החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

להרוג את הבא

מאת:
מאנגלית: דידי חנוך | הוצאה: | 2017-11 | 422 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

טד מקיי מכוון אקדח לראשו בדיוק כאשר פעמון הדלת מצלצל. האיש הצעיר שעומד על סף ביתו יודע בדיוק מה טד מתכוון לעשות אבל לא מנסה למנוע זאת ממנו. יש לו רעיון טוב יותר. הוא מציע לטד להתנקש ברוצח אכזרי שלא בא על עונשו, ובאדם נוסף, איש מן השורה המבקש להתאבד. בתמורה יזכה טד להירצח בעצמו על ידי אדם אחר ובכך יחסוך ממשפחתו את ההתמודדות עם העובדה ששם קץ לחייו במו ידיו.

טד מחליט לקבל את ההצעה. הוא מגיע לזירת הפשע ואז דברים מתחילים להסתבך. הקורבן הראשון מזהה אותו, אדם נוסף שואל אותו על מקרי רצח קודמים שביצע, ואת בית מגוריו של הקורבן השני הוא מצליח לדמיין עוד לפני שנכנס אליו. טד מבין שמשהו מוזר קורה לו אבל אין לו מושג מה. הוא פונה ללורה, הפסיכולוגית שלו, ומגלה יחד אתה שהאירועים המוזרים שהוא זוכר מעידים על חוויות קודמות שהדחיק: שהוא לא האדם ההגון שחשב שהוא, ושעברו מסתיר מעשים אפלים שאפילו הוא מסרב לזכור.

להרוג את הבא הוא מותחן פסיכולוגי מבריק ונועז, שמצליח להפוך סיוט מצמרר לספר שהקריאה בו היא הנאה צרופה.

מקט: 4-20-53377
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

טד מקיי עמד להכניס לעצמו כדור במוח כאשר פעמון הדלת צלצל. בעקשנות.

הוא עצר. הוא לא יכול ללחוץ על ההדק כאשר מישהו ממתין לו מחוץ לדלת.

לך מפה, מי שלא תהיה.

שוב, פעמון הדלת. ואז קולו של גבר.

'תפתח! אני יודע שאתה שומע אותי!'

הקול הגיע אליו בחדר העבודה בצלילות מדהימה. הוא היה כל כך צלול, שטד תהה לרגע אם באמת שמע אותו.

הוא התבונן סביב, כאילו ימצא משהו בחדר העבודה הריק שיוכיח שמישהו באמת צעק. הוא ראה את ספרי החשבונות שלו, את הרפרודוקציות של ציורי מונה, את שולחן העבודה, ולבסוף את המכתב שבו הסביר הכול להולי.

'תפתח בבקשה!'

טד עדיין החזיק את הבראונינג קרוב לראשו. משקלו של האקדח התחיל לעייף את זרועו. תוכניתו לא תתממש אם האיש שעומד מחוץ לדלת ישמע אותו יורה ויתקשר למשטרה. הולי הייתה בדיסני וורלד עם הבנות, והוא לא רצה שתשמע את החדשות האלה כשהיא רחוקה כל כך מהבית. אין מצב.

הפעמון הפסיק לצלצל. כעת היכו מהלומות בדלת.

'נו כבר! אני לא אלך עד שתכניס אותי!'

האקדח התחיל לרעוד. טד הוריד את זרועו והניח את האקדח בחיקו. הוא העביר את אצבעות ידו השמאלית בשערו וקילל שוב את הזר. מישהו שמוכר ירחונים? מוכרים מדלת לדלת לא התקבלו בברכה בשכונה הזאת. במיוחד לא כשהתנהגו באופן מרגיז כזה.

במשך כמה שניות לא היו צעקות ונקישות. טד התחיל להרים את האקדח שוב אל רקתו, לאט, לאט מאוד.

הוא בדיוק החל לחשוב שהבחור ודאי התעייף והלך, כשמטח נוסף של צעקות ומהלומות הוכיח שטעה. אבל טד לא התכוון לפתוח את הדלת – לא הוא. הוא יחכה. במוקדם או במאוחר השמוק חייב לוותר, לא?

