"תשמע, אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל יש לי הודעה בשבילך מרעות וברק של העתיד." משפט זה פותח את […]
| פרק 1 |
פגישה מן האגדות
16.2.2007 עולם בטא
קשה לי להאמין שברק של העתיד היה מוכן לגלות את הסודות הכי כמוסים שלי, שהם בעצם הסודות הכי כמוסים שלו. אולי בגיל מתקדם הפרספקטיבה היא אחרת. ברק
ברק
“תשמע, אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל יש לי הודעה בשבילך מרעות וברק של העתיד.” עיניי נפערות, “מה???”
רעות, חברתי, מביטה בי בעיניה היפות. את השיחה הזאת אנחנו מנהלים בביתי, בסוף שבוע ראשון אחרי תקופה ארוכה שלא יצא לנו להיפגש. כחיילים בסדיר, לכל אחד מאיתנו יש תפקיד תובעני. אני קצין ביחידה 8200, ורעות מדריכה בבית הספר הטכני של חיל האוויר ומלמדת תלמידי תיכון שלומדים במסגרת קדם צבאית, מתמטיקה וגם פיזיקה.
“לא הבנתי כלום,” אני צוחק ומנסה למשוך אותה אליי. רעות היא נערה מאוד רצינית, וחוש הומור הוא בהחלט לא הצד החזק שלה, כך שקשה היה לי להאמין שהיא מסוגלת למתוח אותי. ובכל זאת דבר ממה שהיא אומרת אינו נשמע לי הגיוני.
היא מתרחקת מעט, “אני יודעת שזה נשמע לך הזוי, אבל בבקשה סמוך עליי.”
“טוב,” אני אומר בטון מעט פגוע, לא התראינו תקופה ארוכה יחסית ואני לא מבין למה היא מתרחקת. “הואילי בטובך להסביר לי שוב מההתחלה.”
היא נעה באי־נוחות, “קיבלתי הודעה מרעות, כלומר ממני בעתיד, וגם ממך בעתיד.”
אני בולע בכבדות והיא ממשיכה, “הם מסרו לי שבעוד ארבעה חודשים אנחנו עומדים להיפרד בגלל שטות. במסר שלהם נאמר גם שזו תהיה הטעות הכי ענקית שנעשה בימי חיינו, והם רוצים לעזור לנו כדי לא להגיע לשם.”
“רגע, שנייה, זה לא הגיוני.” אני ממלמל בחוסר אמון, “את אומרת שרעות וברק של העתיד נסעו בזמן כדי להגיד לנו את זה? אבל אם הם נסעו בזמן, סימן שהם כבר עשו את הטעות הזאת ואי־אפשר לתקן אותה. זוכרת שדיברנו פעם על פרדוקסים של מסע בזמן, אז מה שאת אומרת זה בדיוק פרדוקס כזה.” אני מחייך, “ואת זאת שמכינה לבגרות בפיזיקה, נדמה לי שתורת היחסות נמצאת בחומר לבגרות.”
רעות מביטה בי בעיניים בורקות מכעס, “נו, באמת. ברור שאי־אפשר לחזור בזמן. הכוונה כאן שונה לגמרי. יש עולם מקביל.”
אני מרגיש את גבותיי מזדקרות אך שומר על שקט, מאפשר לה להשלים את דבריה. “לפי רעות וברק משם, העולם התפצל לעולם מקביל. העולם החדש מתחיל בדיוק בנקודה שהעולם הישן נמצא לפני 42 שנה, אבל יכול להתפתח אחרת. ואנחנו…” היא מרימה את ידה לעצור אותי כשפי נפער כדי לומר מילה, “נמצאים עכשיו בעולם החדש. בעולם שהתפצל מהעולם שלהם לפני חמישה ימים.”
אני נעמד ומתחיל ללכת בחדר מקיר לקיר, ורעות ממשיכה, הם משם קוראים לעולם שלנו עכשיו – עולם בטא. העולם שהם חיים בו – נקרא עולם אלפא, ולמעשה הוא מתקיים בשנת 2049 שלהם.”
אני מגחך, “אז את רוצה לומר לי שהם נמצאים בעתיד שלי ושלך, 42 שנים מעכשיו?” רעות מהנהנת בראשה בהתלהבות, “בדיוק. הבנת את זה כמו שצריך.”
אני מביט בה במבט מלא בספקות ואי־אמון ואפילו כעס, “הראשון באפריל טרם הגיע,” קולי עולה, “מהיכן לקחת את הסיפור הזה, חלמת? הזית?” ועניתי לה כמעט בצעקה, רעות מנידה בראשה, “ידעתי שלא תאמין, אז יש לי הוכחה.” אני נעמד מולה, ידיי על מתניי, “כן, כולי אוזן.”
“כשהיית קטן, היה לך דובי שקראו לו יומבו, נכון?” אני מהנהן “נכון, ו…”
רעות מחייכת, “וישנת איתו מחובק עד גיל שמונה לפחות, נכון?”
