החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קריסה ולקחה

מאת:
הוצאה: | 1993 | 491 עמ'
קטגוריות: ארץ ישראל, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ספר זה דן בקריסת תורת הביטחון של ישראל לאחר כישלונו של צה"ל להכריע את הצבא המצרי ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים, 8 באוקטובר 1973. לאחר מלחמת ששת הימים קבעה תורת הביטחון של ישראל שצה"ל ישאף להשמיד את הצבאות הערביים בכל מלחמה שייזמו מדינות ערב בעתיד. בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר 1973, לאחר ששמע על ממדי תבוסת צה"ל במהלך ההכרעה הכושל שלו בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, קבע שר הביטחון, משה דיין, כי מטרת המלחמה של ישראל היא לא למגר את האויב, אלא להשיג הפסקת אש בתמורה לשטחים. באותו רגע היסטורי התחיל "תהליך אוסלו" שהבשיל אחרי עשרים שנה, ב-1993. אסטרטגיית אי-ההכרעה הופעלה גם במלחמת לבנון השנייה ב-2006 וגם במבצע "צוק איתן" ב-2014

במהדורה הראשונה של ספר זה, שהופיעה בדצמבר 1993 חזה המחבר את קריסת הסכם אוסלו ותהליך השלום עם הפלסטינים. במהדורה השנייה, המורחבת, שהופיעה בינואר 1999, הוא חזה את תבוסת צה"ל במלחמת דרום לבנון ואת בריחתו משם. במהדורה השלישית, המורחבת, שהופיעה בספטמבר 1999, הוא תיאר וניתח את כשלון "ועדת אגרנט" כדגם לאנטי-אינטלקטואליזם הביטחוני של ישראל. במהדורה הרביעית, המורחבת ב-2003, הוא תאר המחבר את התפתחות טרור המתאבדים המוסלמי כתוצאה מבריחת ארצות הברית וישראל מלבנון. ספר דיגיטלי זה מופיע ב-2015 והוא רלבנטי ומסביר את תפקודו הלקוי של צה"ל, כמו במהדורה הראשונה שלו לפני עשרים ושתיים שנים.

אורי מילשטיין הוא בעל תואר Ph. D., במדע המדינה. הוא שירת במשך חמש עשרה שנים במילואים כהיסטוריון של הצנחנים ושש שנים כחוקר בכיר במחלקת היסטוריה של חיל האוויר. הוא לימד היסטוריה צבאית בבית הספר לפיקוד ומטה – פו"ם – של צה"ל. והרצה על מלחמות ישראל באוניברסיטת בר-אילן . הוא פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים. בין ספריו, ארבע כרכים בעברית ובאנגלית על מלחמת העצמאות, ארבע כרכים על ההיסטוריה של הצנחנים ספר תיאורטי: תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות ספר על עלילת הדם בדיר יאסין וספר על דרכו הצבאית של יצחק רבין.

"אורי מילשטיין: נכס אסטרטגי לישראל", פרופ' לואי רנה ברס, ג'ואיש פרס מג'זין,28 בדצמבר 2001

"ד"ר אורי מילשטיין מרצה וחוקר מבריק לתולדות מלחמות ישראל. בדבר אחד אפשר למצוא אחדות-דעים ביחס למילשטיין: הסטודנטים שלו גומרים עליו את ההלל. מילשטיין מעורר ומגרה את החשיבה אצל תלמידיו. כשרונו הרטורי, היכולת שלו לנתח דברים ולהסביר את המציאות היא מדהימה", נסים דואק, "ידיעות אחרונות", מאי 1994

"חוקר מבריק". גד נחשון "הדואר", ניו-יורק, אוקטובר 1994

"אם על ישראל ללמוד מעברה על-מנת לשלוט בעתידה, עליה להשתמש בכלים שפיתח אורי מילשטיין בנוקשות, ביושר ובהגינות", מיכאל וידלנסקי, "ג'רוזלם פוסט" מאי 1997

"ידיד שלחם במלחמת יום הכיפורים כקצין במוצב 'בודפסט' שעל גדות תעלת סואץ אמר לי: 'בספריו של אורי מילשטיין קראתי לראשונה את כל האמת על מה שהתרחש שם, בלי ניסיונות טיוח", מרדכי קרפל, "לכתחילה למנהיגות יהודית", תמוז תשנ"ז

מקט: 4-38-1051

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שער מבוא למהדורה רביעית: מן הבריחות מלבנון לפיגועי התאבדות

המהדורה הראשונה של ספר זה הופיעה כשלושה חודשים אחרי תחילתו של תהליך אוסלו וחזתה את קריסתו. טענתי אז שלמערכת הביטחון של ישראל אין יכולת לגבות מטרות לאומיות ומהלכים מדיניים, לפיכך מתנגדי התהליך בצד הפלסטיני יכשילו אותו. וזה מה שקרה.

