החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המכונה נעצרת

מאת:
מאנגלית: מירי אליאב־פלדון | הוצאה: | 2017 | 102 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

בספרו הקלאסי בסוגת המדע הבדיוני, "המכונה נעצרת", תיאר א"מ פורסטר (אדוארד מורגן) לפני יותר ממאה שנה חברה מפותחת מאוד מבחינה טכנולוגית: התקשורת בין בני האדם על פני כדור הארץ נעשית באמצעות מכונה מסתורית הדואגת לכל צרכיהם מבלי שהם עצמם מקיימים קשר בלתי אמצעי זה עם זה.
אבל מה קורה כשאדם אחד מתקומם נגד ההשתעבדות למכונה? ומה מתרחש בעולם כשהמכונה הכול־יכולה הזאת נעצרת? נראה שבזכות הספר העתידני הזה ראוי פורסטר לקרדיט על המצאת האינטרנט, הסקייפּ והפייסבוק ושאר הרשתות חובקות העולם שאנו משועבדים להן…
"אני רוצה לראות אותך לא דרך המכונה," אמר קונו. "אני רוצה לדבר איתך לא דרך המכונה המעצבנת."
"אח, הס!" אמרה אמו, המומה במקצת. "אל תגיד שום דבר נגד המכונה."
"למה לא?"
"כי אסור."
"את מדברת כאילו אלוהים ברא את המכונה," קרא בן שיחה. "אני מאמין שאת מתפללת אליה כשאת אומללה. בני אדם יצרו אותה, אל תשכחי זאת. אנשים דגולים, אבל אנשים. המכונה היא הרבה, אבל היא לא הכול. אני רואה משהו דומה לך בלוח הזה, אבל אני לא רואה אותך. אני שומע משהו שדומה לך דרך הטלפון הזה, אבל אני לא שומע אותך. לכן אני רוצה שתבואי. בואי והישארי איתי זמן־מה. בואי לבקר אותי כך שנוכל להיפגש פנים אל פנים ולשוחח על התקוות שעולות בדעתי." [מתוך הספר]
"המכונה נעצרת" רואה עתה אור לראשונה בתרגום עברי.

מקט: 4-644-1052
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בספרו הקלאסי בסוגת המדע הבדיוני, "המכונה נעצרת", תיאר א"מ פורסטר (אדוארד מורגן) לפני יותר ממאה שנה חברה מפותחת מאוד מבחינה […]

חלק ראשון
ספינת־אוויר

שווה בנפשך, אם תוכל, חדר קטן, משושה בצורתו כמו תא של דבורה. הוא לא מואר מחלון או ממנורה, אך בכל זאת הוא מלא נהרה רכה. אין בו פתחים לאוורור, אך בכל זאת האוויר בו צח. אין בו כלי נגינה, אך בכל זאת, ברגע שבו מתחילים הרהורַי, החדר הומה בצלילים מלודיים. כורסה עומדת במרכזו, לצדה שולחן־קריאה — זהו כל הריהוט. ובכורסה יושב גוש בשר עטוף — אישה, גובהה כמטר וחצי ופניה לבנים כפטרייה. החדר הקטן הזה שייך לה.

פעמון חשמלי צלצל.

האישה נגעה במפסק והמוזיקה נָדמה.

“אני צריכה כנראה לראות מי זה,” חשבה והתניעה את הכורסה. את הכורסה, כמו את המוזיקה, הפעילה מכונה, והיא גלגלה אותה לצדו האחר של החדר, שם עוד צלצל הפעמון בעקשנות.

“מי שם?” קראה. קולה נשמע עצבני, כיוון שהפריעו לה בלי הרף מאז החלה המוזיקה. היא הכירה כמה אלפי אנשים; מבחינות מסוימות הקֶשר בין בני האדם התקדם במידה עצומה.

אך כאשר הקשיבה למַקלט התקמטו פניה הלבנים בחיוך והיא אמרה:

“בסדר גמור. הבה נדבר. אבודד את עצמי. אני לא מצפה שמשהו חשוב יקרה בחמש הדקות הבאות — כי אני יכולה להקדיש לך חמש דקות שלמות, קוּנוֹ. אחר כך אני צריכה לתת את הרצאתי על ‘מוזיקה בתקופה האוסטרלית’.”

היא נגעה בכפתור הבידוד כדי שאף אחד מלבדו לא יוכל לדבר איתה. ואז נגעה במנגנון התאורה ובחדר הקטן השתררה חשֵכה.

