החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על דורית זילברמן

נולדתי יהודיה וישראלית בחיפה, עיר דו לאומית לגמרי. עכשיו גרה בהארד קור תל אביב ברחוב הארוך ביותר בעיר הזו, על שם הנרצח ארלוזורוב. יש לי בבית שני עטים – באחד אני כותבת ספרים ובשני כתבי טענות בענייני משפחה כעורכת דין. ... עוד >>

לשחרר נמר

מאת:
הוצאה: | 2012 | 120 עמ'
זמינות:

12.50

רכשו ספר זה:

מהי שפה משפטית? מהו חוזה? מהי עצומה, נייר עמדה, הצעת חוק, כתב תביעה? מהי שפת גוף ואיך אפשר להיעזר בה?

על שאלות אלה ונוספות עונה ספר הילדים "לשחרר נמר".

"לשחרר נמר" מלמד את הקוראים על תקשורת של חיות וחושף בצורה עלילתית שמתאימה לילדים את הצורות המשפטיות והפרסומיות, כאוסף כלים שיעזור להם להבין את עולם המבוגרים ושפתם. שני תחומים אלה – התקשורת הלא מילולית שבשפת הגוף והתקשורת המילולית משפטית – מצויים בשימוש רב בקרב מבוגרים אולם נראה כי שום ספר בדיוני לילדים עוד לא טיפל בהם עד כה.

גיבורת הספר, מִיָה, מבינה שפת חיות. בתוך קרקס של בני אדם, המשתמשים בשפה המשפטית-אינטלקטואלית, מיה מציעה את שפת החיות, השפה שבה השתמשו גם בני אדם בטרם היות השפה, כתקשורת רגשית. עולם המבוגרים לא אהוב על מיה – המבוגרים משתמשים בשפה כשפה יחצ"נית; שיווקית; בירוקרטית; משפטית; לא פעם המבוגרים משתמשים במלים כדי לא לעשות מעשים. ואילו שפת החיות היא השפה הלא מילולית – שפת הגוף, הרגש הצרוף והאינסטינקט. אם מקשיבים היטב – כל ילד/ה וכל קורא/ה יכולים ללמוד את שפת החיות. היתרון בהקשבה והבנה כזו הוא שאפשר לנבא התנהגויות של בני אדם, לצפות את מעשיהם, לעתים בניגוד למה שהם יבטיחו במלים.

מיה מגלה שאפשר להבין בני אדם באופן שונה אם שמים לב לחיה המדברת מתוכם. כל אדם דומה בעיניה לחיה אחרת, וזהו האופי שלו, או האישיות שלו. כך למשל, צייד הכשרונות הוא עורב, ומנהלת הקרקס – קיפודה.

כל זה על רקע ניסיונותיה הרבים של מיה לשחרר את הנמר בקרקס. לאחר שהיא מבינה כמה רע לו ואיזו התעללות עבר, היא פונה אל כל משתתפי הקרקס לעזור לה. הם מתחמקים בדרך שמבוגרים מתחמקים ומציעים לה, בזה אחר זה, דרכי פעולה משפטיות (כל אחד בדרך המאפיינת אותו): מנהלת הקרקס כותבת לה מכתב רשמי; השרירן מציע לה להחתים על עצומה (מעוצמה-כוח); הלוליין עושה הלהטוטים מציע לה לכתוב כתב תביעה (משל לעורך דין חלקלק); הרקדנית שעומדת על גב פיל מציעה לכתוב נייר עמדה (מיומנותה היא עמידה); מאלף הפילים מציע לה להגיש הצעת חוק (תהליך איטי כמו הליכה של פיל).

הקרקס הוא כמין עולם קטן שהכל מתרחש בו בדיוק כמו בעולם האמיתי. הוא סוג של משל על העולם ועל בני האדם: המוקיונית מסמלת יחצ"נית, האקרובט – עורך דין, השרירן – את הכוחניות והפנטומימאית – את הרוב הדומם, ומיה לומדת איך לתמרן בין כולם ולהתגבר על כל המכשולים. כל זאת מבלי להתייאש ותוך זיהוי החברים הטובים שלה, השונים כל כך מכל החברים הרעים.

מעל לפני השטח זוהי פנטזיה שהרבה ילדים חולמים עליה: להיות חלק מהקרקס. בין הרקדנית למאלף הפילים ובין השרירן לאישה עם זקן. החיים בקרקס הם חיים עם כנפיים ולמִיָה ניתנה ההזדמנות – בשל כשרונה – להופיע בקרקס.

