החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

החולם

מאת:
מאנגלית: חמוטל ילין | הוצאה: | 2019-01 | 450 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

החלום בוחר את החולם, ולא להפך – ולאזלו סטריינג', יתום מלחמה וספרן זוטר, תמיד חשש שחלומו שגה בבחירתו. מאז היה בן חמש הוא פיתח עניין כפייתי בעיר המיתית האבודה בֶּכי, אבל נדרש מישהו נועז ממנו כדי לחצות חצי עולם בחיפושים אחריה. אבל אז מוצגת בפניו הזדמנות מדהימה, בדמות גיבור המכונה קוטל האלים וחבורה של לוחמים אגדיים, ולאזלו מוכרח לנצל את ההזדמנות או לאבד את חלומו לנצח.

מה קרה לבכי לפני מאתיים שנה שבודד אותה משאר העולם?

מה בדיוק קטל קוטל האלים שזיכה אותו בכינויו זה? ומהי הבעיה המסתורית שהוא מחפש כעת סיוע בפתרונה?

התשובות לשאלות ממתינות בבכי, אך כך גם תעלומות נוספות – כולל האלה תכולת העור המופיעה בחלומותיו של לאזלו. כיצד חלם עליה לפני שידע על קיומה? ואם האלים מתים, מדוע היא נראית כה אמיתית?

לייני טיילור היא מחברת טרילוגיית ההרפתקאות "בת העשן והעצם", שכבשה לבבות של קוראים ברחבי העולם וזיכתה את טיילור בשבחי הביקורת.

מקט: 4-20-535186
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

תעלומות בכי

שמות עשויים להיאבד או להישכח. איש לא ידע זאת טוב יותר מלאזלו סטריינג׳. פעם היה לו שם אחר, אך זה מת כמו שיר שלא נותר מי שישיר אותו. אולי היה זה שם משפחתי ישן, ממורט מרוב דורות של שימוש. אולי הוא קיבל אותו ממישהו שאהב אותו. המחשבה הזאת מצאה חן בעיניו, אך לא היה לו מושג. כל מה שהיה לו הוא לאזלו וסטריינג׳ – סטריינג׳ מכיוון שזהו שם המשפחה שניתן לכל האסופים בממלכת זוֹסמָה, ולאזלו על שם דודו כרות הלשון של אחד הנזירים.

״כרתו לו אותה בספינת אסירים,״ סיפר לו האח ארגוֹס כשהיה מבוגר דיו להבין. ״הוא היה איש שקט ומפחיד ואתה היית תינוק שקט ומפחיד, אז חשבתי לעצמי: לאזלו. באותה שנה נאלצתי למצוא שמות לתינוקות כה רבים עד שקיבלתי כל רעיון שצץ בראשי.״ ואז הוסיף כלאחר יד, ״ממילא לא חשבתי שתשרוד.״

זאת הייתה השנה שבה זוסמה נפלה על ברכיה והגירה שטף בלתי פוסק של אנשים למלחמה על לא־כלום. המלחמה, כמובן, לא הסתפקה בחיילים. שדות נשרפו; כפרים נבזזו. חבורות של איכרים עקורים נדדו באזורים החקלאיים ההרוסים והתחרו בעורבים על שאריות התבואה. מניין המתים היה כה גבוה עד שהעגלות ששימשו להובלת גנבים לגרדום הוקצו כעת להעברת יתומים למנזרים. לדברי הנזירים, הם הגיעו כמו משלוחי טלאים, וכמותם נטולי כל ידע על מוצאם. חלקם היו מבוגרים דיים לדעת את שמם לפחות, אך לאזלו היה רק תינוק, ועוד תינוק חולני.

״היית אפרפר כגשם,״ אמר האח ארגוס. ״הייתי בטוח שתמות, אבל אכלת וישנת ועם הזמן עורך קיבל צבע. אף פעם לא בכית, אפילו לא פעם אחת, וזה לא היה טבעי, אך זה גרם לנו לחבב אותך. אף אחד מאיתנו לא נעשה נזיר כדי להפוך למטפלת.״

ועל כך היה משיב הילד לאזלו, עם אש בנשמתו, ״ואף אחד מאיתנו לא נעשה ילד כדי להפוך ליתום.״

אבל הוא אכן היה יתום, ובן לשבט סטריינג׳, ואף כי נטה לחלומות בהקיץ, מעולם לא היו לו שום אשליות בנוגע לכך. כבר בילדותו הבין שלא צפויות לו התגלויות. איש לא יבוא לחפש אותו, והוא לעולם לא ידע מהו שמו האמיתי.