“הזדרז,” קראה ועצבנותה שבה אליה. “הזדרז, קונו; אני יושבת בחושך ומבזבזת את זמני.”

ואולם עברו חמש־עשרה שניות שלמות לפני שהלוח העגול שהחזיקה בידה החל לזהור. אור כחול חלש חלף עליו, התכהה לצבע סגול, ולבסוף היא יכלה לראות את דמות בנה, שחי מצדו השני של כדור הארץ, והוא יכול לראות אותה.

“קונו, אתה אטי כל כך.”

הוא חייך בכובד ראש.

“אני באמת מאמינה שאתה נהנה להתמהמה.”

“התקשרתי אלייך קודם, אמא, אבל בכל פעם היית עסוקה או מבודדת. יש לי משהו מסוים לומר לך.”

“מה הדבר, בני היקר? מהר נא. למה לא יכולת לשלוח אותו בדואר הפנאומטי?”

“כי אני מעדיף לומר דבר כזה. אני רוצה…”

“נו?”

“אני רוצה שתבואי לראות אותי.”

וַשְתִי התבוננה בפניו בלוח הכחול.

“אבל אני יכולה לראות אותך!” קראה. “מה עוד אתה רוצה?”

“אני רוצה לראות אותך לא דרך המכונה,” אמר קונו. “אני רוצה לדבר איתך לא דרך המכונה המעצבנת.”

“אח, הס!” אמרה אמו, המומה במקצת. “אל תגיד שום דבר נגד המכונה.”

“למה לא?”

“כי אסור.”

“את מדברת כאילו אלוהים ברא את המכונה,” קרא בן שיחה. “אני מאמין שאת מתפללת אליה כשאת אומללה. בני אדם יצרו אותה, אל תשכחי זאת. אנשים דגולים, אבל אנשים. המכונה היא הרבה, אבל היא לא הכול. אני רואה משהו דומה לך בלוח הזה, אבל אני לא רואה אותך. אני שומע משהו שדומה לך דרך הטלפון הזה, אבל אני לא שומע אותך. לכן אני רוצה שתבואי. בואי והישארי איתי זמן־מה. בואי לבקר אותי כך שנוכל להיפגש פנים אל פנים ולשוחח על התקוות שעולות בדעתי.”

היא ענתה שלא תוכל למצוא זמן לביקור.

“ספינת־האוויר עושה את הדרך ביני לבינך בפחות מיומיים.”

“אני לא סובלת ספינות־אוויר.”

“למה?”

“אני לא סובלת לראות את האדמה החומה המגעילה, ואת הים, ואת הכוכבים כשמחשיך. אין לי רעיונות כשאני בספינת־אוויר.”

“לי אין רעיונות בשום מקום אחר.”

“איזה סוג של רעיונות יכול האוויר לתת לך?”

הוא השתתק לרגע.

“את מכירה את ארבעת הכוכבים הגדולים שיוצרים צורת מלבן, ושלושה כוכבים קרובים זה לזה באמצע המלבן, ומהם תלויים שלושה כוכבים נוספים?”

“לא, אני לא מכירה. אני לא סובלת את הכוכבים. אבל הם נתנו לך רעיון? מעניין מאוד; ספֵּר לי.”

“עלה בי הרעיון שהם בדמות אדם.”

“אני לא מבינה.”

“ארבעת הכוכבים הגדולים הם הכתפיים של האדם וברכיו. שלושת הכוכבים באמצע הם כמו החגורות שאנשים נהגו ללבוש פעם; ושלושת הכוכבים התלויים הם כמו חרב.”

“חרב?”

“אנשים היו נושאים עמם חרבות, כדי להרוג בעלי חיים ובני אדם אחרים.”

“זה לא נשמע לי רעיון טוב במיוחד, אבל הוא בהחלט מקורי. מתי הוא עלה בדעתך בפעם הראשונה?”

“בספינת־האוויר…” הוא השתתק ונדמה היה לה שהוא נראה עצוב. היא לא יכלה להיות בטוחה, כי המכונה לא העבירה דקויות הבעה. היא העבירה רק רעיון כללי של הדמות — רעיון טוב מספיק לכל מטרה מעשית שהיא, חשבה ושתי. מהיופי המופלא,[1] שאותו החשיב פילוסוף פסול מסוים כמהות האמיתית של מגעים בין בני האדם, המכונה התעלמה בצדק, בדיוק כפי שיצרני הפירות המלאכותיים התעלמו מהיופי המופלא של העינב. משהו “טוב מספיק” כבר מזמן התקבל על דעתו של הגזע האנושי.

