החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קוצץ החוטים

מאת:
הוצאה: | יולי 2024 | 336 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

"זה לא משנה אם הוא היה שטן או מלאך, אני ארדוף אחרי הרוצח שלו

כי זה התפקיד שלי."

כאשר רב פקד שולי ברזני מוזנק למפעל קטן בחדרה הוא מגלה בחזיתו את גופתו של עד המדינה שלו, שי סימן טוב, רואה חשבון נכלולי ואיש מפתח בפרשת פשע מאורגן מסועפת, אותה הוא חוקר.

הנחת העבודה של שולי והצוות שלו ביאחב"ל היא שמדובר בחיסול של העולם התחתון, אבל הם נאלצים לבחון אותה מחדש לאור הסודות והשקרים הרבים המסתתרים במפעל הקטן, ששי סימן טוב היה אחד מבעליו. הרצח, שנראה פשוט לכאורה, הופך לתעלומה מסובכת ורצופת דרמה ומפנים, שבמרכזם דמותו המורכבת של שי סימן טוב או כפי ששולי נהג לכנותו, "העכברוש הקרימינלי".

לשי לא חסרו שונאים: אשתו היפהפייה וחובבת ההימורים שחשקה בכספו; עובדים ממורמרים שהתעמר בהם; עובדות שהטריד מינית; שותפים מבוגרים שהוליך שולל; אנשים שסחט; פושעים המחפשים נקמה – נראה שאף אחד לא הצטער על לכתו לעולם שכולו טוב, אך מי מכל אלו לקח את היוזמה לידיו וקצץ את חוט חייו, ומדוע?

קוצץ החוטים הוא הספר השלישי בעלילותיו של רב פקד שולי ברזני, הרווק הנצחי והרגיש, המכור לעבודתו ביאחב"ל ונתון בחיפוש מתמיד אחר תשובות. אולי הפעם שולי ימצא אותן במקום מפתיע…

בספרה השלישי, מיכל לוי-שלו ממשיכה להעמיק את דמותו רבת הפנים של שולי ולשרטט בכישרון וברגישות עלילה קולחת, קצבית ומפתיעה. משעשעת, אך כזו שאינה מהססת להציב שאלות נוקבות על טבע האדם ומורכבותו.

מיכל לוי-שלו נולדה בתל אביב וגדלה בשכונת מעוז אביב ועבדה שנים כמעצבת. קוצץ החוטים הוא ספרה השלישי. קדמו לו ידי הכובסת והגורם הבלתי סביר, המגוללים אף הם את עלילותיו של חוקר היאחב"ל שולי ברזני וראו אור בהוצאת כנרת, זמורה, דביר.

 

מקט: 15101955
"זה לא משנה אם הוא היה שטן או מלאך, אני ארדוף אחרי הרוצח שלו כי זה התפקיד שלי." כאשר רב […]

יום חמישי, 7 במרץ

פרק 1:
איש הצללים

מלון טרופיקנה, רחוב גאולה 11 תל אביב, 6:05

הוא התעורר. עיניו העצומות למחצה סיירו בחדר זר. קירות אפורים. וילון כהה כיסה חלון צדדי קטן. מצדו הימני ישנה בחורה צעירה על בטנה, מצדו השמאלי ישנה בחורה זהה למראה. התאומות. הוא התרומם מעט. אחת עם תחתוני מיקי מאוס ורודים, השנייה בתחתוני דונלד דאק צהובים. הוא גרר את עצמו במהירות לקצה המיטה. תחושת גועל מלוּוה בחילה מילאה אותו. שתי בחורות. לא אחת. ללא שם, ללא פנים. הוא ישב בקצה המיטה ושפשף את פניו. אפס דפוק. כמה נמוך אתה עוד מסוגל לרדת. הוא ‘דוש’ משודרג. מתעלה על ההגדרות, מניאק מבזה נשים עד הסוף. הן רק גוף, רק סיפוק רגעי ללא תוספות.

מאז שיְעֵלָה, חברתו האחרונה, מאסה בתל אביב ועזבה לפרדס חנה לגור עם הרוחניקים מחבקי העצים, הוא השתבלל ונסגר. לא עוד מערכות זוגיות. מספיק. תש כוחו. זה היה הקשר הארוך ביותר שהיה לו. שנה נהדרת. אוקיי, כמעט נהדרת. מדי פעם עלו וצפו זיכרונות מההיא, המתקתקת הנכלולית שהרסה כמה חלקות טובות שהיו בחייו. גם יעלה לא נרפאה מהקשר ההרסני שניהלה עם בעלה לשעבר, ממנו חטף אגרוף בפנים והסתובב שבוע עם פנס בעין. כן… גם אותה רדפו זיכרונות מהמשבר. הייתה לה תזכורת תמידית ברחובות תל אביב מפרצופי החברים שהתרחקו. היא רצתה לעזוב, להתחיל מחדש. הוא אפילו לא ניסה למנוע את העזיבה. פשוט השלים איתה. כמו תמיד.

בהתחלה עוד שמר על הקשר נסע כל סוף שבוע לפרדס חנה, עד שנשבר. בפעם האחרונה שביקר שם, בילה ערב שישי עם החברים החדשים של יעלה. סטלנים, אנרכיסטים עם חוש צדק מעוות. הוא לא מצא שפה משותפת עם אף אחד. בשבת בבוקר חזר לתל אביב ומאז לא נסע יותר. גם לא הוזמן יותר.

חברים התחילו לשדך לו נשים. הוא השתדל, ניסה, ישב איתן בבתי קפה, אבל ברגע שנשאל שאלה תמימה כמו, ‘מה אתה עושה בחיים חוץ מאופנועים ומשטרה?’ הוא היה מאבד את החשק ומפסיק לדבר, חוסם כל גישה אליו. בסוף הן הפכו לפרצופים מתחלפים עם אותן שאלות והוא הפך מריר וסרקסטי, עד שלא זיהה את עצמו. בפעם האחרונה של ‘בית הקפה עם הפרצוף המתחלף’, הוא ביקש סליחה, הוא צריך להתפנות… ויצא מהדלת האחורית של המטבח. כשישב על אופנועו וצפה מהצד השני של הרחוב בבחורה שהפנתה ראשה לצדדים בניסיון למצוא את הגבר שרק לפני רגע ישב מולה, ירד מהאופנוע, חצה את הכביש וכשהוא עדיין חבוש בקסדה, אמר לה, ‘אין טעם, זה לא ילך בינינו.’ אחר כך ביקש מהחברים לא לנסות לשדך לו נשים. ‘אני רק אפגע בהן,’ חזר ואמר.

עם הזמן סיגל לעצמו ‘תחביב’ חדש — פַּרְפָּרוּת לילית. פרפרים ופרפריות שמחפשים את האש. טוב, זה כמובן כיבוס מילים, ניסוח רומנטי לדבר הזה, ‘זיון ללילה’. יש מאגר בלתי נדלה בטינדר, ויש גם את אפי־מסיבות שזורק מדי פעם מספרי טלפון של ‘פרפריות’, כך הוא מכנה אותן. הן רוצות את אותו הדבר, ריגוש רגעי בלי המשך, אז… למה לא בעצם? הוא משוטט כמעט מדי לילה וצד את הפרפרית הבאה. הוא זהיר, כך שאף אחד עוד לא יודע. לא תמיד הוא מביא את הציד הביתה, אבל זה רק עניין של זמן. מישהו יראה, מישהו ידבר, אתה מכור. מכור לסקס, לריגוש, לכיבוש… שבוע הצליח להתאפק. פקד על עצמו להפסיק, עד אתמול. אחרי ישיבת תיקי רצח בלתי מפוענחים עם ראש אח’מ, ראש יאחב’ל וראשי צוותים מהמודיעין והחקירות, הוא הרגיש את הלחץ. היה חייב לפרוק את המתח.

הוא קם וחיפש את התחתונים. אחרי שיטוט סומא בחדר ראה את תחתוניו מציצים מתחת למיקי מאוס הוורוד. הוא משך אותם והמיקי מאוס התעוררה. הביטה בו בעיניים מזוגגות, חצי עצומות. ‘אל תשכח להשאיר את החלק שלך בחדר.’ הוא הוציא מהג’ינס את הארנק. תעודת השוטר הציצה מאחד התאים. הוא הוציא אותה ובחן ארוכות את הצעיר שחייך אליו. רב־פקד שולי ברזני, משטרת ישראל. רב־פקד דפוק. כמה שאתה דפוק. שורף את הכול. את הקידום, את העתיד… איזה עתיד. כל מערכת יחסים נכשלת. הוא שלף שני שטרות של מאתיים שקלים והניח על השולחן. היא שוב התרוממה. ‘היה שווה את הכסף,’ הצביעה על ישבנו, ‘יש לך תחת מדליק.’ הבחילה רק התגברה. רגע לפני שסגר אחריו את הדלת, נעצר מבטו על פרצופיהם המחייכים של מיקי מאוס ודונלד דאק שהיו מתוחים על ישבנן של התאומות. כמו מגחכים לרגעי השפל שלו.

הוא כמעט שטעה בדרך. במקום לפנות בבוגרשוב כדי להגיע לדירה השכורה בחובבי ציון, המשיך ישר בירקון לדירתו ברחוב שפינוזה. מייד תיקן וחתך עם האופנוע חזרה לבוגרשוב. עדיין צריך להתרגל לכתובת החדשה. הבית בשפינוזה עובר ‘פינוי בינוי’ והוא גר זמנית בחובבי ציון.

