אפשר לומר, ששום דבר אצלי לא באמת כמו שהוא נראה.
אני יודעת, אני יפה, אני מקובלת, בנים מחזרים אחרי, וכל החבר׳ה בשיכבה חושבים שאני שולטת בעניינים של כולם.
אבל מאחורי החזות הזאת משהו מתפורר, ואין לי שליטה על מה שקורה. הכול רוחש וגועש ומתפרק. מי שחושב שאני חברה שלו, לא יודע מי אני באמת. ומי שיודע מי אני באמת, לא תמיד אני רוצה להיות איתו. והסיבוך? הסיבוך רק הולך ומסתבך.
הסדרה ׳להתבגר׳ מלווה את בני הנוער בבעיות שונות בהן הם נתקלים בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון–פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך.
הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת בכיתה ט׳, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.
קטגוריות: ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:
68.00 ₪
מקט: 4-20-51603
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אפשר לומר, ששום דבר אצלי לא באמת כמו שהוא נראה. אני יודעת, אני יפה, אני מקובלת, בנים מחזרים אחרי, וכל […]
פרק 1
לפעמים אני חושבת שמה שאני יודעת לעשות הכי טוב בעולם זה לשנוא. אני שונאת את דין. כן, כשאני נמצאת רק עם עצמי, אני מסוגלת להודות בזה אפילו בקול רם, בתנאי כמובן שאף אחד לא שומע. אי אפשר לתאר כמה אני שונאת אותו. הלב שלי עלול להתפוצץ מרוב שנאה שמציפה אותו. הבעיה היא, שאם אני כל כך שונאת את דין, למה אני מתאמצת כל כך להיות חברה שלו?
פעם קראתי שאהבה ושנאה הולכות יחד. ככל שאת אוהבת מישהו יותר, כך את גם שונאת אותו יותר. חשבתי על זה, והרעיון לא נראה לי הגיוני. כי אם אני אוהבת מישהו, אני רוצה שיהיה לו טוב; ואם אני שונאת מישהו, אני רוצה שיהיה לו רע. כשאני חושבת על דין, הרצון שלי מתערבב. מצד אחד אני רוצה שיהיה לו טוב; מצד שני אני רוצה שיהיה לו טוב רק איתי. אם יתברר לי למשל שטוב לו עם מישהי אחרת, אני לא אשמח בשמחתו. בדיוק להפך, אני אתפלל שיהיה לו רע.
מתי דין נכנס לחיים שלי? נראה לי שזה קרה ביום הראשון בחטיבת הביניים. איך שראיתי אותו, ידעתי שזהו זה. הוא החלום שלי. הוא הבן הכי יפה שפגשתי ויש לו עיניים מ־ה־מ־מות. וזה לא רק העיניים. גם הגוף שלו. רזה כזה, הורס. ואיך שהוא מתלבש, משהו. והחיוך… החיוך שהוא חייך אלי פשוט הפיל אותי.
היינו הזוג הראשון בשיכבה. עוד לפני שהאחרים הספיקו להבין מי נגד מי ומי שווה מה, אנחנו כבר יצאנו.
של מי היתה היוזמה? אני חושבת שזאת היתה יוזמה של שנינו. יעל אבן־טוב, עם הפה הגדול שלה, הפיצה כמובן את השמועה שאני התקרצתי עליו, אבל אני יודעת את האמת. לא הייתי יכולה להתקרץ עליו אם זה לא היה הדדי. ואם ביררתי מה מספר הנייד שלו לפני שהוא בירר מה מספר הנייד שלי, אסור לי? זאת לא זכותי? ואם שלחתי לו אס־אם־אס ושאלתי איך נראית לו הכיתה, זה נקרא להיות קרצייה?
דין היה הראשון שבא אלי, זה בטוח וסגור וסופי ואפילו מתועד. זה רשום ביומן שלו עם התאריך: 29 בספטמבר. מצויר שם לב. דין נהרס מהבית שלנו, החדר שלי נראה לו כמו חדר בארמון. אחר כך כשבאתי אליו הבנתי למה הוא התפעל כל כך. הוא גר בדירה, ואפילו חדר לבד אין לו. הוא ואחיו הצעיר גרים באותו חדר.
אז אני אשמה שההורים שלי עשירים? בשביל זה אנשים צריכים לפגוע בי?
