החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כוכבים מעל קאסל היל

מאת:
מאנגלית: מונה גודאר | הוצאה: | 2018-01 | 128 עמ'
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

כשג'וס מתבקשת לכתוב סיפור על הדרך שבה חייה יכלו להתגלגל אילו רגע מכונֵן לא היה מתרחש, היא חושבת על היום שבו הכירה את בריידן ואת אלי קרמייקל. אילו מעולם לא פגשה אותם, כיצד היו נראים חייה היום?

ג'וס מאמינה שלא משנה לאן חייה היו מובילים אותה, באופן בלתי נמנע היא היתה מוצאת את עצמה בין זרועותיו של בריידן. אבל מה היה קורה אילו פגשה אותו בגיל  שלושים ולא עשרים ושתיים? האם אכן היתה בוחרת לסכן את לבה? ונגיד שהיתה גדולה וחכמה יותר ומוכנה להתאהב עד כלות, מה אם בינתיים בריידן חווה יותר מדי דברים מכדי שיסכים להסתכן כדי להציל אותה? האם הזמן יהיה בעוכריהם… או שמא שתי נשמות שנועדו זו לזו יתחברו זו לזו בכל מציאות שהיא?

 

כוכבים מעל קאסל היל הוא רומן של מציאות אלטרנטיבית מאת מחברת סדרת "האהבות", שכבשה את לבבות הקוראים בכל רחבי העולם. ג'וס ובריידן חוזרים אלינו עם אגדה מלאת רגש, להט וסקס.

 

סמנתה יאנג, ילידת סקוטלנד, היא מחברת סדרת האהבות הרומנטית הפופולרית רבת-המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו-אס-איי טודיי. בסדרה ראו אור בין השאר הספרים "אהבה ברחוב דבלין", "אהבה בדרך לונדון", "אהבה בסמטת ג'מייקה", "אהבה בכיכר אינדיה" ו"אהבה ברחוב סקוטלנד".

מקט: 15100850
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


העולם שבראנו

בדרך כלל בסיום ספר הייתי נמלאת חשש רב לפני ששלחתי אותו לסוכן ולעורך שלי. זה טבעי, הנחתי. אבל בעודי מסתכלת על המדפסת שלי, מטרטרת ופולטת החוצה את קובץ הסיפורים שהקדשתי לכתיבתו את כל החודש האחרון, נאלצתי להודות שמה שאני מרגישה שונה לגמרי מחשש.

זאת היתה הפעם הראשונה שרציתי שבריידן יקרא את אחד הסיפורים שלי לפני כל אדם אחר. אפילו לפני קוראי הבטא.

בעיקר בגלל האופי האישי של הסיפור.

‘אמא!’

עצמתי עיניים בחוזקה בידיעה שבתי בת השתים־עשרה עומדת להתפרץ אל הסטודיו שלי, למרות שהשלט ‘סופרת קְראבּיטית בעבודה’ היה תלוי על הדלת. כולם במשפחה שלנו ידעו שאני תולה את השלט רק כשאני מתרכזת, וממש לא זקוקה להפרעות שיזרעו הרס בשטף המילים.

בריידן קנה לי את השלט. אחרי שמונה־עשרה שנה בסקוטלנד למדתי שקְראבּיטית פירושו ‘נרגנת מהגיהינום’.

ככל שהערכתי את ההצהרה שלו, טענתי להגנתי שאני לא נרגנת.

אני חמת־מזג. יש הבדל גדול.

בריידן רק צחק אבל אני הייתי רצינית לגמרי.

אמרתי לו גם את זה.

הוא צחק עוד יותר.

גבר בלתי אפשרי.

‘אמא!’ בֶּת’ פתחה לרווחה את דלת הסטודיו שלי, אבל הייתי מוכנה לקראתה. פני כבר הופנו לכיוון הדלת בציפייה לשמוע את הצרה או הסיפור המסעירים האחרונים שלה. כל יום בחייה של ילדה על סף גיל ההתבגרות היה יפהפה ומחריד בד בבד, עניין של חיים או מוות.

לפחות בחיי הילדה שלי שעל סף גיל ההתבגרות.

‘אמא, אנחנו חייבות ללכת לשופינג ביום חמישי. בבקשה! קייסי הוֹגן עושה מסיבה, ואני לא יכולה ללכת בשמלה שכל הכיתה שלי כבר ראתה.’

‘יש לך אלף שמלות.’

בֶּת’ עשתה פרצוף. ‘אמא, בואי לא נגזים.’

‘לא, כי אנחנו ממש לא רוצות לעשות את זה.’

היא התעלמה מההערה הסרקסטית שלי, שכן התרגלה כבר להערות כאלה ואף נעשתה מומחית להן בעצמה. ‘אמא, בבקשה, אמנדה ושרה אמרו שהן קונות בגדים חדשים לכבוד המסיבה.’

