גונן נשר, הגיבור־המספר של 'קונכיות', גרוש ואב לשניים, חי בקיבוץ שבו נולד וגדל. הוא מיטלטל בין אהבתו לאמו, המאושפזת שנים […]
אבא ואמא לא עונים
היא היתה מוכּרת לי, הזקנה שיצאה מהצרכנייה במושב, מובלת בכיסא גלגלים.
מי זו? שאלתי את הקופאי, זו ציפורה שפר, ענה.
ואני הייתי בטוח שציפורה מתה כבר לפני המון זמן.
(גיורא פישר)
די, אמא, אני רוצה שתמותי כבר. מיציתי. גם בפנים היפות שלך או במה שנותר מהן, אני רואה את המיצוי הזה.
בשבועות האחרונים התחלתי להבין שאמא כבר ממש לא כאן. לא, היא לא מתה, ליבה עדיין פועם, המערכות החיוניות מתפקדות, כמו שניסחה דוקטור אביטל, הרופאה של הבניין, אבל בשרה מצטמק, מתפוגג. אני רוצה שהיא תישן ולא תסבול, כי היא בוכה ומתפתלת, עורה משובץ מדבקות נרקוטיות ומערכת העיכול רכה וסמרטוטית מרוב יוגורט קרלו וסמים מרוסקים. מצידי שתעשן ג’וינטים כל היום וכל הלילה, רק שתחדל מהבכי הזה. ופתאום מחרידה אותי המחשבה, הדיור המוגן שעל ראש גבעת הקיבוץ הוא כמו בתי התינוקות שבמורד הגבעה, שניהם מאוכלסים יצורים עדינים, אלה בראשיתם ואלה באחריתם, מחותלים, מלעלעים רסק, בוכים, מחייכים במודע או שלא.
ואבא, בשבועות האחרונים אני מצלצל אל הבית שלו והוא לא עונה. אבא ואמא כבר לא עונים לי בבית שלהם. תשע־שמונה־שלוש־תשע־שלוש־חמש־חמש אני מחייג, ומחייג שוב, לפעמים נמלא שמחה כי נדמה לי שזה צליל תפוס, ואני משוכנע שאבא מדבר עם אחי שכל־כך רחוק מאיתנו. ולפעמים, כאשר הצליל בבית של אמא ואבא תפוס, אבא לא מדבר עם איש, הוא פשוט מניח את הטלפון כך שיחשבו שהוא תפוס, ואז אני יודע שהוא ישן או מתקלח או רואה סרט דוקומנטרי על מלחמת העולם הראשונה. ולפעמים אף אחד מהתסריטים האלה אינו נכון והכל הרבה יותר פשוט, אבא לא שׂם יותר זין עליי ועל אף אחד אחר, ופשוט רוצה להקשיב לצלילים של מקהלת הצבא האדום. אני מחייך כשאני מדמיין אותו מדגיש, “המקורית, לא זו שהתרסקה עם המטוס”, ואז אני יודע שאבא אולי קצת, לפחות קצת, רגוע, מקשיב לבס שבוקע מעשרות פיות גבריים שנולדו בחבלי ארץ קרובים או אפילו זהים לעיירות שהסבים שלו נולדו בהן, עיירות ויערות ומישורי חיטה אינסופיים, שתמיד אהבתי לקרוא עליהם בשני הכרכים של ‘אנה קרנינה’. והרדיו של אבא ואמא. כבר עשרות שנים אני, ואחר כך הילדים שלי, אומרים להם, נו, תחליפו כבר את גרוטאת העץ הזו, אבל אבא אוהב להתעסק עם הכפתורים העגולים, ולפעמים הוא מפרק את כל התיבה ומחזק את חוטי החשמל העדינים ואת סוללות הפליז הכסופות. אבא הוא מכונאי מהדור הישן, תמיד יעדיף לתקן בעצמו מכשיר אלקטרוני עדין, מאשר לקנות חדש. אפילו את מכשירי השמיעה שלי הוא ניסה פעם לנקות עם תרסיס לניקוי קרבורטורים, החומר הכי אפקטיבי להסרת שמנים מחלקי מנוע של רכבים, שחצו מזמן מאתיים אלף קילומטרים של אספלט ופיח. במשך שנים הסתובבה בקיבוץ אגדה, שהוא אלחוטאי של המוסד. כשהייתי ילד קיננה בי גאווה כמוסה, שאבא לא רק מתקן חוטים קרועים אלא גם בונה פצצות או מנטרל אותן ברחוב ראשי של אחת מערי אירופה.
אני חושב לצלצל לשכנה שלו, שתיכנס לבדוק שהוא נושם. לפעמים אני טס באופניים של הבן שלי במורד הגבעה שלנו, ונכנס בשביל הגישה של ביתם ומנגב את הרגליים, ורגע לפני שאני פותח את דלת העץ החומה המכוערת, אני עוד בסרטים שאבא שוכב עם פה פעור ועיניים פעורות וגוף קפוץ, כמי שחטף שבץ מוחי. גם זאת אני מדמה בשניות האלה, הלומות הדופק, שאבא ישן במיטת היחיד ההסתדרותית שלו, בחדר הקטן שהוא סידר לעצמו מאז שאמא והוא החליטו להפסיק לישון יחד, וזו לא שינה של מנוחה, כי אם גסיסה של איש שלא יכול יותר לסבול את עצמו, ובלע את כל הכדורים שהיו בארון התרופות שלו, גם כאלה שפג תוקפם. ואני מתנחם במחשבה, שאם כבר כדורים, אז שאבא ירסק אותם במכתש ועלי כבדים מברזל, שאחי הביא פעם משוק בצפון ירדן, וימהל את האופיום האבקתי הנעים בצנצנת דבש, שהוא עוד ממשיך לקבל מבעלת המכוורת שאבא שלו הקים פעם, בשנות החמישים, בשדות שהקיפו את עכו, וככה ההכנות למוות תהיינה קצת מתוקות, סמיכות, כאותה חלת דבש עם צורות גיאומטריות, שתמיד דמיינתי שהיא וופל בלגי.
