החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פתאום היתה מלחמה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 184 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

למה לא אמרו "היכון למלחמה"?

למה?

כבר 15 שנה שאבירם ברקאי חוקר את מלחמת יום הכיפורים. המלחמה שמדינת ישראל עדיין נושאת את מטענה הטראומטי. לאחרונה הוא הרגיש שדי. הגיע הזמן להשתחרר מלפיתתה. אבל לא לפני שיסגור עוד פינה

אחת — איך קרה שהאחרונים לדעת על המלחמה, ולהתכונן כראוי לקראתה, היו דווקא מי שפגשו בה ראשונים — הלוחמים המועטים בסיני וברמת הגולן?

ברקאי שקע בפרוטוקולים, צלל לנבכי הארכיונים, ניהל שיחות ארוכות עם לוחמים, מפקדים וחוקרי מודיעין. הממצאים המטרידים נערמו. רשימת האחראים התארכה (לא, אי אפשר להטיל את הכול על אמ"ן ו"הקונצפציה"). שורת החמצות קשה לעיכול נחשפה.

פתאום הייתה מלחמה מספר את סיפורה של יממה אחת. שבת, יום כיפור, אוקטובר 1973.

שבת שכמעט כל מה שהיה יכול להשתבש בה — השתבש.

שבת שכמעט כל מה שהיה צריך לקרות בה — לא קרה.

שבת שטרפה את החיים של דור שלם. אולי גם את אלה של ברקאי.

 

אבירם ברקאי חוקר וכותב על מלחמות ישראל, מחבר הספרים: על בלימה – סיפורה של חטיבת השריון 188 במלחמת יום הכיפורים; בשם שמים – קורותיה של טייסת הפנטומים 201 במלחמת יום הכיפורים; משק כנפי הטעות – סדרת ראיונות עם האלוף אלי זעירא ובכירים נוספים בעקבות מקורות הערכת המודיעין השגויה טרום מלחמת יום הכיפורים; אנחנו על השחור – סיפור לחימתה של חטיבה 500 המורחבת במלחמת שלום הגליל; מעשה שלא היה – הפרכת תיאוריית הקונספירציה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים;

אף על פי כן – אבני דרך בסיפור העם הנבחר והסכסוך הישראלי־פלסטיני. נוסף על כך, הוא מורה דרך, מרצה, מדריך נהיגה מתקדמת ומחברם של 12 ספרים בנושאי ג'יפים, אופנועים, חילוץ, טיילות־שטח, וגם של ספר ילדים אחד, בשביל הנשמה.

פתאום היתה מלחמה הוא ספרו ה־19.

מקט: 15101483
למה לא אמרו "היכון למלחמה"? למה? כבר 15 שנה שאבירם ברקאי חוקר את מלחמת יום הכיפורים. המלחמה שמדינת ישראל עדיין […]

קצוות פרומים

על הכאב

התחושה היתה הפתעה.

רק לפני רגע עוד הייתי בעמדת אש, בסיומה של סדרת ירי, ולא הייתי סגור על עצמי אם נימלמן השיג מטרה, או שהעשן המיתמר מהטנק הסורי, אחד מתוך עשרות, הוא הסוואה עצמית באמצעות סולר שהוזרק לתוך מערכת הפליטה.

יכול להיות שצעקתי ‘מטרה’. יכול להיות שלא. מה שבטוח, כבר היינו חשופים שם מספיק זמן וצעקתי, ‘נהג אחורה מהר’. וירדנו לעמדת המתנה. לפי התרגולת.

ולפי התרגולת, הטען הוציא פגזים מרצפה תחתית והציב אותם ב’תורניים’ והתכוונו לעלות שוב ולפגוע ביתר הבני הזונות שנעו בעמק למטה, למרגלות תל החרמונית, ואז ראיתי ממרומי הצריח את מפקד הטנק הסמוך צועד לכיווני וסימנתי לו לעלות, ובדיוק כשהוא עלה וחשבתי לעצמי מה יהיה עם הגדוד הזה שאף אחד כאן לא מכיר את השני, עפתי אחורה והוטחתי אל כיסא המפקד.

אני זוכר את נימלמן מסתובב מכיסא התותחן ומתבונן בעיניים פעורות לרווחה על ידי השמאלית. אז גם אני הסתכלתי. וראיתי סרבל קרוע מעל מרפק יד שמאל, ודרך הקרע ראיתי את הסיבה שבגללה עפתי. וגם למה העיניים של נימלמן היו פעורות.

אף פעם לא הייתי חזק באנטומיה, אבל בשביעית, רגע לפני שהחלטתי שלימודים זה משעמם, בחרתי דווקא במגמה הביולוגית. ועכשיו זה היה שיעור אנטומיה בלייב. אלא שבדיוק אז התחלתי להרגיש כאב שהלך והתחזק, ולא היה לי זמן להתעמק אם מה שאני רואה אלה שרירים, רצועות, גידים, בשר, סיבים, רקמה או עצם חשופה.

