"אז ככה נראית המחלקה האונקולוגית", חשבתי לעצמי. הבטתי על האנשים סביבי שהמתינו גם הם לתורם. חלקם היו מבוגרים, חלקם צעירים, […]
פרק 1:
הגילוי וההבנה שחייך משתנים
נינה. זהו השם שהעניקו לי הוריי. כשנישאתי הפכתי לנינה סולימן, שם שמקפל בתוכו מיזוג ארצות ומקורות שאופייני כל כך לישראל. נולדתי במוסקבה בעידן ברית המועצות למשפחת רש”ל־מונגייט, משפחה אינטלקטואלית מלב הבוהמה והאינטליגנציה היהודית המוסקבאית, שבה חינוך להשכלה, עבודה ותרבות היו ערכי מפתח הכרחיים, לא מותרות.
לאחר שעלינו ארצה בשנת 1974 התחלתי להיטמע כילדה בתוך כור ההיתוך הישראלי. את מרבית שנות ילדותי העברתי בעיר הדרומית באר שבע, ואת גיל ההתבגרות והתיכון ביליתי בפנימיית שדה בוקר בלב המדבר, מה שהוביל באופן טבעי לשירות צבאי כמדריכת טיולים. לאחר השחרור למדתי לתואר ראשון במדעי ההתנהגות ולתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. במהלך הלימודים הכרתי את אורי, בעלי ובן זוגי. בעת התמחותי בפסיכולוגיה קלינית התחלתי לעבוד גם בארגון ביטחוני־ציבורי כפסיכולוגית ארגונית והתקדמתי לעמדות ניהול בתחום משאבי האנוש.
במקביל נולדו שלושת ילדיי, שהביאו עימם רגעי קסם וגם לא מעט אתגרי הורות, בין היתר כאלו שדרשו ממני התמודדות עם ילד שאובחן על הרצף האוטיסטי. סיימתי תואר שלישי במגמת קרימינולוגיה במחקר על השפעת העבודה בכלא על שינוי אישיות אצל סוהרים. פרסמתי כמה מאמרים בתחום הדוקטורט שלי ואף הרציתי על המחקר. אהבתי את השגרה שבניתי לעצמי, נישואיי היו יציבים, עבודתי מהנה ומספקת, ילדיי התבגרו ושחררו את תלותם היום־יומית בי ובבעלי אורי. החיים היו יפים, והאופק נראה בהיר.
בגיל 49 עשיתי את הממוגרפיה הראשונה בחיי בשל ההמלצה לכל אישה לבצע את ההליך עם הגעתה לגיל 50. הממצאים היו תקינים, אך לא ניתן לומר שהופתעתי, תמיד האמנתי ששום דבר רע לא איים עליי.
כשנכנסתי לעשור השישי לחיי ביצעתי ממוגרפיה שנייה שעברה גם היא בשלום, אולם המתנתי עד לגיל 54 כדי לבצע בדיקה נוספת. התמהמהתי עם קביעת התור, וחודש המודעות לסרטן השד חלף אך לא מצאתי זמן נוח. רק כשגיליתי מקום קרוב לעבודה לביצוע הבדיקה, התרציתי, כי לא רציתי חלילה לבזבז זמן ולהפריע להתנהלותי השוטפת.
הימים היו ימי חורף 2023, כמה חודשים לאחר טבח 7 באוקטובר. ישראל מצאה את עצמה במלחמה בכמה חזיתות. העם הוכה בתדהמה וביגון, ומצב הרוח הלאומי היה בשפל, כך שהקשב לנושאים אישיים לא היה גבוה. ייתכן שמסיבה זו ביצעתי את הבדיקה כלאחר יד, כשברור לי, כרגיל, שהכול אצלי בסדר.
“אין גושים, בבית שחי שמאל, בלוטת לימפה מוגדלת עם ביטול של הסינוס השומני, דרוש ייעוץ כירורג וביופסיה”, בישרו תוצאות הבדיקה שיועדו לרופא המטפל. על הטופס הופיע גם קוד: BIRADS־4B. אומנם בדיעבד התברר שמשמעותו היא חשד בינוני לסרטן בשיעור של עשרה עד חמישים אחוזים, אולם בשלב זה התמקדתי בממצא שבישר כי אין גושים. לכן גם חשתי תרעומת קלה בשל הפנייתי לביופסיה. הרי אין לי כלום. עם כל המחלות שיש לנו במשפחה, היסטוריה של סרטן שד אין לנו. אם כבר, הסיפור הרווח אצלנו הוא מחלות לב. בניסיון לחזק את תחושתי החיובית מיששתי את בית השחי השמאלי, ולשמחתי לא הרגשתי דבר.