המהדורה השנייה, המורחבת, הופיעה בינואר 1999 ובה טענתי כי צה״ל הובס על ידי חיזבאללה בדרום לבנון. לאחר שנה וחצי הבינו זאת קברניטיה של ישראל והורו לצה״ל להסתלק משם.[*]

ב-24 במאי 2000 ברח צה״ל מלבנון כל עוד נפשו בו. כארבעה חודשים לאחר מכן פרצה אינתיפאדת אל-אקצה, שסימן ההיכר הבולט שלה הם פיגועי התאבדות. ניתוח-עומק של ההתרחשויות מלמד שיש קשר בין מלחמות ישראל בלבנון ובריחת ארצות הברית וישראל משם, לבין פיגועי ההתאבדות ב-11 בספטמבר 2001 בוושינגטון ובניו יורק וב-18 במאי 2003 בירושלים. המדובר במלחמה בין שתי ציוויליזציות.

לאחר מלחמת ששת הימים ניגש יאסר ערפאת להקים ישות טרור אוטונומית בירדן, בסיועה ובהכוונתה של ברית המועצות ובעלות בריתה ובכסף שזרם בעיקר מסעודיה ומאמירויות הנפט במפרץ הפרסי. שליטי ברית המועצות העריכו כי ישות טרור פלסטינית שתזכה לאהדה בקרב גופי שמאל מן המערב, בייחוד מן האקדמיה, מן התקשורת ומן הבוהמה, תהיה בית גידול לטרור הבינלאומי ותסייע להם למוטט את הציוויליזציה המערבית. תפקידי מפתח במהלך הזה הטילה ברית המועצות על בולגריה ועל מזרח גרמניה. לאינטלקטואלים המערביים הועידה ברית המועצות תפקיד של גיס חמישי ובוגדים. מן הבסיס בירדן ביצעו המחבלים הפלסטינים פיגועים נגד יעדים ישראליים ומערביים, בישראל ומחוצה לה. הם חטפו מטוסים, ביצעו פיגועי מיקוח, רצחו ללא אבחנה וחיבלו ברכוש. בוושינגטון, בניו-יורק, בלונדון, בפאריס ובתל אביב זכו הטרוריסטים להבנה ופעמים אף לאהדה.

במחצית 1970 איימו ארגוני המחבלים על שלמותה של ממלכת ירדן ועמדו להשתלט עליה. המלך חוסיין החליט לסלקם מממלכתו ופתח במלחמה נגדם. היתה זאת מלחמת אין ברירה מצד ירדן, אך היתה זאת גם המלחמה הסדירה, היזומה, הראשונה במאה העשרים למיגור ישות טרוריסטית.

מפקדות המחבלים סולקו מירדן בספטמבר, ״השחור״, 1970. ערפאת וחבריו פנו להקים מדינת טרור בלבנון שזכתה לכינוי הישראלי ״פתח-לנד״. כבר לפני-כן, כאמור, הזרועות הלוחמות של הפלסטינים נהנו משיתוף הפעולה עם הזרועות לריגול וללוחמה פסיכולוגית-חתרנית של הגוש הסובייטי, גם של ברה״מ גופה וגם של ״גרורותיה״, בעיקר בולגריה ומזרח גרמניה, אשר פיתחו מערכות ריגול מקבילות ועצמאיות. יצירת ״מדינת הטרור״ פתחה אפיקים חדשים לפני ״האינטרנציונל החתרני״ ושידרגה את ערפאת בתוכו. בדרום לבנון הוקמו בסיסים למתקפה על ישראל ולאימון מחבלים פלסטינים ובני לאומים אחרים, ערבים ולא ערבים. המפקדות התמקמו בבירות. מלבנון יצאו מפגעים לכל רחבי העולם ויד ממשלת לבנון קצרה מלהושיע. מלחמת לבנון החלה ועמה המעורבות הישראלית שם, לרבות הקמת חיץ בעזרתו של מפקד אחת המיליציות הנוצריות, מייג׳ור סעד חדד. ברם בפרספקטיבה האסטרטגית, הרעיון של ה״חיץ״ היה חסר סיכוי מראש בהיותו אמצעי להגנה פסיבית מול אויב דינאמי שניצל את ההתנשאות הישראלית, וביצע ״איגוף פוליטי״ דרך מנטאליות ״הלחי השנייה״ של המערב והסתננות חתרנית כאחת.