רק חודש וחצי עבר מאז שהוא ושמוליק, שכנו וחברו הטוב ומשפחתו, עברו לגור בחובבי ציון. נגה, אשתו של שמוליק שחיפשה גם עבורו דירה להשכרה, מצאה שתי דירות לאחר חודשים של מצוד קדחתני בניסיון למצוא דירות נורמליות בתל אביב, כשהיא נעזרת בפייסבוק ובגדוד חברות עם תואר במציאת דירות. לבסוף נמצאה מציאה נדירה ברחוב חובבי ציון. הם נשארו שכנים גם למשך תקופת הבנייה, אפילו שילמו חודש שכירות לפני שעברו, כדי לא לאבד את המציאה. שתי דירות, אחת מעל השנייה, שהיו שייכות לזוג מוזיקאים שעזבו לווינה. הדירה העליונה הייתה מגוריהם של בני הזוג, ובתחתונה, הגבר התאמן על ויולה והאישה אימנה את קולה בשירת אופרה. שולי קיבל את הדירה התחתונה. הדירות היו מחוברות זו לזו בגרם מדרגות לולייני שבסופו הייתה דלת, כך ששולי ומשפחתו של שמוליק נהנו מפרטיות מוחלטת. אפילו שונרא היה מרוצה. בדלתות הכניסה לשתי הדירות היה לחתול פתח שאפשר לו לצאת ולהיכנס, מזכרת משלושת החתולים שהיו לבני הזוג.

רחוב חובבי ציון 39 תל אביב, 6:44

הוא נכנס למקלחת. תחת הטוש והמים הזורמים הוא קרצף במרץ את גופו בליפה וסבון, הרגיש שהוא חייב להסיר את הזוהמה שדבקה בו, אחת ולתמיד. כשהתגלח והביט במראה, דיבר בקול אל הפנים שהשתקפו אליו. ‘נגמר, שולי, מהיום אתה מתנזר מנשים. אין יותר פרפריות בלילה.’

הנייד צלצל בחדר השינה. הוא רץ עירום והרים את הנייד. ראש המפלג, יוסי פלג. הוא ענה. ‘שולי, אתה יושב? הלך לנו עד. שי סימן טוב נרצח.’ הוא צנח בכבדות על המיטה, ‘לא מאמין… איפה?!’

‘מצאו את הגופה שלו שוכבת בפתח המפעל בחדרה, זוהה על ידי עובד שהגיע לעבודה. עצרנו את פעילות משטרת חדרה במקום, התיק עובר אלינו. אתה ראש הצח’מ1 והצוות של רוני מצורף אליך.’

‘בשום פנים לא רוני. אין מצב שאני עובד איתו, הוא מסוגל להרוס כל דבר. אני רוצה את הצוות של דרור.’

הייתה שתיקה ממושכת על הקו. ‘אוקיי, דרור, אני אצטרך לבדוק אם זה מתאפשר. לעזאזל, שולי, למה אתם לא מסתדרים…’ שמע מלמול לא ברור.

‘למה אנחנו לא מסתדרים?!’ התפרץ בכעס, ‘שאני אזכיר לך את כל ההיסטוריה?! אכל לו את הלב הקידום המהיר שלי לרפ’ק אחרי תיק הרצח של השופטת, מאז הוא פתח נגדי במלחמה. ומה עם שווימר? איך הוא הדליף עליו?!’

‘אתה טועה, שולי, אבל זה לא הזמן לדבר על זה.’ הוא שמע אנחה כבדה ברקע. ‘בוא נמשיך. החקירה חסויה, יש צו איסור פרסום גורף.’

‘בטח… עד הערב כולם יֵדעו מי נרצח.’

‘בלי ציניות, שולי. האחים שפר לא יודעים על שי סימן טוב. עד עכשיו השם שלו לא עלה בהאזנות אפילו פעם אחת.’

‘טוב שאמרת ‘עד עכשיו’, בטוח הייתה הדלפה.’

‘שולי! תפסיק להרגיז! מספיק הלך לנו עד.’

‘זה רציני, יוסי. הלך העד הזה, נשארנו רק עם אחד, העד הכי חשוב.’

”החייל’ מוגן היטב. לא יגיעו אליו.’

‘אל תהיה כל כך בטוח, אף אחד לא מוגן במאה אחוז. אם הייתה הדלפה, ואתה יודע למי אני מתכוון, לפה הגדול שלא סותם אף פעם.’

‘שולי! תשאיר את המסקנות כרגע בצד ותתרכז. סע לשם עכשיו, לאזור התעשייה חדרה צפון, מפעל ‘חוט השני’. המז’פ מהמטה הארצי בדרך, היה להם אירוע בסביבה ויגיעו למקום עוד לפניך. גם מהמכון לרפואה משפטית יגיע מישהו לבדוק את הגופה. אני אשלח את הצוות למקום, רחל תישאר ביחידה לרכז את החומר. עוד דבר חשוב, האקדח כל הזמן עליך, לאן שאתה הולך. האיומים של שפר… מתי יצאת למטווח?’

‘לפני שבועיים. לא היית יוצא חי אם היית עומד מולי.’ הוא קם במהירות מהמיטה ופתח את ארון הבגדים. ‘רק שתדע, יוסי, הפנקס לא בידינו. רק ביום ראשון סימן טוב היה אמור להגיע ליחידה עם הפנקס.’ רגעים ספורים הקו השתתק עד שיוסי אמר בקול מודאג, ‘הייתי בטוח שאתמול הוא מסר לך.’

‘מה אתמול?! הייתי רץ לספר לך אם זה היה קורה! אתמול הוא הסכים לבוא ולמסור את הפנקס אחרי שהצלחתי להוריד אותו מהדרישות המופרכות שלו.’ תוך כדי דיבור, כשהנייד לחוץ בין כתפו ללחיו, הוא ניסה להשחיל את רגלו לתחתונים שהוציא מהארון וכמעט מעד.

‘הייתי בטוח שהפנקס בידינו,’ אמר הרמ’פ לאחר עוד שהות ממושכת.

‘איך, יוסי?! חיכינו לתשובה מהפרקליטות בקשר להפרת החוזה מצדו, הלכו לנו כמה ימים, רק אתמול דיברתי איתו, בבוקר!’ הוא שלף מהארון ג’ינס וחולצה.

‘ואי ואי… בוא נקווה שתמצא אותו.’

‘נקווה. לך תשים פתק בכותל, יוסי.’

אופנוע קאסטום נמוך בעל מכל דלק צר וצהוב וגוף מתכתי שחור היה צמוד לאופנוע שלו בחניית האופנועים. ‘אינעל רבאק הצרעה הזאת… תמיד מגיעה בדקה התשעים בדיוק כשאני ממהר… מה יש לרוכב הזה שהוא כל פעם נצמד אלי??’ הסתכל לצדדים בניסיון לאתר את הפושע. הוא ניסה להזיז את הצרעה ומייד התייאש. נעולה במנעול דיסק חזק. הוא התיישב על אופנועו, הוריד את הג’ק ודחף את האופנוע ברגליו לאחור. המרווח היה כל כך צר, הוא סטה מעט לצד וידית האופנוע שרטה את גוף הצרעה. ‘מגיע לו. פעם אחת שיאכל אותה ולא ייצמד אלי יותר.’

***

בדרך לחדֵרה הוא חשב על הנרצח, שי סימן טוב. רואה חשבון קטן ונכלולי עם ראש קרימינלי. איש צללים שעבד אצל ‘הבנקאי’ של ארגון הפשע שכונה בלהב ‘קוד שבור’. עֵד מדינה שבעמל רב נמצא, ועמד להעיד במשפטם של האחים שפר, ראשי הארגון. אלה יושבים במעצר כבר שמונה חודשים יחד עם עוד תשעה מ’החיילים’ שלהם. האחים שפר הכירו רק את ‘הבנקאי’ שלהם משה שווימר, רואה חשבון בעל משרד גדול לראיית חשבון. הם חשבו שהוא ‘הזמיר’, והמסכן שילם בחייו, הלך לעולמו מפיצוץ מטען חבלה שהוטמן תחת מכוניתו. אבל בפועל, הקרימינל הקטן שעבד שלוש שנים במשרדו, היה זה שניהל את כספי הארגון. ‘אשף הלבנות הכספים’, כך כונה שי סימן טוב על ידי הצוותים במפלג שעלו על מסלולי ההלבנה שיצר עבור האחים שפר. הוא הפך את ארגונם לתמנון רב־זרועות ובדרכים יצירתיות הלבין סכומי כסף דמיוניים שהגיעו מסחר בסמים, עסקאות נשק, סחיטת דמי חסות ועוד עסקים אפלים. הכסף השחור הוזרם לחברות קש בבעלות ‘קופים’, ויצא נקי וצח כשלג כשכל המיסים למדינה משולמים כחוק. איזה חוק... פשעים מולבנים בחסותו.

והיה עוד תחכום בראש הקרימינלי של רואה החשבון הקטן. הוא ניהל פנקס שבו פירט את מהלכי ההלבנה, ובנוסף אסף חומר מפליל על האחים כל השנים בהן עבד במשרדו של ‘הבנקאי’. מעין תעודת ביטוח ליום גשום אם יבוא. והוא בא, שולי הגיע לאיש הצללים החבוי שאף אחד לא שמע עליו במסגרת חקירת ארגון הפשע של האחים שפר, שעליה הופקדו הוא ואנשי צוותו, מלי, רחל, טניה וגורי, וכשהחקירה גדלה והסתעפה, כל צוותי המפלג צורפו אליה. רק הפנקס, שערכו לא יסולא בפז, הצליח להתיר את סבך החוטים שרקם הקרימינל הקטן כדי להלבין את כספי הארגון. סביר להניח שהם היו עובדים עד היום כדי לנסות ולהגיע לכל חברות הקש, לולא הפנקס הנכסף.