ואולי משום כך תעלומת בכי שבתה אותו כליל.

לאמיתו של דבר היו שתי תעלומות: אחת ישנה, אחת חדשה. זו הישנה פתחה את תודעתו, אך החדשה היא שהתגנבה פנימה, חגה על מקומה כמה פעמים והתיישבה בנהמה – כמו דרקון שבע רצון במאורה חדשה ונוחה. ושם היא נותרה – התעלומה, בתודעתו – ופלטה אדי מסתורין במשך שנים רבות.

היא הייתה קשורה לְשֵם ולתגלית שנוסף על יכולתם של שמות להיאבד ולהישכח, הם יכולים גם להיגנב.

הוא היה בן חמש כשזה קרה, ילד צדקה במנזר זֶמוֹנָאן, והוא התגנב החוצה, אל הבוסתן הישן שהיה מקום משכנם המועדף של מעופפי לילה ומרושתי כנף, כדי לשחק לבדו. החורף רק החל. העצים היו שחורים ועירומים. עם כל צעד ניפצו רגליו שכבת כפור דקה, וענן נשימתו ליווה אותו כמו רוח רפאים ידידותית.

האַנגֶ׳לוּס צלצל, ודנדון הארד נישא דרך דירי הצאן ומעל לחומות הבוסתן בגלים איטיים וגדושים. זה היה זימון לתפילה. אם לא ייכנס ירגישו בחסרונו, ואם ירגישו בחסרונו ילקו אותו.

הוא לא נכנס.

לאזלו תמיד מצא דרכים לחמוק לבדו, ורגליו נשאו תמיד את זכר חוטר האגוז שהשתלשל מוו שעליו נכתב שמו. אך כדי להתרחק מהנזירים ומהכללים ומהמטלות ומהחיים שהציקו כמו זוג נעליים לוחצות, הוא היה מוכן לסבול.

לשחק.

״תיסוגו עכשיו אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם,״ הוא הזהיר אויבים דמיוניים. הוא אחז ב״חרב״ בכל אחת מידיו: ענפי תפוח שחורים שקצותיהם העבים לופפו בחוטים כדי ליצור ניצבים. הוא היה אסופי קטן ומְזֵה רעב עם חתכים בקרקפת, היכן שפצעו אותו הנזירים כשגילחו את ראשו כנגד כינים, אך הוא התהלך ברוב כבוד, ולא היה ספק שבעיני רוחו, באותו רגע, הוא היה לוחם. ולא סתם לוחם אלא טִיזֶרקָנֶה עשוי ללא חת. ״מעולם,״ הוא אמר לאויביו, ״לא ראה זר את העיר האסורה. וכל עוד אני חי ונושם, לעולם לא יראה אותה אף זר.״

״אם כך, התמזל מזלנו,״ השיבו האויבים, והם היו ממשיים בעיניו באור הדמדומים יותר מאשר הנזירים שקול זמרתם נישא מהמנזר שבמעלה הגבעה. ״כי לא תישאר חי ונושם עוד זמן רב.״

עיניו האפורות של לאזלו הצטמצמו לחרכים. ״אתם חושבים שתוכלו להביס אותי

העצים השחורים ריקדו. משב רוח חטף את שיירי נשימתו, והיא התחלפה מייד באחרת. צילו התפרש לפניו, ענקי, ובמוחו הבזיקו תמונות של מלחמות עתיקות ויצורים מכונפים והר עשוי עצמות שדים והעיר שבצידו המרוחק – עיר שנעלמה בערפילי הזמן.

זאת הייתה התעלומה הישנה.

היא הגיעה אליו מנזיר סנילי בשם האח סיירוס. הוא היה נכה, ועל כתפיהם של ילדי הצדקה נפלה האחריות להביא לו את ארוחותיו. הוא לא היה אדם חביב. לא דמות סב ולא מורה רוחני. הייתה לו לפיתה אימתנית, והוא נהג לאחוז באמות ידיהם של הילדים במשך שעות ולהכריח אותם לחזור שוב ושוב על עיקרי אמונה משוללי היגיון ולהתוודות על שלל מעשי זדון שבקושי היו מסוגלים להבין, לא כל שכן לבצע. כל הילדים נבעתו ממנו ומידיו המסוקסות דמויות הטפרים, והגדולים שבהם, במקום להגן על הקטנים, שלחו אותם למאורתו במקומם. לאזלו פחד לא פחות מהשאר, ואף על פי כן התנדב להביא לו את כל הארוחות.

מדוע?

כי האח סיירוס סיפר סיפורים.