‘ואם אמנדה ושרה היו קו…’

‘אל תגידי ‘היו קופצות מהגג’. זה מה שכולם אומרים, אבל את סופרת, אמא. זה לא אומר שאת צריכה להיות מקורית מדי פעם?’

נעצתי בה מבט, מתאפקת בכל כוחי לא לפרוץ בצחוק. זה רק יעודד אותה, והילדה כבר הקניטה אותי מספיק. לא עבר יום בלי שהיא תקניט אותי על המבטא שלי. במהלך החיים הממושכים עם בריידן אימצתי לי צל של מבטא סקוטי כפי שלא עשיתי כשאמא שלי היתה בחיים. עכשיו היה לי מין מבטא אמריקני־סקוטי שבת’ אהבה לחקות. ‘אני מצטערת, ביקשת ממני משהו?’ שאלתי אותה.

בת’ חייכה במתיקות. ‘בבקשה, אמא.’

קניות. הממ. הכרתי רק דרך אחת לצאת מזה.

אֶלִי.

אלי היתה הרבה יותר טובה ממני בקטע של שופינג. מצחיק איך הילדה שלי כל כך דומה לי, אבל בו בזמן סטריאוטיפית כל כך כמו הדודה שלה, אֶלִי. היו לבת’ בגדים ונעליים ולקים ורודים לציפורניים ופוסטרים של להקת בנים מעצבנת בעלת הצלחה עולמית על קירות החדר שלה יותר מאשר לעשרים נערות מתבגרות ביחד. ‘בסדר, אבל אנחנו נשאל את דודה אלי אם היא פנויה לבוא איתנו.’

בת’ טפחה על כתפי ושלחה לעברי חיוך אהדה מתנשא לא במכוון (או לפחות כך קיוויתי). ‘כבר שאלתי. שתינו יודעות שאת שונאת שופינג. ביקשתי ממך להצטרף אלינו רק מתוך נימוס.’

‘ואני בעלת כרטיס האשראי שישלם על השמלה,’ הזכרתי לה.

‘גם בגלל זה!’ בת’ חייכה בשובבות ויצאה מהסטודיו שלי. ‘אמא עסוקה,’ שמעתי אותה אומרת באנפוף.

‘אבל את נכנסת אליה!’ אמר בני בן התשע.

‘אני יותר גדולה.’

‘זאת התשובה שלך לכל דבר.’ ייבב לוּק כשנכנס אל החדר שלי. ‘אמא,’ הוא רץ אלי עם כל החיוניות והאנרגיה של ילד בגילו. לעזאזל, איך קינאתי בו. ‘איפה גרבי הכדורגל שלי?’

הסטתי את בלוריתו הבלונדינית מעל מצחו, והוא זז הצדה כדי להתחמק מסירוק נוסף. ‘איזה?’ שאלתי.

‘גרבי המזל שלי,’ הוא ענה, כאילו זה ברור. רק בן תשע, וכבר מדבר אלי בטון של ‘דָה־ה’. הלוואי שהוא יחזור להיות בן ארבע ותמיד ירצה לרוץ להתכרבל אצל אמא שלו.

‘לעזאזל, איך הזמן טס,’ מילמלתי.

לוק עיווה את פניו. ‘מה?’

‘זוכר את כלל מספר שתיים לשיחה מנומסת?’

‘אמא,’ הוא ייבב והניע את ראשו מצד לצד. ‘אני גדול מדי בשביל זה.’

‘כלל מספר שתיים,’ התעקשתי.

‘לא אומרים ‘מה’, אומרים ‘סליחה’.’ הוא גילגל עיניים.

ברצינות. הייתי בטוחה שגלגול עיניים אצל בנים אמור להתחיל בגיל מאוחר יותר. כמובן, בת’ מגלגלת עיניים לעברי מאז שהיא בת שלוש.

‘עוד לא כיבסתי את גרבי המזל שלך. יש לך משחק רק בשבת.’

‘אבל אני הולך לשחק חמש על חמש בדשא עם אלן.’

‘ואתה צריך את גרבי המזל שלך בשביל זה?’

‘כן, אני רוצה לנצח.’

‘מתוק, לפי איך שאתה שוחק את גרבי המזל האלה שלך, נראה לי שנשארו לך איתם רק עוד כמה משחקים. אתה באמת רוצה לבזבז את המזל שלהם על משחק שהוא ‘לא ממש משחק’?’

כשלוק פתח את פיו כדי לענות, הוספתי, ‘ואתה לא משחק חמש על חמש רחוק כל כך מהבית.’