מעטים בישראל ובעולם הבינו אז את הפן האסטרטגי של סוג הלחימה החדש ואת הסכנה שנשקפה למערב ממדינת טרור פלסטינית זו. אחד היחידים היה נביא הלוחמה בטרור, סגן אלוף שלמה באום ז״ל, שטען כי אם המערב לא יתעשת ולא יצא למלחמת השמד נגד הטרור הפלסטיני-מוסלמי, תאבד הציוויליזציה המערבית.[1] הוא הקים עמותה להגנה על המערב ושכנע גם אותי להצטרף אליה. רוב המומחים האקדמיים והצבאיים של ישראל ראו בבאום פרנואיד מטורף, יטרחו להציג אותו כימני קיצוני שאין להתייחס אליו ברצינות. אך הוא דבק בעמדתו שהפלסטינים מפתחים תרבות טרור שתסכן את שרידותו של המערב. את מבקריו פטר כמשרתים ביודעין ושלא ביודעין את ברית המועצות.

שלמה באום היה סגנו של אריק שרון ביחידה 101, והשניים שמרו על קשרי-שיח רצופים. כשמונה שרון ב-1981 לשר הביטחון בממשלת בגין השנייה, הוא גמר אומר ליישם תוכנית מגרה לחיסול הפתח-לנד. בכך הוא הקדים את נשיא ארה״ב, ג׳ורג׳ בוש הבן, בעשרים שנה. (אולי זה מקור ההערכה הרבה של בוש לשרון). מה שעשה בוש למדינות ״ציר הרשע״ – אפגניסטן ב-2002 ועיראק ב-2003 – התכוון שרון לעשות לפתח-לנד ב-1982 במבצע ״אורנים״ שהתגלגל למבצע ״שלום הגליל״ ולמלחמת לבנון. אלא שב-1982 לא הבשילו התנאים למיגור מדינת טרור: ארה״ב לא עברה עדיין את טראומת ה- 11 בספטמבר ואילו ישראל היתה נתונה לשליטה התרבותית של האליטות המרכסיסטיות והניאו-מרכסיסטיות. היה צפוי שהן תעשינה מאמץ עליון כדי להציל את בן-חסותו של האינטרנציונאל החתרני. אין דבר סמלי יותר מהמפגש של ערפאת ו״פעילי השלום״ הישראלים בבירות הנצורה. ערפאת המובס בלוחמה הקונוונציונלית ואף ב״גרילה הקונוונציונלית״ פנה לנשק של חתרנות ותוך עשור שנים זכה בניצחון דרמטי: בהסכמי אוסלו. בעשור הבא ישראל הקריבה 1070 חללים (עד כתיבת שורות אלה ב-18 במאי 2003) על מזבח אינרציה התרבותית שלה ובצדק קרא להם שמעון פרס ״קרבנות השלום״.

ברם ההגמוניה התרבותית בלבד לא היתה מסוגלת לחולל את התהליך הזה. החתרנות והטרור מזינים ומחזקים זה את זה, וגם החולשה הצבאית והמנטלית מזינים ומחלישים זה את זה. גם המרכיב השני ״‬התפתח״ בתוך מלחמת לבנון ובעקבותיה. ברית המועצות לחמה בראשיתה במערב מלחמה אידיאולוגית ונכשלה. יאסר ערפאת שילב בלוחמה האידיאולוגית נגד ישראל לוחמת טרור. זה החידוש הגדול של ערפאת וזה סוד הצלחתו. את החידוש הזה הוא הנחיל לתנועה האסלאמיסטית העולמית שחוד החנית שלה הוא ארגון אל-קאידה.

ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 עם צבא שלא התאים ללחימה בטרור. השמאל הישראלי קפץ על ההזדמנות לקעקע את מנחם בגין ואת יורשו הוודאי, אריק שרון, כרוצחי חפים מפשע, כדי לחזור לשלטון ולחולל את הסכם אוסלו. בתולדות ישראל נפתח עידן יוסי ביילין.

ספטמבר 1982 היה ״ספטמבר השחור״ של ישראל בלבנון: ב-4 בספטמבר שבו מחבלים, ללא קרב, שמונה חיילי נח״ל ששהו בתצפית מבצעית סמוך לכביש בירות-דמשק. השבויים הוחזרו לישראל בשתי קבוצות, במהלך שלוש שנים, תמורת אלפי מחבלים. לאחר עשרה ימים נרצח נשיא לבנון, בשיר ג׳ומייל, שעליו ביססה ממשלת ישראל את תקוותיה ליחסי שלום עם לבנון. אחרי יומיים החלו מאורעות סברא ושתילה שנוצלו על ידי השמאל הישראלי להפגנת ענק ב-25 בספטמבר בכיכר מלכי ישראל. הפגנה זאת הולידה את ועדת כהן, שפריה היה סילוקו של שרון ממשרד הביטחון ודלגיטימציה לשרון כמנהיג פוליטי בישראל. לא היה מהלך ששימח יותר את שמאלני ישראל מ״חיסולו״ הפוליטי של שרון.

בלבנון, אמנם חיסל צה״ל את הפתח-לנד אך לא את תרבות הטרור המוסלמית-בולשביקית. החל תהליך בריחה מארץ הארזים, לקול מצהלות יפי הנפש של ישראל – בכנסת, באקדמיה ובתקשורת – שזכו לתמיכה תקשורתית וכספית משמאלני המערב. מי שלא היה אז ״יפה נפש״ נחשב לרוצח. היתה זאת חוויה בלתי מרנינה לקרוא את הכתובת על הקיר ולהיות מוקע. אני עברתי את החוויה הזאת. המהדורה הראשונה של ספר זה היא עדות לכך.

פיגוע ההתאבדות הראשון נגד יעד מערבי בוצע בידי ארגון החיזבאללה שאך הוקם. ב-18 באפריל 1983 פוצץ הארגון מכונית תופת טעונה ב-400 ק״ג חומר נפץ ונהוגה בידי מחבל מתאבד, סמוך לבניין השגרירות האמריקאית בבירות. כתוצאה מהפיצוץ קרס בנין בן שבע קומות, נהרגו 63 אנשים ונפצעו 120. החל עידן חדש בתולדות המלחמות: ארגון טרור קיקיוני הנחית מהלומה מוחצת על מעצמת על. ב-23 באוקטובר התפוצצה משאית מרצדס עמוסה בחומרי נפץ ונהוגה בידי מתאבד, בסמוך למבנה של מטה כוחות המארינס האמריקאים בשדה התעופה של בירות. חיילי המארינס שרתו בכוח שלום רב-לאומי שבו היו שותפות גם איטליה וצרפת. נהרגו 241 אנשי מאריס ונפצעו 80. זאת היתה המכה החמורה ביותר שנחתה על יחידת העילית האמריקאית, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה. היא היתה חריפה יותר מן המכות בקוריאה ובוייטנאם. האמריקאים ברחו מלבנון ואיתם כמובן הצרפתים והאיטלקים.

בריחת האמריקאים מלבנון בשנות השמונים הניעה את אוסמה בן לאדן וחבריו להאמין כי נמצא הנשק האולטימטיבי נגד המערב. הם התחילו לפתח אסטרטגיית טרור לחיסול העוצמה האמריקאית, אסטרטגיה המבוססת על מספר גדל והולך של מתאבדים מוסלמיים בעולם כולו. כל פיגוע התאבדות אמור להביא מתנדבים רבים נוספים. נביא לוחמת ההתאבדות היה מנהיג אירן, אייטולה חומייני. הוא ראה את המלחמה במערב במונחים ציוויליזציוניים. השיעים באיראן, כמו גרוריהם בלבנון, האמינו כי מצאו אמצעי לחימה העשויים לחסל את המערב. הם צדקו. במלחמת העולם השנייה התפתחו במערב פולחן התאבדות והערצה כלפי לוחמי הקמיקאזה היפנים. הטיס היפני המתאבד היה בעיניהם גיבור. הם פרשו את גבורתו כנאמנות לאידיאולוגיה. היה בכך שילוב של אימה והערצה. ומכאן קצרה הדרך להרהר שמא ההתאבדות מצביעה על אידיאולוגיה יפנית עדיפה על-פני האידיאולוגיה המערבית. התפתחות דומה התרחשה במערב וגם בישראל כשהופיעו המתאבדים השיעים בלבנון וגררו אחריהם את העולם המוסלמי כולו .

