פרולוג

אפריל 2017. ריאל מדריד וברצלונה מתייצבות לעוד מפגש ביניהן בסדרת ה’אל קלאסיקו’. קהל של מעל 81,000 צופים גודש את יציעי הברנבאו של ריאל מדריד, ועוד 600 מיליון מרותקים אליו באמצעות טלוויזיות, מכשירי רדיו ומסכי מחשבים ב־185 מדינות, בכל אזור זמן שעל פני כדור הארץ.

במרכזה של ההתרחשות עומדים שני שחקנים: כריסטיאנו רונאלדו וליונל מסי, שתי האטרקציות הגדולות של הקרב הגדול בעולם בין שני מועדוני הכדורגל, לובשים את מדי מועדוניהם ועליהם ראשי התיבות של שמם ומספריהם. עד כדי כך גדול העניין ב־CR7 וב־LM10 לפני הפרק ה־234 של היריבות האגדית ביותר בכדורגל, שתשומת הלב של ארבעים מצלמות ועוד שתיים שמצלמות בהילוך איטי, ממוקדת אך ורק בהם.

המאבק המתמשך בין שני השחקנים המוכשרים האלה, מתנהל כמובן על רקע אחת היריבויות הטעונות ביותר מבחינה פוליטית בספורט: קסטיליה נגד קטלוניה, פרנקו לעומת לוחמי החופש, גלקטיקוס שנרכשים ביוקר מול כוכבים תוצרת בית. שישה מחזורים לפני סיום העונה, מוצאת עצמה ברצלונה בפיגור של שלוש נקודות אחרי מוליכת הטבלה, ריאל מדריד שחסר לה משחק. ניצחון של ברצלונה יביא לשוויון נקודות עם ריאל, הפסד שלה יפתח פער של שש נקודות מריאל, שעדיין חסר לה משחק. מה שיכול להעלות את הפער ל־9 נקודות ולסגור את העונה.

כריסטיאנו רונאלדו עולה למגרש אחרון מבין שחקני ריאל, מקפץ כמו מקל פוגו, רברבן ומלא מעצמו. ליונל מסי, לעומתו, יוצא עם ראש מורכן, כתפיו שחוחות, חסר הבעה. פניו עוטות זקן, הוא מתבונן בנעשה במבט חטוף, סוקר את הקהל מבעד לעין פגועה. עבורו, המשחק מתחיל לאחר שבוע של ספקולציות שטענו שהוא מסיים את העונה מוכה ושחוק; ההפסד של ברצלונה ליובנטוס בחצי גמר ליגת האלופות, רק שלושה ימים קודם, הוכיח כי שחקניה מרוקנים וכי הקבוצה זקוקה בדחיפות להתחדשות.

המשחק נפתח. תוך שתי דקות רונאלדו דורש בתיאטרליות כדור עונשין מ־11 מטרים, לאחר שמגן ברצלונה, סמואל אומטיטי, מחלץ ממנו כדור ברחבה. עשר דקות לאחר מכן, הוא מנסה לעקוץ את שוער ברצלונה, מארק־אנדרה טר שטגן.

עכשיו מסי. הוא מעביר את הכדור בין רגליו של קאסמירו, טס קדימה, לפני שהברזילאי מתאושש ומוריד את הארגנטינאי לקרקע. רונאלדו ומסי, כל אחד מהם מנסה להיות הראשון שקובע עובדות. רונאלדו מנסה שוב, הפעם בעוצמה רבה יותר, בתוך הרחבה, שוער ברצלונה עוצר את הבעיטה. הקצב מתגבר, מסי סופג מרפק ממרסלו, פניו נשטפות בדם, הפציעה נראית חמורה מכפי שהיא באמת. כך זה נמשך כשמשני צדי המגרש ההמון מלווה את המתרחש בשאגות. באמצע המחצית הראשונה לוחץ גארת’ בייל על ג’רארד פיקה, בלמה של ברצלונה, ומחלץ ממנו בעיטת קרן. סרחיו ראמוס מתמתח להגבהה העמוקה של מרסלו ונועץ את הכדור בקורה, קאסמירו משתלט על הכדור החוזר ומגלגל אותו מעבר לקו. שער דחוק אבל שער.

מסי עדיין משחק עם תחבושת ספוגת דם, ופתאום נראה כי זה מעורר אותו. הוא מקבל כדור נוח מאיוון ראקיטיץ’ ומאיץ לתוך הרחבה — הכדור נשלט באופן מושלם, הגוף הקטן שלו כמעט ומשפשף את הדשא כשהוא משנה כיוון ומוצא את הרשת בבעיטה מדויקת ברגל שמאל. חמש דקות לפני המחצית הוא כמעט כובש שוב — הוא מתנפל על כדור תועה ושולח קטנה שמחמיצה במעט את קו הרוחב של השער. ממש לפני המחצית הוא עוד משגר כדור שפוגש את הרשת מהצד הלא נכון שלה. ברור כי מסי בא היום כדי לשחק.

