פתח דבר למהדורה העברית

עשהאל אבלמן1

האם יש טעם ומשמעות לכתיבת ההיסטוריה? האם ניתן להפיק לקחים מן העבר עבור ההווה והעתיד?

בתולדות התרבות היו רבים שהשיבו בשלילה לשאלות האלה. החכם העברי קהלת סבר בוודאי שאין כל טעם בהפניית המבט אל העבר: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אריסטו האמין שהעיסוק בהיסטוריה נחות לעומת תחומי דעת רבים אחרים, והרמב’ם היה מסויג מספרי ההיסטוריונים, ש’אין חוכמה בהם, ולא תועלת גשמית, אלא איבוד הזמן בלבד’. גם וולטר, וולט ויטמן ופרידריך ניטשה טענו, כל אחד בדרכו, שאין חשיבות לליקוט אינסופי של עובדות היסטוריות, ושפעולה זו אף עשויה להזיק לרוח האדם. אלפי שנים אחרי קהלת קבע המשורר הירושלמי יהודה עמיחי שההיסטוריה אינה אלא ‘העברת עייפות גדולה’ לבני אדם חדשים.

מול חכמים אלה, ועוד רבים שהחזיקו בדעות דומות, היו רבים אחרים שענו בחיוב על אותן השאלות ממש. היו שסברו שלימוד ההיסטוריה נחוץ משום שיש בהיסטוריה לקח מעשי לעתיד. תוקידידס, מראשוני ההיסטוריונים של יוון העתיקה, הסביר כי כתב על תולדות מלחמות היוונים כדי ללמד את בני האדם ‘שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים’. ויליאם שיירר, שכתב את ‘עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי’, הציב כמוטו לספרו את דברי ההוגה ג’ורג’ סאנטיאנה: ‘מי שאינם זוכרים את העבר נידונים לחזור ולחיותו’. לדעתו ההיסטוריה היא המקור האמין היחיד שיש לנו על פושעי האנושות, שעתידים לשוב ולעשות רע, אם לא יזוהו ויחוסלו מבעוד מועד. היו שראו בלימוד ההיסטוריה אמצעי חשוב בהפיכת האדם לנבון, רגיש, רחב אופקים ועמוק. והיו מי שתפסו את ידיעת העבר כחובה הומנית שבאמצעותה האדם מבין את מקומו בעולם. החכם היהודי ליאו בק קבע בדרשה שנשא בגטו טרזינשטאט: ‘האדם שאנו קוראים לו פרא הוא אדם חסר תודעה היסטורית, כי הוא יודע רק על אתמול, על היום ועל מחר, אבל אינו יודע דבר על הדרך המוליכה עד אליו ושהוא מצווה להמשיכה’.

***

הספר שבידיכם נכתב בידי בני הזוג ויל ואריאל דוראנט, שהקדישו את רוב חייהם ללימוד העבר ולכתיבה עליו, והוא אחד הניסיונות היפים שעשו היסטוריונים לתת פשר לעבודתם, להסביר מה הטעם והמשמעות של לימוד ההיסטוריה וכתיבתה, ולמנות את הלקחים שניתן להפיק ממנה עבור ההווה. הקוראים הישראלים ימצאו עניין בעובדה שאחד האוהדים הגדולים של הספר הוא בנימין נתניהו, שאמר עליו ש״כדאי לקרוא אותו, כל שורה חצובה בסלע האמת״. על פי דיווחי העיתונות, נתניהו הזכיר את הספר באחדים מנאומיו וכן בשיחותיו עם מנהיגים זרים, כך למשל בפגישה עם סגן נשיא סין שביקר בישראל.

בראשית דבריהם תוהים מחברי הספר איזו תועלת צמחה מחקירתם המעמיקה את העבר. האם אפשר לתאר בכלל את העבר? האם ידיעת העבר אכן מסייעת בהבנת הטבע האנושי? האם הידע ההיסטורי מעניק הגנה כלשהי מפני תהפוכות הזמן? האם הכרת ההיסטוריה מסייעת לצפות את העתיד? כל אלה הן שאלות נוקבות, ומסקנת המחברים היא שגם אם ההיסטוריוגרפיה אינה מדע, וגם אם פרספקטיבה שלמה היא אשליה אופטית, אין בכוח העובדות האלה לבטל את חשיבות הניסיון לכתוב את לקחי ההיסטוריה.

