החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לזיין ולהרוג – סיפורי אהבה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 215 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

גיבוריו וגיבורותיו של דורון בראונשטיין הם דמויות מורכבות, "עגולות" מאוד, מרגשות. חלקן איבדו כל תקווה, חלקן עדיין מקוות – גם אם ברגע האחרון – לשינוי בחייהן, להצלה. הספר, המכיל 54 סיפורים קצרים – וקצרים מאוד – נותן לשלל הדמויות במה – ופה – להביע את מצבן הרגיש, ה"אחר", לעתים אף הטראגי, ללא שיפוט מצד הסופר.

מקט: 4-1037-8

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בני-ברק ברברלה

 

*

 

"כשאני כאן אני לא חיה, אני סתם קיימת."

 

(אתי הילסום, "חיים כרותים")

 

*

 

אסור!!! אסור!!! אסור!!!

יותר מדי אסור בתוך ראש אחד!

אני מתה כבר שמישהו ייגע בי. עם הידיים. בגוף שלי.

מולי יש כבר יותר מדי מילים, בתוך יותר מדי ספרים. מילים, מילים, מילים… מי צריך כל כך הרבה מילים בתוך כל כך הרבה ספרי תורה?

אני משפילה ראש אל עבר ניצני שָדיי, מלטפת את הלחלוחית שנקווית לי בין הרגליים עכשיו. הלחלוחית הנעימה הזאת שלי, ה…"שלולית שלי", של היצר, של ה… חשק הטוב.

לבדי.

יותר מדי זמן לבדי…

אני מתה כבר שמישהו ייגע בי. שיכניס לי יד. לפחות… אצבע…

על שולחן האוכל העיתון של אבא, "יתד נאמן"2. נראה שאף פעם לא שמעו בבית הזה על משהו אחר חוץ מ"יתד נאמן", בוא נגיד… "מעריב לנוער".

יש שם בשער השבוע תמונה של שחקנית אחת, יעל משהו, והיא נראית… אלוקים ישמור… כמו איזה פצצה. כמו… חתיכת בשר שניגר ממנה דבש, ולדבש הזה נדחפים המון המון סוגים של ידיים שנוגעות בה כל הזמן, דוחפות בה אצבעות, נלחמות מי מביניהן יהיה לה הראשון, מי יהיה לה האחד.

ואני? מה איתי, אלוקים? גם אני מתה לראשון. לאחד.

 

הבית ריק.

 

סוף סוף, הבית ריק. ואיזה חום יוצא ממני כשהבית ריק. איזה חום יוצא ממני כשאני יודעת, בביטחון גמור: אני הולכת לעשות סוף סוף משהו אסור.

אז אני מזיזה את המחסום של אבא ומגלה לטלוויזיה את הבית הריק.

אף אחד לא בבית והדלת נעולה. ככה זה כשאני חמה. אני קודם כל סוגרת.

נשכבת על השטיח בסלון, עירומה כביום היוולדי, פותחת את הרגליים, רחב, רחב… מכניסה אצבעות אל תוך הלחלוחית… מרגישה את ה"שלולית"…

איך שאני נוגעת בי עכשיו, עצמי-בעצמי, בפתוח-פתוח, לא בסגור, כמו בחורה בת 15 מתל אביב.

לא כמו בת 15 מכאן.

בני-ברק זה שם של משהו מאוד שחור בשבילי. משהו סגור. הרמטית. כמו דלת נעולה מבפנים.

ואף פעם לא זכיתי להיות חיה באמת. למרות השם שלי, חיה.

שֵם יהודי מאוד.

 

אני מכניסה לווידיאו את הסרט שקיבלתי משרה, החברה מהכיתה שחזרה בתשובה. "מהתקופה שלפני שחזרנו," היא אמרה. "עוד מהימים ההם, שמרתי דברים."

הסרט הזה, שכל פעם מחדש עושה אותי… אישה. הסרט ש… מגרה. נותן תקווה.

"זה סרט עם שחקנית בשם ג'יין פונדה," שרה אמרה. "עם שם מוזר. קוראים לו ברברלה."

שמות, שמות, מילים, מילים…

הכל הופך לאוויר עכשיו.

הכל הופך לכלום.

אני זה היא עכשיו.

היא זה אני.

לי קוראים ג'יין פונדה עכשיו ואני עומדת על ארבע. כמו איזה חיה. ואני מאוננת, מאוננת, מאוננת, את כל המילים, מילים, מילים, אני מאוננת, את כל השמות, שמות, שמות, אני מאוננת, את כל הספרים, ספרים, ספרים, אני מאוננת, את כל החיות, חיות, חיות, אני מאוננת עכשיו, כן, ככה אני מאוננת, בלי לפחד מכלום, עם התרוקנות אדירה, עם המון המון, עד אינסוף, מחשבות על גברים עם זקנים שחורים עבים שקורעים אותי, שוברים אותי, דופקים אותי, טוחנים אותי, מזיינים לי ת'צורה, וזה אסור, אסור, אסור, אני יודעת שאסור, אז מה? אסור עכשיו זה מילה כמו שמותר עכשיו זה מילה, כמו שבני-ברק זה מילים, כמו שתל אביב זה מילים, כמו שגבר זה מילה, כמו שגבר זה מילה, כמו שגבר זה… מילה…

אני יודעת שאסור ובגלל זה אני ממשיכה. אני אוהבת את זה ככה. אסור כל כך…

כי כשזה אסור גודלות לי חיות בין הרגליים, חיות פרוותיות, פלומתיות, חיות גדולות, שמנות, מטורפות… כשזה אסור יש לי גן חיות שלם בין הרגליים. ואין מילים. ואין שמות. ואין כלום כשזה אסור.