המחצית השנייה נמשכת באותו כיוון. נגיחה אדירה של קארים בנזמה נעצרת על ידי טר שטגן. שוער ריאל, קיילור נבאס, עוצר כדור של פאקו אלקאסר. הגיע הזמן שרונאלדו יחזור למרכז העניינים. בדקה ה־61 הוא מנסה בעיטה שעוברת מעל המשקוף. דקות לאחר מכן, מרקו אסנסיו משאיר אותו מול השער, אבל הוא מתקשה להתייצב ולא מגיע לכדור.

שני הכבדים עדיין מחליפים מהלומות, לא מוכנים לוותר על אינץ’, אבל אז, בדקה ה־73, הכדור מתגלגל לראקיטיץ’ ממש מחוץ לרחבה של מדריד. מול שישה מגינים, הקרואטי הבינלאומי מעביר את הכדור לרגלו השמאלית ויורה בעיטה מושלמת לפינת השער.

2-1 בארסה.

חמש דקות לאחר מכן, קפטן מדריד, סרחיו ראמוס, מקבל כרטיס אדום בפעם החמישית במשחקי הקלאסיקו, לאחר גלישה פרועה לעבר מסי. נראה כאילו המשחק גמור, אבל אז, בדקה ה־85, החלוץ הקולומביאני הנשכח של מדריד, חאמס רודריגס, מוצא את הרשת הגבוהה. 2-2. כשהמשחק נכנס לזמן פציעות, איכשהו ריאל מדריד נראית פייבוריטית לנצח.

מהלך מבריק מאפשר לסרג’י רוברטו מברצלונה קצת מרחב בקישור והוא מוצא את אנדרה גומז מצד שמאל. הפורטוגלי מחליק את הכדור לז’ורדי אלבה, שמוסר פנימה לתוך הרחבה, ושם בְּמסלול הכדור נמצא — מי אם לא ליונל מסי. בעיטה נמוכה שלו בלי לעצור את הכדור היא גם הבעיטה האחרונה של המשחק והשער ה־500 שלו במדי ברצלונה. אוהדי ריאל מדריד ההמומים נאלמו דום. מרוץ האליפות נפתח. כשהוא רץ לחגוג, מנופף באגרופיו, מסיר מסי את חולצתו, מחזיק אותה בזרועות מושטות אל הקהל, כאילו זהותו היתה מוטלת לרגע בספק.

מבין כל המראות ב’אל קלאסיקו’ הבלתי נשכח, למעטים תהיה עוצמה איקונוגרפית כמו המראה של מסי מחזיק את חולצת בארסה שלו מול הקהל של מדריד בברנבאו.

מצלמת ההילוך האיטי תופסת את רונאלדו מעווה את פניו, ומרים זרועותיו לשמים במבט של תסכול והתפכחות. בסופו של דבר, היו אלה כוח הרצון של מסי, חוסנו וקסמו ששרדו אפילו בשטח עוין בו הוא היה היעד העיקרי של האויב.

האוהדים בברנבאו מחמירים אפילו יותר מאלו שבקאמפ נואו בברצלונה. עבורם הזהות הפוליטית והתרבותית של המועדון חשובה פחות מניצחון במשחק כדורגל. הם דורשים מהכוכבים שלהם להיות הטובים ביותר — בדיוק כפי שהם דורשים מהמטאדורים בזירת קרבות הפרים הסמוכה — במיוחד במפגשים עם היריב ההיסטורי שלהם. הם נלהבים, מקוטבים, לוחמנים ואובססיבים, ועם זאת מסוגלים להעריך אויב מושבע כשזה מתבקש — כפי שהם יריעו לפר אמיץ בזירה. מסי היה איש המשחק באל־קלאסיקו של אפריל 2017, הגיבור הבלתי מעורער, והמדרידיסטים ידעו זאת.

גם מסי עצמו לא ידע להסביר מה גרם למפגן הנפת החולצה. הוא ידוע כאדם שלא מיטיב לבטא את רגשותיו. אחרי המשחק אמר כי עשה זאת כמחווה לכמה מאות אוהדי בארסה שישבו קפוצים בשורות העליונות, מתחת לתקרת האצטדיון. זה היה רגע של קתרזיס. אולי, אחרי הכול, עדיין יש לו את מה שצריך כדי לסחוב את הקבוצה שלו, להצדיק את האמון שיש לאוהדים האלה במי שלובש את החולצה של ברצלונה ומייצג אותם.