פיגוע ההתאבדות הראשון של החיזבאללה נגד ישראל התחולל בצור ב-4 בנובמבר 1983: מכונית תופת נהוגה בידי מתאבד התפוצצה ליד מפקדת צה״ל בצור. נהרגו 9 אנשי כוחות הביטחון ו-31 נפצעו, וכן נהרגו 31 תושבים מקומיים. פיגוע זה ופיגועים נוספים הניעו גם ארגוני טרור חילוניים לבנוניים לבצע פיגועי התאבדות. צה״ל הגיב בבריחה חפוזה ובהתכנסות ברצועת הביטחון. הלקח של ארגוני הטרור היה שלישראל של עידן פוסט-לבנון אין אופציה של הכרעה צבאית במלחמת אנטי-טרור ושהיא נקלעה לסינדרום של בריחה ממטרותיה הלאומיות, המדיניות והצבאיות. מסקנה: יש להמשיך להכות בה גם בדרום לבנון וגם ביש״ע. התחילה מלחמת דרום לבנון וקצת לאחריה, האינתיפאדה הראשונה.

מאז תום מלחמת ששת הימים מבוססת אסטרטגיית-העל הערבית על תוכנית שלבים לחיסולה של ישראל. אנשי עילית-ביילין בישראל אימצו את תוכנית השלבים הערבית, אך הפכו אותה על הראש. הם טענו כי אם ישיגו הערבים את השלב הבא יתחיל תהליך שלום. לשם כך הם היו זקוקים ללגיטימציה ביטחונית, אותה הם מצאו בדמותו של הרמטכ״ל ואיש הצבא הכושל – יצחק רבין. בשלב ראשון נכשל רבין כראש ממשלה וכשר ביטחון במיגור האינתיפאדה הראשונה ובמיגור מתקפת החיזבאללה בדרום לבנון. כישלונותיו אלה הכשירוהו לשרת את תוכניתם של יוסי ביילין וחבריו.

ב-16 באפריל 1993 ביצע החמאס את פיגוע ההתאבדות הראשון: מכונית תופת התפוצצה בין שני אוטובוסים אשר חנו סמוך לפונדק מחולה. 7 חיילים ועובד פלסטיני של הפונדק נהרגו. גם את האירוע הזה יש למנות בתהליכי קריסתו של רבין. התוצאה: בריחה מחלקים ביש״ע והקמתה של רשות פלסטינית בהסכם אוסלו.

בבירת נורווגיה נכנעה ישראל. כך התפרש הדבר, לפחות, בעולם הערבי. רוב הישראלים, לעומת זאת, נטו לקבל את פירושו של ביילין בקולו של רבין, שהמדובר בפיוס היסטורי עם ערפאת וארגונו. סימלה את הפיוס לחיצת הידיים בין יצחק רבין ליאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן, לאחר החתימה המתוקשרת על ההסכם. גם מעניקי פרס נובל קיבלו את פירוש ביילין והעניקו לשניים (בתוספת שמעון פרס) את הפרס היוקרתי. אחרי החתימה בוצעו עוד כמה פיגועי התאבדות על ידי החמאס. רבין, פרס וביילין הרגיעו: ערפאת ירסן את החמאס.