אבא לא עונה בבית שלו. אני מסתכל בשעון הקיר, שהילדים הכינו לי פעם מקרמיקה ואני הוספתי לו מנגנון פשוט, ואומר לעצמי, יש מצב שאמא עוד ערה ואבא עדיין בחדר שלה שעל ראש הגבעה, במפלצת הבטון הגבוהה של הדיור הסיעודי. היי, ערב טוב לוּבְּנָא, אני מתקשר לדלפק האחות, תראו מי שמדבר, היא עונה לי, אתה שכחת שיש לך כאן אמא? ואני מזהה בקולה את החיוך היפה שלה, עיניים טובות בגוף ענק. לובנא, אני שואל אותה, מתחמק מהאשמה שהיא מטילה בי, לובנא זה כמו לִבנה, נכון? העץ הרפואי? והיא מגחכת בצד השני ואומרת, תיזהר, זה גם צמח רעיל, ומנתקת, ואני יודע שצריך לטפס את העלייה מהבית שלי לחדר של אמא. ובזמן שאני מתלבש ונועל נעליים אני חושב על הנופים שלובנא רואה מחלונות בית הבטון החשוף שלה, תמונות גדולות של שדות מעובדים ולא מעובדים, תירס וחיטה ותִלתן וסורגום ושחת וחלקות גדולות של כרישה, שתלויות במדרונות המתונים שבין צומת זרזיר ונחל ציפורי לצומת המוביל, פסים־פסים של ערוגות ותלמים. לובנא היא אחות ראשית במשמרות ערב, ואני תמיד מושך קצת את הזמן אחרי שאמא נרדמת ואבא הולך, ונשאר איתה, לדבר, לצחוק ולהרגיש את המתח המיני המחשמל שבין גבר ואישה גרושים ובודדים, שכל מה שהם רוצים ברגע מסוים זה חום גוף וחיבוק מועך, שיסתיים בנִמנום מפונק, ואחריו תרדמה עמוקה, כבדה, אינסופית אולי. כי לפעמים אני רוצה להירדם ולא להתעורר, פשוט לזכור שבטרם נעצמו העיניים שלי היה איתי גוף אישה גדול חם עם שדיים עגולים ורחבים ושיער ערווה מלוח, רך, בין הירכיים, שאני רוצה להישאב אל תוכן כמו האיש הממוזער בסרט של אלמודובר, שפשט את חליפת המעבדה הלבנה ואחר את תחתוני הבוקסר, שאף אוויר כמו לפני צלילה ואז, בשתי ידיו הצנומות והחזקות, פער את שפתי הערווה הענקיות כמו היו דלתות ברזל של האנגר מטוסים ונכנס, נשאב פנימה, ונשאר שם.
אבא שלך בפנים, אני שומע קול. אני מחפש את הקול ומזהה את עפאף. לא הבנתי, אני אומר לו והוא מתקרב אליי, מניח את ידו על כתפי, אבא בפנים, הוא נשאר עם אמא בחדר שלה. אני קצת נבוך מהאינפורמציה הזו, מה בדיוק אני אמור לעשות עם זה, ומניח את ידי על כתפו של עפאף. הוא מביט בי ומציע לי קפה. עפאף כבר בדרך הביתה, הוא סיים את משמרת הצהריים שלו והחליף את בגדי האח הלבנים לחליפת נייקי ונעלי כדורגל של אדידס, “אמיתיות עם פקקים” כמו שמדגיש הבן שלי, ואני מרגיש אשם על כך שהתקמצנתי, וקניתי לו פומה ולא אדידס. עפאף נעלם במטבחון ומותיר אותי לבדי בחלל הענק. אור ניאון דלוח חושף אריחי רצפה מבריקים, שתפאורת הלובי ניבטת מהם. ואני רוצה לברוח משם בלי הקפה של עפאף, אפילו שבחוץ קר ורטוב והשפתיים שלי מתות לינוק משפתי ספל קפה מפנק עם הרבה הל וסוכר. בזמן שעפאף חוזר אליי אני מביט מעבר לכתפיו אל המסדרון הארוך והחשוך של חדרי הסיעוד. אני חושב על אבא ואמא בחדר של אמא וכואבת לי הבטן, וגם צרבת מציקה לי. אני נשען על קורת בטון גדולה ועפאף מתקרב ומביט בי, יא אללה איתך גונן, חשבתי שאתה חזק, ולובנא מגיעה גם היא, וריח טוב של תחליב גוף עולה ממנה. הריחות האלה, של התחליב ושל הקפה שבידי עפאף, מחזקים אותי ואני מתעשת ולוקח מעפאף את הקפה. אנחנו עומדים באמצע הלובי הריק מחוסים וממבקרים. מבעד לקירות הזכוכית הענקיים של הבניין מרצדים אורות הכרמל וצומת יגור, מחליפים צבעים מכתום לאדום ללבן לכחול של ניידת משטרה. קירות הבניין נראים כמו לוח פיקוד ענקי, עם מוניטורים וחיישנים שעוקבים אחר נשימותיהם של דיירי הבניין. חוץ מאיתנו, אני מפטיר לפתע מחשבה בקול רם, אין אף אחד בלילה הזה, ועפאף צוחק אליי, מה אתה מדבר, יש לך ילדים ומשפחה גדולה ומיליון חברים, ולובנא מוסיפה, למה באמת בארי ועלמא לא באו. אני שותק. הם לא מורידים ממני את העיניים. אני מחזיק בכפות ידיי את הקפה ומסמן להם שאני הולך לראות מה קורה עם אבא ואמא. המסדרון הקטן נראה אינסופי פתאום, מנהרת זמן שעשויה ממאות ואולי אלפי שנים, אם מחברים יחד את מספר שנותיהם של כל דיירי הבניין, ממלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה והיטלר, ומחנות הפליטים והעליות וכל המלחמות, השכול והצאצאים, אלבומי תמונות מקרטון קשיח עם ניילון דביק ואלבומים דיגיטליים, ורכוש ובתים שנמכרו, הורשו, נהרסו שופצו הורחבו. המסדרון לא נגמר, קרני אור מאחד החדרים חותכות את הגוף שלי ומטילות צל בקיר הנגדי, צל מעוות, מכוער. הנה החדר של אמא, הדלת פתוחה והוא חשוך, ריח חזק של לבנדר, זוטא ומרווה עולה ממנו, הכוח של הצמחים שאני מקפיד לחדש בוואזה של אמא מעודד אותי. לבד מהריח אני לא מרגיש כלום, חשיכה מוחלטת ואין כל רחש ותנועה. אני מזהה שתי נקודות אור קטנות, כמו