מכאן ואילך נפרסת לפנינו סקירה רוויית תובנות על היבטים שונים של הקיום האנושי. בני הזוג דוראנט שואלים כיצד מעצבים הטבע, הגיאוגרפיה והביולוגיה את החוויה האנושית, ואחר כך מנסים לומר דבר־מה בעל ערך על האופי האנושי, על המוסר, הדת, החינוך, הכלכלה, החברה, השלטון והמלחמה. התוצאה הסופית מרשימה. לפנינו ספר תמציתי ורב ערך שראוי להיות מדריך ומורה דרך לכל אדם בן זמננו. בספר הזה ההיסטוריה אינה דין וחשבון על עובדות ומאורעות שחלפו, אלא מורה גדולה המסייעת לנו להבין את המצב האנושי וההתנהגות האנושית, ומאפשרת להסיק מסקנות מעשיות ולשפוט בין הטוב והרע.

מובן שהספר, שראה אור בשלהי שנות השישים של המאה ה־20, אינו עדכני לגמרי. בשעת כתיבתו הקומוניסטים עדיין שלטו ברוסיה ובמזרח אירופה, האדם טרם דרך על הירח (זה קרה כשנה לאחר פרסום הספר), ומובן שהמחשב, האינטרנט ויתר המכשירים הניידים שלנו עדיין נמצאו מעבר לאופקו. ועם זאת, כמה מהתובנות הפזורות בספר רלוונטיות להפליא: כך לדוגמה ההרהור על האפשרות שהעולם המערבי ישקע בשל ירידה מתמדת בשיעורי הילודה, השאלה המרתקת האם באמריקה תתפתח שפה חדשה שלא תהיה זהה לאנגלית ההיסטורית, והתהייה האם אחרי קריסת הקומוניזם תבוא — ברוחו של הפילוסוף הֶגֶל — ‘סינתזה של הקפיטליזם והסוציאליזם, וזהו אכן הכיוון שאליו נע העולם המערבי בבירור’.

מעבר לתהיות האלה, ועוד שכמותן, הספר רווי שאלות נפלאות שלעולם לא יחדלו להעסיק את האדם:

מהי שיטת המשטר הטובה ביותר?

האם לקחי ההיסטוריה מצדיקים או שוללים מהפכות?

מהן המעלות והחסרונות של הדמוקרטיה המודרנית?

כיצד מידרדרים בני אדם לדיקטטורה?

האם ההיסטוריה האנושית מאששת או שוללת את קיומו של האל?

האם הדתות העתיקות עתידות לשרוד, להיכחד או להיוולד מחדש?

מדוע הקפיטליזם, עם כל יתרונותיו הברורים, מעורר התנגדות כה רבה?

באיזה אופן החירות חיונית לאדם, ומתי וכיצד יש בכל זאת להגבילה?

האם יוכל המין האנושי למגר את תופעת המלחמה?

האם יבוא יום והאנושות תצטרך לשתף פעולה במלחמה נגד יצורים מהחלל החיצון?

כיצד ומדוע ציוויליזציות נוצרות, פורחות, דועכות ונעלמות?

האם האנושות נעה במעגלים אינסופיים או מתקדמת?

וכמובן: האם יש בכלל משמעות לקיומו של האדם?

הגישה של הכותבים מתאפיינת בחיפוש אחר איזונים בין ההשקפות והפעולות האנושיות שנמצאות תמיד בעימות. דומה שאחת ממטרותיהם היא להסביר מהי דרך הזהב ללכת בה: הדרך בין רדיקליות ושמרנות, חירות ושוויון, קפיטליזם וסוציאליזם ועוד ועוד.

ועל כל הדיונים האלה חופפים כל הזמן הסגנון העדין ורוח ההוגנות, אהבת האדם ואהבת הדעת של בני הזוג דוראנט, ומפוזרים בו גרגירים נפלאים של הומור דק.