 הרקע לכתיבת הספר: דורית זילברמן, דוקטור לספרות, סופרת, עורכת, מרצה ועורכת דין, כתבה את "לשחרר נמר" לנכדתה מיה, כדי להכין אותה לחיים. בעזרת סיפור עלילתי מרתק ושופע הומור, ביקשה זילברמן לתת בידי מיה ובידי ילדים בכלל, כלים להבין את עולם המבוגרים ושפתם, ולהיעזר בידע זה כדי להגן על עצמם מפני צביעות והסתרת האמת.

 מאחורי הספר עומד תחקיר בן שנתיים סביב שפת החיות. זילברמן קראה שוב את סיפוריהם של שניים שידעו והבינו שפת חיות: ד"ר דוליטל ושלמה המלך. בערב בו הגיעה לקטע ב"דוקטור דוליטל" שבו המחבר, יו לופטינג, כותב שרק שפה אחת הדוקטור לא הבין – את שפת האצות, הקרינו בערוץ 8 תוכנית על תקשורת בין אצות וצוללנים. איך מדברים עם אצות? בעזרת בועות. באזור מחקר באחד האוקיינוסים, טיפחה קבוצה של צוללנים זן מסוים של אצות. כשחזרו, לאחר חודשיים של היעדרות, האצות לא פתחו לקראתם את עליהן. הצוללנים שלחו להן סדרות של בועות במקצבים אחידים שהן הכירו מהביקור הקודם. לאט לאט האצות זיהו, התפייסו ופתחו את עליהן לקראת חבריהן הצוללנים. כך הוכנסה לספר אנקדוטה נוספת על שפת חיות.

 דורית זילברמן (לבית גינזבורג), ילידת חיפה, 1956. למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן וב-1990 הוענק לה תואר דוקטור. כמו כן למדה משפטים (2001) ובעלת תואר עורכת דין. היא עוסקת בכתיבה ספרותית ועריכה, מרצה ומדריכה בסדנאות כתיבה. שימשה כמרצה באוניברסיטאות תל אביב, חיפה, בר-אילן ובן-גוריון בנגב. שימשה כראש אקדמי במכללת המשולש בבקעה אל גרבייה וכראש חוג לכתיבה אמנותית במכללת בית ברל. השתתפה בכנסים בינלאומיים שונים והרצתה בהם על ספריה (שחלקם תורגמו לשפות זרות). שימשה כמבקרת ספרות והייתה מעורכי כתב העת "מאזניים". את עבודת הדוקטורט שלה וכן את כל ספריה ניתן למצוא בספריית אוניברסיטת הרווארד. בשנים האחרונות משמשת גם כעורכת דין ומתמחה בדיני משפחה. זכתה בפרסים ספרותיים שונים וביניהם פרס מקרן תל-אביב לאמנות ולתרבות על ספרות יפה (1980) ומילגה מקרן דב סדן על עבודתה לתואר שני על שירת יונה וולך. כמו כן זכתה ב-1991 בפרס מטעם Memorial Foundation for Jewish Culture. ב-1993 זכתה בפרס מהקרן לעידוד סרטי איכות ישראלים על ספרה "סירוס", המתאר פרשת יחסים בין ישראלית ובדואי. כעבור 10 שנים הופק על פי "סירוס" הסרט "טהארה", עם ג'וליאנו מר. ב-2001 זכתה בפרס קוגל לספרות.

פרסמה כ-20 ספרים ביניהם רומנים, נובלות וסיפורים קצרים.

פעמיים בימי חייה של דורית זילברמן התעורר בה הצורך לכתוב ספר ילדים. בפעם הראשונה עבור ביתה הבכורה ובפעם השניה עבור נכדתה הבכורה. 30 שנה מפרידות בין שני הספרים. הספר הראשון "אימשל" (אמא-של) שהפך רב מכר מיידי, הוא סיפור על תום בתה הבכורה ועל התהליך שעברה בבחירת אבא חדש. בימים אלה מסתיים עיבוד הספר למחזה יחיד המשלב תיאטרון, הקרנה על שלושה מסכים וחלוקת איורים מהספר לצביעה ועבודה לילדים בקהל.

דורית הייתה נשואה למנחם זילברמן ולהם שלושה ילדים: תום, דין ואביגייל.

ספריה:

  •  שיעור ראשון ברכיבה על סוסים : סיפורים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ"א 1981)
  • תחנה מרכזית (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב 1982)
  • אימשל (תל-אביב : מ. זילברמן, 1982) <איורים – שחר קליין>
  • מתחת לבגדים (תל-אביב : מ. זילברמן, 1983)
  • סירוס (תל אביב : מ' זילברמן, 1985) <סיפור על חיי הבדוים בסיני>
  • מדובר בזה ככל הנראה (אילת : מ. זילברמן, 1986)
  • העברית היא אשה מתרחצת : 3 פרקים על שירת יונה וולך (תל-אביב : ירון גולן, תש"ן 1990)
  • אשה בתוך אשה בתוך אשה בתוך : רומן קצר (תל-אביב : קצין חינוך ראשי -צה"ל, תשנ"א 1991)
  • סיוט מתוק : סיפורים (תל אביב : ספרית פועלים, תשנ"ג 1993)
  • העברית היא אשה מתרחצת : 6 פרקים על שירת יונה וולך (תל-אביב : ירון גולן, 1993)
  • לא ביום ולא בלילה (תל אביב : ביתן, תשנ"ה 1994) <סיפור>
  • שופט שלי (תל אביב : ביתן, תשנ"ה 1995)
  • שבע נשים ורצח (ירושלים : כתר, 1997) <רומן מתח>
  • נוגה, קומי (אור יהודה : הד ארצי, תש"ס 1999) <רומן>
  • מכשף השבט : עמוס עוז – היפנוזה ומיסטיקה ביצירותיו (אור יהודה : הד ארצי, תשנ"ט 1999)
  • אחושרמוטה אהבה (תל-אביב : מח הפקות, תש"ס 2000) <בשיתוף מישל חדד> <על המעטפת: באר השוטים>
  • האם היא בוגדת? / האם הוא בוגד? : התופעה, הסימנים והפתרונות (תל אביב : מח הפקות, תשס"ב 2002) <בשיתוף מישל חדד>
  • רצח עם קבלה : רומן מתח קבלי (תל-אביב : מח הפקות, 2003) <בשיתוף נתן ארז> <תורגם לספרדית>
  • El código cabalístico/Nathan Erez y Dorit Silberman (Barcelona:Apóstrofe, 2006)
  • תמצאי לי אהבה (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2006) <רומן>
  • שער הרחמים (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2008) <עריכה – ענת לויט>
מקט: 4-800-1205015
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
עמוד הפייסבוק
גיל יעד: 9-12 . מהי שפה משפטית? מהו חוזה? מהי עצומה, נייר עמדה, הצעת חוק, כתב תביעה? מהי שפת גוף ואיך אפשר להיעזר בה? על שאלות אלה ונוספות עונה ספר הילדים "לשחרר נמר".

1. אל העיר מגיע קרקס – “קרקס! הקרקס מגיע,” שמענו את צעקותיהם הפרועות של הילדים כשבאתי לבלות עם מִיָה הנכדה שלי על הדשא. ראיתי את הברק מתנוצץ בעיניה של מיה.

“זה קרקס אמיתי?” היא שאלה.

“לגמרי.” אמרתי.

רק פעם בשנה הגיע קרקס לארץ שלנו והפעם הוא יהיה ממש בעיר הקטנה שלנו שבצפון.

כל יום אחר הצהריים ישבו הילדים, הכלבים שלהם, חתולי השכונה, אמהות על שמיכות קטנות וכמה סבתות, על הדשא שלפני הבלוק. הבלוק היה השם של הבניין שהם גרו בו.

מִיָה תמיד יוצאת לחצר עם משרוקית חרש, תלויה לה בשרוך ורוד על צווארה. בהתחלה יוצאות לחצר שתי עיניים כחולות וסנטר דמוי לב, ומסביבם ילדה. מצד אחד שלה צעדה כלבה שעירה דומה לדוב לבן, ומצד שני שלה צעדה חתולה מנומרת, בכתמי חום שחור ג’ינג’י ולבן.

“כולם הולכים?” שאלה דפנה, ילדה בגילה של מיה. היא חככה את כפות ידיה זו בזו כאילו היתה איזה זבוב שיושב על החלון, וזומם לרדת על האוכל שחיכה על השולחן.

מיה התבוננה בדפנה באותו מבט בו היא מתבוננת בחיות שלה. אחר כך הריצה את מבטה סביב סביב על כל הילדים, חזרה אל דפנה וזה מה שהיא אמרה לה: “אמא שלך תקנה כרטיסים, אבל אבא שלך יכעס עליך וייתן לך עונש. העונש יהיה לא ללכת לקרקס.”

דפנה גלגלה גללים קטנים של תאי עור מתים בצבע של בוץ שהתקלפו מכפות ידיה המזיעות, אבל מיה כבר התבוננה במישהו אחר שישב על הדשא. זה היה ילד בשם יונתן, שכלב הזאב שלו שכב לצידו והניח עליו את כפתו הענקית: “גם אתה לא תלך לקרקס.”

“אני? למה?” שאל יונתן בייאוש.

“אתה תתאכזב ממשהו כל כך שלא תרצה ללכת ושום קרקס לא ינחם אותך.” מיה אמרה.

יונתן הסמיק קודם ואחר כך החוויר. הוא רצה לכעוס על מיה, פיו נפתח ונסגר כמה פעמים, אבל לא יצא לו שום קול.

ילדה ג’ינג’ית נמוכה ומנוזלת בשם שירלי ישבה וליטפה את החתול המפוספס שלה אבל היא עשתה את זה ככה: היא עטפה את הראש שלו, העיניים והאף בתוך כף ידה, כאילו זה היה כדור ולא ראש שצריך חופש או אף שצריך לנשום. מיה אמרה:

“אותך דווקא כן יקחו לקרקס.”

נהיה חם. מיה רצתה לאסוף מחדש את השיער שלה שנזל כמעט כולו מתוך זנב הסוס החלק. היא פיזרה אותו, הניחה לו להתחמם בקרני השמש, ואספה את השיער הזוהר שלה מחדש. דובה, הכלבה שלה, נשכבה על ידנו, ומה שאפשר היה לראות זה זנב אדיר מתנפנף כמו דגל לבן של שלום, מתחתיו מחוברת דובה לבנה לגמרי, שעירה מאוד, עם שני חרוזים חומים בתור עיניים. דובה שרבבה את לשונה החוצה. חשבתי שהיא צמאה בחום הזה וציינתי זאת באוזניה של מיה.

“היא לא צמאה,” מיה אמרה בידענות. “ככה היא מצננת את עצמה.”

“מה, הלשון הקטנה יכולה לקרר את כל הגוף הגדול במעיל פרווה?” שאלתי באי־אמון.

“תתפלאי,” מיה אמרה. “דרך הלשון והנשימות המהירות.”

פתאום שמתי לב שעל הדשא החלה מהומה כזאת כאילו פגע ברק בלב הדשא הירוק, באמצע הקיץ. הילדים התרוצצו וכולם רצו לברר אם לוקחים אותם לראות את הקרקס הגדול או לא.

“אמא, אמא, תוכלי לקחת אותי לקרקס, אמא, בבקשהההההה…” שאלה דפנה בפחד. “מיה אמרה שלא תקחו אותי.”

“אל תדאגי,” אמרה אמא של דפנה. “את לא מוכרחה להאמין לכל שטות שמישהו אומר לך. מיה סתם מבלבלת את המוח. ברגע זה אני הולכת לקניון וקונה לנו כרטיסים.”

דפנה שמחה והפסיקה לחכך את כפות ידיה המזיעות זו בזו ולראות אם יצאו מהן גללים דקים של עור מלוכלך. מרוב התלהבות היא הזיעה אפילו יותר ולחייה האדימו כמו שלהבת. היא רצה הביתה, נכנסה מהר לחדר האמבטיה לשטוף ידיים אבל לא מצאה במה לנגב. היא רצה למטבח למצוא שם מגבת ידיים. היא רצה במהירות כדי לא לטפטף על הרצפה, כדי שאמא לא תתעצבן ותעניש אותה. אז בדיוק הגיע אביה מהעבודה, נכנס הביתה ופסע פנימה במרץ לכיוון חדר האמבטיה, כי כל יום, דבר ראשון שהוא עשה כשהוא בא הביתה מהעבודה, זה לרחוץ ידיים. נהיה צפוף במסדרון, דפנה שבדיוק יצאה בריצה מחדר האמבטיה התנגשה באביה. אביה נרתע לאחור כדי לפנות לה מקום, אבל איבד קצת את שיווי המשקל ונכנס בשידה. הכד הסיני מפורצלן כחול שעליו מצוירות נשים ארוכות רוחצות בנהר התנדנד ונפל לאבא על הראש, משם הוא קפץ אל בין ידיה של דפנה. לרגע אחד הוא היה שם ולשנייה אחת היא האמינה שתוכל להציל אותו, ואז החליק הכד מבין ידיה, שהיו עדיין רטובות, הכד נפל ארצה, התנפץ לרסיסים, כל המים שהיו בנהר נשפכו והנשים שהתרחצו בנהר נפלו על הרצפה.

“מה את משתוללת? את לא רואה לאן שאת רצה?” התפרץ אביה. הכד היה המזכרת היחידה שנותרה לו מאמו זיכרונה לברכה. זה גם היה החפץ היקר ביותר בבית.

“אבל אני רק… אני…” השתנקה דפנה.

“לא רוצה לשמוע אף מילה! את לא יוצאת מהבית כל השבוע. תשבי בחדר שלך ותלמדי לא להתרוצץ בבית.”

“אבל משה,” הגיעה האם המתנשפת מהקניון הסמוך, השיער הכתום שלה פרוע וקבוצה ממנו נכנסה לה לאוזן. “בדיוק קניתי כרטיסים לקרקס…”

“קרקס? תיכף אני אראה לה מה זה קרקס! הקרקס עבר פה הרגע, כשהכד עשה סלטה על הראש שלי. את יודעת כמה שהכד הזה היה יקר לי…” אמר האבא של דפנה, ששוב שפשפה את כפות ידיה אלה באלה וקילפה מהן תאי עור מתים.

“אבל משה, עכשיו כבר הוצאתי כסף על כרטיסים,” אמא של דפנה ניסתה להרגיע את אבא של דפנה, “ולא נוכל לקבל אותו בחזרה… ואמך זיכרונה לברכה השם ייקום דמה.”

“הילדה לא יוצאת שבוע מהחדר שלה. שתלמד!” רתח אבא של דפנה.

צ’אי, החתולה של מיה, טיילה בין אלה שנשארו על הדשא, קימרה את גבה, והתחככה בהם. שכן אחד תפס אותה בזרועותיו כדי ללטף אותה. היא נפנפה בזנבה. לא בדיוק נפנפה, יותר טלטלה אותו כאילו גירשה זבובים.

“או, תראי כמה שהיא מרוצה,” אמרתי למיה בהנאה, מתרגלת את מה שלמדתי הרגע.

“בדיוק להיפך,” מיה אמרה. “צ’אי מראה כמה שהיא לא סובלת מה שקורה לה.”

“אבל איך זה?” התפלאתי מאוד. “חשבתי שנפנוף בזנב זה סימן לשמחה בשפת החיות.”

“אצל כלבים זה סימן לשמחה ואצל חתולים בדיוק להיפך.” מיה עיקמה את השפתיים והביטה לשכן שהחזיק את צ’אי ישר בעיניים. “אמרתי לך שלכל משפחה יש שפה משלה.” השכן שחרר את צ’אי.

יונתן הלך לקצה הדשא והתקשר מייד בנייד לחברה שלו להזמין אותה לקרקס. הוא אמר בשמחה:

“אמא שלי קנתה לנו כרטיסים לקרקס, את באה?”

“ומה עם דיוויד?” שאלה החברה שלו. “אתה יודע שהוא אורח שלי.”

“לא, מצטער. ביקשתי רק לך ולי.” אמר יונתן והיה קצת מאוכזב.

“אז אולי תקנה עוד כרטיס?” החברה של יונתן ביקשה בטלפון.

“כל הכרטיסים נמכרו.” ענה יונתן וקיווה שעכשיו החברה שלו תוותר.

“אז אולי תתן לי את שני הכרטיסים ואוכל לקחת את האורח מאנגליה?”

“מה?! ואני לא אראה את ההופעה בקרקס?!”

“טוב, אני לא יכולה להעליב את דיוויד,” היא אמרה והעליבה את יונתן בִּמְקום.

“חס וחלילה. שאת תעליבי את נציג הממלכה המאוחדת בכבודו ובעצמו?!”

“או.קיי. אם ככה אתה מגיב אולי עדיף שלא תתקשר אלי יותר.”

“מה?!”

יונתן נדהם. ככה היא זורקת לפח חברות של ארבעה חודשים?! ומה בקשר לכל האסמאסים שהעבירה לו לנייד באמצע השיעורים?

יונתן חזר עם הראש למטה בין הכתפיים. ממש כמו שכלב עצוב הולך עם הזנב בין הרגליים.

ושירלי המנוזלת? ברגע שאבא שלה חזר הביתה מהעבודה, הג’ינג’ית הקטנה עם כל הנמשים שלה שכיסו לה את הגוף התיישבה על הברכיים של אביה, אחזה בידיה הקטנות בצווארו, הפנתה את ראשו ישר אליה, הסתכלה לו בעיניים שהסכימו מראש לכל וקבעה: “אבא, נכון שאתה לוקח אותי לקרקס?!”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לשחרר נמר”