“האמת היא,” הוא המשיך, “שאני רוצה לראות את הכוכבים הללו שוב. הם כוכבים מוזרים. אני רוצה לראות אותם לא מספינת־האוויר, אלא מפני הארץ, כפי שראו אותם אבותינו לפני אלפי שנים. אני רוצה לבקר את פני הארץ.”

היא שוב הייתה המומה.

“אמא, את חייבת לבוא, ולוּ כדי להסביר לי מה רע בביקור על פני הארץ.”

“אין בזה רע,” היא ענתה במאמץ לשלוט בעצמה, “אבל אין בזה תועלת. פני הארץ אינם אלא אבק ובוץ, לא נותרו שם חיים, ותהיה זקוק למַשאף, אחרת הקור של האוויר החיצון יהרוג אותך. מתים תכף ומיד באוויר החיצון.”

“אני יודע; כמובן שאנקוט את כל צעדי הזהירות.”

“וחוץ מזה…”

“מה?”

היא הרהרה ובחרה את מילותיה בזהירות. לבנהּ היה מזג מוזר והיא רצתה להניא אותו מהמסע.

“הדבר מנוגד לרוח התקופה,” קבעה.

“האם את רוצה לומר שהוא מנוגד למכונה?”

“מבחינה מסוימת, אבל…”

דמותו בלוח הכחול נמוגה.

“קונו!”

הוא בודד את עצמו.

לרגע ושתי חשה בודדה.

ואז היא הפעילה את האור, ומראה חדרה, מוצף בנהרה ומשובץ בכפתורים חשמליים, שובב את נפשה. היו שם כפתורים ומפסקים בכל מקום — כפתורים להזמין אוכל, מוזיקה, בגדים. היה גם כפתור לאמבטיה חמה שלחיצה עליו העלתה מן הרצפה קערה עשויה שַיש (מלאכותי), מלאה עד גדותיה בנוזל חמים ונטול ריח. היה גם כפתור לאמבטיה קרה. היה כפתור שייצר סִפרות. והיו כמובן הכפתורים שבאמצעותם היא יכלה לתקשר עם חבריה. החדר, אף שלא הכיל דבר, היה קשור לכל מה שהיה חשוב לה בעולם.

הצעד הבא של ושתי היה לכבות את מפסק הבידוד, וכל מה שהצטבר בשלוש הדקות האחרונות פרץ פנימה. החדר התמלא בהמולת פעמונים ושפופרות־דיבור. איך האוכל החדש? האם היא מוכנה להמליץ עליו? האם היו לה באחרונה רעיונות חדשים? האם אפשר לספר לה את הרעיונות שעלו בדעתנו? האם תוכל לקבוע מועד קרוב לביקור בפעוטונים הציבוריים? — נגיד בתוך חודש מהיום.

על רוב השאלות הללו היא ענתה בעצבנות — עצבנותה גוברת בתקופה זו של קצב מואץ. היא אמרה שהאוכל החדש הוא נורא. שהיא לא יכולה לבקר בפעוטונים הציבוריים בגלל לחץ של התחייבויות. שאין לה רעיונות משלה אבל סיפרו לה רעיון אחד — שארבעה כוכבים ושלושה במרכזם הם בצורת אדם: אבל היא מטילה ספק בכך שיש לזה חשיבות כלשהי. אחר כך ניתקה את כל ההתכתבות כי הגיע הזמן לשאת את הרצאתה על מוזיקה אוסטרלית.

השיטה המסורבלת לכינוסים ציבוריים נזנחה זה מכבר: לא ושתי ולא קהל שומעיה יצאו מחדריהם. היא דיברה כשהיא יושבת בכורסתה, ואילו הם בכורסותיהם שמעו אותה טוב למדי וראו אותה טוב למדי. היא פתחה בתיאור הומוריסטי של מוזיקה בתקופה הקדם־מונגולית, והמשיכה בתיאור ההתפרצות הגדולה של שירים בעקבות הכיבוש הסיני. השיטות של אי־סאן־סוֹ ושל אסכולת בּריסבֵּן היו אמנם רחוקות ובראשיתיות, אבל — כך אמרה — היא חשה שהן עשויות להשתלם למוזיקאי כיום: יש בהן רעננות; יש בהן, יותר מכול, רעיונות.

