החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כולנו החמישה

מאת:
הוצאה: , | 2022 | 313 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

ביום חמישי אחד עומד המספר של ה"לא־רומאן" הזה לנסוע אל הבית הנעול של אחיו הבכור: הוא, אחותו המבוגרת ממנו ואחיו הצעיר – כולם בני למעלה מחמישים – נקראו לְשָׁם על־ידי המשטרה, שהאח הבכור מסרב לפתוח לה את דלתו. רק את אֶחיו ואחותו יסכים להכניס. הפסיכולוג המשטרתי, המנהל עם האח המתבצר משא־ומתן, חושש מ"אירוע אובדני", והמשטרה מקווה שבואם של האחים יאפשר לפתור את התסבוכת בדרכי שלום.

במוצאי השבת האחרונה שלח להם האח מסרון: "אני מוציא אותו", ובהוצאה זו מאדמת החמרה האדומה יתחיל "המקרה החשוב של חייהם". בבואם הם יצטרפו לאח הגדול, אחרי 14 שנה שלא התראו, ויבקשו לתקן עוול נורא מלפני 33 שנה. מול חבילה עטופה בבד סינתטי שחור תהיה לארבעתם הזדמנות להתאחד לראשונה ולגלות פנים אל פנים מי הם.

המספר שיצר כאן בֶּרדוגו הוא סופר שמאס בספרות, אשר לפני 25 שנה היתה בשבילו הבטחה גדולה. היום הוא מקווה שרעיון הכתיבה סוף־סוף יתאדה ממנו, שכן "כל סיפור הוא אביון שמעצים את ריקנותו". אבל הוא מתגורר בכפר בצפון אצל אשה שהפצירה בו לקבל לרשותו, מסיבות עלומות, חדר חינם, שבו יוכל לכתוב.

ההווה של הספר הוא יום של הַשהָיָה: המספר דוחה עוד ועוד את נסיעתו לעיירה של אחיו ויגיע רק עם חשכה. בינתיים הוא יוצא להליכה אל היער שליד חדרו, ובזרם התודעה שלו עולים תמונות ומצבים חוזרים, בעיקר מן הילדות והנעורים של הארבעה, האחים והאחות. ארבעתם נולדו עם פגם המכונה "שבר ענף ירוק", והם גדלוּ "נישאים חלש באוויר", "מופסדים בקרב נגד אימפריית המציאות היומיומית", חוֹוים אִיום ואימה, ועם קשר המתבסס על התעלמות הדדית זה מזה. חופשיים לנפשם הם מוצאים כל אחד את דרכו הייחודית להשתחרר מן המסגרות, קטועים גם מהוריהם הפסיביים, שקיבלו אותם כפי שהם מרוב שנאלצו להיות עסוקים בתחזוקת החיים.

היום יודע המספר שאין הלימה בין האחים, האחות וההורים לבין הדמויות הנוירוטיות וההרואיות שהספרות מציגה בדרך־כלל. מציאותם־שלהם היא דברים מוחשיים ארציים, שאפשר להראות ולגעת בהם, ולא פרשנות ומלים הפוטרות מן החוויה עצמה וממה שהתרחש. ב־89 "הניירות" של הספר, המקרינים את אותו יום חמישי, מעניק ברדוגו למספר שלו דפים של כתיבה אלטרנטיבית, עם אירועים ומצבים המצוירים בכישרון נדיר, בפרטנות פרוסטיאנית מצמררת ביופיה. סגנונו של ברדוגו, תו־ההיכר של כתיבתו, שב ונולד כאן במראה חדש, מסעיר.

מקט: 4-31-9007033
ביום חמישי אחד עומד המספר של ה"לא־רומאן" הזה לנסוע אל הבית הנעול של אחיו הבכור: הוא, אחותו המבוגרת ממנו ואחיו […]

נייר אָלף

היום, יום חמישי, לפני שאני עומד לצאת מכאן ולנסוע אל הבית הנעול של אחינו הבכור, שבה ומכה בתוכי הפניית העורף של המציאות; היא אף־פעם לא נתנה לנו, ארבעת הילדים, הזדמנות לגלות פנים־אל־פנים מי אנחנו. לא היה מעמד שבו היתה לנו אפשרות לראות אותנו בדיוק כפי שאנחנו, במערומינו, בלתי־ניתנים־לערעור. לכן איננו יכולים לגלות לָעולם מי היינו ומה עשינו. אם עד עכשיו לא היה רגע אחד כזה, גבוהה הסבירות שגם היום לא יהיה. ככה קרה שמעולם לא היו החיים שלנו אותנטיים בעיני עצמנו ובעיניהם של אחרים. על אחת כמה וכמה יהיה לא נכון כל דבר כתוב. הוא לא יתאר את מה שבאמת אפשר לומר עלינו, וכמו כולם, גם המלים הכתובות יציגו אותנו רק בערך.

