החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קיבוצי'לה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 198 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

בשוליו המזרחיים של עמק בית שאן, נסתר מֵעַיִן, קם לו בשנות ה-30 קיבוץ מעוז חיים. קיבוצי'לה מביא את סיפור תקומתו וצמיחתו של הקיבוץ דרך עיניו של ילד תמים ואופטימי, לימים נער, שנולד למייסדי הקיבוץ וגדל בו בתקופה שלאחר מלחמת ההתשה, בזמן שהקיבוץ וחבריו התאוששו מההפגזות הרצופות שספגו במערכה הזאת.

הגיבור האמיתי של קיבוצי'לה הוא הקיבוץ כאורח חיים, בתקופה שהחלה לפני קום המדינה והסתיימה בהדרגה החל בשנות ה-90, כאשר רוב הקיבוצים עברו הפרטה והתפרקו בזה אחר זה מערכי השוויון שקידשו עד אז כמיטב יכולתם.

בכתיבה מתובלת בהומור ובחן רב מספק קיבוצי'לה לקוראים שלא הכירו מקרוב את החיים בקיבוץ, הזדמנות להתוודע לניסוי החברתי הזה. מנגד, מי שגדל וחי בקיבוץ אותם ימים, ימצא בספר ביטוי לדמויות, לערכים ולחינוך שגם הוא עצמו הכיר, שבלט בו הפער בין הרצון הטוב של המטפלות, ההורים, המחנכים והמורים לבין חוסר ההבנה שהילדים אינם באמת זהים בצרכים וביכולות.

 

אורן קינן הוא איש אופטימי מטבעו, חובב טבע, חקלאות, מכונות וטכנולוגיה, בן קיבוץ שגדל עם בני גילו בבית ילדים, מנותק כמותם מהוריו במשך מרבית שעות היממה. כיום הוא חי בבלגיה ומעביר את זמנו החופשי בסדנת העץ והמתכת הקטנה שבמרתף ביתו. קיבוצי׳לה הוא ספרו הראשון.

להשלמת חוויית הקריאה על סיפור הקמתו של קיבוץ מעוז חיים וכדי להתרשם מתמונות מקוריות מתקופת הקמת הקיבוץ גִּלְשׁוּ באתר kibbutzileh.com.

מקט: 4-1272-739
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בשוליו המזרחיים של עמק בית שאן, נסתר מֵעַיִן, קם לו בשנות ה-30 קיבוץ מעוז חיים. קיבוצי'לה מביא את סיפור תקומתו […]

 

1

 

בחצר גן הילדים “לילך” היה ארגז חול. קראנו לזה ארגז חול, אבל בעצם זה היה ריבוע בטון בגודל שלושה על ארבעה מטרים, מלא חול בעומק 30 ס”מ בערך. בשבילנו זה היה עולם ומלואו. בנינו שם ארמונות ומחילות, חומות ומגדלים. טוב, נו, הרי היינו רחוקים מאוד מהים, ומבחינתנו ארגז החול היה הדבר הכי קרוב לחוף ים.

הכי אהבנו לבנות שם מלכודות. נהגנו לחפור בור ענק (בעומק 20 ס”מ) עד שהגענו לאדמה שמתחת לחול. קראנו לה “השחור של החמור” (כינוי לפתח היציאה באחוריים של החמור בפינת החי). מילאנו את הבור במים וכיסינו אותו בנייר עיתון עם שכבה דקה של חול ועלים, בתקווה שאחד הפועלים הדרוזים – שיצקו את מדרכות הבטון בקיבוץ או בנו את הסוכה של הגן לקראת חג סוכות – ייפול לבור. או לפחות אחד הילדים מגן “תומר” השכן, שאיתם היינו ביריבות באופן קבוע.

אחרי שנבנתה המלכודת אסור היה להתקרב לארגז החול, כדי להגביר את הסיכויים שמישהו ייפול לתוכו, ולכן עברנו למשחק השני הכי אהוב עלינו: קאובויים ואינדיאנים. במשחק הזה הקאובויים רודפים אחרי האינדיאנים כדי להענישם על כך שגנבו לקאובויים את הסוסים ושרפו להם את העגָלות.

לקבוצת המיעוט של האינדיאנים שנידונו להפסד ידוע מראש, התנדבנו בדרך כלל חגי ואני. אני כי תמיד העדפתי להיות אחר ולא לעשות מה שכולם עושים, וחגי משום שהיה החבר הכי טוב שלי ותמיד עשינו הכול יחד. אזור המרדף היה מסביב לגן, ומעל ומסביב למקלט הצמוד לגן הילדים. הקרב התבטא תמיד במרדף, כנראה בהשפעתה של תקופת המרדפים שנצרבה בזיכרון מסוף שנות ה-60, כאשר הקיבוץ שלנו היה יעד מועדף לחדירות מחבלים מירדן לישראל. אבני הבזלת שנאספו מרמת הגולן וכיסו את המקלט של הגן יצרו גבעה אפורה קטנה ליד הגן וסיפקו פינות מסתור לנחשים ארסיים, אך במשחקי הילדים שלנו הן היו גבעות המערב הפרוע. בחום הקיץ הכבד בעמק בית שאן היית חייב לרוץ ולדלג מסלע לסלע, כי אפילו ילדי הקיבוץ, שמגיל אפס רצים יחפים בחוץ, לא יכולים לעמוד על סלע רותח כזה.

שאגות ה”קאם און, חבר,” שהייתה קריאת ההסתערות של הקאובויים, ורעש היריות שלהם – “פיוּ פיוּ אתה מת, ספור עד עשר,” “מה פתאום! לא פגעת!” – נשמעו היטב גם בגן תומר השכן, מה שגרם לילדי גן תומר להתאסף יחדיו ולצאת להתקפה מרוכזת על כוחותינו. בשלב הזה הגיע קרב המרדפים שלנו לפיוס מיידי, כדי להתאחד ולהגן על גן לילך כנגד הפלישה מצפון של כוחות גן תומר הצמאים לדם.

אבל אף פעם לא נפל מישהו למלכודת בארגז החול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קיבוצי'לה”