גחליליות או מפסקים אדומים. אלה העיניים של אבא, יושב בכיסא שחור עם מעיל כחול כהה, ידיו בכיסים, שיערו אפור, משקפיו מונחים על השידה של אמא ליד הוואזה הריחנית וחוברות התשבצים, וסבונים קשיחים שאחת האחיות של אמא הביאה מ”סבון של פעם” והתעקשה לשקר לנו שקר לבן, לא מזיק, שהם מהביקור האחרון שלה ב”באדי שופ” בלונדון. ואבא, כעת ידיו מחבקות את עצמו, מכווץ, רגליו פשוטות קדימה, כתם כהה עם עיניים כחולות בחשיכה שעולה ממיטתה של אמא. אני מתקרב אליו, נעמד בינו לבין מיטת הברזל הסיעודית, גבי אליה, מתכחש לכתפיים רזות חשופות ושיער שהוא כבר לא לבן אלא צהוב לגמרי, כאילו גם השיער התייאש, כמו שיבולים אחרי גשם ששכחו אותן בקציר והן פשוט ייעלמו, יתנדפו, יתפוררו ברוח שרבית של סוף האביב, ובינן לבין יופי חקלאי דבר לא יקשר. פיה של אמא פעור לרווחה ואני משפיל מבטי, רוצה להתקרב, לסגור בעדינות את שפתיה הרזות, היבשות, ומבחין עד כמה הצטמצמו נחיריה, כמו מיצו את תפקיד הנשימה וההרחה, ורק מן הפה היא ניזונה, אולי גם מאוזניה הקטנות שהורישה לי, ובעצם גזרה עליי כאבים בלתי נסבלים לכל חיי, בגלל מכשירי השמיעה שתמיד ילחצו ויכאיבו לדפנות וקונכיות ותעלות האוזניים שלי.
אז מה אבא, אני שואל בעדינות אבל גם בנימה של כעס, עד מתי אתה מתכוון להישאר כאן, והוא מחריש, אפילו למשוך בכתפיים הוא כבר לא מושך, עיניו נעצמות קמעה עד שלא רואים בהן אישונים אלא דוק סמיך, חלבי, כמו מסך קטרקטי, ולרגע אני חושב, רק שלא יתעוור, אני לא צריך את זה עכשיו. אבא בוא, נלך, אני חוזר, והוא מעגל את שפתיו ללחישת שששש ארוכה, וידו מחווה לעבר הגוף המקומט שפעם היה אמי ואשתו, ואני לא יכול להביט בו, שואל את עצמי מדוע אני מתבייש או מרגיש אשם, אין לי שום חלק במוות האיטי של אמא ובזִקנתו של אבא, אני רק השאריות של הזרע, כמו שאבא כינה אותי פעם בצחוק, אבל אני נעלבתי כי ככה זה אצלי, תמיד נעלב. אני נזכר שאמא עברה שתי הפלות אחרי אחותי ואחי, ומה היה כל־כך דחוף להם להוליד אותי, ועוד יצור כזה, שכבר לא בטוח שנולד מאהבה, אלא מרצון להתרבות, להשריץ עוד ילדים, כמו שכל החברים שלהם בקיבוץ עשו בלי חשבון, שלושה וארבעה וחמישה ילדים. אז הנה אנחנו כאן בחושך, אבא ושאריות הזרע שלו, ואמא במיטה, זעירה וקמוטה ובלתי נראית ככל שחולפות הדקות, אפילו סימנים של נשימה אין בה. אני מחפש אחריהם, דרוך, כמו שעשיתי כאשר עלמא ובארי היו תינוקות בעריסתם, אורב לחזה עולה ויורד או לנחירות, אבל כלום, ואני פונה לצאת מהחדר ועושה לאבא עם הראש, בוא כבר, נראה משחק של מכבי, והוא נדרך, אה, זה היום, פנאתינייקוס, נכון, ובבת אחת קם האיש הכבוי, מזדקף, מיטיב את מעילו וצעיפו ופונה לצאת אחריי. אנחנו הולכים בשקט במסדרון, ראשינו כבדים. נו, נרדמה, שואלת לובנא, ואבא מפטיר אללה ירחמו מוטב כך, ונעלם מעבר לדלת הזכוכית. אני מתקרב אל לובנא, מחבק אותה ללילה טוב, והיא הודפת אותי. מהמבט שלה ברור לי שהיא תבוא אליי בסוף המשמרת. נאדרה מחייכת ומרימה יד לשלום מעבר לדלפק, לך כבר, תבוא כל יום ותהיה בנאדם ותביא גם לי עוגות בחושות, לא רק לאמא. אני עומד מול דלת הזכוכית, מחכה שתיפתח, מסתכל בעינית המשקוף והנה היא נפתחת. קור מכה בלחיי החשופות והעיניים שלי מתמלאות מי ים סמיכים ומלוחים, ששוטפים במורד הלחיים וצורבים בשפתיים, ומשם לסנטר ובמורד הצוואר אל בית החזה. אני מחפש את אבא, אבל הוא כבר מזמן נעלם בחשיכה ההררית עם הקלנועית שלו, ואני עוקב אחר מסלולו של אור הפנס הקדמי כמו מסלול התרסקות של כוכב נופל או של חללית, ונשאר לבדי ברחבת הכניסה לבניין, ריח של רוזמרין ומי גשם מדגדג את נחיריי, ולאן אני ממשיך מכאן.
בוא הביתה, היא אומרת, בוא הביתה, ואני מביט באמא באחד מביקורי אחר הצהריים ולא עונה, והיא מתעקשת, בוא הביתה, ואני לא מבין, איזה בית אמא, הבית שלי או הבית שלך ושל אבא, הבית שלנו, והיא עונה, הביתה של אבא ואמא שלי. בכל פעם שאמא אומרת את המשפט הזה אני מרגיש לפיתה בגרון, ואני רוצה לקום ולברוח ממנה הכי רחוק שאפשר אבל נשאר מולה מאובן, מקשיב, והיא חוזרת, בוא איתן, כבר ארבע, אבא ואמא שלי התעוררו מהשלאפשטונדה והם שותים קפה ועוגת סאברינה, אני רוצה שהם יעזרו לי בשיעורי בית. אני קולט שהיא בטוחה שהיא ילדה שצריכה עזרה בשיעורי הבית, ובו זמנית אישה מבוגרת שקוראת לי איתן, והרי איתן זה אבא שלי, הבעל שלה, ועדיין מתוך המהומה המוחית שלה היא דגה מילים כמו סאברינה ושלאפשטונדה, ומה שמעניין אותי עכשיו זו לא ההכחשה המוחלטת של מות הוריה לפני שלושים ומשהו שנים, אלא מאיפה היא מביאה לי גרמנית עכשיו, והיא אפילו לא נולדה בגרמניה וגם הוריה וסביה לא.