“להערכתי, אין לך כלום,” אמר לי בסקפטיות כירורג השד, שהצליח לקבל אותי חודש לאחר קבלת התוצאות, “אך אכין לך הפניה לביופסיה, כפי שביקשו.”
איני יודעת אם אבחנתו הייתה רשלנית או שהוא לא רצה שאכנס לפאניקה, אך באותם רגעים הוא חיזק את תחושתי כי אין כל סיבה לדאגה. בחלוף חודש מצאתי את עצמי בחדר ההמתנה לביופסיה במחלקת בריאות השד בבית החולים אסותא באשדוד. הבטתי סביבי והבחנתי שרבות מהנשים בתור הגיעו עם בן זוגם או עם חברה. אולם אני הגעתי לבד, בבוקר בדרך לעבודה, כי הנחתי שמדובר בבדיקה שגרתית. למרות זאת, בעודי ממתינה למזכירה שתקרא בשמי, לראשונה החל לקנן בי חשש שיש סיכוי שמשהו אכן לא בסדר.
התהליך עצמו היה לא נעים. הרגשתי כמו מחט גדולה שנכנסת לי לגוף ואז תחושת צביטה ומשיכה. המקום נחבש ונאסר עליי לבצע כל פעילות ספורטיבית במשך יומיים.
“אני אהיה כנה איתך, הבלוטה לא נראית רגיל, היא גדולה והצורה שלה לא אחידה,” קבעה הרופאה במהלך הבדיקה, “אני מסמנת אותה עם כפיס מתכת, כדי שנדע למצוא אותה בעתיד אם יידרש.”
“מה? למה את מתכוונת?” שאלתי.
היא הביטה בי במבט אמפתי, מעט חומל, של מי שכבר ראתה מקרים רבים כמוני. “אבקש פענוח מהיר, כדי שנדע כמה שיותר מהר,” הוסיפה.
יצאתי מהביופסיה והתקשרתי לאורי. “נראה לי שאכלתי אותה,” בישרתי לו.
“מה? למה?” הוא היה מבולבל, תפסתי אותו באמצע העבודה.
סיפרתי לו על השיחה עם הרופאה על הביופסיה והוא הרצין. “טוב, נחכה ונראה, אבל את יודעת, הכול יכול לקרות, ויכול להיות שיתברר שזה שום דבר,” ניסה לעודד אותי.
“ברור, ברור,” סיימתי את השיחה ומיהרתי לעבודה. התור שנקבע לי לכירורגית היה לעוד שלושה שבועות. הבנתי שאם לא מתקשרים במהלך התקופה הזו להקדים את התור, אז הכול בסדר. הימים הבאים עברו עליי בציפייה מתוחה. שוב ושוב העברתי בראשי את דבריה של הרופאה, את הנימה המקצועית, הנעימה והכמעט מתנצלת שלה, מתנצלת על שהיא זו שמבשרת לי את ההשערה שלה. הייתי עסוקה מאוד, כרגיל, ושיתפתי מעט אנשים בחששותיי. התגובה של כולם הייתה זהה: לחכות ולראות. מדי פעם התגנבו להן מחשבות על “מה יהיה אם?” שאליהן הצטרפו גלים ראשונים של פחד מהצפוי לבוא. מיהרתי לגרש אותן מראשי, ואמרתי לעצמי, “אם יקרה – יקרה, אל תטרידי את עצמך ללא צורך”. כעת כבר הייתי במתח, חוששת מפני הבאות. אולם עדיין לא ויתרתי על האופטימיות, כי הרי למה שדווקא לי זה יקרה?