במנזר לא ראו סיפורים בעין יפה. במקרה הטוב הם היו הסחת דעת מהגות רוחנית. במקרה הרע הם חלקו כבוד לאלים כוזבים והסתאבו לכדי חטא. אך מגבלות שכאלו כבר לא חלו על האח סיירוס. מוחו השתחרר ממעגנו. תמיד נדמה שהוא אינו מבין היכן הוא, והבלבול שלו עורר את חמתו. פניו נעשו מכווצות ואדומות. טיפות רוק ניתזו מפיו כשליהג כמשוגע. אך היו לו גם רגעי שלווה: כשחמק דרך דלת מרתף בזיכרונו בחזרה אל ימי ילדותו ואל הסיפורים שנהגה לספר לו סבתו. הוא לא זכר את שמות הנזירים האחרים או אפילו את התפילות שהיו תכלית קיומו במשך עשורים רבים, אך הסיפורים נשפכו ממנו, ולאזלו האזין להם. הוא האזין כפי שקקטוס גומע מי גשם.

בדרומה ובמזרחה של יבשת נָמָעָה – הרחק־הרחק מזוסמה שבצפון – השתרע מדבר רחב ידיים ושמו אֵלמוּתָלֶת, שחצִייתו הייתה אומנות שרק מתֵי מעט שלטו בה במלואה, ואלה הגנו עליה בעוז מפני כל האחרים. אי־שם, מעבר למדבר הריק, שכנה עיר שאיש לא ראה מעולם. היא הייתה שמועה, מעשייה, אך כזאת שהגיחו ממנה פלאות, אשר נישאו על פני המדבר על גב גמלים והציתו את דמיונם של אנשים בכל רחבי העולם.

לעיר היה שם.

האנשים שרכבו על הגמלים, שהביאו את הפלאות, הם סיפרו מה שמה וסיפרו סיפורים, והשם והסיפורים עשו את דרכם, בלוויית הפלאות, לארצות רחוקות, שם עוררו חזיונות של כיפות מתנוצצות ואיילים לבנים מאולפים, ונשים כה יפות עד שהדעת נמסה למראן, וגברים שבוהק חרבותיהם המעוקלות הכה את רואיו בסנוורים.

כך היה הדבר במשך מאות בשנים. אגפי ארמונות הוקדשו לפלאות, ומדפי ספריות לסיפורים. סוחרים התעשרו. הרפתקנים אזרו אומץ ויצאו לחפש את העיר בעצמם. איש מהם לא חזר. נאסר על פָרַנגִ׳י – זרים – להיכנס לעיר, ואם צלחו את המסע באלמותלת, הם הוצאו להורג כמרגלים. לא שהדבר מנע מהם לנסות. תאסור על האדם לעשות משהו, והוא ישתוקק אליו כמו אל גאולת נשמתו, על אחת כמה וכמה כשהדבר האסור הוא מקור לעושר בל יתואר.

רבים ניסו.

איש לא חזר.

האופק המדברי הוליד שמש אחר שמש, ונדמה שדבר לא ישתנה לעולם. אך אז, לפני מאתיים שנה, חדלו השיירות להגיע. בעמדות המערביות של האלמותלת – אַלקוֹנוֹסט והאחרות – ציפו לראות את הצלליות המעוותות מחום של שיירות הגמלים מיתמרות מתוך הריק כבעבר, אך הן לא הופיעו.

והן לא הופיעו.

והן לא הופיעו.

לא עוד גמלים, לא עוד אנשים, לא עוד פלאות, לא עוד סיפורים. אי־פעם. איש לא שמע עוד מהעיר האסורה, העיר העלומה, העיר האבודה, וזו התעלומה שפתחה את תודעתו של לאזלו כמו דלת.

מה קרה? האם העיר עדיין קיימת? הוא רצה לדעת הכול. הוא למד לפתות את האח סיירוס לשקוע בחלומות בהקיץ וליקט את הסיפורים כאילו היו אוצר. ללאזלו לא היה דבר משל עצמו, אף לא אחד, אך למן הרגע הראשון הוא הרגיש כאילו הסיפורים הם מטמון הזהב הפרטי שלו.

כיפות העיר, כך סיפר האח סיירוס, היו מחוברות זו לזו ברצועות משי דקות, וילדים הילכו עליהן כמו לולייני קרקס בדרכם מארמון לארמון, עטויים בגלימות נוצות ססגוניות. שום דלת לא הייתה סגורה בפניהם, ואפילו כלובי הציפורים היו פתוחים כדי שהן יוכלו לצאת ולהיכנס כאוות נפשן, ובכל מקום גדלו פירות פלאיים, בשלים ומוכנים להיקטף, ועוגות הושארו על אדני החלונות לכל המעוניין.

