולדתי חלום על דוב בכל אחד ואחד מהם. אז יכולתי לעשות את זה! אלה היו ימים! עכשיו איני יכול עוד להוליד חלום על דוב אצל כלב, ממש כפי שאיני יכול לצאת לארוחת ערב עם ידידנו הצעיר והשתקן שכאן!

(הוא אכן נראה צעיר, הלוא כן, מר בווינס? במִתאר הכללי? באופן שבו הוא נושא את גופו?)

בכל מקרה, חזרתי לארון החולים שלי, מתייפח בצורה שבה – האם כבר חווית זאת, ברנש צעיר? כשאנחנו מגיעים לראשונה אל חצר בית החולים הזאת, אדון צעיר, וחשים צורך להתייפח, מה שקורה הוא, שאנחנו נדרכים קלושות, מעט מן המעט; בפרקים נמהלת תחושה מתונה של רעל, ודברים קטנים בתוכנו פוקעים. לפעמים, אם אנחנו נסערים, גם עלול לברוח לנו קצת קקי. וכך בדיוק קרה לי, שם בעגלה ביום ההוא: בזמן שהייתי נסער מרוב כעס, ברח לי קצת קקי בארון החולים שלי, ומה קרה? שמרתי אצלי את הקקי ההוא כל הזמן הזה, ובעצם – אני מקווה שלא תראה בכך משום גסות רוח, אדון צעיר, או משהו דוחה, אני מקווה שהדבר לא יחבל בידידות המנצה בינינו – הקקי ההוא עודנו שם, ברגע זה, בארון החולים שלי, אם כי יבש הרבה יותר!

אל־אלוהים, אתה ילד?

הוא ילד, לא?

האנס וולמן

דומני שכן. אם כבר העלית את הנושא.

הרי הוא לפנינו.

כבר לבש צורה כמעט לגמרי.

רוג'ר בווינס ה־3

אני מתנצל. אלוהים אדירים. להיות כלוא בארון חולים בעודך ילד – ולהיאלץ להקשיב לאדם מבוגר המתאר בפרטים הימצאות של קקי יבש בארון החולים שלו – לא ממש, אה, הדרך האידיאלית לעשות את צעדיך הראשונים ב… אה –

נער קטן. רך בשנים. אוי ואבוי.

אני מתנצל.

האנס וולמן

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לינקולן בבארדו”