בחלוף שבוע צלצל הטלפון. “אני מזמינה אותך בדחיפות לתור אצל הרופאה, כירורגית שד במחלקה,” הודיעה לי המזכירה. אם לפני חודשיים בעת ביצוע הממוגרפיה הרגשתי בעיקר אדישות, הרי שעכשיו היה לי ברור שזהו, “הרולטה הרוסית” של הסרטן הגיעה אליי. הרגשתי פחד, התרגשות מפני הצפוי לי ובאופן מוזר גם הקלה של הפגת העמימות.
מבחינה פסיכולוגית־אישיותית אנשים נבדלים זה מזה במידה שבה הם מאמינים שדברים טובים או רעים יקרו להם. באופן גס אפשר לקרוא לזה “ציר האופטימיות־פסימיות”. במודל “חמשת הגורמים של האישיות” קוראים לכך גם גורם היציבות הרגשית או “נוירוטיסיזם”, הנע על ציר – בין הקצה החרד מאוד לזה החף מכל חשש באופן מוגזם. אנשים חרדים מאוד עשויים להיות אלו שנבדקים כל הזמן, או לעיתים להפך, נמנעים. ישנם אנשים שיימנעו מבדיקות כי הם בטוחים שברגע שייבדקו, הם ימצאו משהו שלילי, והם לא רוצים לדעת מזה. בקצה הנגדי של הציר ישנם אנשים שיימנעו מבדיקות פשוט כי זה נראה להם מיותר, כיוון שהם בטוחים שהם בריאים ושאין להם שום דבר.
שני הקצוות, כמובן, אינם רציונליים, אך כך אנו פועלים. הקצה החרדתי חשוף וחושש מכל מה שעלול להפר את האיזון העדין שבו הוא נמצא. חיים במצב זה הם חיים מלאי חששות ופחדים באופן קבוע. לצד זאת, אם החשש מלווה גם בצעדי מניעה כמו בדיקות, הרי שניתן לגלות בזמן מוקדם ליקויים ובעיות גופניות ולטפל בהם (אגב, מחקרים מראים שאנשים חרדתיים נוטים להיות חולים יותר במחלות המקושרות למתח וללחץ). מנגד, המכחישים חווים נאיביות ואדישות שעלולות להיות מסוכנות. הם אומנם נהנים בדרך כלל משלווה פסיכולוגית יחסית ומביטחון נפשי, אבל לעיתים מדובר בחוסר התמודדות עם בעיות בזמן, עד שלפעמים המציאות טופחת על פניהם, ולא פעם הם יגלו שזה מאוחר מדי. האמת נמצאת כמובן היכן שהוא בטווח – לקוות לטוב, אך לא להימנע מבדיקות מומלצות – וזו גם המלצתי לגבי האופן שבו יש לנהוג.
בכל הנוגע אליי אני יכולה לומר שמרבית חיי אני נוטה יותר לצד האופטימי והמאמין שיהיה טוב. האם התאכזבתי לאורך הדרך? בוודאי. אבל זה לא מנע ממני לנסות שוב להתמקד בחיובי ובמה שניתן לעשות כדי להתקדם הלאה. האם זה טוב? רע? כנראה גם וגם. אלמלא הייתי מכוונת כל כך לראות את הטוב, ייתכן שהייתי עושה שינויים רבים יותר בחיי במקומות שבהם היה נדרש שינוי. אולם היכולת למצוא את החיובי במצבים שונים הובילה להזדמנויות ולחוויות חיוביות וכן להתגברות על קשיים. מכל מקום, היום אני יכולה להביט על עצמי בחיבה ובחמלה ולהגיד, כן זו אני, ועכשיו בואי נראה מה אני עושה עם זה. בהקשר של הסרטן, ייתכן שזו הסיבה שביצעתי את הבדיקה, אבל מנגד “משכתי” קצת את קביעת התור לביופסיה מיום הממוגרפיה, בגלל שלא באמת האמנתי שזה אכן קרה לי, שחליתי.