לאזלו מעולם אפילו לא ראה עוגה, לא כל שכן טעם עוגה, והוא הולקה על אכילת תפוחים שנפלו מהעץ והכילו יותר תולעים מאשר בשר פרי. תמונות החופש והשפע הללו הילכו עליו קסם. הן בהחלט הסיחו את דעתו מהגות רוחנית, אך באותה דרך שבה מראה כוכב נופל מסיח את הדעת ממכאובי קיבה ריקה. בזכותן עלתה בדעתו לראשונה המחשבה בדבר קיומן האפשרי של דרכי חיים אחרות פרט לזאת המוכרת לו. דרכים טובות יותר, נעימות יותר.

רחובות העיר, כך סיפר האח סיירוס, היו מרוצפים באבני תכלת ונשמרו נקיים להפליא כדי לא ללכלך את שערן הארוך עד מאוד של הגבירות, אשר הניחו לו לגלוש בחופשיות מראשן ולהשתרך מאחוריהן כמו גלילי משי שחורים משחור. איילים לבנים הדורי מראה שוטטו ברחובות כמו תושבים, וזוחלים גדולים כאנשים שייטו בנהר. הראשונים היו רפאים, והחומר שקרניהם היו עשויות ממנו – לִיס או ליס רפאים – היה יקר יותר מזהב. האחרונים היו סוִויטָגוֹרים, שדמם הוורוד היה אליקסיר המעניק חיי נצח. היו גם רָאבִידִים – חתולים גדולים בעלי ניבים דמויי חרמשים – וציפורים שחיקו קולות אדם, ועקרבים שעוקצם העניק לנעקץ כוחות על־אנושיים.

והיו גם לוחמי טיזרקנה.

הטיזרקנה נשאו חרבות שנקראו רֶשטֵק, חדות דיין להפריד בין אדם לצילו, והחזיקו עקרבים בכלובי פליז חגורים למותניהם. לפני יציאתם לקרב הם נהגו לתחוב אצבע מבעד לפתח קטן כדי להיעקץ, ובהשפעת הארס לא היה אפשר לעצור בעדם.

״אתם חושבים שתוכלו להביס אותי?״ לאזלו קרא תיגר על אויביו בבוסתן.

״אנחנו מאות,״ הם השיבו, ״ואתה רק אחד. מה אתה חושב?״

״אני חושב שכדאי לכם להאמין לכל סיפור ששמעתם אי־פעם על הטיזרקנה ולהסתובב ולחזור הביתה!״

צחוקם נשמע כמו חריקת ענפים, וללאזלו לא נותרה ברירה אלא להילחם. הוא דחף את אצבעו אל כלוב הזרדים והחוטים הקטן שהשתלשל בעקמומיות מחגורת החבל שלו. בתוכו לא היה עקרב אלא חיפושית הלומת קור, אך הוא חשק את שיניו כנגד עקיצה מדומיינת וחש כיצד הארס מזרים כוח לדמו. ואז הוא הרים את חרבותיו לצדדים ושאג.

הוא שאג את שמה של העיר. כמו רעם, כמו מפולת, כמו קריאת הקרב של השֹרפים שנישאו על כנפי אש וטיהרו את העולם משדים. אויביו מעדו. פיותיהם נפערו. הארס רינן בתוכו, והוא היה יותר מבן אנוש. הוא היה מערבולת. הוא היה אל. הם ניסו להיאבק, אך לא היה להם סיכוי נגדו. חרבותיו ירו ברקים, והוא פירק אותם, שניים־שניים, מנשקם.

בשיאו של המשחק היו דמיונותיו כה מוחשיים, עד שהבלח של מציאות היה מכה אותו בתדהמה. אילו היה יכול לעמוד מן הצד ולראות את הילד הקטן מפלס את דרכו בין השרכים הנוּקשים מכפור ומנופף בענפים לכל עבר, בקושי היה מזהה את עצמו; כה נטוע היה, בעיני רוחו, בדמות הלוחם שפרק זה עתה מאה אויבים מנשקם וגירש אותם לביתם ברגליים כושלות. הוא הטה את ראשו לאחור, מרומם מניצחונו, ופלט צעקת…

