החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כל המסות

מאת:
הוצאה: | 2018-12 | 600 עמ'
קטגוריות: עיון, שירה ומחזות

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כל המסות כולל את שלושת ספרי המסות של דן צלקה: 'סימניות', 'דפים מהודקים באטב' ו'הפיתוי והשי'. זהו הספר הפותח בסדרה שאמורה להקיף את מכלול יצירתו של צלקה – רומנים, נובלות, סיפורים, שירה, מסות, ועוד.

 

קווי האופי המובהקים של אוסף המסות הזה – סוגה שנכחדה כמעט לחלוטין בספרות העברית – הם סקרנות עצומה, כבוד למסורת התרבותית, חירות אינטלקטואלית, רוחב דעת וצלילות. צלקה נע באלגנטיות ובתנופה בין רשימות מסע להרהורים על אמנות, מוזיקה וציור, בין חיי היומיום בתל אביב למיתוסים עתיקים, בין התבוננות מעמיקה בנושאיו המגוונים לבין וידויים זעירים, אמרות ומכתמים, בין פרוזה לשירה. לקוראיו הוא מזמן לא רק הרפתקה רוחנית אלא גם המלצה זהירה איך לחיות.

 

"בעולם שאין בו אלוהים, אין משמעות אלא זו שבאה מתוקף מסורת תרבותית. עם התפתחותה מציבה מסורת זו מעין רשת של ציוני דרך, שאנחנו חופשיים לבחור ממנה חלקים או לשנות ממנה או להתעלם ממנה לחלוטין. דומה שמחיר ההתעלמות הוא מסמוס, ומחיר השינוי המהיר מדי, או הבחירה החדה מדי, הוא דוגמטיות. מסורת תרבותית זו מאחדת כבוד לישן, סקרנות לחדש ופתיחות לזר, ומעל לכל היא מודה בטעויותיה ומוכנה לתקן אותן. מסורת זו היא שמפעימה את הרשימות הארוכות והקצרות והקצרצרות של דן צלקה, את הסימניות המפורשות יותר והמפורשות פחות, ציוני הדרך, מראי הכיוון, מסמני האפשרויות, הרמזים והאותות."

דן דאור

מקט: 4-497-1216
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מבוא

‘תהיה יותר עמוק, סשה!’ סופר אנגלי שקרא את המשפט ברומן רוסי לא יכול היה שלא לתמוה, ‘יותר עמוק?’ ‘כן,’ עונה לו דן צלקה, ‘צריך להיות יותר עמוק’, והוא גם נאה מקיים. והעומק של קובץ קצרים וארוכים זה בא לו לא מהעמקות החד־ממדית לעיתים והמשמימה לעיתים של תזות מלומדות, ולא ממעמקי שישה האינצ’ים של פסיכולוגיית המעמקים, ולא מכוחה של הפשטנות המזינה את אמונתו העמוקה של הדוגמטיקון, אלא מהמעמקים המורכבים והמרומזים של תרבות הומניסטית משותפת, או שצריכה הייתה להיות משותפת, ומכל מקום חשוב שתהיה משותפת, לכל מי שאינו מוכן להסתפק בחרחוריהם של הבורים המלומדים, הבורים האופנתיים והסתם בורים. תרבות זו מאחדת כבוד לישן וסקרנות לחדש ופתיחות לזר, היא מקבלת את חומרת המאמץ הפילוסופי של היוונים אבל דוחה את קטנוניות הקוסמוס שלהם, מהללת את הציור של אנשי הרנסאנס ובזה לתאווה שלהם לאמונות הבל, אוהבת את אבן ח’לדוּן ואת ג’לאל א־דין א־רוּמי ומתעבת את חומייני, פתוחה לשירה סינית ולמוזיקה הודית ולפיסול אפריקאי, בלי שתראה עצמה נאלצת למחוא כפיים להגיגי היושב ראש, לפטפוטים על הרוחני של הניאו־הינדואיזם או לכרכוריהם של כוהני וודו. מעל לכל זו מסורת המודה בטעויותיה ומוכנה לתקן אותן. מסורת זו היא שמפעימה את הרשימות הארוכות והקצרות והקצרצרות של דן צלקה, את הסימניות המפורשות יותר והמפורשות פחות, ציוני הדרך, מראי הכיוון, מסמני האפשרויות, הרמזים והאותות הגודשים את הספר.