התאפקתי שלא לחייך. כשהבן שלי מזעיף פנים, הוא ממש מזעיף פנים. איכשהו הוא מצליח לגייס לזה את כל הפרצוף שלו, לא רק את הגבות והעיניים. זה מרשים. ומקסים. שזה לא מה שהוא רצה להשיג, אני בטוחה.

‘זה רק חמש דקות מהבית.’

‘בעיר גדולה, חמש דקות מהבית זה מספיק רחוק בשביל שאיזה נבל יגנוב אותך מאיתנו.’

‘מה זה נבל?’

בתשובה הושטתי לו את המילון שלי. מורגל בשיטה שלי ללמד אותם להגיע לידע בעצמם ככל האפשר, לוק הפך את הדפים עד שמצא את התשובה. ‘שאלת את אבא אם אתה יכול ללכת?’ אמרתי.

‘כן, הוא לא הסכים.’ בריידן נכנס אל החדר ובזרועותיו בתנו הקטנה, אֶלִי (שנקראה על שם הדודה שלה). אלי, בת שנה וחצי, כבר היתה לגמרי ילדה של אבא. האמת היא שלא יכולתי להאשים אותה.

אבל ברגע זה בריידן נזף בלוק. ‘מה אמרתי לגבי השיטה הזאת, להתגנב מאחורי הגב שלנו להורה השני ולשאול אותו אחרי שההורה הראשון אמר ‘לא’? כשאחד מאיתנו אומר לא, התשובה היא לא, לוק.’

לוק שיפשף את פניו, ויכולתי להרגיש התקף זעם מתקרב באופק. ‘אבל משעמם לי.’

אהה.

‘ואני אמרתי שאבוא איתך אם אתה רוצה לשחק כדורגל בדשא.’

‘אף אחד לא מביא את אבא שלו! יסתכלו עלי כמו על איזה תינוק!’

‘יש לי חדשות בשבילך,’ בריידן רכן קדימה וניענע את אלי בזרועותיו, ‘אתה באמת תינוק. ואם תרים שוב את הקול עלי, אני מקרקע אותך לבית לשבוע.’

‘אז תקרקע אותי, בין כה אנ’לא יכול לצאת!’

‘אומרים ‘אני לא יכול’,’ התערבתי.

‘אנ’לא, אנ’לא, אנ’לא,’ הוא צעק, קופץ במקום בלי הפסקה.

העוויתי את פני. הילד שלי יודע להיות קולני כשהוא רוצה. יותר מדי קולני! ‘אה, אתה יכול.’

‘או־קיי, אתה מקורקע,’ הכריז בריידן.

‘אופס!’ קראה אלי וציחקקה.

בריידן ואני הסתכלנו זה על זה במאמץ לא לצחוק.

לוק לא היה במצב רוח משועשע. ‘אמא!’ הוא מיהר לעברי, קופץ מצד לצד כאילו הוא צריך לשירותים. ‘תגידי לו!’

‘ילד, תירגע. ושמעת את אבא שלך טוב מאוד. אתה מקורקע. תאמין לי, זה כואב לי יותר מאשר לך.’

‘חה חה!’ צעקה בת’ מחוץ לדלת.

‘אני מקווה בשבילך שאת צוחקת בגלל המחשבות שלך, בת’ קרמקייל, ולא בגלל העונש של אחיך!’ קראתי לעברה.

‘בפירוש האפשרות הראשונה,’ היא שירבבה את ראשה מאחורי משקוף הדלת. ‘ולא הצחוקים בגלל לוק שלא סותם את הפה עד שמקרקעים אותו.’

‘תסתמי!’ לוק זינק לעברה, ובריידן תפס אותו בגב החולצה בזמן שבת’ ברחה בצוווחה.

‘אופס!’ קראה אֶלִי שוב.

‘אנחנו צריכים ללמד אותה מילה חדשה,’ אמרתי.

‘אני לא יודע,’ אמר בריידן והרפה מלוק. ‘זה דווקא נשמע מתאים לסיטואציה כשהיא אומרת אותה.’

‘אופס.’

‘או שלא,’ אמרתי.

הוא נחר בגיחוך, ואלי הושיטה את זרועה הקטנטנה לעבר לוק. ‘אוּק, אוּק! רוצה אוּק!’

לוק נענה והושיט אליה את זרועותיו. משהתמקמה בין זרועותיו החסונות של ילד קטן, החזה שלי עלה על גדותיו מרוב רגש. ‘הלוואי שבת’ היתה כמוך, אֶלִי,’ אמר לוק.

בריידן גיחך. ‘אל תדאג. יום אחד היא תהיה מספיק גדולה כדי להרגיז באותה מידה. תיהנה ממנה כל עוד אתה יכול.’