יש עוד אחת בשיכבה שאני שונאת. ממש. כן, זאת יעל אבן־טוב. אבל השנאה שלי ליעל שונה מהשנאה שלי לדין. כי את דין אני גם אוהבת, ואת יעל – לא. לדין אני מוכנה לפרגן, ליעל – לא. בעינַי, יעל היא המרשעת הכי גדולה בשיכבה. עוד לפני שהיא ידעה מי אני, היא כבר שנאה אותי, ולכן השנאה שלי אליה היא תגובה. יעל החליטה שאני שחצנית. אפילו פעם אחת היא לא דיברה איתי, או התעניינה מה עובר עלי ומה אני חושבת, וכבר היא קיבלה החלטות, והיא ננעלה בהחלטות שלה ואין סיכוי לשכנע אותה שהיא טועה.
מה עובר עלי?
עוברים עלי דברים קשים. ברור, לא? אני בן־אדם, לא? אנשים שרואים אותי אומרים: “שיו, למה את לא הולכת לאודישנים ונהיית דוגמנית?” אז הלכתי לאודישנים, ומה יצא מזה? כלום. בשום מקום לא קיבלו אותי. סוכנת אחת אמרה: “כן, את יפה, אבל אין לך את זה.” וכששאלתי אותה מה זה נקרא, כלומר, מה בדיוק אין לי, היא אמרה: “אין לך את הלוק המתאים” ואני לא הצלחתי להבין מה זה הלוק המתאים הזה, ומה בדיוק אני אמורה לעשות כדי שהוא יהיה לי.
בלילות האחרונים, כשאני שוכבת במיטה ולא מצליחה להירדם, אני מגיעה למסקנה אחת: אין בעולם הזה אפילו בן־אדם אחד שמבין אותי. בואו ניקח למשל את נעמה. נעמה נחשבת לחברה הכי טובה שלי. אנחנו כאילו מין צמד כזה, מסתובבות יחד בהפסקות. אבל מה נעמה יודעת עלי? כלום, אפס. ומה אני יודעת על נעמה? הכול. ואיך זה קורה? פשוט מאוד: היא מספרת לי מה עובר עליה, שופכת את הלב מכאן ועד להודעה חדשה, ואני שותקת. הפה שלי סגור. אני לא משתפת אותה בשום דבר, כי אני יודעת שבלאו הכי היא לא תבין.
נעמה חושבת שאם הולך לך עם בנים, סימן שאת מקובלת; ואם את מקובלת, החיים שלך מסודרים. מבחינתה, בנים זה הכול. היא לא מבינה שלא יוצא לי כלום מזה שהולך לי עם בנים, כי אני בכלל לא אוהבת את הבנים שהולך לי איתם. היחיד שאני באמת רוצה שיילך לי איתו הוא דין, ודין מתעלל בי, ואני יודעת שהוא עושה את זה בכוונה.
כל הבנות בשיכבה נגנבו כשיצאתי עם דור גולני. דור לומד ב־י”א. הוא שחקן כדורגל וכולם אומרים שיש לו עתיד. איך שהתחילה שנת הלימודים ונכנסנו לכיתה ט’, דור שם עלי עין. זה היה גלוי לגמרי. בבקרים הוא היה עומד ליד השומר ומחכה שאני אגיע, ואחרי שבוע של קטעים כאלה, הוא שלח לי אס־אם־אס ושאל אם אני רוצה לבוא למשחק שלו.
אין לי שום דבר נגד דור גולני. לפעמים הוא קצת מעצבן, אבל זה לא ממש בולט. העניין הוא שלא היה לי גם שום דבר בעדו. הלב שלי היה מפוצץ מדין. אז למה בכל זאת הסכמתי לצאת עם דור? רציתי להראות לדין שאני לא צריכה אותו. רציתי להראות לו שאני מסודרת, ושיש לי חבר פי אלף יותר שווה ממנו.
“נופרי,” דור אמר לי כשיצאנו בפעם הראשונה, “את איתי?”
“ברור,” עניתי לו.
“אבל את נראית כאילו את חושבת על משהו אחר,” דור אמר.
“לאבא שלי יש בעיות בלב,” מייד המצאתי לו, “זה הורס אותי. כשאני חושבת על זה, אני כל הזמן בוכה.”
תגידו שאני שקרנית? לא אכפת לי. אני לא אחת שתלך ותפגע בכוונה במישהו. אני לא יעל אבן־טוב, שמסוגלת להגיד לאנשים דברים איומים ישר בפרצוף.
ואז דור חיבק אותי. הוא האמין. הוא היה בטוח שלאבא שלי באמת יש משהו בלב. ואני עצמתי עיניים ונשכתי את השפתיים, והתפללתי לאלוהים שיחולל נס ויביא את דין עכשיו לבית־הקפה שבו ישבנו, כדי שדין יראה אותי עם דור גולני ויתפוצץ מקנאה.
“את הבת הכי מיוחדת שאני מכיר,” דין אמר לי כשהיינו חברים.
“גם אתה הבן הכי מיוחד שהכרתי,” עניתי לו.