בסופו של דבר, שתי הקבוצות ניצחו את שאר המשחקים שלהן. ריאל מדריד זכתה באליפות בהפרש של שלוש נקודות בלבד. מסי ניצח בקרב, רונאלדו במלחמה. שבוע לאחר שהאליפות הובטחה, שכב רונאלדו על המגרש, מוצף בגלי שמחה, אחרי שריאל ניצחה את יובנטוס 1-4 וזכתה בצ’מפיונס. הוא הבקיע שני שערים, ה־41 וה־42 שלו בעונה. זה לא הספיק לו כדי לזכות בתואר ‘נעל הזהב’. בכבוד הזה זכה ליונל מסי.

ארבעה חודשים לאחר מכן, במהלך המשחק הראשון של ה’סופר קאפ’ הספרדי בקאמפ־נואו, העתיק רונאלדו את המחווה של מסי בברנבאו, או לפחות נתן לה פרשנות משלו. לאחר שהבקיע שער, פשט רונאלדו את חולצתו כדי לחשוף את הבטן המפוסלת שלו מול מעריצי בארסה. כאילו אמר, למסי יש הכול, אבל אין לו את זה.

מה שמפריד בין גאון לבין מי שהוא טוב, אפילו גדול, זו היכולת להתפתח עם הזמן; להתמיד וליצור מחדש, להיות להשראה, להישאר באופן ברור בדרגה מעל היתר.

כשהיה בן 17, כבר חיבר וולפגנג אמדאוס מוצרט מוזיקה נשגבת, כולל סימפוניות, סונטות, רביעיות מיתרים, מיסות, סרנדות וכמה אופרות קטנות. השנה שלפני מותו ב־1791, בגיל 35 בלבד, היתה תקופה של יצירתיות אינטנסיבית עבורו, כמו גם גילוי אישי מחודש. בתקופה זו חיבר כמה מעבודותיו המפורסמות ביותר, למשל ‘חליל הקסם’ והרקוויאם הבלתי גמור שלו.

יריבו של מוצרט, אנטוניו סאליירי, אמר עליו במחזה ‘אמדאוס’ של פיטר שאפר: ‘הנה שוב היה זה קולו של אלוהים’.1

אותה יכולת להתפתח נמצאת גם בגאונות ספורטיבית. מוחמד עלי היה רק בן 22, אז עדיין ‘קסיוס קליי’, כשהיה אלוף העולם במשקל כבד, אבל הקרבות הבלתי נשכחים ביותר שלו הגיעו רק בשנות ה־30 לחייו: ניצחון על ג’ורג’ פורמן בזאיר, שלושת הקרבות נגד ג’ו פרייז’ר, והניצחון על ליאון ספינקס, כשכבר היה בן 36, והפך לראשון שזכה בתואר במשקל כבד שלוש פעמים בשלוש תקופות שונות.

ביוני 2017 קיבל רפאל נדאל גביע מיוחד לציון ‘לה דסימה’: זכייה עשירית באליפות צרפת הפתוחה. במונחים של זכיות בתארים, נדאל הפך דומיננטי על מגרשי חמר כמו יוסיין בולט על מסלול האתלטיקה, טייגר וודס בגולף, מייקל ג’ורדן על מגרש הכדורסל או מייקל פלפס בבריכה.

ברמות הגבוהות ביותר של הכדורגל, כמו בכל ספורט עילית אחר, המודעות להיותנו בני תמותה, הקלות שבה שחקן יכול לעבור משיא לדעיכה, מנכס מוערך לפג תוקף, הן לעתים קרובות יותר מדי ברורות, ולפעמים נושאות תוצאות טרגיות.

בין הגדולים ביותר, אפשר לחשוב על ג’ורג’ בסט ודייגו מראדונה, שהקריירות שלהם התקצרו כשאיבדו את הרצון להמשיך להקריב ולהשקיע, כדי להתחדש ולהמשיך להיות רלוונטים. הבערה שכילתה אותם בסמוך לשיאם הפכה לחלק מהמיתוס שהם היו. התקופות הקצרות יחסית בהן הפגינו מצוינות אמיתית, לא משתוות ליותר מעשור שבו ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו לא רק ששברו שוב ושוב שיא אחר שיא, אלא גם עיצבו מחדש את התפיסה שלנו לגבי יכולותיו של כדורגלן עילית. ודרך כל זה, שניהם נתנו לאוהדי כדורגל ברחבי העולם בידור ושמחה שדבר לא השתווה להם. אפשר לטעון שקיבלנו את המצוינות שלהם כמובנת מאליה. אם כל אחד מהם היה קיים לבדו, הוא היה בלי ספק הכדורגלן הגדול של דורו.