למעשה, ברגע שהתקשרו ממחלקת בריאות השד להקדים את התור לקבלת התוצאות, זה כבר היה ברור לי. “אוקיי, נינה, זה קרה,” אמרתי לעצמי, “עכשיו צריך להתמודד עם זה, אבל לא נתחיל להיכנס לשום פחדים, עד שלא נשמע את הדבר לאשורו”. בין הטלפון לתור שנקבע עבר סוף שבוע מתוח. אורי ואני החלטנו לא להעלות ספקולציות והשערות נוספות עד אשר נדע את הדברים בוודאות, ויהיה לנו מקום לשאול שאלות ולהיערך. אני אדם מאוד מעשי. תמיד הייתי ממוקדת יותר בפרקטיקה והשתדלתי, גם אם לא תמיד הצלחתי, להתמקד ברגשות שיכולים לקדם אותי ולא לשקוע בפחדים שאין להם תועלת. לא בחרתי להתעלם מהם, אך בחרתי לא לשקוע בהם.
לשיחה עם הרופאה ביקשתי מאורי שיתלווה אליי. הוא הופתע מכך, מאחר שהוא היה רגיל שאני עושה הכול בעצמי. אבל במקרה הזה נוכחותו הייתה חשובה לי מכמה סיבות. ראשית, היה ברור לי שחיי הולכים להשתנות, ומאחר שמדובר בחיים שלי, אזי תהיה לכך השפעה על החיים של כל המשפחה שלנו. לא מדובר בעניין פרטי שלי, ולכן הייתי חייבת את אורי אישי כשותף לדרך. נוסף על כך תיארתי לעצמי שהרופאה תפרט את הקשיים הצפויים בדרך, ורציתי שבן זוגי ישמע על כך ישירות ממנה, כדי שיבין שאני הולכת לחוות קושי אובייקטיבי, כך שאם אקרוס מאפיסת כוחות, זה לא בגלל שאני מתפנקת. סיבה נוספת היא החשש שאולי אתבלבל או אהיה לא ממוקדת. הנחתי שאצטרך לשאול המון דברים, ולא רציתי לשכוח דבר. לכן סמכתי על אורי שיהיה שם כדי לגבות אותי ולהציף את כל השאלות הנדרשות. כמו כן, ואולי מעל הכול, לא רציתי להיות לבד. רציתי מישהו לצידי ורציתי את התמיכה של הפרטנר שלי. פשוט כך. אז הוא בא.
“ישנם ממצאים ממאירים, יש לך גידול בבלוטת הלימפה בשלב שבין 2 ל־3. לפי ממצאי הביופסיה מקור הגידול הוא בשד, ולכן זה סרטן שד שיש לו ביטוי גם בלימפה,” בישרה לנו כירורגית השד, שהייתה נחמדה מאוד, עדינה ובעלת חיוך כובש, ולכן זכתה ממני לשם ד”ר סאנשיין.
שנינו הבטנו בה ולא אמרנו דבר. חיכינו במתח להמשך.
“את המקור של סרטן השד טרם מצאו,” המשיכה ד”ר סאנשיין, “ולשם כך נצטרך לעשות MRI בשדיים. כמו כן תצטרכי לעבור PET-CT בכל הגוף כדי לראות שאין גידולים נוספים. מדובר בשילוב של שתי טכניקות דימות רפואי המשמשות להערכה רפואית מדויקת יותר. זה משפר את היכולת לאבחן מחלות ולהעריך את התפשטותן בגוף.”
“ומה לגבי הטיפול עצמו, איך מסלקים את הסרטן?” שאלתי.
“יש חדשות טובות וחדשות פחות טובות,” השיבה ד”ר סאנשיין, “החדשות הטובות הן שאנחנו יודעים מה זה, אנחנו יודעים איך לטפל בזה וקיים טיפול טוב, שבסופו אנו מצפים להיעלמות הגידול. החדשות הפחות טובות הן שזה הולך להיות טיפול אגרסיבי מאוד.”
כאן התחלתי באמת לחשוש. הרגשתי את ליבי מחסיר פעימה, אך לא הוצאתי מילה מפי.
“את צריכה להבין שבשנה הקרובה החיים שלך משתנים,” המשיכה הרופאה, הפעם בקול ענייני יותר, “עיקר הטיפול הוא בחודשים הקרובים, שבמהלכם תעברי סדרה של שישה טיפולים שישלבו בין תרופות כימותרפיות וביולוגיות במרווחים של שלושה שבועות. לאחר מכן יתבצע ניתוח, ואם הכול יהיה בסדר, אז בחצי השנה שלאחר מכן הטיפולים יהיו קלים יותר, יהיו הקרנות וטיפול תרופתי קל יותר, אבל את זה נדע במדויק יותר קרוב למועד, בהתאם לתוצאות התהליך שתעברי.”