ואז נמשכה עינו אל משהו על שולחן העבודה: פיסת נייר מקופל פעמיים, כמו הפתק שהשאיר להולי, אבל על זה לא היה רשום שמה של רעייתו. האם היה טיפש כל כך, ושכח לזרוק טיוטה של מכתב ההתאבדות שלו? בזמן שהבחור שמחוץ לדלת המשיך לצעוק, הוא ניחם את עצמו במחשבה שלפחות משהו טוב יצא מההפרעה הבלתי צפויה. הוא פרש את הפתק המקופל וקרא.

מה שראה שם הקפיא את דמו. זה היה כתב היד שלו. אבל הוא לא זכר שכתב את המילים האלה.

תפתח את הדלת

זה המוצא היחיד שלך

האם כתב זאת בהקשר כלשהו שלא זכר? אולי בזמן ששיחק משחק כלשהו עם סינדי או נדין? הוא ניסה לחשוב ולא מצא הסבר לפתק – לא במצב המטורף הזה, כשבחור מטורף עומד להפיל את דלת הבית במהלומות. אבל ודאי היה הסבר הגיוני כלשהו.

תשקר לעצמך כמה שאתה רוצה.

הבראונינג בידו הימנית שקל טון.

'תפתח עכשיו, טד!'

הוא הרים את ראשו, ערני לפתע. האם שמע את שמו? טד מעולם לא היה קרוב לשכנים שלו, אך הוא חשב שהוא מסוגל לפחות לזהות את קולותיהם. הבחור הזה לא נשמע כמו אף אחד מהם. הוא קם והשאיר את האקדח על השולחן. הוא ידע שאין לו בררה אלא לבדוק מה העניין. לאחר שחשב על כך לרגע החליט שזה לא סוף העולם. הוא ייפטר מהשמוק, מי שזה לא יהיה, ויחזור לחדר העבודה שלו וישים קץ לחייו, אחת ולתמיד. הוא תכנן את זה כבר שבועות, והוא לא ייסוג ברגע האחרון בגלל איזה אידיוט שמוכר ירחונים או חרא דומה.

הוא קם בנחישות. הייתה צנצנת קטנה בפינת שולחן העבודה, מלאה עטים ישנים, מהדקי ניירות, מחקים משומשים למחצה – זבל מסוגים שונים. טד הפך את הצנצנת במהירות ומצא את המפתח ששמט בתוכה שתי דקות קודם לכן. הוא הרים אותו והתבונן בו בתהייה, בחפץ שלא חשב שיראה שוב. בשלב הזה הוא היה אמור לשכב על הכורסה, עם שיירי אבק שרפה על אצבעותיו, בעודו מרחף לעבר האור.

כשאתה מחליט להתאבד – גם אם יש לך ספקות לגבי ההחלטה – הדקות האחרונות יבחנו את כוח הרצון שלך. טד למד את הלקח הזה ממש עכשיו, ומאוד לא רצה לעבור את זה שוב.

הוא ניגש אל דלת חדר העבודה כשהוא מרוגז ממש, הכניס את המפתח למנעול, סובב אותו ופתח את הדלת. כאב רגעי לפת אותו כשראה את הפתק שהדביק לקדמת הדלת, בגובה העיניים. זאת הייתה אזהרה להולי. 'יקירה, השארתי מפתח נוסף לחדר העבודה על המקרר. אל תכניסי את הבנות לחדר. אני אוהב אותך.' זה נראה אכזרי, אבל טד חשב על כך לעומק. הוא לא רצה שאחת הבנות שלו תמצא אותו מאחורי השולחן עם חור בראש. מצד שני, חדר העבודה היה המקום ההגיוני למות בו. הוא שקל ברצינות את היתרונות והחסרונות של קפיצה לנהר או נסיעה למקום רחוק כדי להשליך את עצמו מתחת לגלגלי רכבת במקום כלשהו, אבל ידע שחוסר הוודאות יקשה עליהן יותר. במיוחד על הולי. היא תצטרך לראות אותו במו עיניה, תהיה חייבת להיות בטוחה. היא תצטרך להרגיש את… המכה. היא צעירה ויפהפייה, ותוכל לבנות לעצמה חיים חדשים. היא תמשיך בחייה.

מטח נקישות.

'בדרך!' צעק טד.

הנקישות פסקו.

תפתח את הדלת. זה המוצא היחיד שלך.