במקום זאת, הוויכוח בין מיליוני מעריצים מי שחקן טוב יותר, או כפי שמתבקש — מי הגדול ביותר בכל הזמנים — ממשיך לגעוש ברקע.

אם מחפשים תקדימים היסטוריים ליריבויות שמגדירות תקופה בעולם הספורט, חושבים על ההתנגשות התרבותית הגדולה בין שני כוכבי כדורסל גדולים, לארי בירד ומג’יק ג’ונסון, ושתי הקבוצות הגדולות שלהם — בוסטון סלטיקס ולוס אנג’לס לייקרס. במהלך שנות ה־80 היריבות הזו הפכה את ה־NBA לבלוקבסטר העולמי.

ג’ונסון אמר אז כי עבורו, עונה בת 82 משחקים מורכבת משמונים משחקים רגילים, ושני משחקי לייקרס־סלטיקס. בירד, מצדו, הודה כי טבלת הסטטיסטיקה היומית של ג’ונסון היתה הדבר הראשון שהוא בדק בבוקר. מה שעשה את היריבות של ג’ונסון־בירד כל כך גדולה היתה לא רק המצוינות של השחקנים, אלא גם ההתנגשות של אישיויות ותרבויות; בין הזוהר ההוליוודי של מג’יק לצווארון הכחול של בוסטון ושל אינדיאנה בה לארי נולד וגדל. רבים באמריקה אף העמיסו על גבם של שני השחקנים את המשא הבין־גזעי.

בדיוק כפי שעשה הכדורסל בשנות ה־80, הכדורגל של המאה ה־21 הפיק שני מגה־סטארים מובהקים, המשחקים עבור שתי קבוצות גדולות, שהזהויות הנפרדות שלהן מסומנות על ידי ההיסטוריה והפוליטיקה, בהתנגשות תרבותית המשתרעת לאורך זמן.

זו לא יריבות ספורט במובן הקלאסי של שני אנשים המתחרים זה מול זה, אבל הם נפגשו על פני זמן ומרחב כדמויות המרכזיות על הבמה העולמית של הכדורגל, נושאים את משקל המועדונים והמדינות שלהם, ודוחפים איש את יריבו לגבהים נישאים יותר ויותר. ההייפ המוביל למשחקים בהם שיחקו, רק לעתים רחוקות הסתיים באכזבה. כמה מה’קלאסיקוס’ הזכורים ביותר בהם נטלו חלק, הפכו לדו־קרב הירואי, כשכל יתר המשתתפים משמשים תפאורה.

עבור כמה אוהדי כדורגל, השאלה מי יותר טוב גולשת לסוגיה מוסרית כמעט של מהו בכלל כדורגל ואיך צריך לשחק אותו. כוח מול ערמומיות, יוהרה מוחצנת מול צניעות מורכנת ראש, אקרובטיות ואתלטיות נרכשת מול כישרון מולד. בלתי נמנע שהשניים יתעבו זה את זה.

העובדה שבפומבי הם תמיד ניסו להראות כבוד הדדי, ואף פעם לא הודו ביריבות שביניהם לא משנה, הספקולציות אודות המתח ביניהם הלכו ורווחו ככל שהיריבות הלכה ונמשכה. כוכב העבר ההולנדי האגדי, רוד חוליט, כינה את מערכת היחסים שלהם ‘מוזרה’, כאשר ראה אותם יחד בטקס ‘כדור הזהב’ 2013, אך שנה קודם הם ‘התחבקו כמו ילדים’, לדברי פרננדו טורס. כאשר עיתונאי הכדורגל הספרדי הבכיר גיים באלאגה, כתב ביוגרפיה על מסי, בה טען כי רונאלדו מכנה את הארגנטינאי ‘motherfucker‘, הגיב רונאלדו בפוסט בפייסבוק בו כתב, ‘יש לי כבוד רב לכל הקולגות שלי ומסי כמובן ביניהם’. העמדה של רונאלדו היא כי אין טעם להשוות ביניהם, ‘מסי ואני שונים כמו פרארי ופורש’.

ועם זאת, כל אחד מהם ממשיך לחיות לאורו ובצלו של האחר. הם מוגדרים אויבים זה לזה, גם בהקשר של קבוצותיהם וגם בנבחרותיהם, דבר שמזין את אחד הסיפורים הדרמטיים והרווחיים ביותר בספורט המודרני.