ההרצאה שלה, שארכה עשר דקות, התקבלה היטב, ואחרי שהסתיימה היא ורבים מהמאזינים הקשיבו להרצאה על הים: אפשר לקבל רעיונות מהים; הדובר הצטייד במַשאף וביקר בו באחרונה. אחר כך היא אכלה, שוחחה עם חברים רבים, עשתה אמבטיה והזמינה את מיטתה.

המיטה לא הייתה לרוחה. היא הייתה גדולה מדי, והיא העדיפה מיטה קטנה. לא היה טעם להתלונן, כי המיטות ברחבי העולם היו כולן באותם ממדים, והשגת גודל אחר הייתה כרוכה בשינויים מפליגים במכונה. ושתי בודדה את עצמה — זה היה הכרחי, כי מתחת לפני האדמה לא היו לא יום ולא לילה — וסקרה בדמיונה את כל מה שהתרחש מאז שהזמינה את המיטה בפעם האחרונה. רעיונות? לא ממש. אירועים — האם הייתה ההזמנה של קונו בגדר אירוע?

לצדה, על שולחן־הקריאה הקטן, היה שריד מעידן הפסולת — ספר אחד. היה זה הספר של המכונה. בתוכו היו הוראות לכל בעיה אפשרית. אם היה לה חם או קר, אם חשה בבטנה, אם חסרה לה מילה, היא הייתה פונה לספר שהיה אומר לה על איזה כפתור ללחוץ. הוועד המרכזי הוא שפרסם את הספר. ובהתאם למנהג שהלך ונעשה נפוץ, הוא היה כרוך בכריכה מפוארת.

היא התיישבה במיטה ולקחה אותו לידיה ביראת כבוד. היא העיפה מבט סביבה בחדר המואר כאילו מישהו עשוי להתבונן בה. ואז, קצת במבוכה וקצת בשמחה מלמלה: “הו מכונה! הו מכונה!” והביאה את הספר לשפתיה. שלוש פעמים היא נישקה אותו, שלוש פעמים הרכינה את ראשה, שלוש פעמים חשה בהתפעמות שבהשלמה. בתום מעשה הפולחן פתחה את הספר בעמוד 1,367 שבו הופיע לוח הזמנים של המראות ספינות־האוויר מהאי בחצי הדרומי של כדור הארץ, שמתחת לאדמתו היא חיה, אל האי שבחצי הכדור הצפוני שמתחתיו חי בנה.

היא חשבה: “אין לי זמן.”

היא החשיכה את החדר וישנה; היא התעוררה והאירה את החדר; היא אכלה והחליפה רעיונות עם חבריה, האזינה למוזיקה והקשיבה להרצאות; היא החשיכה את החדר וישנה. מעליה, מתחת לה ומסביבה המכונה זמזמה בלי הרף; היא לא הבחינה ברעש כֵּיוון שהיה באוזניה מרגע לידתה. כדור הארץ, שנשא אותה, זמזם בעת סיבובו בדממה, מַפנה אותה פעם לעבר השמש הבלתי נראית ופעם אל הכוכבים הבלתי נראים. היא התעוררה והאירה את החדר.

“קונו!”

“אני לא אדבר איתך,” הוא ענה, “עד שתבואי.”

“היית על פני הארץ מאז שדיברנו בפעם האחרונה?”

דמותו נמוגה.

היא שוב נועצה בספר. היא נתקפה חרדה ונשענה בכורסתה בלב דופק במהירות. רק לחשוב עליה כחסרת שיניים ושיער. לבסוף היא כיוונה את הכורסה אל הקיר ולחצה על כפתור לא מוכּר. הקיר נפתח לאטו. דרך הפתח היא ראתה מנהרה שהתעקלה קלות כך שקָצֶהָ לא נראה לעין. אם היא תחליט לנסוע לבקר את בנה, כאן תהיה תחילתו של המסע.

היא ידעה כמובן הכול על מערכת התקשורת. לא היה בה שום דבר מסתורי. היא תזמין מכונית וזו תטוס עמה לאורך המנהרה עד שתגיע למעלית שעמדה בקשר עם התחנה של ספינת־האוויר: המערכת הייתה בשימוש כבר שנים רבות מאוד, זמן רב לפני ההקמה האוניברסלית של המכונה. וכמובן שהיא למדה על הציוויליזציה שקדמה לזו שלה — הציוויליזציה שטעתה בתפקידי המערכת והשתמשה בה כדי להוביל בני אדם אל חפצים בִּמקום להוביל חפצים אל בני האדם. אותם ימי עבר מוזרים שבהם בני האדם היו נוסעים כדי להחליף אווירה במקום להחליף את האוויר בחדריהם! ובכל זאת — היא פחדה מהמנהרה: היא לא הייתה בה מאז שנולד ילדהּ האחרון. היא התעקלה — אבל לא בדיוק כפי שהיא זכרה: היא זהרה — אבל לא זהרה במידה שתיאר המרצה. ושתי נתקפה פחדים מפני התנסות ישירה. היא נסוגה בחזרה אל תוך החדר והקיר נסגר מחדש.