במהלך השנים קנה ארגון החיזבאללה יכולות של ארגון גרילה. במלחמה איתו, בשנות התשעים, התברר שלצה״ל אין תשובה, לא רק ללוחמת טרור, אלא גם ללוחמת גרילה. שרי ביטחון, זה אחר זה, ורמטכ״לים, זה אחר זה, כשלו במאמציהם להפוך את הקערה על פיה. יותר מכולם נכשלו שרי הביטחון, יצחק רבין ואהוד ברק, והרמטכ״לים אהוד ברק ואמנון ליפקין שחק. כאשר הרמטכ״ל הכושל, אהוד ברק, רץ בבחירות 1999 בראש מפלגת העבודה, הוא הבטיח לישראלים יציאה מלבנון תוך שנה. בעקבות הבטחתו זאת הוא זכה בניצחון מוחץ, שהרי חלק מן האופי הלאומי של הישראלים בעידן ביילין הוא בריחה מפני האויב. ואכן, רבים ראו ועדיין רואים את ה-24 במאי 2000 כהישג היסטורי של אהוד ברק וכמודל לבאים אחריו.

בריחת צה״ל מדרום לבנון הוכיחה לפלסטינים כי ניתן לדחוק את ישראל מעמדות שנחשבו לחיוניות בעיניה, ללא שום תמורה, שהרי לישראל אין תשובה לנשק ההתאבדות. לפי ראש מחלקת היסטוריה של צה״ל, אל״מ ד״ר שאול שי, ״ההנהגה הפלסטינית רואה בפיגועי ההתאבדות נשק ואמצעי המעניק לפלסטינים יכולת הרתעה ואיזון אסטרטגי מול ישראל. תופעת המתאבדים אינה בבחינת תופעה שולית בחברה הפלסטינית, אלא השתקפות של נורמה חברתית חדשה שזוכה לעידוד ותמיכה של הציבור הרחב. הדבר מוצא את ביטויו בגילויי השמחה אחרי כל פיגוע, בהלוויות ההמוניות של המתאבדים, בתמונותיהם המתנוססות בכל פינת רחוב, בתהילה שנקשרת להם באמצעי התקשורת, ואף בסקרי דעת הקהל הפלסטיניים. בטרמינולוגיה הפלסטינית, גם הרשמית, אין מדובר על פעולות התאבדות אלא על פעולות של הקרבה עצמית״.[2]

ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק, נהג כפי שציפו הפלסטינים. בשיחות שניהל עם ערפאת, לקראת סוף כהונתו, הוא היה מוכן להעניק לפלסטינים מדינה על הרוב המוחלט של שטחי יש״ע, לרבות על ירושלים המזרחית. ערפאת העריך כי בריחת הישראלים היתה למנוסת בהלה ודרש מישראל להכיר גם בזכות השיבה וגם בשלטון בלעדי על הר הבית. לדרישות אלה לא העז ברק להיענות. ברק העריך כי למסירת כל יש״ע לפלסטינים, תמורת שלום, הוא ישיג רוב במשאל עם. לעומת זאת הוא יובס במשאל על זכות השיבה ועל השליטה על הר הבית.

ערפאת יצא למלחמה. החלה אינתיפאדת אל אקצה המכונה גם ״מלחמת אוסלו״ וחוד החנית שלה הם פיגועי התאבדות, לא רק של הארגונים האיסלמיסטיים, החמאס והג׳יאד, אלא גם של ארגונים ״חילוניים״, רובם כפופים ישירות לערפאת.

שיאה של מתקפת המתאבדים היה בחודש מארס 2002. באותו חודש רצחו הפלסטינים בפעולות טרור 139 ישראלים. זה מספר גדול גם בקנה מידה אמריקאי או רוסי. בקנה מידה ישראלי זהו מספר בלתי נסבל, שהיווה איום אסטרטגי על יכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולתפקד. להלן אירועי מארס 2002:

בתחילת מארס 2002, בשעות הבוקר, הרג צלף פלסטיני במשך 25 דקות שבעה חיילים בשירות פעיל ושלושה אזרחים, ופצע חיילים ואזרחים נוספים, במחסום עין-עריק בין היישובים עפרה ושילה מצפון לרמאללה. ההתקפה במחסום, היתה השלישית בסדרה של שלושה פיגועים בתוך שבועות אחדים באזור רמאללה. בשלוש התקריות במחסומים נהרגו 17 חיילים ואזרחים ישראלים. איש מהתוקפים לא נפגע.