ובמקום להתווכח איתה אני זורם עם הזמן שלה ואומר, אבל ההורים שלך עוד לא חזרו מהעבודה, הם יגיעו מאוחר יותר, וככה בכל פעם אני מסבן אותה עם סיפורים על איחורים, שהיא ממילא תשכח כאשר תיבלע אל שנתה המוקדמת, בשבע או שבע וחצי בערב. ההורים שלך עוד לא חזרו, אני מסביר לה, והיא מתחילה לזוז בכיסא הגלגלים, לנסות לגלוש מתחת לחגורה ולצעוק עליי שאפתח לה את האבזם ואתן לה ללכת. ואני מתעצבן, מתאפק לא לבכות, תפתחי אותו לבד אם את חושבת שאת כזו עצמאית, אני לא אתן לך ליפול, והיא מסננת משהו, ואז שוב קוראת לי איתן ומוסיפה, הכל בגלל הבן שלך, ואני צוחק ושואל, איזה בן, יוסי, והיא מייד מתאפסת ומתקנת אותי, איתן בחלום שלה, לא, לא יוסי, גונן, זה עם האוזניים הדפוקות. וברגע הזה אני מתרומם ותופס את הראש שלי, לא מצליח לעשות את עצמי רגוע, פונה אנה ואנה מול כיסא הגלגלים שלה, ומתיישב שוב על ספסל העץ שמתחת לסככת הוויסטריה הסגולה. אנחנו לבד ברחבה הגדולה, רק אני מוציא את אמא החוצה לגינה ולחצר ולרחבה, אנחנו יושבים ליד מפל המים המלאכותי ומקשיבים לפִכפוך. לפעמים אני מניח בכף ידה המשותקת חלוק נחל יפה וסוגר את אצבעותיה בכפות ידיי על האבן ופותח, סוגר ופותח כמו בשיר של עמיחי, ואמא מוסיפה, וגם האגרוף היה פעם יד פתוחה. אני בהלם מהזיכרון שלה, מהבזקים של צלילות. גב היד של אמא נעים לי ואני מרגיש שכריות האצבעות שלי נעימות לה, וככה אני מנסה להחיות את ידה המתה. אבל היד מאובנת כאותו חלוק נחל, ואני מתייאש ומניח את האבן החלקה בידה הבריאה. בזלת, היא קובעת בגאווה, זו בזלת. מסביבנו נושרים עלים על שביל הבטון והשמש נעלמת מעבר לרכס הכרמל, שולחת קרניים אחרונות, ואני חושב על כך שלפעמים אלה השעות הכי יפות שלי עם אמא, בגוונים של סגול הוויסטריה וכתום השמיים וירוק העלים של ציפור גן העדן והמים בפִכפוכם, ומתוך המחשבה הנעימה הזו אני מציע לאמא לטייל קצת ולפגוש אנשים בשבילים וברחובות, והיא נאנחת, מטיחה בי בהאשמה, נו טוב, גם היום לא אראה את ההורים שלי. ובא לי להגיד לה תשכחי מהם, הם מתו לפני שלושים שנה, ולקחת אותה לבית הקברות שתראה את השמות שלהם על גבי האבן הטחובה מוקפים עציצים עלובים, אבל ממילא היא לא זוכרת את השמות שלהם. והנה אנחנו מתקדמים לכיוון שביל היציאה, אני מנופף בידי לסבטלנה אחראית הדלפק לסמן שיצאנו לסיבוב והיא מחייכת מרחוק לאישור, ואני נמשך אל החיוך שלה, אולי בעצם אל האמפתיה שבו ולא אל הנשיות, שוקל להזמינה לסיבוב איתנו אבל מוחק את המחשבה הזו וממשיך לדחוף את כיסא הגלגלים. אמא פתאום אומרת, אני רוצה הביתה, ואני אומר זה הבית שלך, תשלימי, ולעצמי חושב, כוסאאמו היא כבר שש שנים כאן, ודוחף את הכיסא, מתכופף לשחרר מעצור של אחד הגלגלים, ואנחנו על מגרש הכורכר המפריד בין שבילי המוסד לכבישי היישוב. אישה יורדת מרכבה ונועלת אותו ומחזירה ידיה לכיסים, חולפת על פנינו בלי להביט, כאלה שקופים וחסרי משמעות אנחנו, שאריות של זרע וקשישה עם מוח דפוק.
אז מה, אני שואל את אמא, לאן את רוצה שנלך, ואמא שוב בהבזק של צלילות מודיעה לי, אתה תלך, אני אסע בכיסא, יאללה דחוף כבר, ואני צוחק, אַת משהו, והיא מחזירה לי, מה זה משהו, משוּ משוּ, כמו הבן שלי מירושלים. ואני מתחמם ומודיע לה, שאם עוד פעם אחת היא תשווה אותי לאח שלי, אני לא אבוא לבקר אותה יותר. היא לא מתרגשת, אל תבוא, היא מפטירה בעלבון, מדביקה אותי ברגשות אשמה, אל תבוא. אנחנו ממשיכים בטיול. שבע, היא אומרת, ואני שואל מה שבע. שבע פסגות. על מה את מדברת, והיא מסבירה, נו, תראה בעצמך, תסתכל על הגבעות מסביב, ואני אומר לעצמי, בחיי שהיא צודקת, שבעה רכסי גבעות, מכללת אורנים וקרית עמל וקרית טבעון ובוסמת טבעון וח’ילף וכפר חסידים מכתרים את הקיבוץ בחצי סהר מכיוון מזרח ודרום וצפון, ורק ממערב מתנשא ההר הגדול, הכרמל. אני שואל את אמא אם היא זוכרת את האנדרטה של אבא שלה, פינקלשטיין, והיא אומרת, בטח, איזו מין שאלה, הוא היה אבא כזה טוב אפילו שהרגו אותו כשהייתי בת שנתיים. ואני מחייך על הבחירות ההיסטוריות שלה, על הזיכרון שהיא בוראת, את רוצה שאקח אותך לשם פעם באוטו, והיא עונה, לא היום, לא היום, היום אני רוצה להורים החיים שלי. אבל אמא, אני מסביר, לא התכוונתי להיום, התכוונתי בכללי, והיא אומרת, חורכת את הבטן שלי בסכין מלובנת, בכללי אני אמורה למות.