ויל ואריאל — אוהבים וכותבים

‘לקחי ההיסטוריה’ הוא גם מצבת זיכרון לסיפור אהבה. מחבריו — ויל ואריאל דוראנט — התאהבו ונישאו בניו יורק בשנת 1913, כאשר הוא היה בשנתו העשרים ושמונה והיא בת חמש־עשרה. ויל, בן למשפחת מהגרים קתולים מקנדה, עבד כמורה בבית ספר. אריאל, בת למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, הייתה אחת מתלמידותיו. שמה המקורי היה חוה־אידה קאופמן, ובאהבתו ויל כינה אותה ‘אריאל’, כשם הדמות המלאכית ב’סערה’ של שקספיר. רק כעבור זמן החליפה חוה־אידה את שמה באופן רשמי. הם הלכו לעולמם בשנת 1981 בהפרש של שבועיים זה מזו, מעט לפני יום הנישואים השישים ושמונה שלהם.

במרכזה של הזוגיות ארוכת השנים הזאת עמדה כתיבה בת ארבעים שנה (1975-1935) של סדרת ספרי היסטוריה פופולרית שכותרתה ‘תולדות התרבות’ (The Story of Civilization). אריאל דוראנט היתה שותפה מלאה בכתיבת כל הספרים, אם כי שמה החל מופיע על כריכותיהם רק מהספר השביעי שראה אור בשנת 1961. הכרך העשירי בסדרה, שעסק בפילוסוף ז’אן ז’אק רוסו ובמהפכה הצרפתית, זיכה את בני הזוג בפרס פוליצר. באותה שנה, 1968, ראה אור גם הספר הקצר ‘לקחי ההיסטוריה’, שהוא מעין התבוננות על חקירתם וכתיבתם ארוכת השנים של הזוג דוראנט וסיכום שלהן.

ויל דוראנט היה מחבר ספרים חשוב גם בנפרד מרעייתו. הוא נולד ב־1885 במסצ’וסטס ולמד בילדותו בבית ספר ישועי. בתום לימודיו היה דוראנט עיתונאי, ספרן ומורה ללטינית וגיאומטריה, אבל נמשך לעסוק בחינוך. באותה העת הוא הושפע מההגות הסוציאליסטית, ובשנת 1911 החל לעבוד בבית ספר שפעל בשיטתו של פרנסיסקו פרר, מלומד־אנרכיסט ממוצא ספרדי שהטיף להקמת מערכת חינוך חילונית־רציונלית. בשורתו של פרר היתה לתנועה בינלאומית, הגיעה לניו יורק, זכתה לתמיכה מחוגים שמאליים והובילה להקמת בית הספר שבו עבד דוראנט. המוסד ביקש לחולל שינוי חברתי: להעניק חינוך לצעירים ממעמדות נמוכים. כאן פגש דוראנט את תלמידתו שהפכה לרעייתו.

עם הזמן זנח דוראנט את הלכי הרוח האנרכיסטיים והחליט להשקיע את זמנו בלימודים גבוהים, בהוראת פילוסופיה ובכתיבה. ב־1917 הוא השלים את לימודי הדוקטורט שלו בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, והחל לכתוב. ספרו הראשון נקרא ‘הפילוסופיה והבעיה החברתית’ (Philosophy and the Social Problem). בשנת 1926 ראה אור ספרו ‘תולדות הפילוסופיה’ (The Story of Philosophy), שנמכר ביותר משני מיליון עותקים ותורגם לכמה שפות ובכללן עברית. עם הצלחת הספר נהנה הזוג דוראנט מרווחה כלכלית, והחל להקדיש זמן ניכר למסעות בעולם (הם ביקרו פעמיים גם בארץ ישראל, בשנות העשרים והשלושים), במקביל לכתיבת הכרכים עבי הכרס של ‘תולדות התרבות’.

מלבד ספרים אלה כתב דוראנט עוד כמה ספרים, ובהם רומן אוטוביוגרפי בשם ‘מעבר’ (Transition) ואסופת רשימות בענייני ספרות בשם ‘פירושי החיים: סקירה של ספרות בת זמננו’ (Interpretations of Life: A Survey of Contemporary Literature). בערוב ימיהם פרסם עם רעייתו אוטוביוגרפיה משותפת (A Dual Autobiography).

קריירת הכתיבה פרסמה את ויל דוראנט, ואת הזוג דוראנט, בעיקר באמריקה. בנוסף לפרס הפוליצר, קיבלו ויל ואריאל מהנשיא ג׳רלד פורד את מדליית החירות הנשיאותית. זה קרה ב־1977, ארבע שנים לפני שהלכו לעולמם.