וואו, רגע, מה? שנה שלמה? אולי יותר? אבל בעצם פעם בשלושה שבועות זה לא נשמע נורא, הרווח ממש גדול, התרוצצו המחשבות בראשי, אך עדיין לא הייתי מסוגלת לדבר.
“את צריכה להבין שלטיפולים יש תופעות לוואי לא פשוטות, שיכולות להשתנות מאדם לאדם,” המשיכה הרופאה לפרט את הצפוי לי, “בדרך כלל הן מופיעות יום־יומיים לאחר הטיפול ויכולות לכלול: בחילות, הקאות, עצירות, שלשולים, חולשה, עייפות, כאבים שונים ותופעות נוספות. במקרה שלך יהיה רווח של שלושה שבועות כי התרופות חזקות מאוד.”
“והשיער?” הייתה השאלה הראשונה שהצלחתי לחלץ מתוכי.
“השיער ינשור,” השיבה ד”ר סאנשיין בנימה חד־משמעית, “התופעות הקשות נמשכות כמה ימים, ואז זה מתחיל להתפוגג עד לטיפול הבא. בגלל שהטיפול שלך צפוי להיות אינטנסיבי מאוד, של ארבע תרופות, האפקט שלו יהיה חזק וזמן ההתאוששות ארוך.”
“אני יכולה לעבוד בזמן הזה? לנהל שגרה?” שאלתי. ידעתי עד כמה העבודה חשובה לי.
“זה משתנה בין אנשים. אני חושבת שאת צריכה להבין שהשגרה לא תהיה אותה שגרה,” הבהירה הרופאה, “לפעמים אנשים מקבלים החלטה לפני תחילת הטיפולים, שהם ימשיכו הכול כרגיל, אך מרגע שיוצאים לדרך, הם משנים את דעתם. עלייך להבין, יהיו ימים שתרגישי רע מאוד, וכשכבר תרגישי טוב יותר, לא בטוח שתרצי להקדיש את היום שבו את מרגישה טוב דווקא לעבודה. זה זמן שבו את צריכה להיות ממוקדת במה שעושה לך טוב, פיזית ונפשית. את תצטרכי לגייס את הכוחות שלך לטובת זה, לעבוד בזה, בלטפל בעצמך – מה שאני מבינה שהוא לא תמיד קל לנשים שרגילות להיות ממוקדות בעשייה בחוץ.” זה היה הרבה לעכל. האפשרות של חופשת מחלה לא עלתה בכלל בתסריטים שראיתי בימי ההמתנה…
“למה אנחנו צריכים לצפות בבית?” התערב אורי בפעם הראשונה בשיחה. עד כה ישב קשוב וממוקד ברופאה, הביט בה כמו באוראקל. החלפנו בינינו מבטים המומים לאורך השיחה, היה קשה לראות מה הוא מרגיש בפנים.
“ובכן, יהיו שינויים בהתנהלות הבית. יהיו ימים שנינה לא תוכל לתפקד כמו שהיא רגילה. היא תשכב במיטה, יכאב לה, לא יהיה לה כוח, היא תצטרך עזרה… את העזרה שלך. אני גם ממליצה לכם להסתייע בעזרה חיצונית,” פירטה ד”ר סאנשיין, ואורי הנהן בהסכמה.
“אז ככה זה יהיה שישה חודשים בערך, ואחרי זה רגיל?” שאלתי בניסיון להקל את רוע הגזרה.
“תראי, אם הכול ילך בסדר, ואין סיבה לחשוב שלא, אז סביר להניח שאחרי תקופת הטיפולים האינטנסיבית תהיה הקלה ואולי תוכלי לבחון חזרה לשגרה,” אמרה הרופאה, ולרגע אחד הצלחתי לנשום בהקלה, אלא שהיא מייד הוסיפה, “אבל…. יכול להיות שיהיו דחיות, צריך יהיה לראות איזה ניתוח תעברי, מה יהיה הטיפול ההמשכי, אם יהיו הקרנות וכן יש להביא בחשבון שיהיה המשך מעקב וטיפול.”