מילה על קצר וארוך. בין הכתבים הבודהיסטיים יש מקום של כבוד ל’ספר שכלול החוכמה’. ויש מן הספר הזה קצרים וארוכים, יש ‘שכלול החוכמה בעשרת אלפים טורים’ ו’שכלול החוכמה’ במאה אלף, ובשבע מאות, ובמאה חמישים, ובעשרים וחמישה טורים, ויש גם ‘שכלול החוכמה’ בהברה אחת, ‘אה’. כל הספרים השונים האלה מביאים, לדעת המאמינים, בשורה אחת, יש להם אותו ‘מסר’. אינני יודע אם זה נכון לגבי ‘שכלול החוכמה’ — זה בוודאי לא נכון לקצרים והארוכים של דן צלקה. ולא רק משום שהמסורת התרבותית שאותה הם מסמנים אינה מאפשרת תמצות מסוג זה; בברק, בשנינה, בכושר ההמצאה ובכובד הקליל של קטעים אלה הם מזכירים קצר וארוך מזרחי אחר: מוט הברזל ששימש את גיבור הרומן הסיני הארוך ‘המסע למערב’, שנתפרסם במערב הודות לתרגומו של ארתור וֵוילי, שקיצר את הספר מאוד וקרא לו ‘קוף’.

מלך הקופים, שנולד מן האבן, הטיל חיתתו על הבירוקרטיה השמימית, נעשה בודהיסט מאמין והצטרף לנזיר סאן־דזאנג במסע שלו להביא כתבי קודש מהודו. הוא מקבל ממלך הדרקונים מוט ברזל, עשרים רגל אורכו, ושלושה־עשר אלף חמש מאות ליבראות משקלו, חבקי זהב בשני קצותיו, וכולו קורן באור זהוב. המוט, ששימש בעבר את יו’ הגדול, מכניע המבול, למדידת עומקם של הימים והנהרות, מתכווץ ומידקק לבקשתו של הקוף, בלי שיאבד ממשקלו, וזה נושא אותו מאחורי אוזנו, כמו חנוונים את הסיגריה. בהמשך הדברים המוט משמש את הקוף במלחמותיו המרובות, והוא מאריך ומקצר אותו לפי הצורך. אחד מאבותיו של קוף ‘המסע למערב’ היה הודי, האנוּמן, שנתן שמו לאחד ממיני הלנגוּרים המצויים עד היום בהודו, והוא מגיבורי האפוס ההודי הנפלא ‘ראמאיאנה’.

באמצעות צומות, סיגופים וקורבנות הצליח ראוואנה בעל עשרת הראשים, הנורא והאכזר מכל השדים, לזכות בחסינות מפני האלים ופגעי הטבע. האלים, החוששים שידם תהיה על התחתונה בקרב הנצחי בינם לבין השדים, מבקשים את עזרתו של וישנוּ, וזה מתגלגל בדמות אדם, ראמא, בנו של מלך איודהאיה, שכן רק אדם יכול לגבור על ראוואנה, שברהבו כי רב שכח לבקש חסינות מפני בני תמותה. ראמא גדל ועושה מעשים טובים רבים ונושא לאשה את סיטא, היפה בנשים, מגורש מביתו ונודד ביער בחברת אחיו הנאמן לאקשמאנה. ראוואנה מתאהב בסיטא, חוטף אותה ומביאה לארמונו בלאנקה. אחרי תלאות רבות מצליח ראמא לגלות את עקבותיה, בעזרת החכם והאמיץ בקופים, האנומן, להרוס את לאנקה, להרוג את ראוואנה, לגרש את סיטא, להחזיר אותה ולחזור השמימה.