סומק עולה מצווארי עד שאני מרגיש את אוזניי בוערות. זה היה סוד שמור היטב שלי, אבל גם של ההורים שלי. “אז מה,” אני אומר בהתרסה, “אולי ההורים שלי סיפרו לך את זה.” היא מנענעת בראשה לשלילה, “ההורים שלך לא סיפרו לי. אימא שלך היא בונקר ואתה יודע את זה, ואבא שלך, גם הוא בחיים לא יספר משהו מהילדות שלך.”
“טוב, ובכל זאת זה לא מספיק משכנע. מישהו לבטח סיפר לך מהמשפחה שלי.” רעות נעמדת בבת אחת, “בדיוק. מישהו סיפר לי, אבל משם.” אני מרגיש את הסבלנות שלי בורחת מכל החלונות, ורעות שמבחינה בכך אומרת במהירות, “ברק של העתיד אמר שאם לא תאמין לי אז עליי להשתמש בסיפור הזה. וליתר ביטחון יש לי עוד שני סיפורים שרק אתה יודע.”
“אם זה דומה לסיפור על הדובי שלי, אז אני מעדיף לא לשמוע.” אני מאפשר לכעס שלי לבוא לידי ביטוי בטון הדיבור שלי. קשה לי להאמין שברק של העתיד מוכן לגלות את הסודות הכי כמוסים שלי, שהם בעצם הסודות הכי כמוסים שלו, אבל אולי בגיל מתקדם הפרספקטיבה היא אחרת.
“ובכל זאת, רק כדי להוכיח לך. ברק מהעתיד סיפר כי בבית הספר נהגת לכתוב חלק מהחומר למבחן על הברכיים, ולפעמים הכנת שליפים בגרביים של נעלי הספורט.”
“לעזאזל,” הסיפור הזה שובר אותי. זה סוד שמור היטב, ברמה של כספת, בונקר טמון עמוק באדמה. מעולם לא סיפרתי, גם לא לחברים קרובים שחלק מההישגים המצוינים שלי במבחנים ניתן לקשור לשליפים טובים שהוחבאו כראוי בנעלי הספורט. “אפילו ההורים שלי חושבים שבחיים לא העתקתי.” אני ממלמל, מביט בה כמו על חוצן שהגיע מהעתיד. ואולי זה באמת כך.
“זה מספיק או שאני צריכה לספר לך עוד משהו שהוא בינך ובין ברק של העתיד?” אני מניע את ידי, מסמן לה להמשיך, מה כבר היא יכולה לומר? אך הסיפור הבא שהיא מספרת לי הוא כל כך פרטי שאני מרגיש בושה עד עמקי נשמתי. באמת, אם אני בעתיד חולק ככה את הסודות שלי, לא בא לי להיות אני שם.
“זה עובר כל גבול.” אני עומד מולה רועד כולי, ורעות ניגשת אליי ומלטפת את לחיי ביד עדינה, “עכשיו אתה מאמין לי?” אני משפיל את מבטי אליה, “נגיד שאני מאמין לך. מה עוד את יודעת?”
“אני רק יודעת שרעות מהעתיד מצאה דרך לתקשר איתי באמצעים טכנולוגיים שאני לא מבינה כעת, אבל היא הבטיחה לי שאבין אותם בהמשך.”
“וכל זה רק כדי לבקש ממך, בעצם מאיתנו, שלא ניפרד?” משום מה יש לי הרגשה שמשהו נוסף מסתתר כאן, אבל אני לא מצליח לרדת לעומק הדברים. “אם זה רק מהדאגה לפרידה כזו או אחרת שלנו, אז גם את וגם זאת מהעתיד יכולות להסיר דאגה מליבכן. אין לי שום כוונה להיפרד ממך, עכשיו או בעתיד לפחות הנראה לעין.” רעות מביטה בי במבט נוקב, “לפעמים דברים קורים בלי שהתכוונו אליהם. העבירו לנו מסר מאוד חזק שיש לנו הזדמנות לחיות חיים טובים יותר בעולם הזה שבו אנחנו נמצאים, מאשר ברק ורעות בעולם אלפא.”
אני נעמד ליד החלון בחדר שלי שמשקיף אל הפארק ועונה באי־חשק, “אני לא יודע מה לחשוב על זה. אני צריך לעכל את כל מה שסיפרת לי.”
רעות מתקרבת אליי, נעמדת לצידי, פניה מופנות אל החלון אך ידה מחפשת את ידי ואוחזת בה בשקט, “אני מבינה אותך. אני מבינה את הקושי, גם לי היה קשה להאמין בהתחלה, במיוחד שככל שאני מכירה אותך, אני מבינה שאנחנו נפשות תאומות, והפרידה ממך היא פשוט משהו בלתי נתפס.”
אין עדיין תגובות