“קונו,” אמרה, “אני לא יכולה לבוא לבקר אותך. אני לא בריאה.”

מיד ירד אליה מהתקרה מִתקן ענק, מדחום נדחף באופן אוטומטי אל בין שפתיה, סטתוסקופ הונח באופן אוטומטי על ליבה. היא שכבה חסרת אונים. תחבושות קרות הונחו על מצחה. קונו שלח מברק אל הרופא שלה.

הרגשות האנושיים עדיין שוטטו אפוא הלוך וחזור במכונה. ושתי שתתה את התרופה שהרופא שיגר אל תוך פיה, והמִתקן חזר ונבלע בתקרה. נשמע קולו של קונו השואל איך היא מרגישה.

“יותר טוב.” ואז הוסיפה בעצבנות: “אבל למה אתה לא בא אלי בִּמקום שאבוא אליך?”

“כי אני לא יכול לעזוב את המקום הזה.”

למה?”

“כי בכל רגע עשוי להתרחש משהו כביר.”

“האם היית כבר על פני הארץ?”

“עדיין לא.”

“אם כך, מה העניין?”

“אני לא אספר לך דרך המכונה.”

היא חזרה לשגרת חייה.

אבל היא נזכרה בקונו התינוק, בלידתו, בהעברתו לפעוטונים הציבוריים, בביקור האחד שביקרה אותו שם, בביקוריו אצלה — ביקורים שפסקו כאשר המכונה נתנה לו חדר בצד השני של כדור הארץ. “הורים, חובותיהם” — נכתב בספר המכונה — “מסתיימות ברגע הלידה. פ.422327483.” נכון, אבל בקונו היה משהו מיוחד — לאמיתו של דבר היה משהו מיוחד בכל ילדיה — ובסופו של דבר עליה לאזור אומץ ולצאת למסע אם הוא רוצה בכך. ו”משהו כביר עשוי להתרחש.” מה פירוש הדבר? שטויות של איש צעיר, מן הסתם, אבל היא חייבת לנסוע. היא לחצה שוב על הכפתור הלא־מוכּר, הקיר נפתח שוב והיא ראתה את המנהרה המתעקלת אל הבלתי נראה. היא קמה, אוחזת בספר בחוזקה, וברגליים כושלות עלתה על הרציף והזמינה את המכונית. חדרה נסגר מאחוריה: המסע לחצי הצפוני של כדור הארץ החל.

הוא היה כמובן קל ופשוט. המכונית התקרבה ובתוכה היא מצאה כורסה זהה לזו שלה. כשהיא נתנה סימן, המכונית עצרה והיא עלתה ברגליים כושלות למעלית. במעלית היה נוסע אחד נוסף, היצור האנושי הראשון שראתה פנים אל פנים זה חודשים. רק מעטים נסעו בימים אלה, שכן הודות להתקדמות המדע, העולם נראה בדיוק אותו דבר בכל מקום. הקשר המהיר, שהציוויליזציה הקודמת תלתה בו תקוות גדולות, הסתיים בכישלון. מה הטעם בנסיעה לפקינג אם היא נראית בדיוק כמו שרוּסבֵּרי?[2] ולמה לחזור לשרוסברי אם היא נראית בדיוק כמו פֶּקינג? בני האדם הזיזו את גופם רק לעתים נדירות; כל אי־השקט היה מרוכז בנשמה.