כשהתחיל האירוע במחסום עין-עריק היו שם 12 לוחמים. בין ההרוגים היה מפקד פלוגה בדרגת סרן ומפקד מחלקה בדרגת סגן. היו בהם מאנשי המחסום ומאנשי התגבורת. לוחמי צה״ל לא הצליחו לזהות את מקורות הירי. אחרי שסיים את משימתו, הסתלק הצלף מן המקום בלא פגע. את האירוע הזה לא ניתן לייחס למגבלות שהדרג המדיני מטיל על הדרג הצבאי. ועדת חקירה פנימית של צה״ל קבעה שהאירוע התרחש בגלל מיקום לקוי של המחסום. גם מיקום מחסומים שייך לאיכותו של צבא, אך בפרשה הזאת היו עוד הרבה ליקויים אופייניים לצה״ל של שנת 2002. זאת נקודת השפל של צה״ל בכל הזמנים, והיא היוותה עידוד לפלסטינים להמשיך בפיגועים.

באותו חודש השתלטו כוחות צה״ל על מחנות פליטים ביהודה ובשומרון, בין היתר כתוצאה מן האירוע הנ״ל. משימתם היתה לחסל את תשתית הטרור: לתפוס טרוריסטים מבוקשים, אמצעי לחימה ובתי מלאכה ליצורם. תוך כדי פעילותו של צה״ל במחנות הפליטים המשיכו טרוריסטים פלסטינים לבצע פיגועים, עד כי דיווח סודי בצה״ל קבע כי הפעילות במחנות הפליטים לא רק שלא פגעה בפעילות הטרור, אלא אף הגבירה אותה.

ב-20 במארס 2002 בבוקר, בעת ששהו בישראל סגן נשיא ארצות הברית, ריצ׳ארד צ׳ייני, ושליחו של נשיא ארה״ב, הגנרל בדימוס דייק זיני, פוצץ מתאבד פלסטיני אוטובוס ישראלי שנסע בוואדי ערה, הרג 7 נוסעים ופצע 29. באותו יום אמר שר הביטחון של ישראל ומנהיג מפלגת העבודה, תת-אלוף בדימוס בנימין בן אליעזר, בשידור בטלוויזיה, כי מטרתו היא להשיג הפסקת אש וכי הוא מקווה שערפאת יסכים לכך. ובאותן יום אמר ראש אמ״ן, האלוף אהרון זאבי, לחברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, בהערכת מודיעין שנתית, כי יאסר ערפאת, שצה״ל לא אפשר לו לצאת מרמאללה, מתכוון להמשיך את פעולות הטרור נגד ישראל עד שישיג את כל מטרותיו, לרבות ״זכות השיבה״, שמשמעותה חיסולה של מדינת ישראל.

הפלסטינים לא שעו לתחינותיו של שר הביטחון הישראלי וללחציהם של נציגי הממשל האמריקאי, ולמחרת פוצץ מחבל פלסטיני את עצמו במרכז ירושלים. התוצאה: 3 ישראלים הרוגים ו-100 פצועים.

בערב פסח, 27 במארס, פוצץ מחבל פלסטיני את עצמו בחדר האוכל של מלון פארק בנתניה שבו התכנסו האורחים לליל הסדר. הוא חדר לבית המלון, למרות ההתראות החמות, על אף כוננות שיא של המשטרה, ולמרות שבפתח המלון היה שומר חמוש. בפיגוע נהרגו 22 אנשים ונפצעו 140.

למחרת חדר מחבל לבית משפחת גביש ביישוב אלון מורה, ליד שכם, והרג ארבעה בני משפחה. אחד ההרוגים שרת בשעתו ב״סיירת שקד״, הרוג אחר, בנו, היה קצין ב״סיירת מטכ״ל״.

ממשלת ישראל הגיבה בגיוס מילואים, והורתה לצה״ל לחסל הפעם את תשתית הטרור. החל מבצע ״חומת מגן״ הנמשך בשמות שונים כבר למעלה משנה. בשלב זה, בעת כתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים שלוש שנים אחרי הבריחה מלבנון ולמעלה משנתיים וחצי אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצה. העובדה שהפלסטינים מחזיקים מעמד תקופה כה ארוכה במלחמה הזאת היא אות להצלחתם שהביטוי הבולט שלה היא ״מפת הדרכים״ שנשיא ארה״ב ג׳ורג׳ בוש כופה על ישראל.

תהליך נסיגתה של ישראל לא ייבלם עד שהיא לא תחולל מהפכה אינטלקטואלית במערכת הביטחון שלה ותעבור מתרבות ביטחון מיתולוגית לתרבות ביטחון ביקורתית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קריסה ולקחה”