זהו, בקיצור נמרץ, סיפור ‘ראמאיאנה’. מכל הגיבורים המרובים באפוס מפואר זה דומה ששניים חיים איתנו עד היום וחשובים לנו מכל האחרים: ראוואנה והאנומן. ראמא לא יכול לשמש לנו אידיאל, שכן כל מעלותיו והישגיו (הצנועים להתמיה במלחמה נגד ראוואנה) באו לו ממהותו האלוהית, מהות הנמצאת במידה פחותה גם באחיו. סיטא היפה והנאמנה היא אולי אשת איש אידיאלית, אבל היא לא עושה הרבה. ג’טאיו, מלך הנשרים, ציפור אמיצה וטובה המוצאת את מותה בניסיון לסכל את החטיפה, סוגריווה, מלך הקופים שראמא מחזיר לו את ממלכתו, דאסאראטהא, אביו של ראמא, שבשל הבטחתו לאשתו השנייה נאלץ לפגוע בבנו האהוב ומת משברון לב וכיוצא בהם — כולם משורטטים ביד אמן ומעניינים כל אחד בדרכו, אבל במלחמה הגדולה על רוחו של האדם הם אינם אלא פיונים. ובמלחמה זו, שספר המסות שלפנינו הוא שדה המערכה של אחד מקרבותיה, הניצים האמיתיים אינם ראוואנה וראמא, כי אם ראוואנה והאנוּמן. בעולם שבו אלוהים אינו אלא אפשרות של נפש האדם, הלוחם הגדול ברע הוא האנומן, ועשרת הראשים של ראוואנה אינם תשליליו של אידיאל אלוהי, כי אם האנטיתזה להומניזם החכם, רב התושייה ועשיר הדמיון של הקוף המדקדק. שניים אלה, אם ניזקק לשם ספרו של דן צלקה, הם הסימניות האוניברסליות ביותר. אם איני טועה, אפשר למצוא בהם את המפתח לספר.

ראוואנה בז לכל חוק, ואילו להאנומן, שהוא מלומד גדול בכל המדעים ובקי בכללי ההתנהגות ובדקדוק, יש זנב ארוך לאין סוף.

כמה מראשי ראוואנה הצצים לעיתים קרובות ברשימות הקצרות והארוכות, המוקדמות והמאוחרות, נדמה שהם צומחים מצוואר אחד: פשטנות, בנאליות, צמידות לאופנות, ל’רוח הזמן’, והדיכוטומיות מצמקות העולם, כל אלה נולדים ככל הנראה מבוז למסורת התרבותית של אירופה, ובורות באשר לאפשרויותיה, אם בציור ואם במוזיקה ואם במחשבה:

‘לפי דעתך, הברירה היחידה היא בין בית זונות לבין מגרש גרוטאות בהנהלת בירוקרטים?’ המוח המצמק, מרגע שהוא נרתע מתרבות של מוזיאונים והבטהובן על הפסנתר, סבור שמוטב לו לוותר על כל ניסיון להתייחס לתרבות קודמת, והיצמדות מפתיעה לציר הזמן כמקשר היחיד החשוב בין אידיאות דנה אותו, את ה’צייטגייסטניק’, להצטמצמות לבועת זמן שמתיישנת ברגע שהיא נולדת. אלא שהיחסים בין המשך לחידוש, בין שמירה על כללים לשבירתם, בין חיקוי להמצאה, מורכבים ומעניינים ממה שהפשטן מוכן להבין; כמו בסיפור על שני הגיבנים:

שני גיבנים הלכו בדרך ופגשו חבורת מכשפים שהיו רוקדים במעגל ושרים: ‘יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום שני, יום שלישי, יום רביעי…’ נכנס הגיבן האחד למעגל ושר: ‘ויום חמישי.’ שמחו המכשפים שמחה גדולה על החידוש, ובמתנה הסירו ממנו את הגיבנת. בא הגיבן האחר, נכנס למעגל ושר: ‘ויום שישי’. ‘מה פתאום’, כעסו המכשפים, וכעונש הוסיפו לו את הגיבנת של הראשון.

רוברט דארנטון, ההיסטוריון האמריקאי שבספרו ‘טבח החתולים הגדול: גישות ואמונות בצרפת של המאה ה־18’ מצאתי סיפור עם צרפתי נפלא זה, לא רואה בו אלא הוכחה לכך שלאיכרים בצרפת העולם נראה שרירותי ואמוראלי, מה שאולי נכון, אבל בוודאי לא נובע מהסיפור. אולם כדי לראות את צדקת העונש צריך לוותר על תזות בדבר ‘מנטליות’.