האמת שגם אם הייתי מתעמק, לא הייתי יודע. אבל לא התעמקתי. ובעיקר רציתי שמשהו ירגיע את הכאב. ואיפה המט’ק השני? איפה המט’ק השני?! ומישהו אמר שהוא עף למטה ופינו אותו לבונקר הפצועים. אז נימלמן עזר לי להתרומם מכיסא המפקד, ועשיתי לו סימן שיישאר בטנק וירדתי בכוחות עצמי, תומך עם יד ימין ביד שמאל, ועכשיו כבר כאב הרבה יותר, ומישהו הראה לי איפה בונקר הפצועים ונכנסתי, ומישהו, אולי חובש, אולי רופא, השכיב אותי על מיטת שדה. ועכשיו היד כבר ממש כאבה. והיו עוד פצועים. ומישהו אחר עבר לידי ואמר, עוד רגע נתפנה אליך. ואמרתי, זה בסדר תטפלו קודם באחרים, כי זכרתי שזה מה שאומרים בסרטים. וגם מה שקראתי בספרים על ששת הימים ואפילו על מלחמת השחרור. וחשבתי שבטח זה גם מה שמצופה מקצין צעיר, שלפני ארבעה חודשים קיבל את דרגות הקצונה ועדיין לא הוכיח את עצמו בקרב. לא לעצמו. לא לאלה שסביבו.

ואז זה כבר מאוד־מאוד כאב. ואמרתי לעצמי, אתה לא משמיע קול. אתה לא משמיע קול. אבל יכול להיות שבכל זאת משהו התפלק לי, וגם הגוף עשה תנועות של אי־נחת, ואולי גם חוסר שקט, כי פתאום הגיע מישהו והחדיר לי מחט ביד ימין. ואחר כך נדמה לי שעוד מחט ביד השנייה. ופתאום היה פשוט יותר. ורגוע יותר. וכבר לא כאב.

בדרך לבית החולים עצרנו. הנהג התנצל. צריך להעלות גופת הרוג על הרכב.

מי זה?

קצין מגדוד 77.

מי זה?

אבינועם שמש.

אבינועם. עם החיוך שלו. והמבט האופייני. אבינועם.

***

בסיום השביעית, אני וחלק מ’חבורת הטוסטוסים’ של נווה מגן, שכונת צבא הקבע של רמת השרון, נופפנו בפעם האחרונה לשלום לתיכון השרון, מול הקיוסק של חנה בשיכון מומחים, וערקנו לתיכונים האקסטרניים בתל אביב.

ביולי־אוגוסט וגם בנובמבר 1971 התגייסנו לצבא שאחרי מלחמת ששת הימים. עמר הלך לסיירת מטכ’ל. האחרים ניסו להגיע לשם, או לחיל האוויר, ולא הצליחו, אז הלכנו לאן שכל מי שלא יכול להיות טייס או לוחם בסיירת רצה להגיע — לשריון. זה שעשה היסטוריה.

יש לי תמונה מיום הגיוס. 7 בנובמבר 1971. כמו ילד בתחפושת פורים. ‘ילד’ שהיה בטוח שאחרי ששת הימים ו’חשופים בצריח’ ומשה דיין אף אחד כבר לא יעז לבוא עלינו. ובכל זאת נהיה לוחם. ואפילו קצין. כי ככה היה מקובל בשכונה.

ואז בא יום שבת, 6 באוקטובר.

אחרי שנפצעתי, כשכל החברים מהשכונה, מהמושבה וגם מהארץ כולה עדיין לחמו, אני העברתי ‘זמן איכות’ בבית הבראה באשקלון עד שהרגשתי שאי אפשר ככה, ועם היד עדיין תלויה מהכתף ארגנתי שני צוותים בג’וליס וחציתי את התעלה והצטרפתי לשלבי הסיום של המסע בארץ גושן. ופעם אחת כמעט נהרגתי. וכמה פעמים הרגתי. ופעם אחת העליתי שבוי על הטנק. ואחר כך שחררתי אותו. ופעם אחת, כשהודיעו שהלילה יש סיכוי שנותקף על ידי קומנדו מצרי גיליתי, כשהתעוררתי מבועת במהלך המשמרת שלי בצריח, שהעייפות מנצחת אפילו את הפחד.

ואחר כך היו פאתי העיר סואץ. ושוב כמעט נהרגתי.

ואחר כך נגמרה המלחמה.

והרחק מעיני החניכים, בקורסי מפקדי הטנקים שהעברנו במצרים, ואחר כך בסיני, היינו דוהרים על הג’יפ ושרים, ‘ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח’.