השירות של ספינת־האוויר היה שריד מעידן קודם. הוא הוסיף להתקיים כי היה קל יותר להמשיך לקיים אותו מאשר להפסיקו או לצמצמו, אבל עתה ההיצע שלו עלה במידה ניכרת על הביקוש. ספינה אחר ספינה מתרוממת מהטרמינל ברַיי[3] או בכרייסטצ’רץ'[4] (אני משתמש בשמות העתיקים), מפליגה אל השמים הצפופים, ונוחתת ברציפים שבדרום — ריקה מאדם. המערכת מותאמת בצורה כה מושלמת, כה בלתי תלויה במטאורולוגיה, עד כי השמים, בין שהם בהירים או מעוננים, דומים לקליידוסקופ שבו חוזרים אותם מקבצי צורות בסדר קבוע. הספינה שעליה נסעה ושתי המריאה לעתים עם השקיעה ולעתים עם עלות השחר. אבל תמיד, בעת שחלפה מעל רנְס[5] היא עברה ליד הספינה ששירתה את הקו בין הֶלסינגפוֹרס וברזיל, ובכל פעם שלישית שעברה מעל האלפים, הצי של פָּלֶרמוֹ חצה את נתיבה מאחור. יום ולילה, רוח וסערה, גאוּת ורעידת אדמה — כל אלה לא עמדו עוד בדרכו של האדם. הוא רתם את הלווייתן לשירותו. כל הספרות הישנה, שהיללה את הטבע והביעה פחד מפני הטבע, נשמעה לא מובנת כמו קשקושיו של ילד קטן.

עם זאת, כשוושתי ראתה את הצד הרחב של הספינה, שהיה מוכתם מהחשיפה לאוויר החיצון, חזרה אליה האימה מפני התנסות ישירה. היא לא הייתה דומה כלל לספינת־האוויר מהראינוע. קודם כול, היה לה ריח — לאו דווקא ריח חריף או לא נעים, אבל בפירוש היה בה ריח, ואפילו בעיניים עצומות יכלה לדעת שיש על ידה משהו חדש. נוסף על כך היה עליה ללכת אל הספינה מהמעלית ולחשוף את עצמה למבטי הנוסעים האחרים. האיש שלפניה הפיל את הספר — לא עניין גדול, אבל הוא גרם אי־שקט לכולם. אם הספר נופל בחדרים, הרצפה מרימה אותו באופן מכני, אבל כבשׁ הספינה לא היה ערוך לכך, והכרך הקדוש נשאר מונח ללא תנועה. הם עצרו — זה היה דבר לא צפוי — והאיש, בִּמקום להרים את רכושו, בדק את השרירים בזרועו כדי להבין מדוע הם בגדו בו. ואז מישהו אמר בדיבור ישיר: “אנחנו נאחר” — וכולם עלו לספינה, וושתי דרכה אגב כך על הדפים.

בפנים חרדתה גברה. הסידורים היו מיושנים ולא נוחים. הייתה אפילו דיילת, שלה צריך היה להודיע מה דרוש לך בזמן הטיסה. הייתה כמובן פלטפורמה מסתובבת לאורך הספינה, אבל ציפו ממנה שתלך משם אל התא. תאים מסוימים היו טובים מהאחרים, והיא לא קיבלה את הטוב שבהם. היא סברה שהדיילת לא נהגה באופן הוגן, ועוויתות זעם טלטלו אותה. שסתומי הזכוכית נסגרו והיא לא יכלה לחזור לאחור. בקצה המסדרון היא ראתה את המעלית שבּה הגיעה, עולה ויורדת בשקט — ריקה. מתחת למסדרונות הללו ואריחיהם המבריקים היו חדרים, קומה תחת קומה, עמוק אל תוך האדמה, ובכל חדר ישב בן אדם, שאכל או ישן או ייצר רעיונות. וקבור עמוק בתוך הכוורת הזו היה החדר שלה. ושתי פחדה.

“הו מכונה! הו מכונה!” היא מלמלה, ליטפה את הספר שבידה ונרגעה.

שני צדי המסדרון כמו התמזגו זה בזה, כפי שקורה לפרוזדורים שאנו רואים בחלומות. המעלית נעלמה, הספר שנפל החליק שמאלה ונעלם, אריחים מצוחצחים חלפו במהירות כמו זרם מים, הורגש זעזוע קל וספינת־האוויר יצאה מן המנהרה והמריאה אל מעל לאוקיינוס הטרופי.