תרבות לכול או ספרי חוכמה נשכחת

‘תולדות התרבות’, סדרת הספרים המונומנטלית של הזוג דוראנט, ניצבת עד היום בספריות רבות בישראל. לצד הכרכים העבים באנגלית, ניצבים גם כרכים שתורגמו לעברית. שמותיהם:

מורשת המזרח

חיי יוון

קיסר וישו

תור האמונה

הרנסנס

הרפורמציה

תור התבונה

תורו של לואי הארבעה־עשר

תורו של וולטר

רוסו והמהפכה הצרפתית

תורו של נפוליאון

בני הזוג דוראנט תכננו לכתוב עוד כרכים, שיתארו את תולדות האדם עד אמצע המאה ה־20, אך הדבר לא עלה בידם.

העבודה של בני הזוג קשורה לתופעה חברתית ותרבותית שרווחה בארצות הברית במאה ה־20 וידועה בשם Middlebrow Culture (בעברית ניתן לכנות אותה: תרבות לציבור המשכיל). middlebrow, ‘מצח בינוני’, הוא כינוי לאדם שנמצא בין ה־highbrow, האינטלקטואלים ‘גבוהי המצח’, האליטה (לפחות בעיני עצמה), לבין ה־lowbrow, הציבור ‘נמוך המצח’, הבור, שתרבותו נמוכה (בעיני האליטה).

במאה ה־20 קמו בארצות הברית כמה דמויות בעולם החינוך, האקדמיה, העיתונאות והעסקים, שפעלו במרץ רב להגדלתה של שכבת האוכלוסייה ‘הבינונית’ ולטיפוחה. חינוך הוצע לציבור הרחב בבתי ספר מיוחדים שפעלו בשעות הערב, סדרות של קונצרטים ושל הצגות תיאטרון הוצעו להמון, הוקמו מועדוני קריאה, והופקו תוכניות חינוכיות ברדיו, ולימים גם בטלוויזיה, שעסקו בכל מיני תכנים תרבותיים.

באקלים החברתי־התרבותי הזה היה מקום גם לספרים, ובהם כאלה שסקרו וסיכמו עבור ה’ציבור המשכיל’ את תולדות ‘התרבות’ בכלל ו’התרבות המערבית’ בפרט. לצד רבי המכר של הזוג דוראנט ניתן למנות עוד כמה ‘סקירות גדולות’, שהופיעו באנגלית ותורגמו לשפות רבות. בראשית שנות העשרים נמכרו במיליוני עותקים סדרת ספריו של הסופר וההוגה ה’ג וֶלס, ‘דברי ימי עולם’ (The Outline of History), שסיכמה את ההיסטוריה האנושית מנקודת מבטו של המלומד המקורי הזה. עוד בלטה עבודתם של זוג הפרופסורים האמריקאים ג’יימס הנרי בריסטד וג’יימס הרווי רובינסון, מחברי צמד הספרים The Human Adventure (1921). בארצות הברית ובעולם נמכרו במיליוני עותקים גם כמה מספריו של ההיסטוריון ההולנדי־אמריקאי הנדריק וילם ואן לון, שראו אור בין שנות העשרים והארבעים. ספרים אלה נכתבו בשפה קולחת, אוירו בחן, והיו פופולריים להפליא. עם הבולטים שבהם היו ‘תולדות האנושות’ (The Story of Mankind) ו’האמנויות’ (The Arts).

נראה שסדרת הספרים הידועה ביותר שהולידה ההוויה התרבותית הזאת היתה ‘יצירות המופת של העולם המערבי’ (Great Books of the Western World), שראתה אור החל בשנות החמישים, והסתכמה בשישים כרכים שכינסו את מיטב ההגות והספרות המערבית. בין יוזמי הסדרה היו המלומדים והמחנכים רוברט האצ’ינס ומורטימר אדלר, והמחשבה שעמדה מאחורי הפרויקט היתה בערך כך: בעבר הרחוק נזקקו שליטים לפילוסופיה ולהגות כדי לפלס את דרכם בדרכי הנהגת המדינה. בעידן הדמוקרטי העם כולו הוא השליט, ועל כן העם כולו צריך להכיר את מיטב ההגות, כדי שיוכל להיות ריבון.

גם ויל דוראנט, בפתח הדבר שכתב למהדורה השנייה של ספרו ‘תולדות הפילוסופיה’, הסביר מדוע יש צורך בכתיבת היסטוריה מקיפה לציבור הרחב:

‘הסקירות הכלליות’ באו מפני שמיליונים דרשו אותן. הדעת האנושית התרחבה עד כדי כך שאין עוד לשלוט בה […] נשאר רק המומחה המדעי, שידיעותיו מתרחבות בהיקפן ומצטמצמות בתוכנן […] המומחה הרכיב משקפיים שחורים כדי להוציא מתחום ראייתו את כל העולם, לבד מנקודה אחת קטנה, שאליה הדביק את חוטמו […] במצב זה תפקידו של המורה המקצועי היה ברור, הוא היה צריך לתווך בין המומחה והעם […] היו באמריקה מיליוני אנשים שלא יכלו ללכת לקולג’, ולבם צמא לגילויי ההיסטוריה והמדע, ואפילו אלה שסיימו את הקולג’ גילו צמאון קל לדעת.2

מובן שכתיבת סקירה כללית אינה יכולה שלא להיות כרוכה בטעויות; וזה היה המענה של דוראנט לביקורת אפשרית על הסכנה הזאת:

אל נא יבואו להגיד לי כמה חסר טעם הוא, וכמה חסר ענווה הרעיון הזה [לכתוב את תולדות התרבות] […] אני מקווה כי עבודתי, על אף השגיאות המרובות שבה, שגיאות שאין להימנע מהן במפעל כזה, תועיל במקצת לאנשים אחוזי יצר הדעת, הכופה אותם לראות דברים בשלמותם, לבקש שקף, אחדות והבנה.3

לא מעט אינטלקטואלים לעגו ליומרה התרבותית־חינוכית הזאת של ‘הסקירות הגדולות’ ו’הספרים הגדולים’, בוודאי לאלה שנפרשו על פני כרכים רבים, כמו סדרות הספרים של בני הזוג דוראנט או של האצ’ינס ואדלר. היו מי שתיארו את היומרה כשמרנית וקַרְתָּנִית. אחרים טענו ש’הציבור המשכיל’ לעולם יישאר ‘המוני’, ולא יבין באמת את העומק והיופי הגלומים במיטב היצירות המערביות. מבקרים אחרים ראו בשלל היוזמות לא יותר מעסקים קפיטליסטיים של ‘הבורגנות’. כעבור זמן הופיעו במערב מגמות תרבויות חדשות, שהדגישו את מושגי השוויון, הרב־תרבותיות, הנרטיביות ועוד כיוצא בזה, והביאו להסתייגות מהכתיבה ה’גברית’, ה’מערבית’, ה’לבנה’ וה’לוגוצנטרית’ של ‘הספרים הגדולים’.

אפשר להודות: היה משהו פומפוזי בכמה מסדרות הספרים ההן שהונחו על מדפים באלפי בתים ברחבי העולם. קשה לדעת כמה קוראים באמת צלחו את הכרכים העבים ואת מיליוני המילים שהצטופפו בהם. וברור שכיום אין כמעט מי שמטריחים את עצמם לעיין בהם. למעשה, התחושה היא שזמנם של אותם כותבים וספרים גדולים עבר. התחושה הזאת הובעה למשל בסדרת הטלוויזיה ‘שלושים ומשהו’, שהופקה בשנות השמונים של המאה ה־20, ואשר באחד מפרקיה מליסה וגארי, בעלי הנטייה האינטלקטואלית, נזכרים במסיבת ליל כל הקדושים שבה התחפשו לוויל ואריאל דוראנט, ואיש לא הצליח לנחש מי הם.

כרכי ‘תולדות התרבות’ של ויל ואריאל דוראנט שייכים להוויה גוועת. הם מתבלים לצד הכרכים של אנציקלופדיית ‘תרבות’, שמקורה באיטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ולצד הכרכים של ‘התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבות העולם’ של הוצאת טיים־לייף. לפני שהתחלתי לכתוב את ההקדמה הזאת הלכתי לספרייה חשובה וניגשתי אל המדפים שעליהם ניצבים כמו דינוזאורים גדולים עשרות הכרכים הללו. ניכר שזה זמן רב שאיש לא נטל אפילו את אחד הספרים. יצירות איכותיות, מלאות דעת ויופי, פרי עבודה מפרכת בת עשרות שנים, שקעו אל תהום הנשייה. ושוב צפים ועולים דברי קהלת: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.