אני עוצמת עיניים, ממשיכה לדחוף אצבעות, את כל היד, אל תוך הפות, ואני משפשפת ומשפשפת. משפשפת, כמו שמשפשפים אבנים זו בזו, עד שיוצאת אש, עד שאני נדלקת. מתפוצצת עוד רגע, נשרפת, הופכת לאבק, ואז אני הופכת לכחול, ואז אני הופכת לאדום, ואז אני…

מה הדרך הכי מהירה לתל אביב מכאן? אני שואלת את עצמי בזמן שאני משפשפת ומשפשפת, מדמיינת, מפנטזת, מתה לפגוש את תל אביב עכשיו. מתה ל…חיות. שגברים ייגעו בי! שאינסוף גברים ייגעו בי עכשיו! אני רוצה לאמץ לי גוף. גוף אמיתי… אני רוצה ללבוש מכנסיים. קצרים. שייראו אותי כבר! לא עטופה בכל כך הרבה שכבות על גבי שכבות, מסתירה ככה את כל המילים, את כל השמות. את כל הרצונות. כל החיים.

שהשמש תעשה עליי סימנים! נו, כבר! שתשרוף אותי! שתשרוף!!!

 

אני דוחפת אל הפה שלי אצבעות, אה, אה, אה, אני מרגישה אותו ירוק, ואני מרגישה אותו כתום-בוער, ואני מרגישה אותו אבנים, ואותו סרטים כחולים בשמיים, ובתוך הטלוויזיה, בתוך החיות שמאוננות אותי אל תוכי עכשיו, החיות שהסכמתי לדחוף,

וזה עוד רגע קורה לי,

זה עוד רגע קורה לי.

עוד רגע. עוד רגע.

אחד…

אחחחחחחח.

עוד שנייה הגשם מגיע לבני-ברק, עוד שנייה אחת הכל הכל – ואני בתוכו – גומר.

ואז הידית של הדלת מסתובבת.

אלוקים! הדלת… מסתובבת… הדלת… נפתחת!!! ואני עירומה על השטיח עם הרגליים פשוקות והפטמות עומדות, כמו איזה חיה.

סוף סוף, חיה.

אבא עומד בדלת. אבא… גבר… רב… הוא מסתכל עליי. המום. מיישיר בי מבט חד של כל בני-ברק שנשרפת עכשיו בתוך העיניים שלי בזמן שהספר תורה הגדול שלו ניטח ברעש של מטח יריות על ריצפת הסלון.

גם "יתד נאמן" שם עכשיו. נפלו ביחד, הספר תורה והעיתון.

אבא מלטף את הזיעה שלו. דמעות נקוות לו בזוויות העיניים. הוא לא אומר כלום. כל המילים שבעולם, והפה שלו פעור, אבל כלום לא יוצא החוצה.

רק אוויר.

אבל אני, לא אכפת לי כלום עכשיו! אני בתל אביב עכשיו! והיא שלי – תל אביב – כולה שלי! ומותר!!! מותר!!! מותר!!! סוף סוף מותר!!! מותר!!! מותר!!! הכל!!! אני אישה, אני גומרת כמו חיה על השטיח, אני – סוף סוף – אישה…

אבא מכוון עליי את הידיים שלו. כל האוויר שלו נגמר, אני רואה. הוא צורח כמו מטורף סוף סוף מילים, מילים, מילים, שמות, שמות, שמות, צורח שאני לא הבת שלו יותר, קורא לי "זונה ארורה!"

אבל אני לא שומעת יותר כלום. אני, האוזניים נאטמות. קמה לאט-לאט-לאט מהשטיח, נולדת לאט-לאט-לאט… בביטחון.

סוף סוף – חיה.

נזכרת ביעל משהו, השחקנית מהשער של "מעריב לנוער". גם היא, כמוני, בת 15 כבר. ילדה גדולה. "מעריב לנוער" שראיתי בחנות שאסור ללכת אליה… בחנות של ה"לא-יהודים".

אבל לי מותר עכשיו… סוף סוף, מותר…

אלוקים! תעשה שהעולם הזה יישרף! שכל העולם הזה יישרף מעכשיו! שיתחיל לי עולם חדש. שאני אתחיל, סוף סוף – חדשה…

כי אין לי מקום פה יותר, אתה יודע את זה בדיוק כמו שאני יודעת את זה, אין לי מקום פה יותר…

ללחלוחיות שלי אין לי מקום, לזיעה הוורודה, הטובענית, החיה.