ובשלב הזה חשבתי על אילן. בעיקר. אבל גם על אבינועם. ואמוץ. ואילן השני הקיבוצניק. וליאור. ושבתאי. ויגאל ומיכאל וקובי מהשכונה. ואבי הספורטאי המצטיין מהמושבה. ועל המדריכים שלנו. ועל כל מי שחלם ולא הצליח לו, ונותר שם מאחור, כשנקרעו השמיים, עם החלומות, המשאלות, המאוויים והחיים. בעיקר החיים.

אחר כך השלמנו את יתרת השירות בצבא. ואף אחד לא חתם. ויוני נסע לאמריקה. ואחרים אלתרו שיטות בריחה אחרות. וכל אחד עשה כמיטב יכולתו לבנות את חייו. אישה. ילדים. מקצוע. וזה דרש, בעיקר, להגיף את השער בפני זיכרונות אוקטובר 73′. שלא ישובו וידממו את נשמתנו. וירסקו את חיינו. ולכן, כשנפגשנו, היה דבר אחד שלא דיברנו עליו.

המלחמה ההיא.

והסידור הזה עבד לא רע בשביל רובנו, וכולם עשו כמיטב יכולתם לחיות את ההווה, ואפילו לתכנן את העתיד.

ואז הגיעה שנת 2003.

***

האם שלושים שנה הן פרק הזמן הנדרש לפרספקטיבה ראויה על מה שחווית? האם שלושים שנה הן פרק הזמן הנדרש להתיר פקעות רגשיות ומכאובים ולאפשר טיפול אישי, אולי גם קבוצתי, בקופסת הזיכרונות שחרכה כל השנים את הבשר ונדחקה בקפידה מתחת לפני התודעה?

ואולי היו אלה חומרי ארכיון על המלחמה ההיא, שרק אז החלה הנגשתם לציבור?

ואולי היה זה תמרור גיל החמישים, שרובנו חגג באותה השנה, שהצביע על פרידה מאולצת ממעיין הנעורים. ואם כבר פרידה אז בוא ניזכר במה שהיה אז. כשהיינו נערים. ואם להיזכר אז עד הסוף. בלי כבלים ואזיקים?

אולי.

כך או כך, לא משנה איפה לחמת את המלחמה ההיא. תותחן. שריונר. גולנצ’יק. צנחן. הנדסה. חיל האוויר. יחידות מובחרות. לפתע כולם רצו לדבר. ולהיפגש. ולחלוק. כל אחד כמיטב יכולתו. והתחילו חיפושים, שהרי היו שלא נפגשו מאז. ולשם כך גם גויסו בלשים פרטיים ומשרדי חקירות שיאתרו את פלוני התותחן ואלמוני הטען. ובסוף הרוב מצאו אחד את השני. ונפגשו. בבתים. באולמות. וישבו יחד. לעיתים רק לוחמים. אחרים עם נשותיהם.

והיו קריאות שמחה. וקריאות התפעלות. וגם מלמולי מבוכה.

ולפתע זה קרה. הסכר שהקפידו הקפדה יתרה להגיף ולאזוק במנעולים ובשלשלות, יום־יום, שעה־שעה, שלושים שנה, נפרץ לרווחה. והם דיברו. ודיברו. ודיברו. וכל מה שהיה שם זרם. והציף. ולרגע אחד הם שוב היו אותם חיילים צעירים. מבולבלים. וגם מבוהלים. וככל שהוסיפו ופתחו ולא הרפו, כך היו שם יותר דמעות. והיו גם אלה שבכו בקול.

ואני, עם המלחמה הפצפונת שלי, נגיעה בהתחלה ברמת הגולן, עוד קצת בסיום במצרים, חשבתי שזה לא ממש נגע בי.

טעיתי.

והייתי צריך לדעת את זה לא רק בגלל הבכי הארוך, כל כך ארוך, שטלטל אותי כשהביאו את אילן מהקבורה הארעית בקיבוץ בארי למנוחת עולמים בקרית שאול. הייתי צריך לדעת את זה גם בשקלול השנים שחלפו מאז. כשרגע לפני יום הכיפורים, שנה־שנה, הייתי מתכנס לתוכי. רק לתוכי. והייתי מודיע שאבא צם. וגם תירוצים אחרים. ולמדתי לקחת את הזמן. וזה התאים לי. ואת כל מה שהתודעה הדחיקה והכחישה במהלך השנה הייתי מכיל ומעכל.

בלי שישמעו. בלי שיראו.

בפרטיות חדר העבודה התנהל חשבון הנפש הפרטי שלי. אני ועצמי. מה עשית. מה לא עשית. מה תרמת. מה לא תרמת. וכמו תמיד היו מגיעים ובאים ההרהורים על המוות. והבנתי שהתחלתי לכעוס עליו, ממש לכעוס, רק אז. באוקטובר 73′. כשכולנו היינו צעירים. ורצינו לטרוף את החיים. ופתאום, משום מקום, ובלי התרעה, הוא הגיע. והתנפל.

וגם חשבתי הרבה על זה שנותרתי בחיים, והם לא. ושמחתי על מזלי. והתעצבתי עליהם. ועל משפחותיהם. ובעיקר חשבתי על מה שעוד יכולנו לעשות יחד. ולחוות יחד. ועל מה שלא הספקתי לשאול אותם ועל מה שלא הספקתי לומר להם.

אחר כך ניגבתי את הדמעות וכשמצאתי בי את הכוחות הצטרפתי למעגל האהבות הפרטיות שלי בסלון הבית, או במרפסתו. ואחזתי שוב בחיים. וכבר הייתי כתמול שלשום. ולא הותרתי עדויות וסימנים מרשיעים.

***

ב־2007 זה נחת, סופית, גם במגרש שלי.

פנו אליי. בוא תעשה ספר על חטיבה 188.

למה אני? איך אני? מי אני?

בסוף השתכנעתי. שנתיים אחר כך יצא לאור הספר, ‘על בלימה’.

חשבתי שזהו. אחד ודי.

תמי, אהבת חיי והצד הרציונלי במשפחה, אמרה לי: זה לא. אני מכירה אותך. זה לא. ואת המכתב המרגש הזה שכתבה לך האישה של הלוחם ההוא, שאין מספיק מילים במילון כדי להודות לך על כך שבעקבות ‘על בלימה’ הבאת לה בעל חדש ואבא חדש לילדים — את המכתב הזה תתלה על לוח השעם שמול שולחן העבודה שלך, וכל אימת שתתקשה בהמשך, כי יהיה המשך, שא עיניך אל המילים וזכור מה הייעוד שלך. לעשות תיקונים נדרשים. לבודדים. ליחידות. לדור שלם. לך.

כשהספר הזה יהיה בידכם אציין 15 שנות מחקר על מלחמת יום הכיפורים.

15 שנים של פסיכולוגיה קבוצתית. תהליך חשוב, אפילו נדרש, עבורי, ועוד יותר עבור רבים אחרים, ששנים רבות כל כך נשאו בדממה, ובעיקר במצוקה, את משא המלחמה ההיא. חיפשו דרך להשמיע. להביע. להתריע. אולי גם להשפיע. מי ייתן ואכן פתחתי להם צוהר.

על הספר

את תהליך הכתיבה של הספר הזה התניע פרופסור מוטרף, ממש מוטרף, בכל מה שקשור למלחמה ההיא. וגם שם יש לו, רפי נגלר. רופא בכיר במחלקה לכירורגיית פה ולסת בבית החולים רמב’ם בחיפה, מנהל מעבדת המחקר בבית הספר לרפואה בטכניון ופורץ דרך בעל שם עולמי בתחומי מחקר שונים. את רפי (‘צעיר’ שלא לחם במלחמת יום הכיפורים) אני מכיר עוד מתקופת ההיריון של ‘על בלימה’. מאז הוא עוקב אחריי. מוודא שאני לא סוטה מהמשימה שהוא הטיל עליי — להמשיך לברר עוד ועוד דברים שבוערים בעצמותיו. על המלחמה כמובן. רק עליה.

למה הם בוערים כאש בעצמותיו? אולי בגלל בן דודו, השריונר שלחם ברמת הגולן, שחזר, כמו כולנו, שונה מכפי שהכיר אותו. אולי בגלל ‘החוב העצום שאני חב ליד הפגועה שלך ולשריטה של עודד בקמן ולראש הכרות של אורי עקביה’, וגם, ‘למען עתיד טוב יותר לכולנו’. כך או כך, אחרי יציאתו לאור של ספרי ‘מעשה שלא היה’, רפי הצטרף אליי ליום כיף שארגנתי לשנינו בחמוקי רמות מנשה והודיע שלא יכול להיות שאני לא ממשיך הלאה והלאה, ויפה שעה אחת קודם ונכון שב’מעשה שלא היה’ הסברתי למה ככה ולמה אחרת, אבל עדיין לא נתתי תשובה מלאה לשאלה שעדיין בוערת בו כל השנים — למה לא אמרו לכם, הסדירים, ‘היכון למלחמה’.

למה?

אולי היו אלה הכלניות הראשונות שהופיעו במלוא הדרן, אולי פכפוך המים בנחלים העונתיים, אולי גלימת אוויר החורף הצלול והמבושם.

ואולי פשוט נמאס לי מהנדנודים הבלתי פוסקים שלו.

בסדר, אמרתי ברגע של חולשת דעת. הולך על זה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.