סיפורים בלתי נשכחים על חתולים ואנשים, פרי עטה של מספרת סיפורים ייחודית, מחברת רב-המכר זיכרונותיו של חתול נודד. זמנם של […]
המסע – זיכרון נשכח של ננה
אני חתול. קוראים לי ננה. ככה ניסיתי להציג את עצמי כפי שעשה החתול היפני הידוע, הגיבור של "אני חתול" מאת נטסומה סוסקי. אבל זה לא עבד. זה לא נשמע טוב כשחתול שיש לו שם אומר את זה, בניגוד לחתול המפורסם. ובכלל, הספר ההוא די ישן, ואפילו חתולים זקנים מאוד לא היו מנסים להידמות לדמות מיושנת כל כך. אני עדיין חתול צעיר, כך שאולי עדיף שאניח לנוסטלגיה.
דרך אגב, אני רוצה לציין שאני חתול זכר גאה, ולגמרי לא אשמתי שהשם שלי נשמע כמו שם של חתולה.
סטורו, הבן אדם שלי, נתן לי את השם הזה על דעת עצמו, בלי להתחשב בכלל בדעה שלי. הוא לא בחור רע אבל יש לו טעם די מפוקפק. הסיבה שהוא בחר את השם הזה היתה בנאלית לחלוטין: הזנב המהמם שלי נראה כמו הספרה שבע – ננה ביפנית – כשמסתכלים עליו מלמעלה.
אבל חוץ מהקטע עם השם, בתור בן אדם סטורו היה שותף נהדר וגם אני הייתי שותף למופת.
במשך חמש שנים ניהלנו חיים משותפים נעימים ומהנים, אבל נסיבות מסוימות הובילו לצל שהעיב על החיים האלה.
בשל נסיבות שלא בשליטתו, סטורו לא יכל להמשיך לטפל בי. ברגע שהוא גילה את זה, הוא מיהר להסדיר את העניין. הוא הפעיל את כל הקשרים שלו כדי למצוא לי בית חדש. כרגע אנחנו באמצע מסע של "מפגשי שידוך" אצל מכריו, שהביעו רצון לאמץ אותי.
האמת היא שזאת טרחה מיותרת מצדו. סטורו אסף אותי כשכבר הייתי חתול בוגר. כלומר, לפני שעברתי לגור אצל סטורו הייתי חתול רחוב מן המניין. ואף על פי שנהפכתי לחתול בית, האינסטינקטים שלי כחתול פרא לא קהו בכלל.
אם לא אוכל להמשיך לחיות עם סטורו, אני יכול לחזור לחיי הרחוב. אבל במקום לדאוג לעצמו, הדבר שמעסיק את סטורו הוא למצוא סידור עבורי. איזו חוצפה מצדו לזלזל בי ככה, באמת.
וכך סטורו לוקח אותי ממכר אחד לאחר, בתקווה למצוא לי בית חדש. לי, כמובן, אין שום כוונה שהשידוך יצליח. עד עכשיו היו שלושה מפגשים כאלה ודאגתי שכל אחד מהם ייכשל.
אנחנו מתניידים במסחרית כסופה. כשאנחנו יוצאים לנסיעות ארוכות, סטורו אפילו מביא איתו ארגז צרכים, כך שהכול מתאים לצרכים שלי באופן מושלם.
לדעתי הוא צריך להפסיק כבר עם מפגשי השידוך האלה, אבל אני דווקא נהנה לנסוע במסחרית הכסופה, כך שבינתיים אני זורם ולא מתלונן.
בזכות הנסיעות יצא לי לראות דברים שחתול ממוצע לא היה מעלה על דעתו. ראיתי שתי ערים שסטורו חי בהן כשהיה קטן, ראיתי כפר חקלאי, ראיתי גם שדות אורז וגם שדות ירק, ראיתי גם ים וגם את הר פוג'י. אני נולדתי וגדלתי בעיר, ואלמלא המסעות האלה לא הייתי זוכה לראות נופים כאלה. אני חושב שאני החתול שראה הכי הרבה נופים ביפן. לעולם לא אשכח את הנופים שראיתי עם סטורו.
וכעת יצאנו למסע הרביעי שלנו יחד.
הפעם יצאנו במסחרית הכסופה שלנו מערבה. עזבנו את טוקיו אחר הצהריים ונסענו בעקבות השמש השוקעת.
אור השקיעה מאיר את פניו של סטורו, שיושב מאחורי ההגה, בצבע כתום־תפוז. הוא כל הזמן ממצמץ, ואני מבין שהאור מסנוור אותו גם אחרי שהוריד את מגן השמש.