לא היה צורך בדרבון רב או שכנוע, שי סימן טוב היה מוכן כמעט מיידית להציע את מרכולתו השווה. הוא חתם על הסכם שאושר על ידי פרקליט המדינה והעביר ליאחב’ל את החומר המפליל על האחים תמורת ארבע מאות אלף שקלים. הוא לא רצה להיכנס לתוכנית להגנת עדים, ויתר על הגנה. ‘לא צריך שישמרו עלי,’ אמר לשולי כשחתם על הוויתור. ‘הם לא מכירים אותי, לא יודעים כמה אני יודע עליהם.’

הפנים שלו תמיד הזכירו לשולי פנים של עכברוש. אף צר ומחודד ולסת עליונה בולטת. עכברוש תחמן… לא רצה הגנה, היה בטוח שהוא מחוץ לסכנה…

חתיכת עכברוש מטומטם. חשבת שאתה יכול לתחמן את כולם.

יום ראשון, 3 במרץ, שלושה ימים לפני הרצח

משרדו של שולי, יאחב’ל, להב 433 לוד, 19:16

הוא כבר עמד לצאת מהמשרד כשהנייד צלצל. על הקו היה שי סימן טוב.

‘מה נשמע? הכול בסדר?’ שאל שולי.

‘ברוך השם יום יום, לא יכול להיות יותר טוב.’

הוא היה מופתע. שי סימן טוב לא חבר שלו, לא מתקשר כך סתם. אבל בצד בשני היה שקט. ‘מה קורה? למה אתה לא מדבר?’

דקות עברו והדממה נמשכה. ‘שמע, שולי,’ הקול בצד השני החל לדבר, ‘יש לי עוד פנקס על האחים.’

גל חום חלף בגופו והלהיט את פניו עד שאגלי זיעה כיסו את מצחו.

‘הוא לא במסגרת ההסכם, כי התחייבתי לתת לכם רק את הפעילות על השלוש שנים שעבדתי אצל ‘הבנקאי’.’

הוא היה מוכן באותו רגע להכניס בוקס הגון בפרצופו של העכברוש ולסדר שיפוץ קוסמטי ללסת העליונה הבולטת שלו.

‘אחרי שפתחתי את המשרד שלי,’ המשיך שי, ”הבנקאי’ המשיך לתת לי עבודה ועבדתי על פעילות הארגון כקבלן משנה עוד שנה וחצי עד שסגרתי את המשרד. פעילות רצינית, שולי. שטחי נדל״ן שנקנו על שם ‘קופים’, השתלטות על מכרזים, שוחד לראש העיר ולעסקנים פוליטיים, הכול בונבוניירות בנייר זהב על מגש. הייתם בסדר איתי, אז אני אהיה לארג’ איתכם. עבור הפנקס הנוסף אני רוצה רק מאה וחמישים אלף שקלים.’

הוא התיישב חזרה בכיסאו. דקות עברו כשמחשבות מתרוצצות בראשו. ‘אמרת שנתת לנו הכול!’ אמר לבסוף כשהוא מרים את קולו, ‘חתמת על הסכם וקיבלת כסף, הרבה כסף. מאה אלף יותר ממה שאנחנו נותנים בדרך כלל. אתה רוצה לפוצץ את ההסכם?! אתה נותן לנו את הפנקס הנוסף בלי שום תוספות כי גם הוא במסגרת ההסכם.’

‘חיימשלי, נתתי לכם את כל מה שהתחייבתי במסגרת ההסכם, הוא היה רק על השלוש שנים שעבדתי במשרד של שווימר. הפנקס הנוסף זה הסכם חדש, כשעבדתי כעצמאי במשרד שלי.’

הוא חרק שיניים וסינן קללות. ‘אמרת שלא עבדת איתם יותר, רק שלוש שנים, שיקרת לנו! אתה משַׂחק מסוכן, תיזהר, לא משחקים עם היאחב’ל.’ הוא עשה הפסקה ושאף אוויר. ‘אני מתפלא עליך, שי,’ המשיך בטון רגוע, ‘אתה בן אדם רציני עכשיו. מנכ’ל מפעל, שותף מכובד עם עשרים וחמישה אחוזים ממניות החברה, בשביל מה אתה צריך את המשחק הזה.’ הוא חיכה, לא היה מענה בצד השני. ‘אתה יודע מה, בוא, גם אני אהיה לארג’ איתך. אני נותן לך זמן עד יום רביעי בבוקר לעשות יוּ טֶרְן ולתת את הפנקס החדש שהוא במסגרת ההסכם שנחתם איתך. אחרת, הכול יתפוצץ לך בפנים.’ שוב חיכה ולא קיבל מענה. ‘ביום רביעי בבוקר אתה נותן לי תשובה, אבל רק את התשובה שאני רוצה לקבל.’

הוא רץ לחדרו של בנצי נווה ראש היאחב’ל. בנצי פתח את החוזה שנחתם עם שי ונאנח, ‘יכול להיות שהוא צודק, נברר את העניין עם הפרקליטות. מה אמרת לו?’

‘שיש לו זמן עד רביעי בבוקר לשכוח מהדרישה החדשה ולתת לנו את הפנקס הנוסף.’

יום חמישי, 7 במרץ

אזור התעשייה חדרה צפון, הסמטה הכחולה בניין 1, 8:45

הוא הגיע לאזור התעשייה ורכב לצד סרטי זירה אדומים שגידרו אזור שהשתרע מפתח המפעל הדרומי צפונה וכלל כמה מבני תעשייה. לאורך השטח המגודר הסתובבו אנשי מז’פ וחיטטו בפחי אשפה, וככל שהתקדם דרומה, ראה סימוני משולשים ממוספרים שמוקמו לצד ממצאים. הוא הגיע קרוב לפתח המפעל והחנה את האופנוע לצד קבוצת אנשים שהביטו המומים לעבר זירת הרצח.

‘רפ’ק ברזני?’ הוא הנהן לקצין שצעד לקראתו תוך כדי שכיסה את נעליו בכיסויי ניילון ועטה על ידיו כפפות חד־פעמיות. ‘סנ’צ שמעוני ממשטרת חדרה,’ הציג את עצמו, ‘הזירה שלך.’

הוא חייך לקצין, ‘אתה בטח לא מצטער שהחקירה עוברת אלינו.’

‘ממש לא,’ צחק הקצין, ‘פחות עבודה תמיד יותר טוב.’

‘אבל אם אתה פה, אני אשמח לעזרה עד שהאנשים שלי יגיעו.’

‘בשמחה. האנשים האלה הם עובדי המפעל,’ הצביע הקצין על קבוצת המתגודדים, ‘מה אתה רוצה לעשות איתם?’

‘תרכז אותם ותבקש שיגיעו למשטרת חדרה לגביית עדות, חלק מהצח’מ יגיע ישר לשם.’ הוא התקשר למלי, חילק את העבודה בין אנשי הצוות המורחב, וביקש שגורי ועוד שני אנשים יגיעו לזירה.

‘יש בחור בשם עידן שרוצה לדבר איתך,’ אמר הקצין. ‘הוא מגיע כל יום לעבודה בשש וחצי, הוא זה שזיהה את הגופה.’

הוא ניגש לקבוצת האנשים ולקח את עידן לצד.

‘אני איש הטכנולוגיה במפעל,’ סיפר עידן, ‘מתחזק את הציוד הטכני כמו מחשבים, מצלמות אבטחה, מדפסות, יש מצלמת אבטחה מעל דלת המפעל. אני בטוח שתוכל לראות את… כל מה שקרה.’

‘תישאר פה ותחכה עד שאקרא לך,’ אמר שולי. ‘אני ארצה לראות עוד מעט מה המצלמה קלטה.’

הוא חזר לקצין החקירות. ‘הגיעו גם שתי נשים מבוגרות שהיו שותפות במפעל עם הנרצח. הן די בהלם, אחת כמעט התעלפה.’ הקצין הצביע על מבנה מרוחק, ‘בעל המפעל שם הכניס אותן למשרדו. הן אחיות, גרות יחד בתלמי אלעזר, זה רבע שעה מכאן. אולי עדיף…’

שולי חשב במהירות. ‘כן, הכי טוב שהן יחזרו לביתן ויחכו לי שם. תן לי את הכתובת ומספרי הנייד שלהן, אתפנה לתשאל אותן בעוד,’ הוא הציץ בשעונו, ‘שעה, שעה וחצי.’

מבטו התרכז בגופת גבר ששכבה על גבה בפתח המפעל. רגלה הימנית הייתה מכופפת מעט פנימה, וידיה היו פרושות ברפיון לצדדים כשכפותיהן פונות לשמים. כאילו הרים ידיים ונכנע. איש מז’פ שהיה לבוש סרבל לבן רכן מעל הגופה. שולי התקרב אליו. ‘שלמה! מת עליך.’

האיש הפנה לעברו מבט מחויך, ‘אל תמות, מספיק לי האחד הזה. ואין גלידה גם הפעם, נמסה בדרך.’

‘נרשם, שלמה. בפעם הבאה נלך לגלידרייה כשיהיה לנו יותר תיאבון.’ זו הייתה בדיחה שהתפתחה ביניהם בזמן הפגישות בזירות רצח. את הגלידה מעולם לא אכלו.

‘אני מבין שהקורבן היה מופעל שלכם, אחרת לא היית פה,’ אמר שלמה.

שולי התבונן באיש המת. ‘כן. היה איש שלנו.’ לא סתם איש. עד מדינה. עכשיו הוא רק עכברוש ז’ל שייתן את עדותו במרומים.

הוא התכופף על ברכיו ובחן את הגופה. מבטו נעצר על חתך עמוק ברוחב סנטימטר וחצי בצד הימני של הצוואר. מעליו במרחק שלושה סנטימטרים נראו שני חתכים רוחביים קטנים, מרוחקים זה מזה סנטימטר וחצי. זרזיף דם שהקריש ירד מהחתך העמוק ונקווה לשלולית על האספלט. ‘מה זה?… מישהו תקע לו סכין בצוואר?’