הייתה שעת לילה. לרגע ראתה את החוף של סוּמַטרה עטור גלים זרחניים ומשובץ במגדלורים שעדיין שיגרו פסי אור חסרי תועלת. גם אלה נעלמו, ורק הכוכבים הסיחו את דעתה. הם לא עמדו במקום אלא התנדנדו הלוך וחזור מעל לראשה, מציצים מדי פעם מבעד לצוהר זה או אחר, כאילו היקום הוא שטס ולא ספינת־האוויר. וכפי שקורה לעתים קרובות בלילה בהיר, הם נראו מסודרים בפרספקטיבה, לעתים על מישור, לעתים מגובבים נדבך על גבי נדבך עד לשמים האינסופיים, לעתים מסתירים את האינסוף — אותו גג שמגביל לעד את חזונותיהם של בני האדם. ומכל מקום הם נראו בלתי נסבלים. “האם עלינו לנסוע בחושך?” קראו הנוסעים בכעס, והדיילת שהתרשלה הדליקה את האור והורידה את התריסים העשויים מתכת גמישה. כשספינת־האוויר נבנתה, טרם פס מן העולם הרצון להתבונן בדברים במישרין. מכאן המספר החריג של צְהָרִים וחלונות, ובהתאם לכך הייתה מידת אי־הנוחות של מי שהם בני תרבות מעודנים. אפילו בתא של ושתי כוכב אחד הציץ דרך סדק בתריס, ואחרי כמה שעות של תנומה לא נוחה, הפריע לה אור לא מוכּר שהיה אורו של השחר.

מהר ככל שהספינה טסה מערבה, כדור הארץ הסתובב מזרחה במהירות רבה יותר ומשך את ושתי וחבריה למסע חזרה לעבר השמש. המדע יכול להאריך את הלילה, אך רק במקצת, והתקוות הגדולות כי אפשר יהיה לנטרל את סיבוב הארץ היומי התבדו יחד עם תקוות שהיו אולי גדולות עוד יותר. “לעמוד בקצב של השמש” או אפילו להשיג אותו — זו הייתה מטרתה של הציוויליזציה הקודמת. מטוסי מירוץ נבנו למטרה זו והגיעו למהירות עצומה בניווטם של מיטב המוחות של אותה תקופה. הם טסו סביב כדור הארץ, סביב סביב, מערבה, מערבה, סביב, סביב, לקול מחיאות הכפיים של המין האנושי. לשווא. כדור הארץ הוסיף להסתובב מזרחה במהירות גדולה יותר וקרו תאונות נוראות, והוועד של המכונה, שבאותו זמן עלה לגדולה, הכריז על המירוץ כלא חוקי, לא מכני וגורר עונש של שלילת בית.

על שלילת בית ידובר עוד בהמשך.

הוועד צדק ללא ספק. אולם הניסיון “לנצח את השמש” היה העניין המשותף האחרון שהמין האנושי גילה כלפי גרמי השמים, או למעשה כלפי כל דבר אחר. הייתה זו הפעם האחרונה שבני האדם היו מאוחדים במחשבה על כוח שמחוץ לעולם. השמש ניצחה, אבל בא הקץ על שלטונה הרוחני. השחר, צהרי היום, דמדומים, גלגל המזלות, לא נגעו עוד בחיי בני האדם או בליבותיהם, והמדע נסוג אל תוך האדמה כדי להתמקד בבעיות שידע כי ביכולתו לפתור.

לכן, כאשר ושתי גילתה שפלשה לתאה אצבע ורדרדה של אור, היא רגזה וניסתה לסדר את התריס. אבל התריס קפץ ונפתח לגמרי, ומבעד לצוהר היא ראתה עננים קטנים וורודים נעים על פני רקע כחול, וככל שהשמש זחלה מעלה, זוהרה חדר במישרין, גלש במורד הקיר כמו ים של זהב. הוא עלה וירד בהתאם לתנודת הספינה, כמו גלים שעולים ויורדים, אך התקדם בהתמדה כפי שמתקדמת הגאות. אם לא תיזהר, הוא יפגע בפניה. עווית של אימה אחזה בה והיא צלצלה כדי לקרוא לדיילת. הדיילת אף היא נחרדה, אך לא יכלה לעשות מאומה. לא היה זה מתפקידה לתקן את התריס. היא רק יכלה להציע שהגברת תחליף את תאה, ואכן התכוננה לעשות זאת.

בני האדם היו זהים כמעט לגמרי בכל רחבי העולם, אבל הדיילת בספינת־האוויר, אולי בגלל תפקידיה המיוחדים, נעשתה שונה במקצת מהרגיל. לעתים קרובות היה עליה לפנות אל הנוסעים בדיבור ישיר, והדבר העניק לה מידה של חספוס ומקוריות. כאשר ושתי נרתעה בצעקה מקרני השמש, הדיילת נהגה באופן ברברי — היא הושיטה את ידה כדי לתמוך בה.

“איך את מעזה!” קראה הנוסעת. “את שוכחת את מקומך!”