אני מתכרבל בקופסה על המושב שלידו, והוא זורק אלי מבט ומחייך.
"ננה, העיניים שלך נראות כמו שני חוטים דקיקים."
לנו, החתולים, יש יכולת מופלאה לווסת את כמות האור שנכנסת לתוך עינינו. באור חזק האישונים שלנו מצטמצמים לקווים דקים ובחושך הם מתרחבים ומתעגלים.
עכשיו האישונים שלי בטח צרים עד כמה שרק אפשר, כמו שני חריצים אנכיים.
"אומרים שעיניים של גבר צריכות להיות דקות כמו חוט, ועיניים של אישה – עגולות כמו כדור, אבל אצלך העיניים משתנות בהתאם לצורך."
כשאתה צודק, אתה לא טועה. הרטטתי את שפמי. לסטורו המסכן אין יכולת שימושית כזאת. חבל שאנחנו לא יכולים להתחלף בעיניים, זה היה מועיל מאוד במקרים כאלה. לי זה לא משנה – אני יכול להתכרבל במושב הנוסע ולנמנם גם כשהשמש בוהקת.
"הו, כמעט הגענו לקיוטו," לחש סטורו אחרי שהעיף מבט למעלה. נראה שהוא קרא את מה שכתוב על השלט בכביש המהיר.
"אם היינו לוקחים את הרכבת המהירה, היינו יכולים להגיע לקוֹבֶּה בתוך חצי שעה בערך."
סטורו כנראה התעייף מהנהיגה באור השמש המסנוור.
"אולי נעשה עצירה קצרה באוֹצוּ?"
אין בעיה, אני כבר מרגיש שהבטן שלי מתחילה לקרקר.
אבל קודם, חשבתי לעצמי, אעשה הפסקת שירותים. עמדתי לקפוץ אל המושב האחורי, שם עמד ארגז הצרכים שלי.
בדיוק אז ראיתי בכיוון הנסיעה שלנו המון מים נוצצים באור הזהוב של השמש השוקעת.
מה יש לנו כאן? הנחתי את כפותי הקדמיות על לוח המחוונים ומתחתי את צווארי.
"הסתקרנת?" שאל סטורו וחייך, "מרשים, נכון? זה האגם הגדול ביותר ביפן."
וואו, זה לא ים? אני בהלם. אתה רוצה להגיד לי שכל כך הרבה מים הם לא ים?
"מתחשק לך לעצור ולבדוק?"
לא תודה, אני אוותר. כשמתבוננים בים מרחוק הוא נראה יפה, ופירות הים בטוח טעימים, ובכלל כל זה רומנטי מאוד והכול, אבל אני זוכר שכשמתקרבים אליו, שאון הגלים מחריש אוזניים ומבעית כמו סרט אימה.
"אם כי אם נעצור כאן, בסוף נתעכב ונאחר ליעד שלנו."
בדיוק, אין שום צורך לקפוץ מעל לפופיק.
בסופו של דבר סטורו עצר באזור שירות וחיכינו עד שאור השמש לא יהיה חזק כל כך. המשכנו בדרכנו בלי לעצור באגם.
ארוחת הערב היתה המזון היבש הרגיל שלי, מזון בריאות לחתולים אהובים, אבל סטורו פיזר מלמעלה שבבי דג מיובשים, ובסופו של דבר אכלתי יותר מדי בלי ששמתי לב והבטן שלי התנפחה כמו בלון.
טבעם של בעלי החיים להרגיש עייפים אחרי שהם ממלאים את הבטן.
הצטנפתי על מושב הנוסע שלי, ומאז אני לא זוכר שום דבר. אולי רק שבמהלך הנסיעה סטורו ליטף לי את הגב מתוך שעמום, ומתוך שינה הסקתי שהוא כנראה תקוע בפקק.
פקחתי עיניים רק כשהרגשתי שהמנוע כבה. סטורו בדיוק שחרר את חגורת הבטיחות שלו. כבר הגענו למלון?
"התעוררת? החלטתי לקפוץ לאיזה מקום לפני שניסע למלון."
סטורו הושיט אלי את ידו, ואני התמתחתי ונתתי לו להרים אותי. האוויר הקריר של הלילה דגדג את נחירי, והתעטשתי.
השמש כבר שקעה לגמרי, ורכסי ההרים נראו כמו צללים שחורים הבולעים את חשכת הלילה.
"תסתכל לשם," אמר סטורו ואני, עדיין מעורסל בזרועותיו, הפניתי את מבטי לכיוון שאליו הוא הצביע.