‘החתכים הקטנים פה למעלה נראים כמו חתכים של קצה מספריים קצת פתוחים,’ ענה שלמה. ‘דקירה ראשונית מהוססת, כמו ניסיון שהתפספס. מתחת זו דקירה רצינית,’ הצביע על החתך הגדול. ‘תקע לו את המספריים בצוואר. הוא חתך לקורבן וריד ולא עורק, לכן יש רק שלולית דם, אחרת מהחתך הזה הייתה יוצאת מזרקה של דם. היינו רואים פה בכל השטח הזה,’ הצביע על דלת המפעל והקירות הסמוכים, ‘מלא נתזים. היה לרוצח הזה מזל, לא ניתז עליו הרבה דם.’

‘אני רואה חלק מטביעת נעל,’ שולי הצביע על חצי סהר שנוצר באחת מפינות השלולית, כשסרגל מדידה מונח לצדו. ‘כן. לפי החישוב שלי זו נעל במידה בין 39 ל־42. מצאנו גם טישו עם דם בנתיב הבריחה, פה, אחרי הסיבוב.’ שלמה הצביע על הפינה המזרחית בהמשך לפתח המפעל. ‘אולי הוא ניגב את כלי הרצח שלא ישאיר טיפות, ואם יהיה לנו מזל, אז אולי הטישו היה בשימוש ונקבל את הדי־אן־אֵיי של המשתמש. תחזיק אצבעות, שולי.’

חי ברגנר, הרופא המשפטי, הצטרף אליהם. ‘כבודו הגיע,’ חייך אליו שולי, ‘לא שלח מישהו זוטר.’

‘במקרה הייתי כונן.’ הוא התכופף ובדק את פצעי הדקירה.

‘מה אתה אומר, מספריים?’

חי בחן ארוכות את החתכים הרוחביים. ‘הייתי אומר שזה…’ התכופף לצוואר של הגופה, ‘מספריים מיוחדים. למספריים רגילים יש צד אחד קהה יותר, פה החתכים שווים.’ הוא עבר לבדוק את החתך הגדול. ‘יש פה משהו משונה,’ מישש באצבעו את קפלי העור סביב החתך. ‘זה לא חתך ישר…’ הוא עצר לרגע, ‘כן, כמו שחשבתי. כנראה מספריים מיוחדים, כי זו גזירה, לא חתך. גם העומק לא רב במיוחד, משהו כמו שניים, שלושה סנטימטרים.’ הוא הפשיל והרחיב מעט את צווארון החולצה של הנרצח. ‘יש פה סימני שפשוף משני הצדדים.’ שולי התכופף וראה שני סימנים כהים ומוארכים משני צדי הצוואר. ‘הרוצח חנק אותו תחילה, הקורבן כנראה נפל, ואז… יש דקירה אחת מהוססת למעלה ומתחתיה חדירה וגזירה קטלנית של הווריד. תוך דקות הוא מת.’ הוא בדק את חום הגופה. ‘עשרים וארבע מעלות, צפידה מפותחת היטב, הייתי אומר ש… הוא שוכב פה מת לפחות שתים־עשרה שעות.’ שולי הרים את ראשו למצלמה שהייתה ממוקמת מעל לדלת. ‘נראה לי שיש לנו פה אחלה סרט מתח, נצפה בכל מהלך הרצח וגם נקבל את שעת המוות המדויקת.’

‘תרצה לצפות בסרט ההמשך? בנתיחת הגופה?’ התבדח חי.

‘לא נראה לי שהזמן יאפשר, אבל אני אבוא לשמוע את המסקנות. אני אדאג שתקבל את כל האישורים ותנתח אותו עוד היום. חייב את הנתיחה היום, חי.’

גורי יצא לקראתו מפתח המפעל עם צרור מפתחות. ‘לא ראיתי שהגעת,’ הביט בו בפליאה.

‘אני רבע שעה פה, במשרד שלו עם המז’פ. ראיתי שאתה כל כך מרוכז, לא רציתי להפריע.’

‘המז’פ גמר שם את העבודה?’

‘לקראת הסוף, עדיין מצלמים. תשמע, המשרד שלו יחסית מסודר, נראה שהרוצח ידע בדיוק מה הוא מחפש. הוא התרכז במגירה עם מנעול, צרור המפתחות היה על השולחן. יש טביעות קצה נעל עם דם על הרצפה, אבל אין טביעה שלמה, קשה לדעת גודל או סוג נעל. עד עכשיו לא מצאנו את הפנקס שלנו, מצאנו ארבעה פנקסים עם כל מיני רשימות על אנשים, מה הם עשו, עם מי הם דיברו, נראה כמו דו’ח מעקב אחרי עובדי המפעל. עוד דבר מוזר, אין טביעות אצבעות על המקלדת שלו, אפילו לא טביעה אחת, הוא כנראה הקליד עם כפפות חד־פעמיות. יש קופסת כפפות על השולחן שלו. אני הולך עכשיו לבדוק את המכונית שלו,’ הצביע על רכב לקסוס יוקרתי שחנה סמוך לדלת.

שולי קרא לעידן איש הטכנולוגיה שחיכה בצד ונתן לו כיסויי נעליים וזוג כפפות חד־פעמיות. ‘בוא ניכנס לראות מה צילמה המצלמה מעל הדלת.’

‘תמיד עבדתי במשרד שלו עם כפפות,’ צחק עידן כשעטה על ידיו את הכפפות. ‘הוא לא נגע באף מכשיר בלי כפפות.’

‘ברצינות…’

‘כן, הוא היה אסטניס, אבל ממש מופרע, פחד מחיידקים. היה מחטא כל יום את המשרד שלו.’

שני אנשי מז’פ החזירו למקומו שולחן כתיבה כבד כשנכנסו למשרד. ‘חיפשנו כספת בקיר הזה,’ הצביע איש המז’פ על הקיר שאליו הוצמד השולחן. ‘אין אף כספת בחדר.’

הוא התכופף לבחון את כתמי הדם שהוטבעו על הרצפה. מעניין. עושה רושם שהרוצח לא היה תזזיתי בזמן חיפושיו, אלא רגוע יחסית. ‘גמרנו פה,’ איש המז’פ הצביע על השולחן והכיסא. ‘אתם יכולים להקליד על המקלדת, אין אפילו קצה טביעת אצבע.’

עידן התיישב בכיסאו של שי. ‘בשביל מה הוא היה צריך ארבעה מסכי מחשב?’ שולי הסתכל בפליאה על ארבעת המסכים, ששניים מהם עמדו על השולחן והשניים האחרים היו מחוברים מעליהם.

‘הוא עקב אחרי אנשים,’ ענה עידן, ‘מכל מסך הוא צפה בארבע מצלמות. שש־עשרה מצלמות הוא פיזר במפעל, חלקן נסתרות, אנשים לא ידעו שהוא עוקב אחריהם. אני הרכבתי את כל המצלמות, כך שאני יודע איפה נמצאת כל מצלמה. היו אנשים שריחמתי עליהם, הזהרתי אותם. לפעמים אפילו עשיתי בכוונה ‘תקלות’ במצלמות, הוא היה מפטר עובדים שהוא תפס מדברים או מסתכלים בנייד יותר מדי, עושים הפסקות ארוכות לטעמו, השליט פה טרור, אנשים שקשקו ממנו. אתה רואה את החלון הגדול הזה?’ שולי הפנה מבטו לקיר זכוכית אליו היה צמוד שולחן הכתיבה מלפנים. וילון ורטיקלי עשוי רצועות בד אנכיות שכיסה את החלון היה סגור. ‘הווילון בדרך כלל פתוח, ככה הוא היה משקיף על כל מה שנעשה במפעל בנוסף למצלמות. החדר הזה שימש אולם תצוגה לפני ששי הגיע, הוא החליט להפוך אותו למשרד כדי לפקח על העובדים.’

עידן הפעיל את המחשב. שולי ראה ארבעה חלונות מצלמה בכל מסך. ‘כמעט כל המצלמות כבות בשמונה בערב,’ הסביר עידן, ‘רק ארבע ממשיכות לעבוד עד הבוקר. אחת מעל הכניסה הראשית, אחת מעל הכניסה האחורית, עוד מצלמה בתוך המפעל שפונה לדלת הראשית והמצלמה הזאת,’ הוא הצביע על מצלמה שהותקנה מעל דלת החדר. המצלמה הייתה מכוונת לתקרה. רוצח קר רוח, לא שכח להרים את המצלמה למעלה, חשב שולי.

‘ניקח את סרטי המצלמות שעבדו עד הבוקר,’ אמר לעידן. ‘כרגע אני רוצה לראות מה צילמה המצלמה מעל הדלת הראשית.’

עידן הגדיל את אחד החלונות על המסך והריץ את הסרט לאחור. אור היום דעך במהירות והפך ללילה. הגופה שכבה בודדה בפתח המפעל. בחצות ועשרה עצר עידן את הסרט והפעיל אותו. על המסך נראו פנסי מכונית מתקרבת, הפנסים נסוגו לאחור. אף רכב לא נקלט במצלמה. עידן המשיך להריץ את הסרט לאחור. הגופה עדיין שכבה על גבה. לפתע בשעה שמונה שלושים ושתיים נראתה דמות שחורה לחלוטין, רצה לאחור כשהגופה מוטלת מאחוריה. טרנינג קפוצ’ון שחור, מכנסיים שחורים הדוקים ונעליים שחורות. ‘יש לנו רוצח נינג’ה,’ שמע את גורי מאחוריו.

‘תריץ את הסרט עד לשבע וחצי בערב, נתחיל משם,’ ביקש שולי.