את זוכרת את אריאלה, אני שואל את אמא, ומחווה בידי לעבר האישה שעומדת מולנו. אני לא אוהב את אריאלה, ותמיד מנסה להתחמק ממפגש איתה בשבילי הקיבוץ. כשיצא הספר הראשון שלי וכולם התלהבו ופִרגנו, היא ניגשה אליי באיטיות, הורידה את המשקפיים ובמבט מאשים היא ירתה, אני לא יכולה לקרוא את הספר שלך, האותיות קטנות מדי. אריאלה מדלגת לצד השני של כיסא הגלגלים, מקרבת את פניה אל הצד הלא משותק של אמא ושואלת, את זוכרת אותי, ואמא עונה בעייפות, בטח, אבל את זה היא הרי אומרת לכולם, ואריאלה מחייכת, מניחה את ידה על גב היד של אמא ושואלת, מה שלומך, אני רואה שהבן שלך לוקח אותך לטיול, ואמא נאנחת, כן, טיול, כל יום אנחנו הולכים לטיול. ולאן היום, שואלת אריאלה, ואמא עונה, הביתה, לאבא ואמא שלי, ופונה אליי ומאיצה, בוא, נאחר לארוחת ארבע. ואריאלה מחייכת במבוכה ומתעשתת מהר ואומרת, בחגיגיות שאני שונא, אז נפלא לראות אותך ככה, תמסרי ד”ש לאיתן, ואמא אומרת, אבל איתן כאן. אני דוחף את כיסא הגלגלים, רוצה להמשיך במורד הגבעה ולא לעצור, לחצות שכונות ומדשאות ומבני ציבור וגני ילדים וחניות וגינות ושבילי הליכה, ולהתעלם מאנשים ומנביחות של כלבים, ולהגיע עד שיפולי הגבעה שזה הסוף של הקיבוץ, ומשם לשדות שעכשיו עירומים, ממתינים לזריעה, ולמטעים ולדרכי העפר של כביש שש, ובמקום להמשיך לכפר חסידים ולמפרץ חיפה, אני רוצה להיכנס עם אמא לנחיריים הענקיים של הגבעות, שתי מנהרות כביש שש לכיוון צפון, ולדהור בתוכן, בחשיכה הגדולה שלהן, בכל המהירות, אני בריצה ואמא בכיסא הגלגלים. בכל כוחותינו נרוץ וניסע במנהרות הריקות, נשאג ונצחק אל קירות הבטון, והד קולותינו יעצים את הכוח ברגליים שלי ואת הרוח שלנו, ונגביר המהירות ונגביר עוד יותר, וניפלט מהן רק ביציאה הכי צפונית, מעבר לגבעות, במישורים של כבישי הקריות ועכו ונהריה. לרגע אקלוט בעיניי את מכוורת הדבש של הסבא הדבוראי שלי שמת מזמן, ומשם נמשיך לראש הנקרה ולרכבל ולצוקים ונשב שם, אמא ואני, אמא בכיסא עם ריפוד הפלסטיק הכחול ואני על ספסל בטון, ונביט בשמש שצובעת בכתום את מי הים. ואמא פתאום תשתנה, שיערה ישחיר כפחם, עור פניה יבהיק, יתיישר ויסמיק ושיניה יחזרו אל חיוכה, והיא שוב תהיה היפה של הקיבוץ. היא תקום מכיסא הגלגלים, תקפל אותו במיומנות ששמורה רק ללובנא ונאדרה, ואני אזמין אותה לשבת לידי. היא תביט בי כמו שכבר המון זמן לא הביטו בי ותאמר, הצלת אותי גונן, רציתי למות אבל הצלת אותי.
אתה בסדר ג’וני? אני מנער את הראש, ריח טוב של זעתר אפוי מכה בי, ואני שומע שוב, ג’וני, אתה בסדר? העיניים שלי נפקחות, אני רואה ג’ינס ואז מעיל גשם מעור, והנה הפנים שלו מציצות מחלון של טנדר טויוטה היילקס. אמנון, אני אומר, והוא מניח את ידו הגדולה על כתפי, מביט גם באמא ושוב שואל, מה קורה ג’ון, נשברת מהעלייה? ואני מתעשת וצוחק במבוכה, קולט שאמא נמצאת לידי בכיסא הגלגלים ואנחנו באמצע המדרון התלול של היישוב, לא זוכר אם עצרנו בירידה או בעלייה. ואמנון שואל, אתה רוצה שאעמיס אתכם ונגיע תוך רגע למוסד? ואני מבולבל קצת, סוקר את הטויוטה הגדולה, אה, לא, זה בסדר, נמשיך כל עוד יש אור, ופונה לדחוף את כיסא הגלגלים והפעם בכיוון מעלה, לראש הגבעה, אל הבית האמיתי של אמא ולא זה המדומיין, הנכסף.
ובכל פעם שאני דוחף אני נושף, המשקל של אמא בכיסאה כבד יותר, מתנגד יותר, הגלגלים רוצים למטה ואני מתעקש לעלות, ועוצר, מסדר את המעצור של הגלגלים ובודק את פניה. אני לא מכיר את האישה הזו יותר, רק ריח קרם הפנים, שאני מורח לה לפעמים, מזכיר לי את אמא. לחייה צמוקות, החריצים שבהן כתלמים, כמו בשדות שלובנא רואה מחלונה בכעבייה, אוזניה התמלאו נוזל צהבהב עכור ונחיריה גדלו, כאילו רק הם הקשר אל העולם שבחוץ, אחרי הטלטלה והאסון שעברו מוחה וחושיה, כי גם חוש הטעם כבר לא פועל, הכל לא טעים לה, מתוק ומלוח ופיקנטי וחריף וסמיך וקריספי ושמנוני, כל אלה לא אומרים לה דבר, זולת משהו שחייבים להזין בו את הגוף, אחרת הכדורים לא יתעכלו והיא תשלשל ותבכה.