בערך כאלה:

אנחנו ארבעה ילדים. חתוכים. תלושים בין עמודים וקירות, נישאים חלש באוויר ולא תופסים בקרסים התקועים סביבנו. אפילו החדר המרוּוח והנעים, שאני משתכן בו, מנסה לשכנע אותי שאין עוד טעם לגולל את התפוגגותנו הבלתי־נגמרת. הישיבות הממושכות על הכיסא האורתופדי, מול השולחן, מיותרות לחלוטין. אני חוזר ומסתכל בחלון הרחב הפתוח, שנשקפות ממנו במרחק הצמרות של עצי היער, וכמו תמיד מורה לי החלון שלא פה בִּפְנים אני צריך להיות, אלא עלי לצאת לשם, להיכן שבכל פעם כשאני מגיע אל חלקת הטבע, עוטפת את גופי שלווה נמרצת, ומידה של חִיוּת מגרה אותו. בין העצים והאדמה והשמיים איני זקוק למצוא צידוק.

ניגוד מוחלט למה שקורה רוב הזמן כאן, בשעות שאני מעביר בחדר בישיבות על הכיסא אצל השולחן, בשתייה של יין אדום זול, ובתנומת צהריים קלה על מיטת הקפיצים הנוטה לחרוק, שעומדת בפינה ליד הדלת. כבר שנה־וחצי כאבי האגן והגב התחתון מתגברים, וזאת מלבד הטִרדה הכרונית שנוספה לי לפני עשר שנים – דלקת שפת־העפעפיים. אבל כשאני יוצא אל הנוף הקרוב אלי והולך בעשב האחו, וממנו מתחברות רגלי אל שביל העפר המגורען, ומתקדמות אל עצי האורן הלא־סבוכים – מאוד קל לי, ואז גם מחשבותי, שבדרך־כלל מתכסות ברמיית המלים, נחשפות, ואיני טורח להבין אותן מפני שהן נשארות חסרות־פשר.

די! מאסתי במאמץ לנסות להאמין בַּפְּלָצֶבּוֹ של כל סיפור וישותו. שניהם כמו החדר שאני מתגורר בו: קירות עומדים שיש להם אופי חיצוני בלבד, הכל ביניהם מראית־עין, והַפְְּנים מתקשט ברהיטים הפשוטים. נמאס להיווכח שאין תרופה ביסודם של סיפור ועולמו. עייפתי גם מלהיות נואש, ומכך שעדיין איני נכנע סופית לייאושי. בדיוק כמו היין האדום הזול שאני נוהג לשתות החל מהצהריים המאוחרים. לצערי כבר שנים רבות, עד חצי בקבוק ביום לכל היותר. לא שכרות תוקפת אותי כשאני שותה, אלא התעננות אופפת את רגשותי, והַכָּרָתי החדה צונחת רק מעט. אף־על־פי־כן היין לא טוב לי. התמכרות, ולוּ הקלילה ביותר, מעידה על ויתור לטובת משהו אחר, שנמצא מחוץ לרשותי. עוגמה צפה בלבי לאור הדברים האחרים שלא התנסיתי בהם, הטובים והרעים.

במיוחד עכשיו שהיום דוחק, ולי אין פנאי ורצון להתמסר לבָּנָליוּת המעוּשָׂה של השבועות והחודשים שעוברים עלי בחדר הזה, שהוא נוח ומאוּורר. שעות דחופות ומאיימות לפנַי. עלי לעזוב ולפגוש את אחותנו ואת האח הצעיר שלנו. שניהם ודאי ימתינו בחוץ על המדרכה, לפני שער העץ של הבית הסגור של אחינו הבכור. כבר מזמן ידענו שאין לנו ברירה אחרת, ואנו יודעים שרק אותנו, האחים והאחות, יסכים להכניס אל ביתו, שנעל לפני ארבעה ימים. ככה נעמוד שלושתנו, ואז נחצה את השער, נתקדם בַּשביל, נטפס את שתי המדרגות השטוחות ונדפוק על הדלת הכבדה, נאמר בקול חזק מאוד: “זה אנחנו, תפתח”, וזאת תיפתח, דרכה נעבור ומיד ננעל אותה בחזרה, ונראה את האח הגדול, נצטרף אליו, ואחרי ארבע־עשרה שנה שלא התראינו, שוב נימָצא יחד – ארבעה ילדים בהחלט לא מפותחים, ובקִרבֵּנו העוול הנורא שעשינו. כן, אנחנו עשינו אותו. הוא לא נוצר בידיהם של אחרים. כי לאורך חיינו לא היתה סיבה לְמה שקרה, מלבד סיבת אנו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.