הסרט רץ במהירות. ‘עצור! תתחיל מפה.’ בשמונה וחמש דקות נראתה דמות הנינג’ה מתקרבת לדלת. לא היו פנים לדמות, הן היו מכוסות כיסוי שחור צמוד עם שלושה חורים, לשתי העיניים ולפה. הדמות חבטה בדלת. דקה עברה ודלת המפעל נפתחה. ‘שיט!’ פלט שולי, ‘נגמר לנו המזל.’ הדלת הסתירה את המצלמה. הם ראו מאבק, מדי פעם דמות הנינג’ה הופיעה חלקית… בשמונה ותשע דקות פרפרו זוג רגליים על הרצפה עד שלא זזו יותר.

‘תעצור את הסרט,’ אמר שולי. ‘שעת המוות, שמונה ושתים־עשרה דקות.’ הוא פנה לגורי, ‘אני נוסע לתשאל את שתי השותפות של שי, הן גרות פה לא רחוק. קח את הסרטים של המצלמות ואת כל מה שצריך, כשאני גומר שם ניסע יחד לדירה שלו. יש לך את הכתובת?’ גורי הנהן. ‘אוקיי, נתראה בעוד… מקסימום שעה.’

כשהתיישב על האופנוע, החליט להתקשר לרחל כדי לשמוע פרטים על מפעל ‘חוט השני’ שעליו לא ידע דבר, חוץ ממעמדו החדש והמפתיע של העכברוש הקרימינלי כשותף רביעי בעל עשרים וחמישה אחוזים ממניות החברה.

‘מרואה החשבון שלהם קיבלתי את דו’חות המפעל משבע השנים האחרונות, גם קראתי חומר באתר שלהם,’ סיפרה רחל. ‘המפעל הוקם בתחילת שנות התשעים על ידי ארבעה שותפים. שי התחיל לעבוד שם לפני שנתיים כמנכ’ל שכיר, ולפני שנה וחמישה חודשים הוא הפך לשותף במקום שותף בשם עמי.’

‘התחיל לעבוד במפעל כמה חודשים לפני שחתמנו איתו על הסכם עד מדינה,’ ציין שולי.

‘המפעל עוסק בהשכרת ציוד לאירועים,’ המשיכה רחל, ‘מפות שולחן, כלי אוכל, אביזרי קישוט, אפילו יש להם כיסויים מיוחדים לכיסאות, מאוד יפים. מרואה החשבון קיבלתי גם את רשימת העובדים, יש שמונה־עשר עובדים במפעל. מנהל לוגיסטי, מנהל קשרי חוץ ואינטרנט, שלוש תופרות, ארבעה עובדים במכבסה, שניים במחסן, יש מחלקת יבוא ושיווק, שם עובדים עוד שלושה, איש אלקטרוניקה ומחשבים, חשמלאי, ושני עובדי ניקיון. לפני ששי הגיע, עבדו במפעל עשרים ושמונה אנשים. הדו’חות משבע השנים האחרונות הראו ירידה מתמדת בהכנסות, ולפני שנתיים יש ממש צלילה עד לכדי פשיטת רגל. הם התחילו לעלות מחדש מאז ששי התחיל לעבוד, הוא הרים אותם מהקרשים, שולי.’

הוא צחק, ‘לפחות יש צד חיובי באיש הנכלולי הזה, עשה גם משהו טוב בחייו ולא רק הלבנת כספים לארגון פשע.’

מושב תלמי אלעזר, רחוב הבוסתן 56, 10:20

בפתח הווילה המטופחת קידמה אותו אישה עגלגלה ונעימת סבר, לבושה שמלת שק בצבע ירוק אבוקדו. מחרוזת חרוזי פלסטיק פרחוניים בוורוד בזוקה ובגודל כדורי פינג פונג הייתה ענודה לצווארה. הוא הציג את עצמו והיא ענתה, ‘נעים מאוד, אני רעיה אינגלברג,’ עיניים ירוקות יפות הביטו בו בחום, ‘בבקשה, תיכנס.’

שולי נכנס לסלון גדול ומואר, מעוצב בצבעים אדומים עזים. קיר זכוכית נפתח כמו אקורדיון למדשאה רחבה שהגיעה עד לגדר ירוקת־עד, ששער מפורזל שקוע במרכזה. מאחורי הגדר השתרע שדה אין־סופי שצפה אל הרים כחלחלים רחוקים. האישה הנאה, שאחת מכפות רגליה הייתה חבושה בתחבושת אלסטית, צלעה באיטיות עם מקל הליכה לעבר כורסה והתיישבה. בכורסה סמוכה ישבה אישה זערורית ורזה, לבושה בגדים כהים הדוקים. משקפי ראייה בעלי מסגרת שחורה ועבה שיוו לפניה מראה חמור. אפה האדים מרוב שפשופי ממחטת טישו שהחזיקה בידה. ‘זו אחותי, מינה שובל,’ החוותה רעיה לעבר האישה הצנומה. ‘זה רב־פקד שולי ברזני, מינצ’י, הוא הממונה על החקירה,’ הסבירה לאחותה שקינחה בשקט את אפה.

עיניו הבוחנות עברו מצד לצד בין שתיהן כשהתיישב מולן. לא יכול להיות שוני גדול יותר מזה. אחיות? נראה שאחת מהן הוחלפה בלידתה.

‘מינה לקחה את זה קשה מאוד,’ אמרה רעיה. ‘הגענו בשבע וחצי בבוקר וראינו… כבר היו רבים מהעובדים שלנו במקום, תפסו את מינה ברגע האחרון לפני שהיא התמוטטה על הרצפה.’

הוא הקשיב ולא הפסיק לתהות, איך שתי הדודות הללו התחברו לעכברוש הקרימינלי?

‘שי…’ האחות העגלגלה נאנחה, ‘כל כך חבל. הלך צעיר, רק בן חמישים ושתיים.’

‘אני רואה שקשה לכן,’ הביט בהן באמפתיה. ‘דרך אגב, אתם ארבעה שותפים. לא ראיתי את השותף השלישי, הוא לא הגיע היום לעבודה?’

‘גיל בתאילנד, חוזר רק ביום שלישי,’ ענתה הצנומה בקול נבחני צרוד.

הוא הוציא מכיס מעילו דפדפת צהובה. ‘הייתי רוצה להתחיל מההתחלה. ספרו לי איך שי סימן טוב הגיע לעבוד איתכם, להיות שותף במפעל שלכם.’

‘זה סיפור ארוך,’ ענתה רעיה. ‘לפני שנתיים, המפעל שלנו שהקמנו בעשר אצבעות נכנס לקשיים. רואה החשבון של החברה כינס אותנו, את ארבעת השותפים…’ היא נאנחה ונשענה לאחור. ‘תמיד היינו ארבעה שותפים. היה לנו אז שותף אחר, עמי, הוא נהרג בתאונת דרכים.’ היא שוב נאנחה ארוכות. ‘בפגישה עם רואה החשבון, הוא הראה לנו תמונת מצב עגומה. ‘נגמר הכסף,’ הוא אמר. ‘הבנק עומד לסגור לכם את הברז, מסגרת האשראי שלכם נוצלה על תום. אתם חייבים מנכ’ל חיצוני שיעלה את המפעל על מסלול הבראה, אבל הפעם בשום אופן לא למנות בני משפחה או קרובים, רק מישהו חיצוני. צריך לקצץ בכוח אדם, אתם מעסיקים יותר מדי עובדים, בני משפחה וקרובים ששותים לכם את הכסף. המפעל צריך ארגון מחדש במיידי. אחר כך הוא פנה לעמי והאשים אותו בדרדור המפעל למצב הקשה.’

‘הוא צדק!’ צווחה השנייה. ‘עמי הרס את המפעל! הוא בא עם תוכנית גרנדיוזית ובזבזנית לייעול המפעל ועשה בדיוק את ההפך. השקיע בציוד שלא היה צריך אותו, פרסום יקר בשלטי חוצות ובאינטרנט, ואז באה הקורונה וגמרה לנו הכול.’

‘אתה מבין,’ המשיכה רעיה, ‘עמי לא עשה סקר שוק, לא התייעץ עם מומחים ועשה הרבה שגיאות כלכליות. גם העסקנו הרבה קרובי משפחה שלא היה לנו לב לפטר… הגענו למצב קשה מאוד. מייד התחלנו לחפש מנכ’ל לחברה. הגיעו כמה מועמדים, אבל שי עשה עלינו רושם נהדר, היו לו שתי תעודות, גם במנהל עסקים וגם בהנדסת תעשייה וניהול מאוניברסיטת תל אביב…’

‘מזויפות,’ נבחה הצנומה.

‘כן, מינצ’י,’ אמרה רעיה בקול רך, ‘אבל אז לא ידענו שהוא זייף את התעודות וההמלצות. הכול נראה לנו כשר.’ היא פנתה לשולי, ‘שי סידר אותנו. את זה גילינו רק לפני כמה חודשים, כשגיל השותף והאחיינית שלו, נירה לוצקי, שגם עבדה במפעל, שכרו חוקר פרטי שגילה לנו… אוי, מה שהוא גילה לנו. לשי אין בכלל תואר במנהל עסקים או הנדסת תעשייה וניהול, שזה מה שחיפשנו. הוא היה בסך הכול רואה חשבון בעל משרד קטן. כל ההמלצות שהוא נתן לנו היו מזויפות, כולל המיילים ומספרי הטלפון שהיו על ההמלצות. הוא סיפר שלשי יש קשרים עם כל מיני עבריינים מהעולם התחתון.’

‘הוא אמר עם מי?’

‘לא. הוא אמר שעדיף שלא נדע איזה קשרים יש לשי.’

‘אני אצטרך את שם החוקר הפרטי.’