בזמן שאני מביט באישה הזו שאני לא מכיר, היא מתעוררת וידה הבריאה מנסה להגיע אל התיק שתמיד תלוי עליה, ויש בו מראה קטנה ומסרק פלסטיק וטישו ומחזיקי מפתחות שהיא אוספת הרבה שנים. אישה בלי בית אבל עם המון מחזיקי מפתחות, שכמהים לדלתות של בתים אמיתיים, חיים, שמחים.
אמא שלי היא בתו של יוסף פינקלשטיין, שבנו לו מציבה לפני 80 שנה. הוא נהרג במאורעות. לקיבוץ עוד לא היה אז שם, וישראל עוד לא היתה מדינה. אמא היא התינוקת הראשונה שנולדה בקיבוץ, שהיה אז שלושה או ארבעה אוהלים וצריף אחד, ושדות קטנים של תִלתן וסורגום ואופיום. אבא שלה נהרג בקרב על הגנת אוטובוס מעפולה לחיפה, שעבר בגבעות שלנו. היום זה קו 301. די מהר אחרי מותו התחתנה אמא שלה, שהיא סבתא דורה, עם גוברמן, שהיה החבר הכי טוב שלהם. קשישות רכלניות סיפרו לי, שלסבתא דורה היה רומן עם גוברמן, ובעצם לא ברור מי משניהם הוא האבא הביולוגי של אמא שלי. ככה אמא גדלה. מאוהל לצריף ואחר כך לבית אבן, בין זיכרון של אבא מת להווה של אבא חי, שגם הוא לא ממש גידל אותה. רוב הזמן היה בנסיעות לתל אביב כנהג של תנובה. בכל פעם שאני חושב על ריח החלב החמוץ שדבק בבגדים שלו, תוקפת אותי בחילה. גם סבתא דורה לא ממש גידלה את אמא. היא היתה בבית התינוקות עם מטפלת. סבתא שלי היתה הגננת הראשית של הקיבוץ, שאחראית על כל הילדים, ולא במיוחד התייחסה לבת שלה. גם סיפור הילדות של אבא שלי לא משהו. כשהוא היה בן ארבע או חמש פרצה המלחמה, וההורים שלו, ממייסדי קיבוץ עין המפרץ, שלחו אותו לקיבוץ מרחביה שבמזרח כדי להרחיקו מהסכנות של גבול הצפון, כך שגם הוא גדל רוב השנים בלי אבא ואמא אמיתיים, אלא עם זוג הורים מאמצים שלא ממש אהבו אותו. היום אני מבין, שההתנהגות של הוריי כלפינו וחלק מהדברים שאמרו, נבעו מכך שהם היו ילדים נטושים.
מכוח המחשבה הזו אני דוחף את כיסא הגלגלים. אמא חוזרת על המילים אני רוצה לארוחת ארבע אצל אבא ואמא, ארוחת ארבע אצל אמא ואבא, ואני משתיק אותה, אמא, די, גם אני רוצה עכשיו ארוחת ארבע איתך ועם אבא, אבל כבר שבע בערב ותיכף תהיה ארוחת ערב, ואבא יבוא ללובי ויפתור איתך תשבצים, ויספר לך מה הוא שמע ברדיו. אז די, אמא, די עם ארוחות הארבע שלך עם אבא ואמא שלך. ואמא פתאום מתעוררת לחיים ואומרת לי בקול רם וברור, אז תעזוב אותי כאן ותן לי ללכת לבד, ואני נדהם ועוצר את כיסא הגלגלים ומתחיל ללכת קדימה, מסתובב לראות את אמא הנטושה באמצע שביל האספלט המחשיך. בידה הבריאה היא מנסה בעקשנות להגיע אל אחד מגלגלי הכיסא, מוותרת, נחה, מנסה שוב, ואני חוזר אליה, די אמא, בואי נחזור לבית שלך ונאכל ארוחת ערב עם כולם, והיא עונה בעייפות, מי זה כולם, כולם מתו ומי שלא מת אני לא מכירה. ואני לא עונה, רק דוחף. מתחיל להיות קר, אני פושט את ז’קט הטיולים שלי ועוטף בו את צווארה של אמא, מוודא שהוא לא משתלשל לכיוון הגלגלים ודוחף, דוחף, ושומע את עצמי לוחש, עונה באיחור של דקות ארוכות לשאלה של אמנון, לא, אני לא בסדר, שום דבר לא בסדר.
באחת־עשרה בלילה אני שומע דפיקות בדלת ונדרך. הדלת לא נעולה ואני צועק, כן, פתוח, ולובנא נכנסת. הי, אני אומר, מה את עושה כאן, איזו הפתעה. היא עומדת בפתח, גופה הרחב חוסם את החשיכה שמנסה להיכנס, ואני אוהב את העיניים העמוקות והיפות שלה, החכמות, שמאפילות על מסת הגוף הרחבה, המוצקה, של נכדת הפלאחים, שהתנחלו והכו שורשים באדמות הגליל התחתון לפני למעלה ממאה שנה. היא נראית שונה באור הזה, של הבית שלי, לא כמו באור הלֵד הבוהק של המוסד הסיעודי, וגם בגדיה שונים, לא טַיִץ שחורים וחולצת אחות מכופתרת, רחבה ולא מחמיאה, אלא ג’ינס בגזרת רגל ישרה וסריג כתום וצעיף ירוק, ושיערה אסוף, אני מריח את השמפו שלה. בואי, מה את עומדת בחוץ, אני אומר, והיא שואלת אם אני תמיד ככה, מכניס נשים זרות אל ביתי בשעות כאלה, מה זרה, מי זרה, את הדבר הכי טוב שקרה לאמא שלי בשנים האחרונות, והיא מסמיקה, צוחקת במבוכה, חמוד, מפטירה, אתה חמוד. יש לך בית יפה, היא קובעת, אה, נכון, אני מתנצל, איך זה שלא היית פה עד עכשיו, והיא דוחקת בי, כי לא הזמנת אותי יא קמצן, מה יש, ערביות לא טוב בשבילך? אנחנו מתיישבים במטבחון, אריחי המוזאיקה של השולחן מוכתמים מהקפה של הבוקר. הילדים לא בבית הלילה? היא שואלת, נו ואחרת היית מופיעה כאן, אני יורה, והיא שותקת, שואלת שוב, זה בסדר שבאתי? ואני לא אומר כלום, רק משדר את המבט הזה, שפעם מישהי כינתה המבט הכי עצוב שראיתי בחיי. אז מה קורה איתך גונן, היא שואלת, לא קורה, אני מושך בכתפיים, קשה לך עם אמא נכון, היא לוחצת, ואני מתלבט אם להיעתר למשחק הזה, שנינו הרי רוצים חום גוף בלילה הקר, שנינו בבתים ריקים הערב, הילדים שלה אצל אחותה והילדים שלי אצל אמא שלהם, ודי ברור שהפעם זה יתרחש.