לוק נאנח כאילו כובד העולם כולו מונח על כתפיו. ‘טוב. אנחנו הולכים לראות סרטים מצוירים. אני הרי מקורקע,’ הוא רטן באוזני אחותו כל הדרך לעבר הדלת.

ואז השתרר בסטודיו שלי שקט מבורך.

בריידן הסתובב והביט בי.

הבטתי בו בחזרה.

ואז נשפתי לעברו, ‘אתה זה שרצה ילדים.’

‘כן, טוב, אני לא אשם שהיית כזאת סקסית שלא יכולתי להוריד ממך את הידיים או את הזרע־העוצמתי־עושה־הילדים שלי.’ הוא חייך.

קימטתי את אפי. ‘מקסים.’

‘תמיד, בייב.’

‘או־קיי, חשבתי שאתה כבר יודע את זה, אבל אני מבינה שלא, אז תקשיב טוב: זרע? לא מילה סקסית.’

הוא התקרב לעברי, הניח את ידו על מותני ומשך אותי לעברו. ‘רשמתי לעצמי.’

נמסתי אל החמימות העוטפת שלו. אחרי כל השנים האלה אני לא מסוגלת להיות בחדר אחד עם בעלי ולא להיצמד אליו איכשהו בסוף.

הוא נשק לצווארי, ואז כתב היד המודפס שלי צד את עינו. ‘על מה את עובדת?’

‘על הנושא הזה… השלט ‘סופרת קראביטית בעבודה’ שלי כנראה לא עובד יותר.’

‘את רוצה שאשיג שלט קצת יותר אגרסיבי?’

‘משהו כמו ‘עופו מפה’?’

‘אני חושב שזה עלול להעליב את הילדים שלנו.’

‘אני חושבת ששום דבר לא יכול להעליב את הילדים שלנו. גידלנו תינוקות עם עור של פיל והרבה יותר מדי אנרגיה.’

הוא צחק והושיט יד אל הדפים. ‘טוב, מספיק לשנות נושא. מה זה?’

הסתובבתי לעברו, משרטטת בדמיוני מעגלים על החולצה שלו בקו החזה. ‘האמת, משהו שרציתי שתקרא לפני שאשקול לשלוח אותו.’

סקרנות הבליחה בעיניו התכולות. ‘מה?’

‘סופרת אחת פנתה אלי. היא שאלה אם ארצה להשתתף באנתולוגיה דיגיטלית. לכתוב לה נובלה שהיא קצת אישית אבל בדיונית.’

‘מה הכוונה?’

‘הרעיון הוא לכתוב נובלה שמבוססת על מה שהיה יכול לקרות לי אם רגע מכריע בחיי לא היה מתרחש.’

הוא נע במקומו ורכן קדימה להביט בדפים. ‘נשמע מעניין.’

‘זה מה שחשבתי. אז כתבתי את זה. בחרתי לכתוב מציאות חלופית שמבוססת על מה שהיה יכול לקרות אם לא הייתי עונה למודעה של אלי לשותפה לדירה.’

‘ואת רוצה שאקרא את זה?’

הרמתי את כתב היד והושטתי לו אותו. ‘אם אתה לא עסוק מדי.’

‘ברור שלא.’ בריידן לקח את הדפים. ‘אקרא את זה עכשיו.’

אותו פרץ דאגה מוּכּר הגיח בי שוב. ‘אתה בטוח?’

הוא העיף לעברי מבט בוחן. ‘יש פה משהו שמדאיג אותך?’

‘לא. זה… אולי תחשוב שזה קיטשי…’

הוא פרץ בצחוק והטיל את ראשו לאחור, ואז צחוקו התעצם למראה ההבעה שלי. הוא נישק את שפתי. ‘את ג’וסלין קרמייקל. את לא יכולה להיות קיטשית גם אם תנסי.’

הדפתי אותו מעלי בשובבות. ‘פעם אולי הייתי מסכימה איתך, אבל אז אתה הגעת, הפכת אותי לחתיכת רכרוכית, ונתת לי שלושה ילדים מקסימים ששיבשו לגמרי את ההורמונים שלי עד שאני בוכה מפרסומת ליוגורט.’

הוא התיישב בצחקוק על הכיסא שלי וניפנף אותי משם. ‘לכי לשחק עם הילדים, תני לי לקרוא בשקט.’

נשפתי אוויר לשמע הפקודה ופניתי לצאת מהחדר.

על סף הדלת העפתי מבט לאחור. ראיתי אותו מתרווח בכיסא ומרים את רגליו הארוכות על השולחן שלי.

דמיינתי את המילים הראשונות שהוא קרא ותהיתי מה הוא יחשוב על המקום שהמילים האלה עומדות לשאת אותו אליו…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כוכבים מעל קאסל היל”