וואו!
למרגלות ההרים שמתחתינו היו זרועים אינספור אורות.
מדהים, בני אדם מסוגלים להפוך לילה ליום.
"קוראים לזה נוף של מיליון דולר."
אבל למה לדבר במונחים אנושיים של כסף? ועוד כסף זר. זה יכול להיות פי שניים או פי אלפיים, הכול היינו הך מבחינתי. פיהקתי פיהוק גדול.
"רגע, אני מחשב כמה זה מיליון דולר לפי שער החליפין של היום. כמה זה יוצא? שמונה מאות מיליון…?"
סטורו חשב לרגע והכריז את תוצאת החישוב.
"זה כמו ארבעה מיליון ושמונת אלפים קופסאות שימורים של חזה עוף רך וטעים. משהו כזה."
זה באמת היה מרשים. הבטתי שוב בפניו. אין סיכוי שאצליח לגמור כמות כזאת גם אם אוכַל פחית מדי יום עד סוף החיים שלי, נכון?
כלומר, יש כאן נוף של ארבעה מיליון ושמונת אלפים קופסאות שימורים של חזה עוף רך וטעים. מצוייד בתובנה החדשה הזו, הבטתי שוב בים האורות שהתפשט למרגלות ההר.
החלטתי שאני מעדיף את הארבעה מיליון ושמונת אלפים קופסאות שימורים של חזה עוף רך וטעים.
"זהו? נמאס לך?"
מה אני אגיד לך, אורות הם אורות. פיהקתי שוב פיהוק גדול.
המלון שלנו פרסם את עצמו כמלון היחיד באזור המאפשר להכניס חיות מחמד לחדרים. ואכן, בלובי של המלון עמד ריח של חתולים וכלבים רבים שעברו כאן.
שנינו כבר אכלנו ארוחת ערב באזור השירות שעצרנו בו בדרך, אז נותר לנו רק ללכת לישון. מה גם שהשעה כבר היתה מאוחרת.
החדר היה די קטן אבל מאוד נקי ודי נוח, למרות העובדה שהטלוויזיה היתה שטוחה ולא בצורת תיבה.
מהבחינה הזאת, בית ההארחה שביקרנו בו לאחרונה, זה שניהלו החברים של סטורו, היה הרבה יותר טוב, אבל אני לא חושב שאפשר למצוא ביפן כולה מלון שמצטייד בטלוויזיות קופסתיות במיוחד עבור חתולים. אפילו שנאסר עלינו להסתובב במסדרונות המשותפים, בעיני המלון הזה היה ברמה גבוהה כי הם נתנו לחתולים לישון עם האנשים שלהם בחדר.
בזמן שחקרתי את החדר, סטורו הלך להתקלח. מבעד לדלת הסגורה שמעתי אותו מזמזם לעצמו בקול רם לפחות בעשרים אחוז מהקול הרגיל שלו והסקתי שהוא נהנה מטבילה ארוכה במיוחד באמבטיה.
כשהוא יצא מחדר האמבטיה, נכנסתי במקומו. אחרי שסטורו מתקלח תמיד נשארים מים בתוך האמבטיה.
אני לא יכול להסביר את זה, אבל המים בתוך אמבטיה סגורה טעימים הרבה יותר מהמים שסטורו מוזג לקערה שלי. אני תמיד שותה את המים האלה אחרי שסטורו מסיים להתקלח.
רק פעלתי בהתאם להרגל הקבוע שלי ולא צפיתי את האסון העומד להתרחש.
"ננה, לא! אסור! אל תשתה את המים!"
מה זאת אומרת אסור? הרי זאת אמת ידועה לכול: חתול שותה מים מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. התעלמתי מסטורו, שניסה לעצור בעדי, וקפצתי בקלילות אל שפת האמבטיה. הייתי בטוח שהאמבטיה סגורה במכסה ששומר על המים החמים כמו אצלנו בבית. אבל איזה הלם!
כאן לא היה מכסה.
לא הספקתי להשמיע אפילו מיאו אחד, וכבר מצאתי את עצמי בצלילה מפוארת אל תוך מי האמבטיה החמים, המלאים בקצף. סטורו כבר התחיל לרוקן את האמבטיה, כך שהמים הגיעו עד למחצית מגובהה, ובכל זאת נרטבתי עד לשד עצמותי.
"ננה, במלונות לא מכסים את האמבטיות!"