הרקע התרבותי והחברתי של רונאלדו ומסי, כמו גם הקריירה שלהם, לא יכולים להיות שונים יותר, אבל כל אחד מהם מתמודד עם אתגרים מלידה. ההבדלים והמחסומים בדרך הם שמעשירים והופכים את הביוגרפיות שלהם לכל כך מרתקות כשמעמידים אותן זו לצד זו, ולכאלה שמספקות תובנה ייחודית לעולם הכדורגל המודרני.

האירוניה היא שלמרות שהם תמיד שמרו על מרחק אישי זה מזה, אין מי שיכול להבין את הלחצים והדרישות שמוטלות על האחר יותר מרעהו.

ביוגרפיה כפולה זו עוקבת אחרי שני מסלולים נפרדים ומנוגדים, המושפעים מהנסיבות האישיות השונות ומהתרבויות הלאומיות, מילדות שבירה ומטרידה ועד האתגר של משחק במועדונים הטובים ביותר בעולם, בזירות הגועשות של הברנבאו והקאמפ נואו, כשעל הכף מונחים התארים הקבוצתיים והאישיים הגדולים ביותר שיש למשחק להציע.

הנרטיב מדגיש עד כמה הספורט, ובעיקר הכדורגל, השתנה בעידן המודרני. הוא מתעד את הפיכתם של שני ילדי פלא לכוכבים בעלי שכר גבוה המונחים בידי רואי חשבון, סוכנים ועורכי דין, שמשחקים לא רק בפני קהל אצטדיונים, אלא גם, ובעיקר, בפני המון העוקב אחר המאבק האפי שהשניים מנהלים גם באמצעות טלוויזיה לוויינית, מעל שלטי חוצות, במדיה החברתית ובאינטרנט, וזאת בשאיפה נואשת להשיג ראיות לעליונות של כל אחד מהם על האחר.

אני, למשל, לא מעריץ גדול של סטטיסטיקות — הן מצמצמות את המשחק ואת השחקנים למשהו כמו משחק וידיאו, חסר חיים, דם ונפש. הסטטיסטיקה מתעלמת מהלא צפוי — היסוד הבסיסי של הכדורגל, שנוצר על ידי בעלי הכישרונות המיוחדים. למרות שהם עושים את זה בדרכים שונות מאוד, לשניהם יש את היכולת להשאיר שחקנים מאחור כשהם מוכים, מרוקנים ומנוטרלים. עדיין לא ראיתי סטטיסיטיקה שמצליחה לכמת את היכולת הזו ולתת לה את המשקל הראוי.

עם זאת, מכיוון שסטטיסטיקות הפכו לחלק משמעותי בפסק הדין של אוהדים רבים בעידן הדיגיטלי, אציין אותן לאורך הספר. כמו כל דבר אחר, הן שימושיות לכמת את המצוינות הבלתי פוסקת המאפיינת את רוב זמנם של רונאלדו ומסי על מגרש הכדורגל.

אחת הסיבות לכך ששאלת ה’מי מהשניים טוב יותר’ עדיין לא נענתה, והיא חסרת תועלת, היא שאף אחד מהם לא איבד את יכולתו להפתיע אותנו. בכל פעם שחושבים שאולי סוף־סוף נמצאה תשובה, כי אחד מהשניים העניק את אותו רגע מבריק שמספק הוכחה ניצחת כי הוא באמת הטוב ביותר בעולם, בא השני ומגיב ברגע פנומנלי באותה מידה. השקפה לגמרי לא משוחדת צריכה לקבוע כי כל עוד רונאלדו ומסי יכולים לשחק כדורגל ברמה הגבוהה, צריך להישען לאחור ופשוט ליהנות. מאוחר יותר, כשיצאו לגמלאות, נוכל לחשוב על ימי התהילה ועל משך שלטונם חסר התקדים.

זה משום שכל אחד מהם הפגין יכולת יוצאת דופן בפיתוח היצירתיות שלו ותרומתו לקבוצה, כמו היתה זו יריבות שלהם עם עצמם באותה מידה שהיתה מול האחר. היכולת שלהם להשתפר ללא הרף הותירה מאחור את התובעים האחרים, הצעירים יותר, לכס המלוכה.

הספר הזה נכתב כששניהם מתחילים את הדעיכה הפיזית האיטית שהיא גורלם של כל ספורטאי העילית. הוא עוקב אחר חייהם המנוגדים והפיכתם לכוכבים ללא תחרות באחד מענפי הספורט הגדולים והעתיקים ביותר של ימינו. העליות והמורדות, האור והצל — הסיפור האנושי מאוד של שני סמלים מודרניים.