בקיצור, חשבתי לעצמי באכזבה, אל תמהרי להחליט כלום, כנראה לא תחזרי לשגרה אחרי חצי שנה.
ואז היא המשיכה לדבר על ייעוץ גנטי, ועל קשר עם האחות המתאמת, ועל קביעת תור במחלקה האונקולוגית לאחר ה־MRI, שם יתבצע הטיפול בעצם, ועל בדיקות נוספות… אולם אני כבר הייתי נוכחת־לא־נוכחת. הרגשתי צורך לעצום עיניים ולנשום לאט. ראיתי בדמיוני איך כל התוכניות שלי לשנה הקרובה מתמוססות להן, איך תוכנית העבודה שלי מתפוגגת, איך החופשה השנתית מתבטלת. שאלות רבות החלו לעלות ולהציף אותי: איך אורי והילדים יסתדרו כשאהיה מרותקת למיטה? איך אטפל בילדיי? עד כמה הכאבים יהיו חזקים ואיך אתמודד עימם – האם אוכל לשאת אותם או שהם יכניעו אותי? איך ארָאה בזמן הטיפולים? איך אגיב לנשירת השיער? איך ארגיש כשלא אעבוד ולא אהיה מועילה? איך יגיבו בעבודה? המחשבה העיקרית שהדהדה בראשי הייתה: אוף, אין לי כוח לזה עכשיו. זה לא מתאים לי, איזה מעצבן…
דמעות נקוו בעיניי. עצמתי אותן לרגע ולקחתי נשימה ארוכה. לפתע משום מקום הגיע גל גדול של פחד ושטף אותי.
באופן מוזר, וייתכן שהדבר קשור בביטחון שבו דיברה הרופאה על אפקטיביות הטיפול, לא הרגשתי פחד מהמוות. התחושה הזו לא הייתה מנת חלקי ולו פעם אחת מרגע שאובחנתי. באופן אינטואיטיבי בטחתי ברפואה המודרנית. אם הכירורגית אמרה שיודעים להתמודד עם זה, אז יודעים להתמודד עם זה, אמרתי לעצמי. הפחד שלי נבע מחוסר הוודאות, מהלא־נודע, מאובדן השליטה על חיי, על גופי, מהסבל שאני אמורה לחוות ושאיני מכירה, מהשינויים הצפויים בשגרת חיי, בגופי, בנראות שלי.
“נינה היא אחד האנשים החזקים ביותר שאני מכיר,” אמר אורי בסיום הפגישה, “אין לי ספק שהיא תעבור את זה בהצלחה, ואני כמובן אהיה לצידה ואלווה אותה לכל אורך דרך.”
אמירה מושלמת, הרהרתי ביני לבין עצמי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. לאחר מכן נפגשתי לשיחה עם אחות המחלקה שהסבירה לי על התור ל־MRI והבטיחה לי שהיא תלווה אותי כל הדרך. “אל תדאגי אני איתך, אנחנו הופכות להיות החברות הכי טובות ותרשמי את הטלפון האישי שלי,” אמרה לי בחיוך חמים ומרגיע.
אורי ואני יצאנו מבית החולים באיטיות. צעדנו זה לצד זה, כשאנו תומכים זה בזה, חצי מחובקים חצי נשענים זה על זה. כשהגענו לשער בית החולים, אורי חזר ואמר לי שהוא מאמין בי ושאני חזקה ושאני אעבור את זה. הנהנתי. הוא היה נראה המום כמוני ועם זאת מאוד פונקציונלי, גם כן כמוני… המשכנו ללכת לאט עד שנכנסנו איש־איש למכוניתו ונסענו לעבודה.