לא יכולת להגיד לי את זה קודם? ניסיתי לזנק החוצה, אבל הפרווה שלי היתה ספוגה כולה במים, כך שרגלי האחוריות לא היו יציבות, והזינוק לא הצליח. האמבטיה החלקלקה לא אפשרה לי להיאחז בה בציפורניים אז רגלי הקדמיות לא הועילו כדי למשות את עצמי מהמים.
בעודי נאבק נואשות במים ומתיז לכל עבר, סטורו נחלץ להציל אותי ושלף אותי במהירות מהאמבטיה.
ברגע שהוא הניח אותי על הרצפה, התנערתי בחוזקה כדי לסלק כמה שיותר טיפות מהפרווה הרטובה שלי. נמלטתי מחדר האמבטיה ובלי לבזבז זמן התיישבתי להתחיל במלאכת הטיפוח. אבל עוד לפני שהספקתי לעשות משהו, סטורו בא שוב בריצה והרים אותי.
"לא, אסור! אלה מים מלאים בסבון!" הוא צעק והחזיר אותי לחדר האמבטיה.
מה זה עוזר להגיד שאסור? מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו עם הגוף הרטוב הזה?
שמתי לב פתאום שסטורו, שעדיין לפת אותי חזק בזרועותיו, סגר את הדלת של חדר האמבטיה מבפנים. לבי שקע. היתה לי הרגשה רעה מאוד לגבי הכיוון שהערב הזה מתפתח בו.
"זאת הזדמנות נהדרת לעשות לך אמבטיה קלילה עם סבון."
ניאאאאאאאאאאא!
התפתלתי ככל יכולתי והצלחתי להשתחרר מאחיזתו של סטורו, אבל הדלת של האמבטיה היתה סגורה וחסמה את דרכי כמו סלע. שרטתי אותה בכל הכוח, אבל אפילו חריץ קטן לא הופיע.
"חבל אפילו לנסות לברוח," אמר סטורו, הקציף סבון בין כפות ידיו ותפס אותי בחוזקה. הוא הכניס אותי לתוך האמבטיה, שהיתה כבר ריקה, ומרח את הקצף על כל גופי.
לעזאזל איתך! אבל לא הייתי מוכן לוותר בלי קרב.
בסופו של דבר סטורו נאלץ לבקש מעובדי המלון פיג'מה חדשה ומגבת נוספת, וחדר האמבטיה היה רטוב כולו, מהתקרה עד הרצפה.
התיישבתי על המגבת שסטורו הביא והתחלתי לטפח את עצמי במרץ. אלא שהפעם סטורו הגיע עם מייבש שיער בידו.
נעצתי בו מבט חד וקימטתי את אפי בזעם. אם אתה בכלל חושב לכוון אלי את המפלצת הרועשת הזאת, אני מקווה שאתה מודע לכך שזה ירסק את מערכת היחסים בינינו, ולא תצליח לתקן אותה עד מחר בבוקר!
"ננה, אתה תצטנן," סטורו ניסה לשדל אותי בקול רפה, אבל הוא כנראה הבין שאני נחוש בדעתי והחזיר בהכנעה את המייבש למקום.
הטלפון של סטורו התחיל לנגן מנגינה המזכירה מעוף יונים.
"הלו? שלום. כן, הגענו לפני זמן קצר. תודה רבה על הדאגה."
ממה שהבנתי, הוא דיבר עם האיש שהיינו אמורים לפגוש מחר. הוא לימד את סטורו כשהיה סטודנט ועכשיו עבד באוניברסיטה באזור הזה.
"מצוין, אז נתראה מחר קצת אחרי אחת!"
סטורו סיים את השיחה והביט לכיווני.
"אם זה יסתדר מחר… אז זה הסוף, הא? אולי לא הייתי צריך לגרום לך לשנוא אותי רגע לפני הפרידה."
אל דאגה, גם מחר אדאג להרוס הכול.
עד שהפרווה שלי הגיעה למצב כמעט יבש, הלשון שלי התעייפה לגמרי. בחרתי לי מקום שינה על כורסה שעמדה בחדר והתכרבלתי עליה.
באמצע הלילה התעוררתי מצינה קלה. הלחות שנותרה בתוך הפרווה כנראה קיררה אותי.
התכוונתי לכעוס על סטורו עד הבוקר, אבל לא נותרה לי ברירה.
ירדתי מהספה ופניתי לכיוון המיטה שהוא ישן בה. קפצתי אל הכרית ורחרחתי את שולי השמיכה, והוא הרים אותה מתוך שינה והכניס אותי פנימה. אימנתי אותו היטב.