…צעקת…

״בכי

הוא קפא על מקומו בבלבול. המילה פרצה מפיו כמו קללה והותירה טעם לוואי של דמעות. הוא ניסה למצוא את שמה של העיר, כפי שעשה רק לפני רגע, אבל… הוא נעלם. הוא ניסה שוב, ושוב הופיע בכי במקומו. היה זה כמו להושיט יד לקטוף פרח ולמצוא בה במקום זאת חילזון או ממחטה רטובה. מוחו נרתע. אך הוא לא היה מסוגל להפסיק לנסות, וכל פעם הייתה גרועה מקודמתה. הוא גישש אחר מה שידע שהיה שם פעם, אך העלה בחכתו רק את המילה האיומה בכי, בלתי הולמת, חלקלקה, טחובה כמו חלום רע ונגועה במשקעי מלח. שפתיו התעקלו במרירות. סחרחורת השתלטה עליו כמו גם הוודאות המטורפת שהיא נגזלה.

היא נגזלה ממוחו.

הוא חש חולה, שדוד. מגומד. הוא רץ במעלה המדרון, טיפס במאמץ על חומת האבן הנמוכה ודהר דרך הדיר, על פני הגן ומבעד לחצר המנזר, ידיו עודן לופתות את חרבות ענפי התפוח. הוא לא ראה אף אחד, אך ראו אותו. היה כלל שאסר על ריצה, וממילא הוא היה אמור להימצא בתפילת הערב. הוא רץ היישר אל תאו של האח סיירוס והעיר אותו בטלטלה עזה. ״השם,״ הוא אמר, כולו מתנשף. ״השם נעלם. העיר מהסיפורים, אמור לי מה שמה!״

עמוק בנשמתו ידע שהוא לא שכח אותו, שזהו דבר־מה אחר, דבר־מה אפל ומוזר, אך עדיין היה סיכוי שאולי, למרות הכול, האח סיירוס יזכור והכול יסתדר.

אולם האח סיירוס אמר, ״למה כוונתך, ילד טיפש? שמה הוא בכי –״ ולאזלו עוד הספיק לראות כיצד פניו של האיש קורסות בבלבול כשיד נסגרה סביב צווארונו ומשכה אותו בכוח אל מחוץ לתא.

״רגע,״ הוא התחנן. ״בבקשה.״ אך ללא הועיל. גררו אותו עד למשרדו של אב המנזר, וכשהלקו אותו הפעם לא היה זה בחוטר האגוז שהיה תלוי בשורה עם חוטרי הבנים האחרים, אלא באחד מענפי התפוח שלו. הוא כבר לא היה טיזרקנה. לא מאה אויבים; נזיר אחד ויחיד פרק אותו מנשקו והכה אותו בחרבו שלו. גם כן גיבור. הוא צלע במשך שבועות ונאסר עליו לפגוש את האח סיירוס, שהיה נסער כל כך בעקבות ביקורו של לאזלו עד שנאלצו לטפל בו בסמי הרגעה.

מאז לא היו עוד סיפורים, ולא היו עוד בריחות – או לפחות לא לבוסתן או לכל מקום אחר מחוץ לראשו. הנזירים השגיחו עליו בשבע עיניים, נחושים בדעתם להגן עליו מכל חטא – ומכל הנאה, שגם אם איננה במפורש חטא, לכל הפחות מכינה את הקרקע לקראתו. הם דאגו שתמיד יהיה עסוק. כשלא עבד הוא התפלל. כשלא התפלל הוא עבד, תמיד תחת ״השגחה מספקת״, כדי למנוע ממנו להיעלם אל בין העצים כמו יצור פרא. בלילות הוא ישן, תשוש כמו כורה קברים, עייף מכדי לחלום אפילו. ואכן נראה שהאש שבערה בו כובתה, שהרעם והמפולת וקריאת הקרב והמערבולת דוכאו כליל.

ובאשר לשמה של העיר הנעלמה, גם הוא נעלם. אולם לאזלו יזכור לנצח את התחושה שהדבר עורר בו, כמו כתיבה תמה, אילו זו נכתבה בדבש, וזאת הייתה הקִרבה המרבית שהוא – או כל אחד אחר – זכה לה. לא דובר רק בו או באח סיירוס. בכל מקום ששמה של העיר הופיע בו – מודפס על שדרות ספרים שהכילו את סיפוריה, משורבט בספרי החשבונות הישנים והמצהיבים של סוחרים שרכשו את סחורותיה, ושזור בזיכרונותיהם של כל מי ששִמעהּ הגיע אל אוזניו – הוא פשוט נמחק, ואת מקומו החליף בכי.

זאת הייתה התעלומה החדשה.

זאת, לא היה לו כל ספק בכך, הייתה מלאכת קסם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החולם”