האישה באה במבוכה והתנצלה על שלא הניחה לה ליפול. בני אדם לעולם אינם נוגעים זה בזה. המנהג חלף מן העולם הודות למכונה.

“איפה אנחנו עכשיו?” שאלה ושתי בהתנשאות.

“אנחנו מעל אסיה,” אמרה הדיילת במאמץ להיות מנומסת.

“אסיה?”

“את צריכה לסלוח לצורת הדיבור ההמונית שלי. התרגלתי לקרוא למקומות שאנחנו עוברים מעליהם בשמותיהם הלא־מכניים.”

“אה, אני זוכרת את אסיה. המונגולים באו משם.”

“מתחתינו, באוויר הפתוח, עמדה עיר שנקראה פעם סימְלה.”

“שמעת פעם על המונגולים ועל אסכולת בּריסבֵּן?”

“לא.”

“גם בריסבן עמדה באוויר הפתוח.”

“ההרים האלה מצד ימין — הרשי לי להראות לך אותם.” היא הרימה תריס מתכת. לעיניהן התגלה הרכס המרכזי של ההימלאיה. “הם נקראו פעם ‘גג העולם’, ההרים האלה.”

“איזה שם טיפשי!”

“את צריכה לזכור כי לפני שחר הציוויליזציה הם נראו כחוֹמה לא חדירה הנוגעת בשמים. ההנחה הייתה כי אף אחד לבד מהאֵלים אינו יכול להתקיים מעל פסגותיהם. כמה התקדמנו הודות למכונה!”

“כמה התקדמנו הודות למכונה,” אמרה ושתי.

“כמה התקדמנו הודות למכונה!” ענה כהד הנוסע שהפיל את הספר בלילה הקודם ועמד עתה במעבר.

“והחומר הלבן הזה בחריצים? — מה זה?”

“שכחתי איך הוא נקרא.”

“כסי את החלון בבקשה. ההרים האלה לא נותנים לי שום רעיונות.”

המדרונות בצד הצפוני של הרי ההימלאיה היו נתונים בצֵל עמוק; במדרון ההודי גברה זה עתה השמש. היערות נכחדו בעידן הסִפרות כדי לייצר נייר עיתונים, אבל השלגים ניעורו להדר הבוקר, ועננים עוד היו תלויים על שָדיו של הר הקינצ’ינג’וּנגה.[6] במישור נראו חורבות הערים. נהרות שמימיהם התמעטו זרמו לאט לאורך חומותיהן, ולצד אלה נראו לעתים סימני הטרמינלים שציינו את מקומן של הערים כיום. על פני התמונה כולה טסו ספינות־האוויר, חוצות בשתי וערב את הנתיבים בשלווה ובביטחון ונוסקות אל על בלי קושי ברצותן לחמוק מההמולה באטמוספרה הנמוכה ולחצות את “גג העולם”.

“אכן התקדמנו הודות למכונה,” חזרה ואמרה הדיילת והסתירה את הרי ההימלאיה מאחורי תריס המתכת.

היום זחל בעצלתיים. הנוסעים ישבו כל אחד בתאו, נרתעים זה מזה כמעט בשאט נפש ומשתוקקים להימצא שוב מתחת לפני הארץ. היו שם שמונה או עשרה נוסעים, רובם צעירים ממין זכר, שנשלחו מהפעוטונים הציבוריים לתפוס את מקומם בחדריהם של מי שמתו בחלקיו השונים של העולם. האיש שהפיל את הספר היה בדרכו חזרה הביתה. הוא נשלח לסומטרה כדי להרבות את המין האנושי. רק ושתי נסעה מרצונה שלה.

בצהרי היום היא הציצה שוב בארץ. ספינת־האוויר שוב חצתה רכס של הרים, אבל היא לא ראתה הרבה בגלל עננים. גושי ענק של סלע שחור ריחפו מתחתיה והתמזגו בלי קו הבחנה ברור באפרוריות. היו להם צורות פנטסטיות; אחד מהם היה דומה לאדם רובץ על בטנו.

“אין כאן רעיונות,” מלמלה ושתי והסתירה את הרי הקווקז מאחורי תריס המתכת.

בערב היא הביטה שוב. הם טסו מעל ים מוזהב שבו שכנו איים קטנים רבים וגם חצי אי.

היא חזרה ואמרה: “אין כאן רעיונות,” והסתירה את יוון מאחורי תריס המתכת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המכונה נעצרת”