צלליתו של הזר הצטיירה מבעד לחלון הגבוה והצר הסמוך לדלת. הוא חצה את הסלון בצעדים איטיים, כמעט מתריסים. שוב בחן הכול, כפי שבחן את המפתח זמן קצר קודם לכן. הוא ראה את הטלוויזיה העצומה עם המסך השטוח, את השולחן עם כיסאות לחמישה־עשר אורחים, את אגרטלי החרסינה. בדרכו שלו נפרד מחפצי העולם הזה. והנה הוא כאן שוב, טדי הרגיל, מסתובב בביתו כמו רוח רפאים.

פתאום עצר. הייתכן שזאת הגרסה שלו להליכה לעבר האור?

לרגע חש דחף עז לרוץ בחזרה אל חדר העבודה שלו ולבדוק אם גופתו שרועה מאחורי שולחן העבודה. הוא הושיט יד וליטף באצבעותיו את משענת הספה. הוא חש בעור, חלק וקריר, אמיתי מדי, לא ייתכן שזה תוצר של דמיונו, חשב. אבל איך יוכל להיות בטוח?

הוא פתח את הדלת. ברגע שראה את האיש הצעיר שעל הסף, ידע כיצד שרד הבחור כמוכר מדלת לדלת למרות נימוסיו הגרועים. הוא היה כבן עשרים וחמש, לבוש היטב במכנסיים לבנים, חגורת עור נחש, וחולצת פולו עם פסים אופקיים בוהקים וצבעוניים. הוא נראה יותר כמו שחקן גולף מאשר כמו איש מכירות, אבל מזוודת העור החבוטה שאחז בידו הימנית לא התאימה לבגדיו המעומלנים. שערו היה בלונדיני והגיע עד כתפיו, עיניו היו תכולות וחיוכו שובב. טד הצליח לדמיין בקלות את הולי, או כל אישה אחרת מהנשים בשכונה, קונה כל זבל שהבחור הזה מכר.

'מה שזה לא יהיה, אני לא מעוניין,' אמר טד.

החיוך התרחב.

'לא באתי הנה כדי למכור לך משהו,' אמר הבחור, כאילו עצם המחשבה בלתי נתפשת.

טד הביט מעבר לכתפו של הזר. שום מכונית לא חנתה על המדרכה בחזית הבית, ולא בשום מקום לאורך שדרת סאליבן. אמנם לא היה חם כמו בימים האחרונים, אבל צעידה למרחק כלשהו תחת שמש אחר הצהריים הייתה מותירה זכר כלשהו על פניו של הטיפוס חסר הבושה. חוץ מזה, למה לחנות רחוק כל כך?

'אל תפחד,' אמר האיש הצעיר, כאילו קרא את מחשבותיו של טד. 'השותף שלי הוריד אותי מול הבית. כדי לא לעורר חשד בקרב השכנים.'

האזכור של שותף לא הדאיג את טד. אם ייהרג במהלך שוד זה יהיה מכובד עוד יותר מאשר אם יתאבד.

'אני עסוק. אני צריך שתלך.'

טד התחיל לסגור את הדלת, אבל האיש הושיט יד ועצר אותו. זה לא היה מהלך עוין בהכרח. ניצוץ מתחנן נראה בעיניו.

'שמי ג'סטין לינץ', מר מקיי. אם רק…'

'איך אתה יודע מה שמי?'

'אם רק תכניס אותי ותיתן לי לשוחח אתך במשך עשר דקות, אסביר הכול.'

היה רגע של מתח. לטד לא הייתה כוונה להכניס את הבחור – זה היה ברור. אך הוא נאלץ להודות שסקרנותו התעוררה קצת בנוגע לסיבת בואו. בסוף ההיגיון ניצח.

'אני מצטער. זה לא זמן טוב.'

'אתה טועה. זה הזמן המוש–'

טד טרק את הדלת. מילותיו של לינץ' הגיעו אליו, עמומות מבעד לדלת, אך מובנות בהחלט. 'זה הזמן המושלם.' טד עמד מול הדלת והקשיב, כאילו ידע שיהיה לאיש עוד מה לומר.

והוא צדק. לינץ' הגביר את קולו כדי להישמע.

'אני יודע מה אתה עומד לעשות עם אקדח התשעה מילימטר שהשארת בחדר העבודה. אני מבטיח לך דבר אחד: לא אנסה לשכנע אותך לא לעשות את זה.'

טד פתח את הדלת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להרוג את הבא”