חיה…

איזה שם מחורבן נתנו לי…

איזה שם-קללה.

אני נכנסת לשירותים, מתיישבת, הדמעות שלי נוזלות כמו טיפות של גשם אסור.

האסלה שכבר רטובה ממזמן מהשמן שנדבק לי לגוף, מתכסה עכשיו בנזיד רע יותר, בצואה כהה יותר, באסור חדש, עוד חדש, יותר חדש, אם יש דבר כזה בכלל. הכל שמות הרי עכשיו, וקללות. הכל זה סתם מילים.

בני-ברק כולה מצביעה עליי עכשיו, בני-ברק כולה משתינה עליי בקֶשת ורודה-כחולה-ירוקה-שקופה-בלי צבעים-עם צבע-עם חורים במקום פטמות.

מה זה משנה עכשיו למישהו, מילים. מילים ושמות. תמונה.

אני אוהבת רק את "קוהלת" מהכל. אני מודה: רק את "קוהלת". היתר זה אסור.

היתר חם לי מדי, ולא עושה לי טוב בבטן. היתר חיה, היתר חיה.

הייתי רוצה שלא יהיה לי שֵם, אלוקים. בקשה אחת ויחידה: שלא יהיה לי שֵם.

אני עוצמת עיניים ואומרת בפעם הראשונה בחיי כאישה, ככה כמו שאני, על האסלה:

"אלוהים".

והקלה מתפשטת על שפתיי. הקלה קרירה, צוננת.

ואין לי בושה, ואין בי כוח יותר, ואין לי אבא פתאום, ואין לי שם.

זה רק אני עכשיו. ככה. כמו שאני. עירומה כביום היוולדי, יושבת על האסלה בשירותים, עם דלת נעולה.

אפילו בלי ה-ק' המרגיע של אלוקים. רק אני.

הגשם מזרזף לו לאיטו על החלון של השירותים. אני מסתכלת עליו, מקנאת. הייתי נותנת הכל בשביל להיות גשם עכשיו. חופשייה כמוהו… בחוץ…

אבא דופק בכוח על הדלת. אבא… איזה פחד אלוהים…

"אסור לצאת מכאן!!!" אני אומרת לעצמי, מרגישה איך שהלב שלי דוהר בתוכי.

"אסור!!! אסור!!! אסור!!!" אני מחליטה החלטה בזמן שהוא דופק והגשם נשפך: "אסור לצאת מכאן אף פעם!!! אסור, אסור, אסור!!!

אסור.

לצאת.

לעולם."

ואז אני עוצמת עיניים, מחפשת מילה שתרגיע. מילה שתעלים אותי מכאן. אחרי כמה דקות היא עולה לי לראש. אני מחייכת איתה. אני מבטאת אותה בקול.

"ברברלה," אני אומרת. ופתאום אני מאמינה.

אני קמה מהאסלה, סוף סוף קמה מהאסלה.

לוקחת גליל נייר טואלט חדש ליד.

 

 

שמונה מאות שקל בתל אביב

 

קרא לי x.

בבקשה, קרא לי x.

בלי שמות משפחה, ובלי שמות פרטיים, בלי תוספות או גינונים מיותרים.

בדיוק כמו שלמדונה קוראים רק מדונה, ולהיטלר רק היטלר, ולמוריסי מוריסי, ולאלוהים, מספיק שתקרא לו אלוהים פעם אחת בשביל שהוא אף פעם לא יגיע. אז ככה תקרא גם לי. בבקשה. x ורק x.

מצחיק… כל כך מצחיק, עד שהדמעות כבר עולות לי לראש, ומוצאות לעצמן מקום של כבוד בתוך המצח, שמצדו נח בתוך פנים יפים מדי, שקשורים לגוף חטוב מדי, שרירי וחלק, שיושב עכשיו, כשהתחתונים הצמודים הענקיים האלה צמודים לו לזין, ולביצים, סוגרים על חלציו כמו חוסמים לו את כל האוויר שבעולם.

אז אני מוריד גם את התחתונים ומסתכל עליו. אני שונא אותו, ובכל זאת, לא יכול בלעדיו. גם לו אני קורא x .x ורק x. אז בבקשה.

בבקשה תקראו לו ככה גם אתם.

אני מנסה להעמיד אותו, אבל הוא כבר עייף מדי בשביל כל המשחקים האלה שלי, וגם היה לו בוקר קשה, ולילה אפילו עוד יותר קשה, ארוך… אז אני מניח לו לרפרף על הביצים, לא מתעקש.

 

***

 

אני יושב מול הטלוויזיה, מסתכל בבהייה על הכלום שהיא מקרינה במיוחד בשבילי. יש בה כבר כל כך הרבה ערוצים, עד שאני כבר לפעמים מתגעגע לימים הרחוקים-רחוקים ההם, כשהיה בה רק ערוץ אחד. כשהכל היה יותר פשוט. כולל האנשים.

ואני.

 

***

 

הפעם הראשונה.

מי זוכר בכלל דברים כמו שאני זוכר אותם…

הרי בשביל לזכור דברים בצורה כל כך חדה, בבהירות מפחידה שכזאת, חייבים להיות אני לפחות פעם אחת בחיים, ורק אז אולי לנסות להבין כמה קשה זה לחיות.

הפעם הראשונה שאיבדתי את השם שלי הייתה אחת הפעמים הראשונות היותר קשות שהיו לי בחיים. אני זוכר שזה היה חצי שנה אחרי שקיבלתי את ה-21 הסופי מהצבא, ועזבתי את הוד השרון לכל החיים. אלוהים, הלוואי שמישהו יזרוק פעם פצצה על המקום הזה, על כל הבתים הקטנים והחמימים של כל האנשים הקטנים והחמימים עם ערוגות הפרחים הקטנות והמטופחות, שממלאות את השבילים הקטנים והמטופחים, שמקיפים את העיר הקטנה והחמימה הזאת.

למען האמת, הוד השרון בכלל לא אשמה. ואם הייתי קצת יותר הגון, הייתי יכול אפילו להודות שאין שום קשר בין המקום ממנו באתי לבין ה-x שהפכתי להיות, אבל אני לא הגון, מה לעשות. לא אני, ובטח שלא עכשיו. הגינות שמורה לאנשים קטנים ומטופחים עם בליטות מטופחות במקום לב אמיתי, ועם שמות משפחה ושמות פרטיים ותוספות, וגינונים מיותרים, במקום שם אחד, קצר וקולע, כמו x, או y, או z.

אלוהים, z…

אחד החלומות היחידים שעדיין לא הגשמתי בחיי, הוא לפגוש אישה שקוראים לה z. הרי לא הייתי נותן לה לעזוב אותי לעולם. הייתי קושר אותה לארץ, מאיים על חייה, מצמיד לה שומר ראש בולדוזר – אם היא רק הייתה מעיזה לשחק איתי משחקים ומנסה לברוח ממני. אפילו הייתי מתחתן איתה. כן. עד כדי כך. מתחתן איתה ומביא איתה לעולם שלושה ילדים מטופחים, עם בליטות קטנטנות במקום לב פועם, ועם פרחים אנדרוגיניים במקום איברי מין. והייתי קורא להם A,B  ו-C. או A, B ו-T.

או G,J  ו-F. לא משנה עכשיו השם. קודם שאני אפגוש אותה.

בכל אופן, איפה הייתי, אה, כן, בפעם הראשונה שאיבדתי את השם. אז אחרי ה-21 והעזיבה של הוד השרון, שכרתי את הדירה בתל אביב, ופרסמתי את המודעה בכל מיני עיתונים ואתרי אינטרנט. מודעה פשוטה, קולעת. מנוסחת בבהירות: "גוף של קיאנו ריבס. פנים של בראד פיט. לנשים ולגברים + סאדו + ביזאר + השפלות + מגשים פנטזיות. הכל הולך." והשארתי שם את מספר הטלפון של הדירה.

כנראה שקיאנו ובראד מבוקשים מאוד בתל אביב, כי לא הספקתי למצמץ וכבר הטלפונים התחילו לזרום.

הראשון שלי, היה בעצם ראשונה. היא הייתה המלכה, ואני הייתי העבד שלה. היא רצתה לקשור אותי, ולאהוב אותי, "כמו באיזה סרט של פדרו אלמודובר," היא אמרה. אז נתתי לה לקשור אותי, ונתתי לה לאהוב אותי, ונתתי לה לדרוך לי על הביצים, ואפילו להשמיע את הקליק ההוא, כשדורכים לך על הביצים, בקיצור, נתתי לה הכל. בסוף היא אמרה לי שקוראים לה עדי, ושהיא גרה ביהודה המכבי, ממש ליד "קפה אלכסנדר", ושאני מוזמן "בכל עת", ושהיא עוד תהיה איתי בקשר. והכל היה חייכני נורא ותרבותי מאוד, עד שאמרתי לה שהתענוג הזה עולה לה שמונה מאות שקל, והיא הסתכלה עליי כאילו שאני איזה x שנפל עליה מהירח, ואמרה לי שאין דברים כאלה בשוק הזה, ועם כל הכבוד ללוק הקיאנו-פיטי הזה שלי, יש דברים שהיא לא מסכימה. אז שאלתי אם זה יותר מדי בשבילה. והיא אמרה ש"בוודאי. זה בדרך כלל עולה לי פחות." אז תפסתי לה את הצוואר, וסובבתי לה את הראש, ואמרתי לה… אמרתי לה בעדינות אם ככה טוב לה. לא הספקתי אפילו לגרד איזה סימן שאלה, וכבר היא נאנחה על כל הרצפה, שלפה ארבעה שטרות של מאתיים שקל כל אחד, נישקה לי אותו, ואמרה לי שאני עוד אשמע ממנה ממש בקרוב. ואני רק חייכתי. "מצפה בכיליון," אמרתי, מרגיש איך קיאנו-פיט חודר לסצינה של תל אביב.