משתררת שתיקה, ואני מביט בלובנא, היא כבר בלי הסריג הכתום, רק חולצת כותנה דקה לגופה. הרוחב שלה מושך אותי, יש לה שדיים ענקיים, אני רוצה שנשכב, זה ברור, אבל בינתיים רק מרחיק את שנינו מהאפשרות הזו, זורק משפט שמחליש את המתח המיני, לא, אני לא עושה את זה הרבה, לא מזמין הנה נשים. היא מרצינה ואני מסביר, הן פשוט דופקות אצלי באמצע הלילה. היא צוחקת כמו שאף פעם לא ראיתי, תמיד היא מחייכת, אבל עכשיו בלילה על הספה שלי היא זורקת את ראשה לאחור וצווארה הגדול, החלק, רועד בצחוק שמשתחרר מגרונה.
ואני נבוך, מרחיק את מה שצריך להתרחש הלילה, ושואל, אז מה עם אבא שלי, הוא עדיין בחדר החשוך של אמא, ולובנא מנידה בראשה לשלילה, לא, הלך מזמן, מייד אחרי ארוחת הערב, קִשקש משהו על מיגרנה ובקע בסרעפת. בערבית או בעברית, אני שואל בציניות, והיא נוזפת בי, למה אתה כזה, יש לך אבא כזה טוב, ואני מביט בה, רואה רק עיניים, ושואל, את חושבת, מה את יודעת על ההיסטוריה של אבא ושלי, אני בכלל חושב שהוא מתבייש בי לפעמים. לובנא מגחכת, די נו, אתה מדבר שטויות, אבא שלך כל הזמן מדבר עליך, רואים בעיניים שלו כמה הוא גאה בך. ואני קם, מרתיח מים, מאותת ללובנא להמתין רגע. היא קמה במבט מתנצל לשירותים, אני יוצא לגינה ובחושך מוצא את הזוטא והלואיזה והמרווה, שובר גבעולים וחוזר אל הבית החם, ואני לא מוצא את לובנא, היא לא בסלון ולא במטבח ולא במקלחת ולא בשירותים או בחדרי הילדים, ואני מבועת מהמחשבה עליה במיטתי, ומניח את הזר על השַיִש ושוב מרתיח מים, ומוציא מהארון קומקום חרסינה לתה ומכניס לתוכו את העלים, ומוסיף מים רותחים וסוגר את המכסה, ופותח קופסת עוגיות, ומניח כמה מהן על צלוחית ונעמד, ממתין, לא יודע בדיוק למה, דרוך ומתנשם, לא רואה מה קורה מאחוריי, רק עוצם עיניים ומדמיין את לובנא במיטתי, עירומה או לבושה, לא רוצה לחשוב על זה, ואולי היא קוראת לי מחדרי ואני לא שומע, או שנרדמה, שזה הכי טוב, כי אז פשוט ארבוץ בכורסה ואתכסה ואירדם מול סרט, ואתעורר לפנות בוקר ואמצא בית ריק. כי אני לא ממש מוכן לדבר הזה, לשכב עם לובנא או עם כל אישה אחרת, לא מוכן עכשיו להתפשט, להניח למישהי ללטף אותי, לנחם אותי, לאפשר לה, אפילו בלי לשכב, רק ללטף עד שאירדם. למה כל־כך קשה לי לקבל אהבה, למה אני לא מסוגל לעצום את העיניים, לשכב על הבטן בלי חולצה ולתת למישהי ללטף אותי לאט־לאט, בתנועות מעגליות במורד ובמעלה הגב, בפסים עדינים, זִגזגיים, ישרים, כמו מנצחת על תזמורת, להרעיד את מיתרי הגב, את השכמות, את העור החלק, ולהירדם בידיעה שאני אהוב. והנה ידיים חמות כורכות את הגב והבטן, מתגנבות דרך החולצה, ואני מרגיש אצבעות טובות בעור שלי, בטבור, בשערות החזה, ונרעד כולי, ולובנא אומרת, נו, יש תה, ואני מחייך בהקלה, כן, כבר, ניתן למים להיות קצת ירוקים, טוב? והיא מסובבת אותי אליה, אני מרגיש את הנשימות שלה ובטוח שתיכף השפתיים שלנו ייצמדו ואין לאן לברוח, ודווקא היא זו שלוחשת פתאום, אבא שלך באמת גאה בך. ואני מתעצבן, מאין היא מביאה לי את אבא לכאן, למתח המיני במטבח, והיא ממשיכה, תהיה בטוח בזה, הוא מדבר עליך הרבה. ואני שומט ידיים, נרפה לגמרי, נעלב, מתרחק קצת מלובנא ומתיישב ליד השיש. טוב לדעת, אני מגחך בציניות, חבל שהוא לא משתף אותי, יודעת כמה פעמים הוא הראה לי ההיפך? ולובנא מקשיבה, העיניים שלה הופכות מחייכניות לעגולות, אני לא בטוח מה הן מביעות, פליאה או דאגה. כשהייתי ילד, אני מספר לה, בגיל שמונה או תשע, השתתפתי בתחרות שחייה אזורית. הגעתי לגמר וזו היתה הפתעה, שחיתי בסגנון פרפר, לא הרבה ילדים ידעו לשחות היטב בסגנון הזה, הוא קשה. לובנא מניחה ידיים על כתפיי, אני נבוך אבל ממשיך. בקיצור, המשׂחה היה בבריכה המחוממת של רמת יוחנן, כל הילדות ביליתי שם באימונים, ושיבצו אותי למקצה של ילדים בוגרים ממני, את מבינה, ילד צנום בן שמונה או תשע משובץ למשׂחה של ילדים בני שתים־עשרה. שחיתי שם כמו שלא שחיתי בחיים שלי, לא עד אז ולא מאז ועד היום. אני זוכר את הרגע של חבטת הגוף במים, את טעם הכלור ואת העיוורון שאחז בעיניי, כי איבדתי את משקפי השחייה ממש לפני הזינוק, ונכנסו לי קצת מים לגרון, אבל התעשתי ופתחתי מבערים בתנועות מושלמות של פרפר, הרגשתי שמוטות הידיים שלי הם הדבר הכי חזק בבריכה, ובכל הבריכות והאגמים והים התיכון והים הבלטי והים השחור ובכל הימות ובכל הנהרות. לא ראיתי כלום, הכלור עיוור אותי לגמרי, שחיתי ושחיתי עד שנתקלתי בקיר הבטון והסתובבתי בתוך המים ודחפתי את הגוף בעזרת אצבעות הרגליים, ושניים או שלושה מטרים פשוט צללתי כמו טורפדו בסרטים של ג’יימס בונד, כשעוד שון קונרי שיחק אותו, עם חזה שעיר ומשקפת צלילה ענקית, ושוב הרמתי את הידיים לתנועת הפרפר והרגשתי שאני לא רק שוחה אלא דואה, מרחף, וכשהגעתי שוב לקיר ידעתי שזה נגמר, והראש שלי עוד נשאר כמה רגעים מתחת למים, שתיתי המון מים וירקתי אותם בחזרה אל מאגר המים הכחול, בועות קטנות וגדולות צפו סביבי וזה היה המראה האחרון מתחת למים.
