קידה מול הים מתאר את מסע התבגרותם של התאומים נעמי וינון הנוצרים סוד כבד. הסיפור מתרחש בישראל, בעשור שבין מלחמת […]
1
נכנסות למים, שלי ואני. שלי רצה קדימה, מדלגת על גלים נמוכים ככל שהיא יכולה. כשהמים מכסים את רגליה והיא נבלמת, היא רק חותרת קדימה ופורצת בקפיצת ראש פנימה לעומק. לפעמים, אנחנו, ככה בצחוק, רצות יחד, נותנות ידיים כמו בילדות, אבל לרוב אני נכנסת לאט, רוכנת, טובלת את הידיים, מה שנראה לשלי כסוג של קידה לים הגדול. עומדת ורועדת קצת מקור, אחר כך צועדת פנימה אליו. עושה לעצמי שביל במים ואז צוללת כשבא גל נכון.
אותו יום החל קוצף בעורקים השכם בבוקר. שרשרת חלומות שבורים שמגיחים ובלי הרף נטרפים. זרוקה על המיטה. מנסה להיאחז באיזה פשר. הבגדים עליי. הדברים שניצן אמר. כמה תמונות חלום לובשות צורה בזיכרון ורובן נדחקות. כמה מפתיע המוח הזוכר והעוזב. תתפלאי, נעמי, אני חושבת לעצמי בחוסר מנוחה, הבוקר השמש שוב זרחה. בחצר מלבלב וריחני עץ האזדרכת. שלי אומרת שבפרסית הוא נקרא “עץ חופשי”. הוא מושך אליו דבורי דבש. מה בעצם חופשי בעץ? עיניי עדיין עצומות. דבוקות בחזיון סוף הלילה המר. כל זה רובץ על החזה. אוחזת באגרופי את הבד הרך; אני מכוסה עד אפי. נשימתי כבדה. בחלום, שומרי החומה מסירים ממני את הצעיף, רומזים, בואי תלושה וכאן תהיי מחוברת. גופי שרוע ודרוך במרחב שבין הסדין לשמיכה. נוטה קלות לעבר אלו, שלפני רגע היו גופים ברורים, אך הם כבר נעלמו, והינה שוב אני מהבהבת עגומה באי-רצון לקראת הבאות. הבית שקט. אימא בעבודה, ונוני כבר יצא מהבית. המוח נמר פצוע. מתי תפסיקי ליילל, ברייה עלובה. קומי עורי. לא קמה. לא קמה. קמה. קמה. שלי תכף באה.
אמש. ניצן ואני יושבים באוטו. “מי שחם לו לא צודק יותר ממי שקר לו”, הוא מפטיר ושותק, מתבונן בטיפות הגשם החזק והפתאומי ששוטפות את המדרכה. ניחוח אד דחוס פושט באוויר. שמשות הרכב פתוחות למחצה. עכשיו אביב. עומדים ברמזור של הכפר הירוק. אנחנו מכירים יותר משנתיים. נוסעים מביתו שבנווה מגן לרמת חיים, לביתי. מישהו נתקע עם האוטו באמצע הכביש. לא זזים. פקק. מצב משונה בארבע לפנות בוקר. שלטי בחירות תלויים בצומת. פרס והמערך מול בגין והליכוד. חלקם תלושים וקרועים. אני עייפה, לא ישנתי ובכל זאת חושבת על האמירה שלו. אכן רציונלית. נניח שעקרונית זה נכון. זה כל כך ניצן. טיעון הגיוני אבל חמוץ. הוא שותק. מרוכז בנהיגה. אנחנו מדברים על דברים אבל לא מדברים על עצמנו. לא יודעת מה נכנס בי קודם, שגרם לי לשתף אותו בפרט זוטא, שבדרך כלל קר לי יותר מרוב האנשים. אמרתי, “קר לי יותר”. ניצן מושך בכתפו. הוא לא מבין רמז. ואני מתעלמת וממשיכה וזורקת קיסם למדורה הקרה של הגילוי העצמי ואומרת שלפעמים השוני מעורר אצלי קושי. הוא זורק מבט ולא מגיב. ניצן בוחר תמיד להיות צודק על פני להיות פשוט נדיב. אני עדיין משעינה עליו את כתפי. שותקת.
השדר ברדיו מכריז על השיר “אני לא מאוהב” של להקת 10CC. הרמוניה קולית נפלאה מרטיטה את האוויר. “זה רק שלב שאני עובר… אל תספרי לחברייך על שנינו. לא… לא… אי אם נוט אין לאב”. הקולות מתפשטים סביבנו. ניצן מושך אותי עוד קצת אליו. ככה אני מאוד קרובה. ניצן רוצה לגעת בי. הוא מחבק אותי ביד אחת ונוהג עם האחרת.
כל אותו לילה התחבקנו. מתנשקים בנשיקות ארוכות. נצמדים גוף אל גוף, מתפתלים ומשתרגים זה בזו, וכל האיברים שלנו כולם מונחים במקומם ומתאימים בחמידות. ניצן רוכן ומנשק אותי באיטיות. גופו רזה והוא גבוה ממני במעט. פיו חמדני ועדין. תוך הגוף פועם ורוגש, לא יציב לגמרי על גדותיו, והעור כבר כמעט נמס. חלק בי תוהה, ספק מאמין לכל מה שמתרגש ובולם, וחלק אחר נעתר, רוצה להתרסק. עוצמת עיניים רק לרגע, מתבוננת אל תוך עיניו, מרותקת ומודאגת מהן. אנחנו נרדמים מחובקים ולא נרדמים. כל השנה, בכיתה י”א2, וגם בשנה הקודמת, כתבתי בזמן השיעורים את שמו בעט על פרק כף היד. ניצן חרוט בעור בדיו אדומה.
בפעם הראשונה שנפגשנו לבד לא סיפרתי לנוני עליו. ניצן בא עם האופנוע שלו ונפגשנו בכביש הרחב שמאחורי שורת הבתים האחרונה של השכונה. אחותו רוני הייתה חברתי הטובה ביותר בתנועה. היא אמרה לי נחרצות שהיא אינה מבינה איך אפשר להתאהב באדם כמוהו. “מגיע לך יותר”, אמרה והמליצה לי בחביבות להתרחק ממנו. דבריה מרחפים מעליי ומעלינו. אבל אני כנראה מאוהבת, כי בכל פעם שאני רואה אותו המידע המצטבר עליו ועליי הופך להיות עיסה לימבית חמה, וזו לוכדת תשובות אפשריות, מחשבות סבירות ומסודרות והודפת החוצה לידו בעיקר מילים וחצאי משפטים מביכים שמטרידים אותי מאוחר יותר באופן מופרז.
ניצן חונה ליד שער ביתי. אנחנו יושבים בתוך המכונית שלו, קונטסה לבנה וישנה עם ריח חריף של דלק. שחר רך עולה, חושף את ציפור גן העדן בכניסה, בצד השביל. הצמח מלא בעלים חסונים. הוא שולח גבעולים ארוכים שבקצותיהם פרחים שטים כסירות מפרש כתומות, רטובים מטל. האוויר צונן מאוד עכשיו. אנחנו מתנשקים. זה תמיד נעים וקשה להיפרד מהדבשי. אני צריכה לבלוע את הממתק עם עטיפת הצלופן. מתלבטת עוד שנייה, וכרגיל לא מעיזה לשאול מתי ניפגש שוב. תכף עוזבת, וידי כבר אוחזת בידית הדלת. ניצן נוגע לי בירך. מלטף. הוא אומר, “רגע. תראי, נעמי, אני מחבב אותך מאוד אבל אני לא מאוהב בך. אני לא רוצה להסתיר. זאת האמת”. בום. באחת הוא מושך שמיכה מעליי. אני דוחפת את הדלת ויוצאת, נפלטת מהמכונית הלבנה. הוא מוריד בזריזות את שמשת הרכב שלצידו. “אבל אני ממש מחבב אותך”, הוא ממשיך, ואני מתקשה לשמוע אותו. מרפקו שעון על חלון הרכב הפתוח וידו מושטת לעברי. הריח המוכר והחריף של הדלק נשאר בתוכה. אני מתחילה לפסוע ואז חוזרת, יחפה. שכחתי משהו. נבל. אני מוכנה לזחול על אצבעותיו ועל כף היד שלו. פותחת את דלת הנוסע הקדמית כדי לקחת את הסנדלים שהשארתי שם.
ביום שישי בבוקר, אחרי הדקירה שספגתי מניצן, שלי מופיעה אצלי בבית בשעה עשר, כמתוכנן. השמש גבוהה למדי ומעונן חלקית. אני כואבת. יום חופש היום מבית הספר, והיא נראית תמיד בחופש. היא לומדת עכשיו באוניברסיטה פתוחה. חדשנית. לימודים ללא תנאים מוקדמים. היא לומדת מדעי הטבע. קיבלה איכשהו שחרור מהצבא בגלל בעיית גב. נמרצת היא נכנסת לחדרי ואומרת בהדגשה מופרזת של כל מילה, “גבירותיי ורבותיי, מהפך!”
שלי מאוד בוגרת. לראשונה היא בחרה אתמול בבחירות לכנסת. היא מוחאת כף בקצב נמרץ, פם פם פם ומזרזת אותי, “קדימה, קומי נעמי!” ו”אני חייבת לבשר לך שתי בשורות. נתחיל ברעה, כנראה הליכוד לקח את השלטון ואת ההיסטוריה לידיו. הלך עלינו”. בינתיים היא פותחת את החלון ואומרת, “זו נקמת הפועלים השחורים שנמלאו טינה ושונאים את מפלגת הפועלים”. שואלת אם אני רוצה קפה עם חלב. היא לא מחכה לתשובה מהמשכימה הממאנת, ותוך כדי כך אומרת מהמטבח שאולי זה יפתיע אותי אבל גם לה “נמאס קצת מבחורים סתומים שרק מכווצים לך את הלב”. חוזרת לחדר ואומרת באותו שטף, “קבלי ידיעה אחת טובה: יש לי כבר שבוע עניין מוגבר בלתי מוגדר עם מישהי מאוד יפה, שבעלה הצעיר, מנוחתו עדן, נהרג בתאונת אופנוע”. בשלב זה אני מתיישבת על המיטה, מרימה גבות. שלי מטה את ראשה בחיוך מתריס ומושיטה לי את הכוס.
היא ממש לא פנויה היום להתחבטויות מעגליות ורוצה שנצא לעולם. היא אומרת, “נעמי, עצרי. אל תגיבי. נדבר אחר כך. בואי נעוף לים”. אני מתארגנת בזריזות. בכביש גני התערוכה שתינו רוכבות לראשונה יחד על הקטנועים הטילונים שלנו לחוף הילטון. שלי לפניי, מנוסה ונועזת, ואני, טירונית שטופת אימה וריגוש, בעלת רישיון בן ימים ספורים. אנחנו משתדלות להשתלב בתנועה.
בחוף אנחנו תרות אחר מקום טוב לנחות בו, להניח את הגוף, לעכל את כל האירועים ואת רוחב היריעה. בעודנו תופסות תנוחה נכונה, אומרת לי שלי, בקסם אישי השמור רק לה, “את שומעת, נעמי יקרה שלי, כמה זמן זה שאת לא מחייכת? זה בגלל ניצן ההוא, הצייד? שורי הביטי ואף צאי וראי דוגמה ומודל ממני, אחותך מהלב. האהובה האלמנה הקטנה שלי אף היא סטודנטית לביולוגיה. בסמסטר הזה שתינו משתתפות באותו קורס לסטטיסטיקה. היא טוענת ששישים אחוז מהגוף שלנו זה מים. כלומר, זה הרוב”. שלי מביטה בי ישירות בעיניים מנצנצות ואומרת חצי בצחוק, “אז אולי תזרמי כמו מים. מה דעתך? את שומעת? אני מציעה שתזרמי”.
בינתיים היא כבר שוכבת על בטנה בגב חשוף, לבושה רק בחלק התחתון של בגד הים, ומתחתיה מגבת צהובה ענקית. דבריה מתערבבים ברוח הבוקר הקלה, שקמה פתאום ומרעידה בעדינות את בדיה של שורת השמשיות המפוספסות. מידת החמימות של החול נעימה לשיפולי הבטן המכסים עליו. שלי כולה מחויכת. בנעימות הזאת אי-אפשר שלא להדק שוב את האגן אל תלוליות גרגירי החוף. אני עדיין לבושה בחלק העליון. החולצה של ניצן. אהוב שלא אוהב.
אני מחליטה לספר לשלי מה קרה אמש, ומה ניצן אמר לי היום לפנות בוקר. אני רואה שמצחה מתכווץ. היא אומרת לי לא להתרגז, אבל מה לעשות, שבאמת אין חם או קר, מתוק או מר או אפילו טוב או רע. במציאות, והדבר ידוע אלפי שנים, יש רק אטומים שנעים בתוך ריק. כל השאר זה התרשמות והשוואה. תוך כדי שיחה אני מבינה שהיא מאוד מתלהבת מהלימודים ולא לגמרי פנויה אליי, אבל אני בכל אופן ממשיכה ומספרת לה על חלום שחלמתי על ניצן. בחלום אחותו ואני יושבות על עץ. כן, כן, והוא מתקרב. הוא קורא לי לבוא, הוא משטה בי. ברור שכך אכן קורה בחלום. משטה בי. אני מנסה לשמוע אותו. מה הוא בדיוק אומר. זה מעצבן אבל גם מעניין להקשיב לו מאיזושהי סיבה עלומה. שלי צוחקת ואומרת בלי שהייה מיותרת, “הרמז ברור. עלייך פשוט לרדת מהעץ”.
אחר כך אנחנו שוב נכנסות למים. טובלות עד הכתפיים, עד צוואר. מתרחקות מהחוף אל העומק. סביבנו שקט. אין אנשים ברדיוס של עשרה מטר לפחות. שלי אומרת שברור לה שאני מבולבלת. שזה כואב. להפסיק לצפות. “הוא די מנצל אותך”. אבל אני אומרת לה שאני לא מסוגלת. עדיין לא. אין לי אפשרות להרפות ממנו. אפילו שהוא רע בשבילי. אנחנו משתתקות. בראש צפה שכבת זיכרון, דוק של נשימות חמות שמסתיר הבלחות של מילים רעות, מילים שניצן היזה על פניי. הוא לא אוהב. רק מחבב. אלה דברים שמזיעים עליי חומץ. צרור מילים רבות שמסתיים ב”אבל” ונבלע בגוש בבטן. אני צפה על הגב. מתהפכת ושוחה, מתרחקת מקו החוף. עכשיו אני כועסת מאוד. אני שונאת אותו. נמאס לי להתפלש בבוץ הזה. שלי אומרת שקצת קר לה והיא רוצה לצאת כבר. אני מסמנת לה שבסדר, שאני נשארת עוד קצת. הכעסים פועלים כזרם רעלים על התודעה הרועשת שלי, זאת שכרגע טורפת עוד ועוד זיכרונות אפלים. אני אפס, לא כלום. עוצרת את הנשימה ומכניסה את הראש למים. מדרגת דאגות. מונה החלטות בלי סדר. דוחקת את הראש שוב למים. נענשת בחנק, שונאת את עצמי שבורה. עוצרת את הדמעות. הכאב מטשטש את ההנחה המרגיעה שטיפחתי כתרופה, שלפיה היקום הוא אדיר, העולם הוא מסתורין אחד גדול, ואני אינני אלא מרכיב זעיר בו, ומכאן מיותר להיות בו בעלת חשיבות עצמית כה רבה עד כדי עלבונות. ממשיכה לשחות ומתחילה לחשוב על הדגים החלקלקים שנוגעים לי ברגליים. מתחככים, לוחכים, נושכים בבשר ופוצעים. מניעה את הגוף עם הגלים ושוחה במהירות לכיוון החוף שהתמלא באנשים. מחפשת את שלי ביניהם ולא מוצאת. הם רבים. במעלה הגב המתח רב. והינה שלי. מדברת עם מישהו. מרחוק הוא נראה דומה לנוני אבל זה לא הוא. אני הולכת לקראתה רועדת מקור. העיקר שמצאתי אותה. אנחנו מאזינות בטרנזיסטור לרדיו “קול השלום”, אוכלות ארטיקים, והזמן עובר לנו באיטיות עד השקיעה, אבל בתוכי מתעמעמת לאינסוף שורת הים כובשת הנשמה, “שָֹאֵנִי גל, שאני גל לארץ חלומי”. בים כמו בים הכול נע וחג בראש, דברים מרגיזים אלו נשמטים ודברים מפחידים אלו נשארים במוח, כמו שביבשה, רואים נמלים פועלות המתרוצצות וחופזות הינה ושמה רק כדי לשאת מנחת גרגיר למלכה האם, זו שהייתה וכבר איננה.
אין עדיין תגובות