“אני חושב שבסוף אנחנו נהיה יחד ונתחתן,” דין אמר.
“למה בסוף?” שאלתי אותו, “אנחנו כבר ביחד.”
“כן,” הוא הינהן, “אבל אנחנו עומדים להיפרד.”
“להיפרד?” נבהלתי, “למה?”
“כי אנחנו לא מתאימים,” דין אמר.
“איך אנחנו לא מתאימים, אם רק לפני דקה אמרת שאני הבת הכי מיוחדת שאתה מכיר?” בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות.
“מה הקשר?” דין שאל. “את יכולה להיות הבת הכי מיוחדת, ולא להתאים לי. לא חשבת על זה?”
לא, לא חשבתי על זה. אני בן־אדם פשוט. המוח שלי עובד כמו המוח של אנשים פשוטים.
אם מישהו אומר לי שאני מיוחדת, זה מראה שהוא מתלהב ממני ומהמיוחדות שלי, לא? ואם הוא אומר שבסוף נהיה ביחד ונתחתן, זה אומר שהוא אוהב אותי, לא? אז למה דין עזב אותי? ולמה אחרי שנה, בכיתה י’ ב-17 בינואר, הוא שוב נהיה חבר שלי? ולמה כעבור חודש הוא שוב עזב אותי? מה זה הטירוף הזה? מי יכול להסביר לי את הקטע?
ברור שנעמה לא יודעת כלום. נעמה חושבת שאני יוצאת עם דין מתי שמתחשק לי, ועוזבת אותו כשנמאס לי. היא אפילו לא מעלה בדעתה שהוא זה שעוזב אותי. היא חושבת שאני מין סופר־ווּמֶן כזאת שכל מה שאני מתכננת מסתדר.
“אוֹקֵיי,” נעמה אמרה, “אז נפרדתם, אבל למה?”
“כי דין סתם שחצן,” אמרתי לה.
“אבל אמרת שאת מוטרפת ממנו.”
“נכון, אמרתי. חשבתי. שיניתי את דעתי.”
“אז כל השמועות האלה שיעל אבן־טוב מפיצה לא נכונות?”
“מה יעל מפיצה?” לא ידעתי.
“היא אומרת שדין זרק אותך,” נעמה אמרה.
“יעל הזאת מפגרת,” השבתי לה, “היא מאוהבת בדין. היא מקנאת בי שהוא חבר שלי. אם היית רואה כמה אס־אם־אסים היא שולחת לו, היית מבינה הכול.”
איזו תמימה הנעמה הזאת… כל מה שמאכילים אותה, היא אוכלת. יש לה רגשי נחיתות נוראיים, והם הורסים לה את החיים. הדבר היחיד שיש לה בראש זה הדיאטה. כל מה שהיא מכניסה לפה גורם לה לשנוא את עצמה. כשאנחנו עומדות מול הראי, היא מדברת רק על השומן העודף שלה.
ואני אומרת לה: “בחייך, נעמה, יש דברים יותר חשובים מכמה קילו שהעלית או לא העלית.”
והיא אומרת: “כן? איזה למשל?”
ואני אומרת לה: “מה שהכי חשוב זה להרגיש מאושרת בפנים.”
ועל זה היא עונה לי: “איך אני יכולה להיות מאושרת, אם אני כזאת שמנה ומכוערת?”
ס’תכלו על יעל אבן־טוב, ואולי תוכלו להסביר לי איך פועלים החוקים של החיים. היעל הזאת בכלל לא רזה. אם מדברים על קילוגרמים, יש לה יותר עודפים מאשר לנעמה. ובכל זאת היא מסתובבת לה בשיכבה כמו מלכה, חושבת שהיא הכי מוצלחת ושיש לה סיכוי עם דין. ממש קרצייה, היעל הזאת, איך שהיא נדבקת אליו.
“די!” אני אומרת לנעמה, “מספיק עם כל הקיטורים האלה. תיקחי את עצמך בידיים, תחליטי שאת שווה, וזהו.”
“חוכמה להגיד את זה,” היא אומרת לי.
“אני בכלל לא מתעסקת בחוכמות,” אני עונה לה, “אני מנסה לעזור לך.”
“אולי אם הייתי יודעת ממה להתחיל, הייתי מנסה לעשות משהו.” היא עונה.
“תתחילי מזה שתתאהבי במישהו,” אני מציעה. “קודם תפתחי את הלב.”
“להתאהב במישהו?” היא עושה לי פרצוף כאילו הרעיון שלי הוא הרעיון הכי מוזר שהיא שמעה בחיים, “מי בכלל סופר אותי?”
“תתפלאי,” אני מעודדת אותה, “מה שאת חושבת על עצמך, זה לא מה שאחרים חושבים עלייך. יש הרבה בשיכבה שחושבים שאת בסדר גמור.”