‘אני חושבת שגיל נתן לי את פרטיו.’ רעיה חיפשה בנייד ומסרה לו את הפרטים.

‘אז בעצם, שי התחיל לעבוד אצלכם כשכיר.’

‘בוודאי, קיבלנו אותו לעבודה כמנכ’ל, עמי עוד היה בחיים.’

רעיה המשיכה לספר ששי היה מנכ’ל מצוין, למרות התעודות המזויפות. ‘הוא מייד חשב על רעיון מוצלח, להרחיב את פעילות המפעל גם לתחומים אחרים מלבד השכרת ציוד לאירועים. התחלנו לייבא ערכות רקמה וצמר לסריגה וזה היה נפלא. אני ומינה מומחיות בתחום, הייתה לנו בעבר חנות קטנה לסריגה ורקמה, לפני שפתחנו את המפעל. גם נכנסנו לתחום הכלים החד־פעמיים ומוצרי נייר…’

‘זה הציל אותנו בזמן המלחמה,’ הדגישה מינה, ‘לא היו אירועים, כולם בישלו, סרגו ורקמו כל היום. היה ביקוש עצום, שיווקנו את המוצרים האלה לכל הארץ. בזכות היבוא הזה גם התגברנו על ההפסדים שגררנו מתקופת הקורונה.’

‘כן,’ הסכימה רעיה, ‘שי זיהה מייד את הבעיה. כל השנים התרכזנו רק באירועים ולכן בזמנים קשים, לא תפקדנו. אחד הצעדים הראשונים שהוא עשה, היה לפטר עובדים שלא עשו כלום. במשך השנים העסקנו כל כך הרבה קרובים. צעירים אחרי צבא, אנשים שלא מצאו עבודה, נוצר מצב של אבטלה סמויה. לנו היה קשה לראות אנשים שעבדו עשר ועשרים שנה הולכים הביתה, אבל לא הייתה ברירה.’

הרבעון הראשון אחרי ששי התחיל לעבוד, הראה התאוששות, אבל המריבות בין שי לעמי הלכו והתעצמו. ‘עמי לא קיבל את השינויים, התנגד לייבוא החדש ולכל שינוי ששי עשה. הוא הרגיש ששי דוחק אותו לפינה. הוא היה מנהל השיווק והתפעול, המפעל היה החיים שלו, יותר מהמשפחה.’

‘בטח,’ סיננה מינה. ‘אשתו עשתה לו צרות בבית. רגע אחרי שהוא נהרג, היא הלכה למאהב. עכשיו יש לה גם את הבית וגם את כל הרכוש.’

‘מינצ’י!’ גערה בה רעיה, ‘הוא הקדיש את חייו למפעל והזניח את המשפחה, שנים היא סבלה ממנו. הוא לא רצה לתת לה גט, אמר לה שתלך בלי כלום, אבל שולי לא צריך לשמוע עכשיו על הכביסה המלוכלכת, אנחנו צריכות לספר לו מה קרה במפעל.’

‘אני מבקש לקרוא לי רב־פקד ברזני,’ חייך לרעיה, ‘אני כרגע בתפקיד.’ הוא בחן בחיוך את שתי האחיות. הצנומה הזכירה לו את גרגמל הזעפן והשנייה… ערוגה פורחת.

‘אוי, סליחה,’ חייכה מתנצלת, ‘אתה בחור נחמד וצעיר, גם לא במדים, זה יצא לי בטבעיות.’

‘רעיה, הבחור הנחמד הזה צעיר ממך לפחות בעשרים שנה,’ עקצה אחותה.

הוא הופתע מהעקיצה. ‘זה בסדר, קורה שמתבלבלים,’ מיהר להרגיע אותן.

רעיה המשיכה לספר איך עמי חיבל במאמציו של שי להבריא את המפעל. ‘זה היה נורא. עמי שקע בדיכאון קשה, עשה כל מה שהוא היה יכול כדי להרוס את מה שנבנה. כמה שדיברנו איתו, ניסינו לשכנע אותו שזה לטובת המפעל, שום דבר לא עזר. למזלנו, אני, מינה וגיל, היינו הרוב ויכולנו להעביר החלטות שעמי התנגד להן. תראה,’ הפנתה אליו את מבטה, ‘נשאר לעמי תפקיד די מרכזי, הוא עדיין עסק בשיווק, אבל שי פיקח עליו.’

ככל שחלף הזמן, המפעל המשיך להתאושש ועלה על מסלול הבראה. שי התחתן עם מישהי שהוא יצא איתה חצי שנה, מישהי מהאזור, בחורה בשם אודליה.

‘הביא אותה לעבוד במפעל, אחרי יומיים עזבה. גם כן… פרחה מארץ הפרחות,’ רטנה מינה.

‘נו באמת, מינצ’י,’ הביטה בה אחותה במבט מחנך, ‘לא יפה לדבר ככה.’

‘התחתנה איתו בגלל הכסף!’ צווחה השנייה בקולה הצרוד. ‘איפה היא עכשיו, רעיה?! בבורגס! מבזבזת לו את הכסף בקזינו. כמה חודשים אחרי החתונה, היא חזרה הביתה לאמא שלה והוא התחיל להתעסק במפעל עם כל מיני צאצקעס עם ציצקעס.’

‘מי למשל?’ שאל מייד. זה כבר מעניין, יוצא משהו חיובי מהשיחה המקוטעת הזאת.

‘עם קסניה, אחת התופרות ששי הביא למפעל. הוא לא הפסיק להטריד אותה, כל הזמן הוא שלח לה ידיים, בכל הזדמנות!’ נבחה מינה.

‘מינצ’י, מספיק, קסניה פיתתה אותו. באה לעבודה עם כל מיני מחשופים, עשתה לו עיניים, אבל שולי… רב פקד ברזני לא צריך לשמוע…’

‘זה דווקא מעניין מאוד,’ קטע אותה. הגרגמלית עושה עבודה מצוינת, מביאה את כל הפרטים המעניינים. הוא רשם בדפדפת: ‘הטרדות מיניות מצד שי’. ‘היו עוד נשים שהוא הטריד מינית?’ שאל וראה את רעיה מהססת.

‘בטח שהיו,’ ענתה מינה במקומה. ‘ומה עם דוני?’ פנתה לאחותה, ‘מה הוא עשה לה?! תספרי לו, רעיה.’

‘לא עכשיו, מינצ’י, אני מנסה לספר באופן מסודר ואת כל הזמן מפריעה לי,’ גערה בה. הגרגמלית פלטה ‘אוּף’ קטן והשתתקה.

רעיה המשיכה לספר. עמי נהרג בתאונת דרכים כמה חודשים אחרי ששי הגיע. הוא היה בדיכאון קשה מהתפקיד שלו שצומצם, גם חיי המשפחה היו בכי רע, אשתו נלחמה על הגירושים ממנו. ‘לדעתי הוא התאבד. בדו’ח התאונה נכתב שהוא איבד שליטה על הרכב, אבל אני חושבת שהוא עשה את התאונה בכוונה. אחרי מותו, עדית אשתו, לא רצתה שום חלק במפעל שהרס לה את החיים. היא מייד רצתה למכור את החלק של עמי…’

‘רצתה כסף, רעיה, אל תהיי תמימה!’ קטעה אותה השנייה, ‘רק כסף האישה הזאת רצתה. לא הספיקו לה המיליונים שהיא קיבלה, היא רצתה עוד כסף בשבילה ובשביל המאהב.’

‘מינצ’י…’ רעיה נאנחה ועשתה הפסקה קצרה. ‘אני לא זוכרת מי אמר לשי שהשותפות של עמי למכירה, אולי אני אמרתי אחרי שאנחנו, השותפים, ויתרנו על זכות הראשונים לקניית המניות. בכל אופן, שי היה מאוד מעוניין לקנות את החלק של עמי ופנה לעדית. הם סיכמו על מחיר והוא נכנס כשותף. אנחנו לא יכולנו להטיל וטו על ההחלטה של עדית, כל שותף יכול לתת או למכור את חלקו למי שהוא רוצה, כך קבענו בתקנון החברה כבר מההתחלה. שטות של תמימים. היינו כל כך נאיבים לפני שלושים שנה, לא חשבנו שאי־פעם ניפרד. כולנו, אני, מינה, גיל ועמי, הקמנו את המפעל יחד. עמי הביא את רוב הכסף, לי ולמינה היה את המבנה באזור התעשייה שירשנו מאבינו, גיל, חבר טוב שלנו, היה סטייליסט, הייתה לו חנות קטנה לחולצות טריקו שהוא עיצב, אבל לא הלך לו כל כך טוב, גם הוא הביא סכום כסף ממכירת החנות וכך התחברנו, חילקנו את השותפות שווה בשווה. המפעל היה סיפור הצלחה בתחילת שנות התשעים,’ עיניה של רעיה נצצו. ‘ארגנו אירועים בכל הארץ. חתונות, מסיבות בר מצווה ובת מצווה, כל דבר, היינו חלוצים בתחום. היה לנו מבחר עצום של בדי שאנטונג בכל הצבעים, בדים מדהימים שמתאימים למפות שולחן ואריגים שנשפכים מהתקרה, היה לנו מסדר פרחים קבוע שעבד איתנו… את זוכרת, מינצ’י, כמה היה טוב?’ עיני האחות השנייה הוצפו דמעות. ‘כן…’ נאנחה רעיה, ‘זה היה מזמן. היינו כמו משפחה, כל העובדים, עד שבא שי וקלקל הכול. נכון שהוא הבריא את המפעל, אבל עשה נזקים אחרים. הרבה נזקים.’