לא עלה על דעתי בכלל לקחת פסק זמן. היו לי דברים לעשות במשרד… וגם רציתי להיות עם אנשים, לא לבד. העבודה בשבילי היא גם מקור תמיכה, בעיקר הצוות שלי. כבר בדרך התקשרתי לשתי חברות טובות ו”בישרתי”. הן היו המומות ועצובות ומצאתי את עצמי מסבירה בענייניות את דבריה של ד”ר סאנשיין, כאילו אני זו המנחמת אותן. היה לי דחף להתקשר לאימי, אבל לא רציתי לספר לה בטלפון, לא ידעתי איך תגיב, אימי אמוציונלית מאוד ונוטה לחרדתיות מוגזמת. רציתי להיות לידה כשאספר, לשכך את הפחד. בדרך למשרד מצאו להן דמעות נוספות את הדרך לעיניי. במשרד קראתי לחדרי את הצוות הקרוב אליי וסיפרתי להם. ביקשתי בשלב הזה לא להפיץ הלאה בעבודה והסברתי שאצטרך לקחת את הזמן ולהגיד לאנשים שאבחר, בזמן שלי. בכינו יחד והם חיבקו אותי בחום. אמרו את כל המילים הנכונות, שהם אוהבים אותי, שאני “תותחית” ושאעבור את זה כמו גדולה, שהם לצידי במה שצריך… הדבר נתן לי את הכוח לסיים את יום העבודה ולהגיע הביתה, ושם צנחתי לשינה נטולת חלומות.
- ממוגרפיה אכן מצילת חיים. אין להזניח את ביצוע הבדיקה ואין לדחות אותה. חלפו פחות משנתיים מהממוגרפיה הקודמת שביצעתי עד לאבחנה. גילוי מוקדם קריטי להצלחה, ומגיל 50 ואילך יש לבצע את הבדיקה בקפידה לפחות אחת לשנתיים.
- מרגע שהתקבלה הפניה לטיפול המשך, יש לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. לזמן יש משמעות. זמן שווה בריאות.
- בדיקת הביופסיה: מדובר בבדיקה פשוטה שאינה כואבת במיוחד, ולמעשה אין בהכרח צורך במלווה. התמיכה היא נפשית יותר מאשר פיזית. עם זאת לא מדובר בהליך נעים, וכמה ימים לאחר הבדיקה אין לעשות פעילות גופנית. יש להביא זאת בחשבון בתכנון לוח הזמנים השבועי.
- השיחה עם כירורג השד היא הסמן לתחילת השלב החדש בחייך. על־פי רוב מתאמים את הפגישה מראש, אבל לעיתים יתקשרו מבית החולים כדי להקדימה. בשיחה זו תקבלי לראשונה את המידע אם אכן מדובר בסרטן. במקרה שאכן תקבלי תוצאות שליליות, זכרי שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה – יש מגוון טיפולים, ובהמשך תהיה גם פגישה עם אונקולוג, שתבהיר באופן מפורט יותר את מצב העניינים.
- חשוב להגיע לפגישה עם כירורג השד מוכנה נפשית לקבלת הודעה שיש לך סרטן. תחשבי איפה תרצי להיות אם תקבלי הודעה כזו, ועם מי. ייתכן שיידרש לך זמן להפנים, לחשוב, לעכל, לדבר על הדברים, לבכות.
- לא להגיע לבד לפגישה עם כירורג השד. רצוי להגיע עם אחר משמעותי, ועם מי שיהיה שותף להמשך, אבל לא הכרחי. נוכחותו של אדם נוסף בפגישה חשובה לצורך תמיכה רגשית אבל גם לצרכים פרקטיים של העלאת שאלות ובדיקת נושאים, שייתכן שיחמקו ממך בשל הסערה הרגשית או מסיבות אחרות.
- מומלץ לחשוב על שאלות ועל חששות לפני הפגישה עם הכירורג, אפשר גם לכתוב את הדברים. אין דבר כזה “שאלה לא מתאימה”, הכול לגיטימי, הציפי את כל מה שמטריד אותך.
- מומלץ לבדוק מול הכירורג את מסגרת הזמנים של הטיפולים. חשוב לדעת מתי צפויים להתחיל ומה משך הטיפולים. מסגרת הזמנים מאפשרת היערכות והכנה.
- כדאי לכתוב טלפונים של אנשי קשר מהמחלקה הרפואית למקרה שיצוצו שאלות נוספות.
- בכי הוא אנושי. הבשורה כי חלית בסרטן אינה משמחת. חשוב להיות מחוברת לרגשות העולים בך ולתת מקום לכולם, לכל קשת התחושות. עוד יהיה מספיק זמן לעבד את המידע ולחשוב. אם מה שצף בך במהלך הפגישה עם הכירורגית גורם לך לרצות לבכות – אז תני לבכי לצאת.
אין עדיין תגובות