השתחלתי פנימה, זחלתי עד לרגליים שלו, הסתובבתי, חזרתי אל הכרית ונשכבתי. סטורו ליטף את ראשי, עדיין מתוך שינה.
פתאום שמעתי אותו ממלמל משהו. זקרתי אוזניים והבנתי שהוא קורא בשמי. ובחשיכה ראיתי שבזוויות עיניו נקוו דמעות.
נו, באמת. למה אתה בכלל מנסה להיפטר ממני, אם זה גורם לך לבכות? בני אדם הם יצורים מלאי סתירות.
הייתי רוצה שגם הם יהיו רב־לשוניים כמונו, החתולים, לפחות בקטע של האזנה. אז הייתי יכול להסביר לו שהוא לא צריך לטרוח לחפש לי בית חדש.
הייתי אומר לו שתמיד הייתי חתול רחוב גאה ושאני פשוט אחזור להיות חתול רחוב גאה.
מתחתי את צווארי וליקקתי בעדינות את זוויות עיניו. לדמעות היה טעם קצת מלוח.
"ננה, זה כואב," הוא אמר פתאום והרחיק את פרצופי מעליו.
זאת התגובה שאני מקבל כשאני מנסה לנחם אותך?
זוג סטודנטים שלמדו אצלו פעם סיפרו להִיסָשִי קוּבוֹטָה שסטורו מיאווקי נאלץ למסור את החתול שלו. מאוחר יותר הזוג הזה התחתן וכעת הם ניהלו בית הארחה בקוֹפוּ.
כשהם היו תלמידיו, הוא עדיין היה עמית הוראה בחוג לכלכלה באוניברסיטת טוקיו והעביר סמינר על תעשיות אזוריות. מאז חלפו יותר מעשר שנים.
הם כתבו שהתכוונו לאמץ את החתול בעצמם, אבל הוא לא הסתדר עם הכלב שלהם, והם נאלצו לוותר. מיאווקי עדיין לא מצא לו בית אחר, כך שאם הפרופסור יוכל לשקול לקחת אותו, יש סיכוי שזה יעזור מאוד. נראה שהאישה היא שזכרה שקובוטה חובב בעלי חיים.
קובוטה חי בדירה עם כלבה בשם לילי, שגדלה בעבר לצד חתולה מבוגרת ועדיין חיבבה חתולים. עד היום, בכל פעם שראתה חתול במהלך הטיול היא התלהבה ורצה לעברו, אך רוב החתולים דחו אותה בחריפות וגרמו לה למפח נפש.
אחרי מותה של אותה חתולה הוא לא אימץ חתולים חדשים, אבל הוא חשב שחתול חדש בבית זה דווקא רעיון טוב, בתקווה שזה יעזור ללילי להפסיק לרדוף אחרי חתולים זרים בחוץ.
אבל האם סטורו מיאווקי יסכים לכך שאאמץ את החתול שלו? השאלה הזאת הטרידה אותו, ולכן הוא בחר לא לפנות אליו ישירות, אלא השיב לזוג שכתב לו. הוא ביקש שימסרו לסטורו שאם מבחינתו זה בסדר, הוא ישמח לאמץ את החתול.
התשובה לא הגיעה מהזוג, אלא מסטורו עצמו. ועוד בטלפון.
"שלום, פרופסור! מזמן לא דיברנו!" קולו היה עליז וחברותי בדיוק כפי שקובוטה זכר אותו, כאילו שום דבר לא קרה. לרגע היה לו אפילו נדמה שהם נפרדו בחיוך אחרי טקס סיום הלימודים.
"אחרי שנפרדנו כפי שנפרדנו, מאוד הייתי רוצה להיפגש איתך שוב."
אה, אז בכל זאת יש משקעי עבר, קובוטה התפקח מהאשליה.
"אני כמובן מעריך מאוד את נכונותך לקחת את ננה, אבל יותר מזה אני שמח שיש לי הזדמנות להיפגש איתך שוב."
נשמע שהאפשרות להיפגש באמת משמחת אותו, בלי שמץ של התחכמות. זה גם שימח וגם עצבן את קובוטה. הוא הרגיש כי אדם צעיר ממנו ביותר מעשרים שנה מתעלה עליו בנדיבותו.
"אני מבין. וכמובן לא יכולתי להתעלם כששמעתי שאחד מתלמידי לשעבר זקוק לעזרה. אני חובב גדול של בעלי חיים, והכלבה שלי אוהבת חתולים." קובוטה השתדל בכל הכוח לשוות לקולו נימה של רוחב לב.
אין עדיין תגובות