אחרי ששי נכנס כשותף, הן התחילו להבחין בשינויים. אמנם הוא פיטר עובדים לא חיוניים, אבל פיטר גם עובדים מצוינים. ‘היה לנו סמנכ’ל כספים וסמנכ’ל תפעול שעבדו שנים במפעל, הוא החליף אותם. הוא גם רצה שנפסיק לעבוד עם רואה החשבון הוותיק שלנו שעבד איתנו מהיום הראשון, אבל בשום אופן לא הסכמנו. אנחנו חייבים מישהו חיצוני שיפקח על פעילות המפעל, שלא יקרה עוד אסון כפי שקרה עם עמי. בהמשך הוא הביא כל מיני טיפוסים מפוקפקים, הם היו כמו מאפיה, הסתובבו במפעל ולא עבדו…’

‘צ’חצ’חים מאפיונרים!’ התעוררה מינה לחיים. ‘את זוכרת את הפעם ההיא שנכנס אלינו למשרד איזה בריון דוחה והכין לעצמו קפה?’ היא פנתה לשולי, ‘בא הצ’חצ’ח הזה בלי רשות, כאילו זה הבית שלו, והכין לעצמו אספרסו. ישב במשרד שלנו ושם את הרגליים על השולחן שלי כמו אפנדי! כאילו המשרד שלו!’

רעיה נאנחה, ‘גם שי ראה שהם לא עובדים ופיטר אותם. אבל מצד שני,’ היא נראתה מהורהרת, ‘היה משהו מפתיע בשי. יש לנו בזכותו שלושה עובדים מצוינים שהוא התעקש להעסיק, אנשים בעלי מוגבלויות…’

‘בחייך, רעיה,’ קטעה אותה אחותה, ‘זה רק בגלל שהוא רצה לעשות עלייך רושם חיובי כשלקחת אותו לביקור במוסד השיקומי.’

‘מינצ’י, הוא זה שביקש להצטרף אלי. אלה אנשים שאף אחד לא רוצה להעסיק, אפילו אני, ששנים מתנדבת שם, לא חשבתי על זה. יש לנו תופרת, עוזר מחסנאי ועובד ניקיון, שלושתם עובדים שאין מילים לתאר כמה שהם טובים ומסורים. לא רק שהוא קיבל אותם לעבודה ודאג להם לאוכל ולהסעות, הוא עשה מאמצים רבים לשלב אותם במפעל.’

‘כמה שאת תמימה…’ נאנחה מינה בייאוש, ‘זה היה חלק מהאסטרטגיה שלו לכבוש אותנו ב’אצילות’ לבו. אל תשכחי לרגע איך הוא התנהג לשאר העובדים ובמיוחד לאיתמר, אך הוא עזב אותנו, בבושת פנים.’

‘כן. לצערי, אחותי צודקת,’ הנהנה בהשלמה, ‘הוא עשה גיהינום לעובדים. הכי כואב לי על איתמר, המחסנאי שהיה לנו. בחור זהב, הוא הגיע אלינו ישר אחרי הצבא. בחור חרוץ, מלח הארץ. כל הזמן התקדם ועשה קורסים במחסנאות, זו הייתה אבדה גדולה,’ פניה נפלו מעצב. ‘אני כולי תקווה שעכשיו הוא יחזור, מפני שאיך שהוא עזב…’

‘את לא זוכרת מה הוא עשה לו?!’ התערבה מינה, ‘שי ירד לחייו רק בגלל שהוא היה קרוב משפחה של עמי. הוא מחק כל זכר לעמי, לא רצה אף אחד שהיה קשור אליו.’

‘איתמר עזב ברגע,’ המשיכה רעיה. ‘היה ויכוח קולני, ראינו הכול דרך החלון במשרד של שי, צעקות עד לב השמים. אחר כך הוא אמר לי, ‘הכנסתם נחש צפע למפעל.’ רק לפני ארבעה חודשים הבנו איזה נחש צפע היה שי, אחרי שקראנו את הדו’ח של החוקר הפרטי. שי לא רצה שנשלם לאיתמר פיצויים, הוא טען שאיתמר התפטר ולכן לא צריך לשלם לו. אני, מינה וגיל התעקשנו ושילמנו לאיתמר את כל מה שהגיע לו, עד השקל האחרון.’

‘מה שם המשפחה של איתמר? יש לך במקרה את הנייד שלו?’

‘השם הוא איתמר מורג.’ רעיה חיפשה בנייד ומסרה לו את המספר.

‘היו גם בעיות רציניות בין שי לנירה, האחיינית של גיל. הם לא הסתדרו מהרגע הראשון, שנאו אחד את השני שנאת מוות.’

‘מה הייתה הסיבה?’

‘אין לי מושג,’ היא הנידה בראשה מצד לצד. ‘נירה אישה קשה, יש לה לפעמים יציאות לא נעימות. פה גדול…’

‘שהיא לא סותמת,’ קטעה אותה מינה בקול צרוד. ‘הוא גם האשים אותה שבגללה דוני עזבה, רימתה אותו עם המניפולציות שהיא עשתה.’

‘מינצ’י, בבקשה… גם את הצבעת נגד העיצובים של דוני. את, שי וגיל, לכן דוני עזבה.’ היא פנתה לשולי, ‘דווקא שי היה זה שהביא לנו מעצבת מתל אביב בעלת שם עולמי כדי לחדש לנו את עיצובי הבדים שהתיישנו. עד אז, גיל ונירה עיצבו את הבדים, אבל העיצובים שלהם היו…’

‘עיצובים דה־לה־שמאטע,’ המשיכה אותה מינה. ‘שניהם חושבים שהם מעצבים, אבל אין להם מושג בעיצוב, וזו אחת הסיבות שלא הלך לנו בשנים האחרונות. הפסדנו הרבה לקוחות כי הכול נראה כמו אלטע קאקן משוק הפשפשים.’

‘בואו נחזור לנירה,’ ביקש, ‘אני רוצה לשמוע עוד עליה.’

‘היא עבדה במפעל מעל עשרים וחמש שנים. חוץ מלעצב בדים היא ניהלה את הקניינות והיבוא…’

‘גנבה ציוד מהמפעל בלי סוף כל השנים,’ רשפה מינה, ‘אחר כך הייתה מוכרת אותו ועושה מזה כסף. רעיה!’ נבחה לעברה, ‘עשרות אלפי שקלים הפסדנו בגלל הפוסטמה הזאת! בטח גונבת, צריכה כסף כי יש לה בעל בטלן, לא עובד, יושב כל היום מול הטלוויזיה עם בירה ובוטנים.’

רעיה נאנחה, ‘גיל החזיר את רוב הכסף במשך השנים. אבל שי תפס אותה בגנבה ונתן לה אולטימטום, או שהיא עוזבת בשקט או שהוא מגיש נגדה תלונה במשטרה.’

‘מתי זה קרה?’

‘ממש לא מזמן, לפני… עשרה ימים. היה לנו כזה יום שחור כשהוא פיטר אותה. גיל ברח מהמפעל, לא היה יכול לשאת את המחזה. גיל ונירה גדלו כמו אחים, ההורים שלה גידלו אותו אחרי שהוריו נפטרו בגיל צעיר…’

‘ולכן הפוסטמה חושבת שגם היא שותפה במפעל,’ קטעה אותה מינה בכעס, ‘בגלל שהיא ‘האחות’ של גיל!’

רעיה נשמה עמוקות. ‘כמעט הזמנו אמבולנס באותו יום. נירה צרחה צרחות אימים ונשכבה על הרצפה… אבל אתמול היה השיא. היא הגיעה למפעל לקחת כמה דברים ושי חסם אותה, לא נתן לה להיכנס למשרד שלה…’

‘איזה משרד, רעיה?! למחסן שלה!’ היא פנתה לשולי. ‘היה לה תקציב לקנות כל מיני תוספות. בדים מיוחדים, סרטים, קישוטים, היא הייתה קונה כל מיני שמאטעס ואוגרת בחדר שהיה צמוד למשרד שלה. קראנו לחדר הזה ‘המחסן של נירה’. משם היא הייתה גונבת. שי שם לה מצלמה נסתרת ותפס אותה על חם.’

‘מינה צודקת,’ אישרה רעיה, ‘היא ניסתה להיכנס למחסן שלה. כנראה שהוא אמר לה משהו לא יפה והיא התנפלה עליו…’ היא עצרה את דיבורה ונדמה היה שהיא רואה מולה את ההתרחשות. ‘נירה אישה גדולה והוא גבר יחסית נמוך… שלא נדע מה הלך שם. כמה מהעובדים שלנו היו צריכים להפריד ביניהם.’

‘כיסחה את הגמד הזה…’ המהמה מינה.

‘באיזו שעה זה קרה?’

‘אתמול בצהריים, קצת לפני שיצאנו להפסקה.’ הוא רשם בדפדפת.

‘ואתה חושב שהיא לא הוציאה משם דברים?!’ צווחה מינה, ‘הוציאה ועוד איך הוציאה, עשרה שקים!’

רעיה נאנחה ארוכות. ‘דברים מלפני שלושים שנה, מינצ’י, לא היה לנו צורך בהם. ממילא היינו זורקות הכול.’

‘היינו עושות בזאר ומוכרות כמו שעשינו בשנה שעברה. את העלמת עין ונתת לזה לקרות,’ הצביעה בכעס על אחותה, ‘והפוסטמה גנבה מתחת לאף של שי כשהוא יצא להפסקה, עכשיו היא תמכור ותעשה מזה הרבה כסף, זה כסף שלנו, רעיה!’

רעיה מוללה טישו בידיה. ‘בשנה שעברה בקושי עמדת על הרגליים,’ אמרה בשקט. ‘איך היינו עושות בזאר… תסתכלי עלי,’ הרימה את הרגל החבושה, ‘גם לי קשה עכשיו.’