ועם זאת, אין לשכוח את החן, החוכמה, האנושיות האוהבת והאופטימיות שהיו גלומים בספרים הללו. חיבורים שהתאפיינו בבהירות הניסוח, בהכרה ביופיים ובערכם המוסרי של פסגות התרבות והאמנות, ברצון ללמוד לקח עמוק ומעשי מהעבר, באמונה ביכולת לחנך ולהשכיל את האדם היחיד ואת הציבור הרחב, בהכרת יתרון הטוב על פני הרע, וגם — וזהו היבט חשוב — ביכולת להתבטא בקלילות, בעדינות ובהומור. בשל כל אלה היתה לאותם ספרים ‘מנגינה’ תרבותית, הומנית, חופשית, אוהבת אדם ושוחרת טוב. יתרון שרחוק מלהיות מובנים מאליו.

אהבת ישראל

תרגום ‘לקחי ההיסטוריה’ לעברית מזמין התייחסות קצרה ליחסם האוהד של בני הזוג דוראנט לעם ישראל ומדינת ישראל. הנה כך כתב דוראנט (בלשון יחיד) בדברי ההקדמה שלו לכרך הראשון המתורגם לעברית של ‘תולדות התרבות’:

אל אחי בישראל: הופעת ספרי ‘תולדות התרבות’ בתרגומו העברי נוסכת בי עונג מיוחד. מרבית החומר לכרכים אלה נועדה לכתחילה לקהל קוראים ושומעים יהודים בניו יורק, ולמן נישואי בשנת 1913 לא פסקה אשתי מהביאני בסוד טבעו ומעלליו של העם היהודי. ביקורינו בתל אביב בשנים 1927 ו־1937 פקחו את עינינו לראות מה ניתן לחולל בזמן קצר על ידי אומץ לב, מסירות ותבונה.

בפתח הפרק על שפינוזה בספרי ‘תולדות הפילוסופיה’ (1926) הבעתי התפעלותי ושמחתי, שפרשת הנדודים והתלאות הארוכה של היהודים הוכתרה בקימומה של מדינה יהודית, וכתבתי: ‘איזה חיזיון יוכל להתמודד עם גדולתם של אותם יסורים, ברבגוניותן של אותן עלילות ובתפארתה וצדקה של התגשמות זו?’4

דברי ההערכה של דוראנט לעם ישראל ולמקומו בהיסטוריה האנושית מופלגים. לא בכל ספר המתאר את תולדות האנושות כולה ניתן למצוא הערכה כזאת של היהודים:

בדברי ימי העולם לא היה עם אשר לחם ביתר עקשנות לחירותו מן היהודים, ולא היה עם אשר עמד בתלאות כמותם. מאז יהודה המכבי ועד שמעון בר כוכבא, ואפילו עד ימינו אלו, השמיד מאבקו זה להשבת חירותו, אלפים ורבבות מן העם, אולם מעולם לא שבר את רוחו או את תקוותו.5

דוראנט הביע גם מידה רבה של רחמים כלפי גורלו ההיסטורי הקשה והמיוחד במינו של העם. הנה כך סיכם את תוצאות תבוסת היהודים בימי מרד בר כוכבא:

שום עם אחר לא נתנסה בגלות כה ממושכת, או בגורל כה אכזר. קרועים מעיר קודשם, נאלצו היהודים להפקיר אותה תחילה לאלילות, ואחר כך לנצרות. מפוזרים בכל מושבה וארץ, נידונים לדלות והשפלה, רחוקים מלבם אפילו של פילוסופים וקדושים, פרשו היהודים מענייני הציבור, ללימוד ועבודת אלוהים ביחידות, כשהם שומרים בלהט אמונה את דברי חכמיהם ומתכוננים להעלותם על הכתב […] היהדות נחבאה בפחד ובאפלולית בעוד שיוצאת חלציה, הנצרות, יצאה לכבוש את העולם.6

לא אחת נשאו ההתייחסויות של דוראנט ליהודים אופי אקטואלי ממש. כאשר תיאר את המפגש של שבי ציון עם שכניהם בארץ ישראל בימי בניית בית המקדש השני במאה השישית לפני הספירה, הוא מתח קו ישר מהעולים מבבל אל תולדות הציונות:

גם אז, כמו עתה, לא פגשום במולדתם העתיקה בזרועות פתוחות. כי בינתיים נאחזו בה שֵמים אחרים וקנו את אדמתה בישיבה ובעבודה. התושבים האלה הביטו במשטמה אל הפולשים כביכול […] מעט מעט חזרה ירושלים והיתה לעיר יהודית, ובית המקדש נתמלא קולות תפילה והודיה: שארית העם גילתה את רצונה העז לחדש ימי ישראל כקדם. גדולה היתה הצלחת השבים. ורק זו שראינו בזמננו עלתה עליה.7

ובהמשך, עם תיאור כיבושיו של אלכסנדר הגדול, כתב דוראנט:

בזה לא תמה פרשת יהודה. תמה רק המערכה של אותה דרמה מוזרה […] עינינו רואות היום עוד מערכה — אף זו לא תהי האחרונה. ירושלים שנחרבה ונבנתה, נחרבה ונבנתה, שבה וקמה לתחייה — סמל חיותו והתמדתו של עם גיבור. ישראל, זה העם שימיו כימי דברי הימים, אולי יארכו ימים כימי התרבות.8

גם ב’לקחי ההיסטוריה’ מבוטאת אהדה לציונות. אולי זאת אחת הסיבות לכך שהספר התחבב כל כך על בנימין נתניהו. כך הוא אמר עליו בנאום לפני חיילים נוצרים בדצמבר 2018:

ציטטתי לא מזמן היסטוריון אמריקאי שאני מעריץ בשם ויל דוראנט. בסוף ימיו הוא כתב ספר דק בן מאה עמודים שנקרא ‘לקחי ההיסטוריה’, בו אמר שההיסטוריה אכזרית מאוד — היא לא מבדילה בין ג’ינגיס חאן לישו הנוצרי […] ההיסטוריה לא מבדילה ביניהם, משום שבסוף משחק העמים — החזק שורד, והחזק הוא בדרך כלל הגדול. הוא מציין […] את ישראל הצעירה כיוצאת מן הכלל בכללים מסוימים בגלל עוצמת החזון של המנהיגים ושל העם.9

ואלה דברים שאמר בכנס אוניברסיטאי בשנת 2013:

כשאתה גומר לקרוא את הספר הזה אתה מבין שבהיסטוריה המספרים הגדולים קובעים. הם חשובים. אבל הנה החדשות הטובות […] הוא מציין שייתכן שיש יוצאים מן הכלל לכלל הזה, שבאמצעות גיבוש של כוח תרבותי, כך הוא קורא לזה, יכולים לגבור על הסיכויים. הוא נותן את מדינת ישראל כדוגמה ליוצא מן הכלל זה.10

***

לחקר ההיסטוריה וכתיבתה יש חולשות מובנות. לכול ברור שהניסיון לספר באופן מדויק ומהימן על העבר שכבר אבד לעולמים אינו יכול לנחול הצלחה מלאה. חקר ההיסטוריה גם אינו דומה למחקר במדעי הטבע. האירוע ההיסטורי הוא לעולם ובהכרח חד־פעמי, בעוד הטבע מציע לחוקריו תופעות שחוזרות על עצמן. ומעבר לכך, כמעט הכול מודים שכל כתיבת היסטוריה היא בת זמנה, ושהיא תמיד קשורה בדרך כלשהי לאקלים פוליטי ותרבותי מסוים ולהשקפת עולמם של הכותבים.

ובכל זאת, כפי שאפשר להסיק גם מקו המחשבה של ויל ואריאל דוראנט בספר שלפנינו, אין בחולשות האלה כדי להמעיט בערכה של חקירת, כתיבת וקריאת היסטוריה כפעולה הומנית חשובה. בהחלט ניתן להפיק מההיסטוריה לקחים, ובהחלט אפשר להסתייע בה כדי להבין את העולם ואת האדם ולעשות את שניהם טובים יותר. דבריו של הנואם הרומי קיקרו, שנאמרו לפני כאלפיים שנה, עדיין נכונים: ההיסטוריה היא עדוּת הזמנים, אור האמת, חיי הזיכרון ומורת החיים.

עשהאל אבלמן

ירושלים

2020