 

***

 

אחרי עדי הגיעו עוד מלכות, אבל גם עבדים. מושפלים כאלה, שכל מה שמעניין אותם בחיים זה שתשפיל אותם עוד ועוד, שתכה אותם עד זוב דם, שתבעט בהם ותצליף בהם עם השוט השחור העבה שלך. אפילו לזיין אותם, אתה לא צריך לזיין, העיקר שהם יהיו מושפלים.

וככה, לאט לאט, לקוח-מביא-לקוח, מפה לאוזן, קיאנו-פיט הפך לשם דבר. הטלפונים לא הפסיקו לצלצל, המלכות לא הפסיקו למלוך, והעבדים לא הפסיקו לבכות ולהתחנן שהם רוצים עוד ועוד מכות. ויותר חזק, ועוד השפלות. אז נתתי להם. מה לא עושים בשביל שמונה מאות שקל בתל אביב.

ואז… מהלקוח-מביא-לקוח, מהפה לאוזן, מההשפלה-להשפלה, ממלכה-לעבד, התחלתי להרגיש איך שהשם שלי מתחיל להצטמצם, להירקב, ואז לגמרי להיעלם, ובמקומו מגיע שם אחר לגמרי, שם רע כל כך, עלוב, ערירי.

אבל לפעמים, אחרי איזה זיון טוב – בדרך כלל עם אישה – כשהייתי נח סוף סוף על המיטה, כשרק התחתונים הלוחצים שלי עליי, והייתי מחזיק את השטרות בתוך היד המאוגרפת שלי, והעברתי את השטרות על כל הגוף שלי, סירקתי איתם את השיער של בראד ורפרפתי קלות על כל הגוף הנהדר הזה של קיאנו, ועד ששמתי אותם בתוך התחתונים, כבר הרגשתי איך שהמצח שלי מפסיק לי את כל המחשבות, ומתחיל להזכיר לי שהשעה כבר מאוחרת מאוד, ושמחר יום חדש, עם אנשים חדשים, וטלפונים חדשים, ועבדים, ומלכות.

 

***

 

ואז זה קרה לי.

כל האהבה. החרא.

כן… החרא הנורא הזה שנקרא להתאהב.

ב-B התאהבתי. ככה קראו לו. הוא היה בן 17 כשהוא בא אליי בפעם הראשונה, לא חוקי איך שלא מסתכלים על זה. אבל לא חוקי ואהבה הרי הולך ביחד. וככה הוא הפך לי את השם. ב-360 מעלות.

"יותר לא קוראים לך דורון," הוא אמר לי בלי שום בושה, החצוף. "מהיום והלאה השם המלא שלך הוא x. כן. פשוט ככה. x. בלי שמות משפחה. בלי שמות פרטיים. בלי תוספות או גינונים מיותרים. כמו שמדונה זה מדונה, כמו שהיטלר זה היטלר, כמו שמוריסי מוריסי, כמו שאלוהים – אלוהים."

אני שתקתי. קיבלתי את הבשורה בהבנה.

B הגיע אליי ב-11 בנובמבר 1999. בשבע בערב. בטלפון הוא אמר לי שהוא לא יודע מה הוא מעדיף, שהוא לא בטוח מה בדיוק הקטע שלו, שהוא עדיין לא לגמרי סגור על עצמו. אפילו – שהוא עוד לא לגמרי משוכנע בשם שלו, ולכן, הוא מעדיף לקרוא לעצמו כרגע לא בני, אלא רק B. ואני רק חייכתי אל תוך השפופרת ואמרתי לו את המשפט הקבוע שלי: "יש לי זין 21 סנטימטר. עבה מאוד. ביצים גדולות. אני גם אקטיבי וגם פסיבי עם גברים. מה שנקרא, ורסטילי. ואני עושה הכל. כולל הכל. בעיקר מה שאחרים מסרבים לעשות." B גימגם משהו. הרגשתי את הזיקפה שלו מעבר לקו. קבענו לשבע בערב שלמחרת. אני לא יודע למה – או שאני במיליון אחוז יודע למה, ורק לא מוכן להודות בזה – אבל ביטלתי את כל המלכות/עבדים שהיו לי לאותו יום. עדי הייתה המומה וצעקה עליי בטלפון שמהפעם הראשונה שהיא הייתה איתי היא ידעה שיש לי פרצוף של אחד שאסור לעשות איתו עסקים, ושאם עוד פעם אחת אני מבטל לה "סשן" – כמו שהיא קוראת למפגשים שלנו – היא תדאג להפיץ עליי כאלה שמועות בכל הקהילת סאדו/מאזו/ביזאר, ככה שאף אחד לא יעז להתקרב אליי יותר במאה שנים הקרובות. ואני רק עניתי לה עדין-עדין, באדישות גמורה: "עדי, מלכתי. בעוד מאה שנה, גם אני וגם את נהיה כבר עמוק-עמוק בתוך האדמה, ואם יישאר מאיתנו משהו, אז זה יהיה רק העכבישים הגדולים שיצמחו לנו מהחורים שפעם היו השיניים."