אחד מהראשים היותר מכוערים של ראוואנה, מין צירוף של בורות, טמטום, בנאליות ופשטנות, הוא זה של מדען החברה, מאלה שמופיעים בעיתון מדי פעם ומשרטטים דיוקן פסיכולוגי של טרוריסט, או מודיעים לנו שאהבה זה לא רק רגש, או, בדוגמא שמביא צלקה, עורכים מחקר סטטיסטי ומגלים שאלמנות עם כלב בודדות פחות מאלמנות בלי כלב. ‘אבל פסיכולוגיה זה מדע חדש,’ הם טוענים, וצריך לסלוח על טעויות ינקות. פתפותי ביצים: אם היו טורחים לקרוא ספרות של אלפיים השנים האחרונות היו אולי מגלים משהו על בני־אדם שלא יצליחו למצוא במיליון שנות ‘מחקרים’. או כדברי המשורר, ‘לא תעשה לך מדע חברה, ובמושב סטטיסטיקאים לא תשב’.

אבל לרתיעה ממסורת (ובסכנה של השקפת השקוף: צלקה אינו מתכוון לדבקות במסורת; מדבריו רק משתמעת המלצה להכיר אותה, להבין אותה, לחשוב מה אפשר לעשות איתה, להיות מסוגל לרקוד איתה. כדאי לקרוא את הניתוח האכזרי והמשכנע שלו את התוכנייה שכתב לוסי ל’דון ג’ובאני’ שלו. המחיר של בורות הוא היצמדות פאתטית לבליל מעוכל למחצה של אינטרפרטציות עכשוויות, כלומר של לפני עשרים שנה) יש פן אחר, מסמוס רלאטיביסטי שבו שום דבר לא שווה יותר ולכן שום דבר לא שווה כלום: ‘נפש בערפול, ריבוי משמעויות, התפוררות’. לעומת זה, אפילו הדוגמטיות המגוחכת ביותר תתקבל בברכה. עם האתנוצנטרי שסבור, בטעות לדעתי, שרק באירופה הייתה מוזיקה ‘ממש’, יכול להיות ויכוח. עם מי שמאמין שאין הבדל בין האחים דאגֶר לבין אמיטב באצ’אן, או ש’כל אשה יכולה’, אין ויכוח ואין שפה משותפת ואין תרבות. כל מושג של תרבות חייב להניח היררכיה חלקית לפחות. אם גם קשה לומר אם הומרוס משורר גדול מדו פ’ו, ברור למדי, או צריך שתהיה אפשרות לומר, שדו פ’ו משורר גדול ממאו דזה־דונג. או כדברי באי ג’ו’־אי:

לדברי מר ג’וּאנג הכול שווים בחוזרם לאחד

ואני אומר שבשוויון יש אי־שוויון

אמנם כולם שווים בלכתם אחר טבעם

אבל בכל זאת עוף החול עדיף על הנחש.

או כניסוחו של צלקה: ‘הברווז כשהוא פותח את פיו בכל זאת אומר רק קוואק, קוואק.’

ככל שסכנת המסמוס גדולה, והיום היא נראית חמורה בהרבה מזו של אחותו התאומה, הדוגמטיות, צריך להיות תמים מאוד כדי להאמין שאפשר להציב נגדה קריטריונים על־זמניים, ודן צלקה אינו תמים. ברשימה על מיזוגוצ’י הוא אומר: ‘הטרגדיה והביקורת על דרכי האדם — צלולות, ואילו הפתרון מעורפל ואינטואיטיבי.’ מכאן, דומני, חשיבותן של הסימניות.

בעולם שאין בו אלוהים, אין משמעות אלא זו שבאה מתוקף מסורת תרבותית. עם התפתחותה מציבה מסורת זו מעין רשת של ציוני דרך, שאנחנו חופשיים לבחור ממנה חלקים או לשנות ממנה או להתעלם ממנה לחלוטין. דומה שמחיר ההתעלמות הוא מסמוס, ומחיר השינוי המהיר מדי, או הבחירה החדה מדי, הוא דוגמטיות. אין לנו אמנם שום ערובה לכך שלא יבוא יום שהנחש יהיה עדיף בעינינו על עוף החול, אולם אם לא נכיר את הסימניות בדרך שהביאה אותנו לשם, נאבד את יכולתנו לקיים תרבות הומניסטית.

ראוואנה היה מצמיח ראש חדש על כל ראש שאיבד בקרב. אין לנו ראמא שיוכל לחסל את המפלצת בחץ אחד, אבל טוב לחשוב שגם האנומן עוד ממשיך לכשכש בזנבו.

דן דאור

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל המסות”