‘טוב, לא חשוב. מה שנעשה נעשה…’ מלמלה השנייה ואחר כך פסקה בקול נחרץ, ‘הגיע הזמן שתספרי לו מה קרה עם דוני.’

‘רגע. לפני שאני מספרת, אני צריכה את המשקה שלי. אמנם עדיין מוקדם, אבל היום נחרוג ממנהגנו. אני מכינה לנו ג’ין אנד טוניק, תרצה להצטרף?’

‘לא תודה, אני לא שותה כשאני בתפקיד, אבל אשמח למשהו קר.’

‘מיץ תפוזים?’

‘מצוין.’

הוא קם לעזור לרעיה שצלעה למטבח בעזרת מקל ההליכה. ‘שב, שב,’ צחקה אליו, ‘אתה אורח שלנו. אני לא נכה עדיין, נפלתי במפעל לפני כמה ימים. מדרגה ארורה, כל פעם אנשים מועדים בגללה. אני כבר פחות או יותר בסדר, עוד יומיים־שלושה יורידו לי את התחבושת.’

‘היית צריך לראות איך התנפחה לה הרגל, כזה בלון,’ מינה הדגימה בידיה.

הוא בכל זאת הלך למטבח. ‘איך תיקחי שלוש כוסות?’ חייך אליה.

‘אתה צודק,’ צחקה. כעבור כמה דקות הם חזרו לסלון עם המשקאות.

רעיה התיישבה בכבדות בכורסה. ‘דוני…’ נאנחה ארוכות, ‘סיפור קשה. שי הביא אותה לעבוד במפעל…’

‘וניסה לאנוס אותה אחרי שבוע,’ השחילה מינה מייד.

‘מינצ’י! מספיק! הוא לא ניסה לאנוס אותה, דוני ניפחה את הסיפור מעל ומעבר. בסך הכול הוא הציע לה הצעה לא ראויה. דוני בחורה יפה, הוא היה בודד, אשתו עזבה אותו… בסופו של דבר הכול הסתדר והיא נשארה, נכון?’ הסתכלה על אחותה במבט מחנך.

‘כן… דוני היא Tough Cookie, בחורה מברזל…’ מלמלה השנייה.

‘אני מבקשת, מינצ’י, בלי הפרעות עכשיו.’ היא לגמה מהמשקה. ‘דוני עבדה תשעה חודשים במפעל על קולקציית בדים חדשה, ובסוף לצערי… כולם, חוץ ממני, קיבלו רגליים קרות ודחו את ההצעות שלה. העיצובים היו מאוד חדשניים, היה לכולם קשה ללכת על קו נועז, כי עד אז הסגנון שלנו היה שמרני, יותר… כפרי. היא החליטה לעזוב, לא היה טעם לנו ולה שהיא תישאר. נדמה לי שזה היה שבוע לפני המלחמה, כן, היא חזרה לתל אביב בסוף ספטמבר. את כל העבודה שהיא עשתה במשך כל החודשים היא העלתה על דיסק־און־קי והשאירה במפעל. הייתה תערוכת עיצוב אירועים בינואר, גם לנו היה ביתן בתערוכה, שם הצגנו…’

‘את הקקה שגיל ונירה עיצבו מתחת לאף של דוני,’ חתכה השנייה את דבריה, ‘זה מה שהם בישלו, שדוני תעזוב והעיצובים שלהם יוצגו בתערוכה.’

‘מינצ’י, אני מנסה להוציא משפט מהפה ואת כל הזמן קוטעת אותי.’ היא לגמה כמה לגימות מהמשקה. ‘התערוכה הייתה אסון עבורנו. מה שהציגו חברות אחרות היה דומה לעיצובים של דוני, שלה היו עוד יותר יפים.’

‘אתה יודע כמה כסף עלתה לנו דוני? משכורות עתק ונסיעות לכל תערוכת עיצוב באירופה. בסוף לא יצא מזה כלום,’ רטנה מינה.

‘ומי אשם בזה?!’ רעיה סובבה אליה מבט מוכיח.

הגרגמלית פלטה המהום נבחני ושתקה.

‘היינו בהלם,’ המשיכה רעיה, ‘היו לנו עיצובים מדהימים ביד, יכולנו לקצור הצלחה ונכשלנו. שי רצה להחזיר את דוני למפעל כדי שתוציא לפועל את העיצובים שלה, אבל היא כבר הייתה עסוקה בפרויקט חדש. הוא מצא סעיף בחוזה שחתמנו איתה, שכאילו היא הפרה את החוזה ולכן היא חייבת לחזור ולסיים את העבודה. הוא התחיל לאיים עליה שאם היא לא חוזרת, הוא יתבע אותה למשפט על הפרת חוזה. היא הייתה בלחץ, התקשרה אלי והרגעתי אותה. שי לא היה יכול לתבוע אותה בלי הסכמת כל השותפים ואנחנו לא הסכמנו למהלך הזה. לקחנו מעצבת אחרת כדי שתבצע את העיצובים של דוני…’

‘כּוּנֵפָה שלא יודעת להחזיק עיפרון,’ קטעה אותה מינה. ‘גיל ונירה הביאו אותה רק כדי להמשיך לעצב את הזבל שלהם.’

‘כן…’ נאנחה רעיה, ‘הבחורה לא ידעה איך לעבוד על התוכנות הגרפיות שדוני השתמשה בהן. דיברתי עם דוני, היא הגיעה לפני שבועיים למפעל ובמשך יומיים ישבה עם המעצבת החדשה ובנתה לה את כל התוכנית.’ היא גמרה את המשקה בלגימה אחת. ‘לצערנו המעצבת החדשה עשתה טעות…’

‘הכונפה הרסה את כל העבודה שדוני עשתה!’ ירתה מינה.

‘ומכאן התחיל הבלגן,’ השלימה רעיה. ‘שי התקשר אליה וביקש שתחזור עוד פעם למפעל לתקן את מה שהמעצבת החדשה קלקלה. דוני לא יכלה לחזור, היא התחייבה לעבודה חדשה. הוא התחיל לאיים עליה שהוא ישלח בריונים אליה הביתה.’

‘כמו בעולם התחתון! סחיטה ואיומים! היית צריך לראות איזה ‘מקררים’ הסתובבו במפעל, אותם הוא התכוון לשלוח אליה,’ נהמה מינה. ‘הוא איים עליה כל יום, היא כתבה לרעיה שהיא פתחה לו תיק במשטרה וסגרו אותו אחרי יום.’

הוא פתח דף חדש בדפדפת ורשם לעצמו הערות. ‘אני צריך את שם המשפחה של דוני ומספר הנייד שלה.’ רעיה מסרה לו את הפרטים.

מפעל מלא תככים ומזימות. הוא שלח לרחל את הפרטים של דוני ואיתמר, כתב לה לחפש חומר עליהם ועל קסניה, תופרת מהמפעל ונירה לוצקי, האחיינית של השותף גיל. ‘חוץ מהאחים שפר, החשודים המיידיים שלנו’, כתב בהמשך, ‘ארבעת האנשים האלה ‘מעניינים’, היו מסוכסכים עם שי. אני רוצה לראות גם אותם על הלוח’.

‘יש עוד מישהו מהמפעל שהיה מסוכסך עם שי?’ שאל.

‘לא נראה לי שהיה משהו משמעותי, אבל אולי כן?…’ היא נראתה מהורהרת. ‘אחרי שאיתמר עזב, שי ניסה כל מיני עובדים במחסן. היו כאלה שעבדו כמה ימים ונשלחו הביתה מחוסר התאמה. לא כולם עזבו בשקט, לפעמים היו מריבות עם שי. לקח לנו כמה שבועות עד שמצאנו מחסנאי טוב.’

נשמע זניח, עבדו כמה ימים והלכו. חייב להיות סכסוך קיצוני לביצוע רצח כזה. ‘תודה, אני חושב שסיימתי.’ הוא קם מהכורסה. ‘אה, לגמרי שכחתי,’ הוא התיישב חזרה. ‘איפה הייתן אתמול בערב? בסביבות השעה שמונה?’

‘היינו בהרצאה, רגע… התקשרו לעדכן אותנו, היא התחילה יותר מאוחר מהרגיל, בשמונה וחצי. הייתה הרצאה מרתקת, על נשים פורצות דרך באמנות…’

‘בחייך, רעיה, איזה מרתקת,’ קטעה אותה השנייה, ‘ניקרתי כל הערב. נעצמו לי העיניים מרוב הבִּרבּורים של המרצה הזאת! כמה בִּרבּרה.’

הוא פלט צחוק קצר והלך לכיוון היציאה. רעיה ליוותה אותו לדלת. ‘המפעל הוא כרגע זירת רצח,’ אמר לה. ‘אני מקווה שביום ראשון תוכלו לחזור לעבודה, תקבלו ממני עדכון בשבת על המצב.’

‘אוי, תודה לך…’ הביטה בו בעיניים חולמניות.

‘תנוחו,’ חייך אליה, ‘ותשמרו על עצמכן.’

***

גורי יצא לקראתו מפתח המפעל כשחזר. ‘איך היה עם השותפות?’

שולי צחק, ‘היה לי אחלה מופע סטנדאפ, דואט בשני קולות של רכילות עסיסית. שתי נשים טרחניות שטחנו סיפורים על כולם. אחות אחת דומה לגרגמל והשנייה נראית כמו ערוגת הגינה. ענדה מחרוזת פרחים כבדה, אני לא מבין איך היא לא מקבלת נקע בצוואר מהדבר הזה. אבל התקדמנו, יש כרגע ארבעה ‘מעניינים’ מבין עובדי המפעל. גמרת פה?’ גורי הנהן ומסר לו את הכתובת של שי. ‘ניפגש בדירה,’ אמר והתניע את האופנוע.


1 צוות חקירה מיוחד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קוצץ החוטים”