"עכבישים עכבישים," עדי מילמלה בכעס מהעבר השני, "אני לא שמה זין על עכבישים מסריחים! או על עבדים מחורבנים! אני מלכה!"

 

***

 

שבע בערב…

התעוררתי בצהריים והתחלתי לקרצף את הדירה. קרצפתי כמו שלא עשיתי מהיום שנכנסתי לכאן. "אפילו הבית של אמא ואבא בהוד השרון לא יהיה מבריק כמו איך שהמקום הזה ייראה אחרי שאני אגמור איתו," זמזמתי לעצמי בזמן שהחלפתי מצעים. בחרתי את המצעים הלבנים עם הציורים של הבחור והבחורה שרוכבים על סוס לבן אל עבר השקיעה. הכי פתטי ורגשני שיש לי בארון. תמים כל כך… קיטש טוב כמו שהיו עושים פעם. אבל הרי זה כל היופי באהבה אמיתית. התמימות, הרגשנות, הפתטיות. אהבה אמיתית חייבת להיות פתטית, אין מה לעשות. אחרת היא אף פעם לא תהיה מאה אחוז אהבה.

עכשיו אני עם הקפה והסיגריה שאחרי. הניקיון. אפשר לומר שאני מתמוגג מעצמי. בהחלט. הדירה מצוחצחת.

ועכשיו, בגדים.

מה לובשים לפעם ראשונה?

אני אפילו לא יודע ממה התלהבתי כל כך. בסך הכל, בטלפון, הוא נשמע כמו עוד ילד מתבגר, כן, אבל היה שם עוד משהו, אני יודע. בקול, בשיחה… הרגשתי משהו שונה איתו… ואולי… אולי זה רק הגיל שלו, 17, שמדליק אותי? הלא-חוקיות שבדבר? האיסור שבזה? המשיכה לפחד? ואולי… אולי אני בכלל טועה…

אולי הוא באמת רק עוד ילד מתבגר שלא בטוח במאה אחוז איך נראית התמונה שלו, ואם הוא מעדיף אותה בוורוד או בכחול או בכסף.

בכסף…

כמה קל אפשר לעשות אהבה תמורת כסף.

באמת, כמה קל אפשר לעשות אהבה תמורת כסף?

אני קובע קביעה ואז אני שואל שאלה. איזה ילד אני לפעמים…

 

***

 

בסוף לבשתי ג'ינס כחול חדש של קלווין קליין, וחולצת טריקו לבנה של "פרוט אוף דה לום", ונעלתי את הדוקטור מרטינס הסגולות שעדי הביאה לי מלונדון – "כאות להערכתה" – וישבתי בסלון, מחכה כמו עקרת בית נואשת ל-B.

שבע.

כשאתה מחכה לאותיות שיגיעו אליך, כל דקת איחור נראית כמו סיכון.

שבע ודקה.

אולי קרה לו משהו. אולי הוא טעה בכתובת. אולי הוא התחרט. אולי הוא התחרט. אולי הוא התחרט.

בחינם. אני מחליט – בחינם.

אם B יעשה את הצעד הראשון ויגיע, אני אוהב אותו בחינם. "עוד בטלפון הוא נשמע לי מתוק כל כך," אני עושה לו אידיאליזציה, "והרי אני מת לאהוב, כל כך מת לאהוב." אז זהו זה. בחינם. הוחלט. מה זה עוד שמונה מאות שקל, פחות שמונה מאות שקל, כבר אמרה מי שאמרה שהכסף לא משחק, הכסף רק קובע. אבל אותה אחת הרי גם אמרה שהיא הגיעה לניו יורק, רצתה להיות מפורסמת, יצאה למסיבות, הכירה אנשים, וכל הבלה-בלה-בלה המוכר כל כך והטחון לעייפה הזה של מדונה.

שבע ועשרה!! אלוהים?!! כבר שבע ועשרה!!!

להירגע, לנשום עמוק. הוא יגיע. הוא יגיע.

בטוח.

בדיוק בשעה שבע וארבע עשרה דקות פעמון הדלת צילצל. בדלת עמד לו ילד נמוך ושמנמן שאמר שקוראים לו בני. הוא התקרב ללחוץ לי את היד. אבל אני נרתעתי ולא לחצתי לו חזרה. במקום זה אמרתי לו שייכנס, שירגיש בנוח, בזמן שאני הולך שנייה לשירותים. נכנסתי לשירותים והתיישבתי על האסלה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי כמו הירושימה דקה אחת אחרי הפצצה. הרגליים נתלשו לי מהגוף. גם הידיים נתלשו מהגוף, והשיער עמד לי כמו זין שדבוק לתחתונים הצמודים. והשעה הייתה כבר שבע ועשרים דקות מזויינות, אז יצאתי מהשירותים, וניגשתי לסלון. בסלון לחצתי לו את היד כמו שצריך. הוא אמר שהוא מקווה שהוא לא איחר יותר מדי, וחייכתי לעברו את אחד החיוכים הפחות אמינים שלי, ואמרתי לו שלא, מה פתאום, זה לא נקרא אצלי איחור. שתינו קפה ביחד. הצעתי לו סיגריה. הוא אמר שהוא לא מעשן. עמדתי להדליק לי את שלי, אבל הוא ביקש שלא על ידו. בסוף לא עישנתי.

אחרי דקה או שתיים שאלתי מה הוא רוצה. הוא ענה שהוא לא יודע. הוא לא ממש יודע מה הוא רוצה. שאלתי אם בא לו זיון. הוא צחק ואמר שבא לו הכל חוץ מזיון. שאלתי אם בא לו מציצה, או לנסות איתי קצת סאדו. "אני אהיה עדין איתך," חייכתי. "מבטיח. זה יהיה כאב טוב." הוא הרצין פתאום, וביקש ממני רק קצת שקט. אמרתי לו שהוא בא לנער ליווי, לא למורה לפסנתר. והוא רק המשיך לשתות את הקפה שלו, בלגימות קטנות ומנומסות. שאלתי אם בא לו משהו אחר לעשן, והוא קם, ובחן את הדירה, ואמר שנקי פה, ושיש כאן ריח טוב, ושהוא דמיין דירות כאלה בתור חורים מעופשים עם מזרקים על הרצפה, וריח רע, ותמונות של בחורים ערומים על כל הקירות. ואמרתי לו שיש הפתעות בחיים. והוא רק הנהן. וחייך.

ואז הפסקתי את השם שלי. אני זוכר את זה במדויק, כאילו זה היה חלום. השעה הייתה שבע וחצי בערב, ודקה אחת אחרי זה הירושימה כולה כבר הפכה לחור אחד גדול ושחור.

היה ל-B את החיוך היפה ביותר שראיתי בכל החיים שלי. זה כאילו שהוא-הוא היה אותה נערת Z שחיפשתי כל חיי. כאילו שהוא היה… מיליון דולר ירוקים, שנשרפים לי מול העיניים, ואני מוסיף אל תוך האש הגדולה מיליון, ועוד מיליון, ועוד מיליון, ועוד מיליון, בלי שיהיה אכפת לי בכלל מהכסף. כאילו שכל החיים שלי אני לא קורע את התחת בשביל זה. ואז, אז, חייכתי אליו בחזרה. תפסתי לו את היד, וביד שנייה ליטפתי לו את השיער, והצמדתי את השפתיים המוצצות שלי לשפתיים השמנות שלו, ואז ליטפתי את הגבות השחורות שלו, ואמרתי לו שהוא ילד יפה. אבל הוא רק שתק, כי השפתיים שלו היו תפוסות בתוך שלי, ואחרי שהוא השתחרר מאחיזתי הוא אמר לי שהוא לא ציפה לזה, "אבל יש הפתעות בחיים," הוא אמר לי, וחייך אליי עוד פעם אחת, והדליק בשבילי שוב את כל האש הענקית שפרצה לי מול העיניים, והורדתי לו את החולצה, ונתתי לכרס הקטנה שלו להשתחרר אל האוויר, להישפך לו, ופתחתי לו כפתור במכנסי הג'ינס שלו, והורדתי לי את החולצה, ונתתי לקיאנו-פיט שלי ללטף לו את הכתפיים, ופתחתי לי כפתור במכנסיים, ועוד כפתור, ועוד כפתור, עד שהוא פתח לי את שני הכפתורים האחרונים, ואמר לי, בלי להסתכל אפילו על התווית של המכנסיים, שלקלווין קליין יש ג'ינסים מאוד יפים, ואני רק אמרתי שנכון, והמשכתי להפשיט אותו לאט-לאט. בסוף עמדנו אחד מול השני ערומים. שתי זיקפות וארבע ביצים. הזין הענק והעבה שלי, מול הזין השמן והקצר שלו. הביצים המרושעות, למודות-הניסיון, שלי, מול הביצים העצובות, הבתוליות, שלו.

ואז הוא אמר לי.

הוא אמר לי שהוא לא בא בשביל זה.

הוא בא בשביל להתנשק עם בחור בפעם הראשונה. ואני רק הסתכלתי עליו ואמרתי לו ברכות של אם: "בני, בני, אל תדאג, זה בחינם."

אבל הוא לא ויתר, והתחיל להתלבש. אבל במקום את התחתונים שלו, הוא לבש את התחתונים שלי. אז הפשטתי אותם ממנו, קילפתי אותם מעליו, ואמרתי לו שאין לו למה למהר, גם ככה הוא איחר. וזמן? זמן זה הרי הדבר היחיד, שאיכשהו, יש לנו בחיים.

שנינו התלבשנו לבסוף. ישבנו על הכורסה מול הטלוויזיה, מקשיבים לחדשות. פתחתי בערוץ הראשון, זה שהיה פעם היחיד, לפני שנכנסו אינספור הערוצים. עצמתי עיניים. נזכר במי שהייתי פעם, לפני שכל כך התקלקלתי. אחרי שהוצאתי את ה-21, קצת אחרי שעזבתי את הוד השרון.

השדרן דיבר על סיכויים למלחמה. ואחר כך על סיכויים לשלום. שום דבר חדש למקום הזה. בסוף הוא דיבר על העצרת החגיגית לכבוד ארבע שנים להירצחו של יצחק רבין. בני אמר לי שרבין היה נהדר. "גם ז'אן ז'נה1 היה נהדר," אני אומר לו. "ומה לעשות, גם הוא מת."

"בסוף כולם מתים," הוא אומר לי.

בסוף… אני מנסה לדמיין אותי בעוד חמישים שנה. אחר כך בעוד שלושים. אחר כך בעוד עשר. אבל אני לא מצליח… פשוט לא מצליח לדמיין את עצמי בעתיד.

בסוף…

בסוף הוא ישאל אותי איפה השירותים. אני אגיד לו איפה. הוא יקום. יילך. יחזור. ילחץ לי את היד. יגיד לי שהיה נהדר, אבל הוא כבר ממש חייב לזוז. "לאן אתה זז כל כך מהר?", אני אשאל אותו. "לאן שכולם זזים," הוא יענה.

"ניפגש?", אני אשאל. "תלוי," הוא יענה. "במה תלוי?", אני אשאל. "רק בך," הוא יסתכל עליי עמוק-עמוק, אל תוך, כאילו הוא רואה את מה שאני לא רוצה לראות בתוכי.

אחרי ש-B הלך, הרגשתי איך שהשם שלי באופן סופי הפך לx-. ועד כדי כך הייתי מאושר שיותר לא קוראים לי דורון, שתפסתי את הטלפון וביטלתי את כל הלקוחות של מחר, ואחר כך טילפנתי לאמא, כן, להוד השרון, ואמרתי לה שמחר אני בא לבקר אותה. אותה, ואת הערוגות הגדולות והמטופחות של השבילים המבהיקים שלה. והיא רק אמרה לי שמתי שאני רוצה שאני אגיע, ושהיא תהיה בבית בשבילי. והיא שאלה אם הכל בסדר, ומה קרה שאחרי שנה שנעלמתי להם מהחיים פתאום נזכרתי שיש לי בית, אבל אמרתי רק שאני נורא מצטער, ושמחר נדבר על הכל.

B…

השמן.

הנמוך.

ההוא.

הייתה לו חולצה של "לקוסט", וג'ינס של "ליווייס". והוא היה מנומס. הגון. לא כמוני. הוא היה… אנושי. לא כמו כל האחרים.

כמה שאנחנו שוכחים לפעמים את עצמנו, את ה… אנושיות שלנו, כשאנחנו עסוקים מדי בלעשות כסף. כסף בכל דרך, בכל מחיר, ואז מה.

אבל לו… לו היו ערוגות פרחים ענקיות בתוך החיוך שלו. החיוך הנהדר שלו, חיוך של ילד בן 17, ששינה בי משהו, בבשר, ובנפש, בצורת החשיבה, ב-360 מעלות. והפך לי את השם ל-x. כמעט כמו שמדונה זה מדונה, והיטלר זה היטלר, ומוריסי זה מוריסי, ואלוהים – אלוהים.

 

***

 

בלילה, לפני שנרדמתי, אפילו הודיתי לו, לאלוהים, זאת אומרת, כמו שאף פעם לפני זה לא עשיתי. הודיתי לו על B, והודיתי לו על אמא, והודיתי לו על ה-21 שהוצאתי מהקב"ן בצבא. ה-21 שבזכותו השתחררתי. ה-21 שבזכותו נכבלתי… בשלשלאות, בשוטים, כמו עבד, או מלכה…

והודיתי לו על הוד השרון, על זה שלמרות הכל, יש לי בית. והודיתי לו על זה שעדיין לא שוכחים את יצחק רבין, למרות שהזמן עבר. רבין… שבזכותו מילאתי עוד כמה רגעים מחיי במחיצתו של בני…

אני עוצם עיניים ומחייך לעצמי. "לאהוב ילד בן 17 זה לא חוקי איך שלא מסתכלים על זה," אני אומר לעצמי. "ולהרוויח שמונה מאות שקל איך שאני מרוויח אותם זה לא בריא איך שלא מסתכלים על זה גם." אני פוקח עיניים, קם ומחפש את החבילת סיגריות שלי. "מהתמכרות להתמכרות," אני ממלמל לעצמי, ואז מוכנית, בלי להתכוון לזה בכלל, בלי לחשוב פעמיים, אני מחייג את מספר הטלפון של עדי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.