“כן?” היא נשארת עם הפרצוף המעצבן שלה, “מי למשל?”
“למשל אביתר,” לא יודעת למה, אבל זה השם הראשון שעולה לי בראש.
“אביתר חושב שאני בסדר?” היא נדלקת.
“כן,” אני משקרת, אבל זהו שקר למטרות חיוביות, כי אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לעודד את החברה הכי טובה שלי.
“איך את יודעת?” היא שואלת.
“הוא אמר לי,” אני עונה.
“אביתר אמר לך שהוא חושב שאני בסדר?” העיניים שלה ממש בוערות, “מתי בדיוק הוא אמר לך דבר כזה?”
“לפני שבוע,” אני לא מתבלבלת.
“לפני שבוע אביתר דיבר איתך עלי, ואת לא אמרת לי כלום כל הזמן הזה?”
“הנה אני אומרת לך,” אני עונה לה.
שיו! איזה בלגאן! הנעמה הזאת יכולה להוציא אותך מדעתך. מאז השיחה ההיא, היא לא עוזבת אותי. היא טוחנת לי את השכל: נו, דיברת עם אביתר? נו, אביתר אמר לך עוד משהו עלי? נו, מה קורה עם אביתר? ואני, שבסך הכול היתה לי כוונה טובה, מוצאת את עצמי בתוך סיבוך אחד גדול ולא יודעת איך לצאת ממנו, וגם לא יודעת למה זה מגיע לי.
ואז, אחרי לחצים בלתי פוסקים מצד נעמה, ואחרי שיגועי־שכל שאין להם סוף, אני מחליטה לעשות מעשה כדי לצאת מהבִּיצה הזאת ומטלפנת לדין. למה לדין? מפני שרק דין יושב לי בראש. דין ודין ודין.
הבעיה היא שאני כמובן לא יכולה להגיד לו את האמת, שאני ממשיכה לחשוב עליו כל הזמן. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להמציא משהו. וכיוון שלמזלי באות לי ההמצאות די בקלות, אני אומרת לדין:
“שמע, אני יכולה לבקש ממך טובה?”
“ברור,” הוא אומר לי, כי דין תמיד משחק אותה אחד שמוכן לעשות טובות לכולם, “מה הסיפור?”
“אתה מבטיח לא לצחוק עלי?” אני שואלת.
“מבטיח,” הוא אומר.
“זה משהו שקשור באביתר,” אני מסבירה לו.
“אביתר שנלר?” דין שואל.
“בדיוק.”
“מה איתו?”
“אני רוצה קשר איתו,” אני משתדלת להיות זהירה, “אני… חשבתי שאולי תוכל לסדר לי משהו איתו… כלומר, הרעיון שלי היה שנצא יחד, אתה ונעמה ואביתר ואני, כדי שתהיה לי הזדמנות להכיר אותו, כי אף פעם לא יוצא לנו להיות יחד…” וכאשר אני אומרת את הדברים האלה, נשבעת לכם שאני מרגישה שמגיע לי פרס נובל לחברות. תראו לי עוד בת אחת בשיכבה, שהיתה מוכנה להקריב את עצמה ככה למען החברה שלה, ולרדת לדרגה נמוכה כזאת כאילו היא רוצה קשר עם אחד כמו אביתר, שממש לא נחשב למקובל אצלנו.
מה עבר על דין כאשר הוא שמע את הסיפור שלי? כל הלילה ניסיתי לנתח את זה ולא הצלחתי. כי דין, בדיוק כמוני, לא מפזר מידע מיותר. בטון יבש הוא אמר לי שבסדר, הוא מסכים. הוא ידבר עם אביתר, ונקבע מועד ליציאה משותפת. לא, אני לא צריכה לחזור אליו. הוא כבר יחזור אלי.
כשדיברתי איתו, שכבתי במיטה. אחרי שהשיחה הסתיימה, כיביתי את הטלפון, הנחתי את הראש על הכר, כיסיתי את פני בשמיכה ופרצתי בבכי.
למה בכיתי? אני חושבת שמה שהכי העליב אותי היה שדין אפילו לא רצה לדעת איך יכול להיות שאחת כמוני מנסה ליצור קשר עם אחד כמו אביתר. זה לא רק שהוא לא קינא – התגובה שלו היתה טבעית כל כך, כאילו אביתר ואני שייכים לאותו מעמד. הרגשתי מושפלת, כאילו בבת־אחת דין הוריד אותי בדרגה, ושלעולם לא אוכל עוד לטפס למעלה ולחזור להיות מה שהייתי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להתבגר 3 – להיות הכי מקובלת”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות