"אחרי כמה שניות בלתי פוסקות של צעקות אני שומע עוד פיצוץ. לפני רגע התפוצץ עלינו מחבל וכל האדמה מסביבנו עפה […]
התחלה
פריגת ענבים
אני מתעורר בבית החולים, לצידי חבר מהצבא, לא אחד מהחבר’ה שאני אוהב במיוחד. הוא קולט שאני מתעורר, הוא ניגש אליי, נעמד לי צמוד למיטה, הצל שלו מכסה את פניי, אני מתחיל להרגיש את החום ופוקח עיניים, הוא כבר עומד ממש קרוב אליי, מסתכל עליי בחיוך, ואחרי כמה שניות מכווץ את עיניו ומזיל דמעות. החבר מהצבא בוכה, מאוּשר מזה שראה אותי מתעורר, ההשפעות של התרופות עדיין בראש שלי ואני בכלל חושב שאני בצבא ושהוא רוצה להעיר אותי כדי שאחליף מישהו בשמירה במוצב. אנחנו מאוד קרובים לאבני חפץ וכל ערב כמעט יש רעשים מהכפר. הוא מסתכל עליי, טופח לי על השכם תחילה ולאט לאט מתקרב ונצמד אליי לחיבוק. הסיטואציה מוזרה לי ואני מנסה להדוף אותו ממני אבל לא מצליח, מן עייפות כזו השתלטה לי על הגוף ואין לי כוח לדחוף אותו ממני, אז אני נכנע לחיבוק ונותן לו לחבק אותי. הוא עוטף אותי עם הידיים הרחבות שלו ומקיף את כולי, אני לא נהנה מהסיטואציה אבל אין לי ממש כוח להגיב. אני מנסה לקום ולא מצליח, והוא שרואה שאני מנסה, אומר לי: “לא, תיזהר לא ליפול.” וברגע אחד אני פתאום קולט — אני לא יכול לזוז, רוב הגוף שלי משותק, אני מסתכל סביבי ונבהל, אני בבית חולים.
רופאים נכנסים, אחיות מגיעות למיטה, תרופות מוזרמות אליי לווריד בכמויות סיטונאיות, אני נע בין סטלה ממש כבדה לבין כאבי תופת בלתי פוסקים, כל כאב כזה מפלח את הגוף. אני מרגיש בעיקר חוסר אונים, אין לי שליטה על כלום. החדר הזה ענק, יש בו כל כך הרבה מטופלים, חלקם צועקים, חלקם ישנים. והנה הבחור הזה, ש’ מהצבא, שאני לא מת עליו במיוחד אבל הוא כמו מלאך שומר פתאום. הוא שואל אותי אם אני רוצה משהו לשתות ובאוטומט אני עונה לו, פריגת ענבים. לא יודע למה, כנראה נמאס לי שבמוצב יש רק פחיות קולה. הוא יוצא החוצה, משאיר אותי לבד בחדר. אני שכוב במיטה ובוחן את הגוף שלי, אין לי יכולת להזיז אף איבר כמעט, הידיים קצת עובדות, הרגליים לא, הן מכוסות. אני מסיר את השמיכה לשנייה ומביט שוב ברגליים. רגל שמאל שלי מדממת, יש חתיכות ברזל שנעוצות בה בכל מיני מקומות. יש גם המון חבישות, אבל של הביוקר, חבישות אקסטרים, לא כמו מה שיש במוצב, ואני יודע כי יצא לי לחבוש חברים אחרי פציעות קלות במוצב, לרוב כתוצאה מאימונים.
לצד החבישות יש המון רסיסים, בכל מיני צורות, יש רסיס ענק שתקוע לי במרכז הירך, אני מפחד לגעת בו. נגיעה קטנה והוא מעביר זרם של כאב לכל הגוף. משם המבט שלי עובר אל הבטן, או למה שנשאר ממנה, כי אין בטן, יש ריצ’רץ’, פתחו אותי כנראה. אני מפחד לגעת בריצ’רץ. גם הרופא שנמצא בחדר מזהיר אותי: “שלא יזדהם לך,” הוא אומר לי. “שים לב איפה אתה שם את הידיים.” אני בקושי יכול לגעת שם עם הידיים, מה הוא רוצה מהחיים שלי. כאב כזה בבטן לא הרגשתי מעולם, זה כמו בעיטה בביצים כפול 8000, עד שהביצים נכנסו לתוך עומק הכליות ומשם לקיבה. ככה זה מרגיש, הכול דחוס, הכול כואב, הכול לא נעים. אני מסתכל עכשיו אל רגל ימין.
היא נראית מושלם, עשו לי שם קונסטרוקציה שמחזיקה את הכול, ואני לא ממש מבין מה קורה, אבל היא מרגישה כבדה. יש מוטות ברזל שמחוברים לכמה נקודות, והרגל עצמה נפוחה, פי 2 או 3 או 4 מהגודל המקורי שלה.
ובזמן שאני מסתכל על הרגל אני שומע רעש מוכר. אני מרים את הראש ורואה את ההורים שלי נכנסים, יחד עם ש’ שהספיק למצוא פריגת ענבים ומביא לי למיטה. אין לי מושג מאיפה הוא הביא את זה, אבל ש’ התברר באותו הרגע כבנאדם הכי יעיל בחדר, בין כל הרופאים והאחיות. הלוואי ובמוצב הוא היה מתנהג ככה, ביום יום הוא סתם עצלן.
הוא מגיש לי את הפריגת, ורגע לפני שאני שותה, אימא שלי אומרת לי שאסור, שצריך לבדוק עם הרופא אם מותר. ואני כמובן שואל למה. ואז היא מספרת לי שכרגע יצאתי מ־15 שעות ניתוח, ממש הרכיבו אותי מחדש.
“אימא למה אני פה, מה קרה?”
היא עוצרת רגע, לוקחת ממני את הפריגת ומעבירה לאבא. הם מתיישבים ליד המיטה, לצידם עוד רופאים ואחיות שבהלם מזה שאני ער, כנראה חשבו שאישאר רדום לפחות עוד כמה ימים.
ואימא מספרת לי שנפצעתי קשה, עצרתי מחבל מתאבד בדרך לפיגוע, היה עליו מטען חבלה ענק, כמעט 30 ק”ג. הוא היה אמור להגיע למרכז הארץ.
בדיעבד התברר שהוא אמור היה להגיע לסניף מגה ברעננה (מאז אני טוען שמנעתי מגה-פיגוע).
אני מסתכל על אימא ושואל אותה: “ומה עם אורי?”
נכון, נפצעתי, אני זוכר את הפציעה, אני זוכר טוב מאוד את הפיצוץ, אבל אני גם זוכר שאורי היה לידי, איפה הוא נעלם, מה קרה לו?
איך שאני שואל את זה דממה נופלת על החדר. אימא מספרת לי מה קרה, מספרת שאורי נפצע קשה, ושבעוד כמה ימים אראה אותו, עד אז אני צריך להישאר במיטה ולא לזוז, להתחזק, להרגיש טוב, לעשות כל מה שהרופאים אומרים. והכי חשוב — להחלים.
וזה מה שאני עושה, מעתה חיי כבר לא יהיו אותו הדבר. היום אני מתחיל את החיים שלי מחדש.
הלוואי שהייתי יכול לדעת מה מצפה לי בהמשך.
אין עדיין תגובות