כשהתרוממתי ראיתי המון אנשים ליד אדן הזינוק שלי, הם נראו לחוצים ועשו תנועות מוגזמות עם הידיים, לא שמעתי כלום כי הייתי בלי מכשירי השמיעה, אבל קלטתי שיש לחץ. מישהי הושיטה לי ידיים ותפסתי אותן והרמתי את הגוף בעזרתה, והתיישבתי בזהירות על שפת הבריכה ואז נעמדתי. המאמן שלי בא לחבק אותי, הוא עטף אותי במגבת וסימן לי וי באצבעות שלו, ולרגע הייתי בטוח שניצחתי אבל הוא התכוון לשתיים, מקום שני, וזה היה מספיק טוב בשבילי כדי לשאוג מין יווווואאוווווו ארוך כזה, ונועה, חברה שלי מהכיתה, הביאה לי את קופסת מכשירי השמיעה. היא חייכה, חייכתי גם, אמרה לי בתנועות שפתיים, מה אתה מסמיק ג’וני, קח, תתנגב, תרכיב את המכשירים. ניגבתי את חורי האוזניים ותחבתי אל תוכן את מכשירי השמיעה, ופתאום שמעתי את הקהל ואת המנועים התת קרקעיים של בריכת השחייה ואת ההד החזק שחזר מגג הפלסטיק של הבריכה. מרחוק ראיתי את המאמן שלי מאותת לי להתקרב אל טקס התעודות והמדליות. הילד שזכה היה מבוגר ממני בארבע שנים. כבר היו לו שערות על הפנים ובבית השחי, והוא ניצח אותי במרחק של חצי יד. זה שקיבל מדליית ארד גם נראה כמוהו, שניהם מקיבוצים אחרים ולא הכרתי אותם, אבל הם נתנו לי כבוד והרימו אותי על הפודיום למדרגה מספר שתיים. ואז הגיעה אישה שידעתי שהיא נורא חשובה, בטח מנהלת מחוז או מזכירת קיבוץ, היא היתה ג’ינג’ית ולבשה חצאית קורדרוי וחולצת כפתורים משובצת, והיא לא חייכה ולא הזיזה את השפתיים בכלל, וכשהיא התקרבה לעברי עם המדליה והתעודה התכופפתי לעברה ואז העיניים שלנו נפגשו, היה לה ריח מתוק, לבנדר או וניל, ונמשים כיסו את לחייה. היא הושיטה ידיים לכרוך סביב צווארי את הסרט עם המדליה והרחתי את בית השחי שלה, זה היה מביך. מוזר שזה מה שאני זוכר ממרחק ארבעים שנה כמעט, ריח בית שחי של אישה מבוגרת. ולובנא יושבת מולי, נקרעת מצחוק, עושה עם הידיים תנועה של נו תמשיך. אחרי המדליה, אני ממשיך, האישה הזו נתנה לי תעודה ואמרה, כל הכבוד, בפעם הבאה תגיע ראשון, וחייכתי בנימוס וירדתי מהפודיום ורצתי לכיוון אבא, שישב על טריבונות העץ עם עוד כמה גברים בבגדי עבודה כחולים של קיבוצניקים שעובדים בשדה. חיפשתי את אמא אבל לא מצאתי אותה. זה העציב אותי, ורק המחשבה על כך שאולי היא בבית מטגנת פטריות עם ביצה ובצל ניחמה אותי לרגע. הושטתי לאבא את התעודה והוא הסתכל בה ואחר כך בי, ואז אמר משהו שלא אשכח לעולם, רגע, כבר נגמר, שחית, ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז קלטתי שהוא בכלל לא ראה את המשׂחה שלי. ואחרי שהוא סקר שוב את התעודה אמר, בלי להביט בעיניי אלא לעבר איזו נקודה באופק, זה הכל, רק מקום שני? הוא קרע את התעודה לשניים, מתעלם מהמבט הנעלב שלי, אחז בשתי חתיכות הנייר היקר וקימט אותן לכדור, ואז זרק אותה, הוא אפילו לא השקיע בזריקה כמו ג’ו דימאג’יו או בייב רות אלילי הבייסבול, שעד היום אני שומר בארון הבגדים קלפים בשחור לבן עם תמונות שלהם. הוא השליך את כדור הנייר כמו שזורקים סיגריה לארץ, נפטרים ממנה, משכיחים אותה, שאף אחד לא יראה ויגיד, היי, מה אתה מלכלך.
אין עדיין תגובות