שלושה בסירה אחת

שלושה מוכי גורל • ייסוריהם של ג’ורג’ והאריס • קורבנן של מאה ושבע מחלות קטלניות • מרשמים יעילים • תרופה למחלת כבד אצל ילדים • אנחנו מסכימים שאנחנו מותשים מעבודה וזקוקים למנוחה • שבוע ימים של יציאה לשטח? • ג’ורג’ מציע את הנהר • מוֹנְטמוֹרֶנסי מגיש התנגדות • ההצעה המקורית מתקבלת ברוב של שלושה נגד אחד

היינו ארבעה: ג’ורג’, ויליאם סֶמיוּאֶל האריס, אני ומוֹנְטמוֹרֶנְסי. ישבנו בחדר שלי, עישַנו ודיברנו על כמה שמצבנו רע. אני מתכוון לרע מהבחינה הרפואית, כמובן.

כולנו הרגשנו שפופים, ועקב כך נעשינו די מתוחים. האריס אמר שמדי פעם משתלטים עליו התקפי סחרחורת עזים כל כך עד שהוא בקושי יודע מה הוא עושה, ואז אמר ג’ורג’ שגם הוא סובל לעתים מהתקפי סחרחורת, ושגם הוא בקושי יודע מה הוא עושה. אשר לי, אצלי הכבד הוא שהפסיק לעבוד. ידעתי שהכבד שלי הפסיק לעבוד כי בדיוק קראתי מודעה בדבר רישום פטנט לתרופת כבד, שבה פורטו התסמינים השונים שלפיהם יכול אדם לדעת אם הכבד שלו הפסיק לעבוד. סבלתי מכל אחד ואחד מהם.

זה דבר יוצא מגדר הרגיל בהחלט, אבל מעולם לא קראתי מודעה על רישום פטנט לתרופה מבלי שאיאלץ להגיע למסקנה שאני סובל מהמחלה המסוימת שבה עוסק הפרסום, בדרגה החמורה ביותר שלה. בכל אחד מהמקרים נדמה היה שאבחנת המחלה מתארת בדיוק את כל התחושות שהרגשתי מאז ומעולם.

אני זוכר שהלכתי יום אחד למוזיאון הבריטי כדי לקרוא על הטיפול בתופעה קלה כלשהי שממנה סבלתי – קדחת השחת, אם אינני טועה. מצאתי את הספר וקראתי כל מה שביקשתי לקרוא. ואז, ברגע של חוסר מחשבה, דפדפתי בו בעצלתיים והתחלתי ללמוד בהיסח הדעת על מחלות באופן כללי. אינני זוכר מה היה החולי הראשון שלתוכו צללתי – פורענות מפחידה והרסנית כלשהי, את זה אני יודע – ולפני שהצצתי בחצי מרשימת ״התסמינים המקדימים״ חלחלה למוחי ההבנה שנדבקתי במחלה בוודאות.

ישבתי שם רגע, קפוא מאימה, ואז, מתוך האדישות שמַשרֶה הייאוש על האדם, שבתי לעלעל בדפים. הגעתי לטיפוּס המעיים – קראתי את התסמינים – גיליתי שאני סובל מטיפוס המעיים, נראה שכבר חודשים אני סובל מהמחלה מבלי דעת – תהיתי במה עוד חליתי. מצאתי את ״ריקוד ויטוּס הקדוש״, וגיליתי, כצפוי, שאני סובל גם מזה, התחלתי להתעמק במצב שלי והחלטתי לחקור את העניין עד לשורשיו, ולפיכך התחלתי לקרוא, בסדר אלפביתי, על אדמת, למדתי שאני מתחיל לחלות בה ושהשלב האנוּש יתחיל בעוד כשבועיים ימים. הוקל לי כשהתברר שלקיתי בגרסה קלה של בהרת, כך שמבחינה זו לפחות אני עשוי לחיות שנים על גבי שנים. בגזזת לקיתי, עם סיבוכים חמורים, ועם דיפתֶריה כנראה נולדתי. חרשתי בשימת לב מְרַבּית את כל האותיות, והמחלה היחידה שהצלחתי להסיק שלא לקיתי בה היא ״ברך המשרתות״.

בתחילה חשתי די פגוע. נראה לי שזו קטנוניות. מדוע שלא אלקה ב״ברך המשרתות״? למה ההסתייגות מעוררת הסלידה הזו? אחרי כמה דקות, על כל פנים, גברו על עלבוני תחושות מעיקות פחות. הרהרתי בכך שבכל זאת לקיתי בכל שאר המחלות הידועות למדע הרפואה. התגברתי על אנוכיותי, וגמרתי אומר להסתדר ללא ״ברך המשרתות״. השיגָדוֹן בצורתו הממאירה ביותר, כך הִסתמן, תקף אותי בלי שהייתי ער לכך כל עיקר, ומתחלואים זיהומיים סבלתי, כך התברר ללא צל של ספק, עוד משחר ילדותי. לא נותרו עוד מחלות אחרי ״תחלואים זיהומיים״, לכן הסקתי שאין בגופי עוד דברים שאינם כשורה.

ישבתי ושקעתי בהרהורים. חשבתי לעצמי, איזה מקרה מעניין אני בוודאי, מנקודת המבט הרפואית, איזה נכס רב־חשיבות אני עשוי להיות לכיתת הלימוד! סטודנטים לא היו נאלצים לכתת את רגליהם בבתי החולים, אילו עמדתי לשירותם. הרי אני כשלעצמי בית חולים מהלך. כל שעליהם לעשות הוא ללכת מסביבי, ולאחר מכן לקבל את תעודת הגמר לתואר.

או אז תהיתי כמה זמן נותר לי לחיות. ניסיתי לבדוק את עצמי בדיקה רפואית. מדדתי את הדופק שלי. בתחילה לא מצאתי דופק בכלל. ואז, לפתע פתאום, נדמה שהוא התחיל לפעול. הוצאתי את שעוני ותזמנתי אותו. הגעתי בספירתי למאה ארבעים ושבע פעימות בדקה. ניסיתי להרגיש את הלב שלי. לא הצלחתי להרגיש את הלב שלי. הוא הפסיק לפעום. מאז כבר נאלצתי להגיע למסקנה שהוא ככל הנראה היה שם כל הזמן, ומוכרח היה להמשיך לפעום את פעימותיו, אבל איני יכול להתחייב על כך. טפחתי על כל החלק הקדמי שלי, מהאזור שאני מכנה המותניים וכלפי מעלה עד לראש, וטפחתי גם קצת מסביב, מהצדדים, ומעט במעלה הגב שלי. אבל לא הצלחתי להרגיש ולא לשמוע מאומה. ניסיתי להסתכל על הלשון. חרצתי אותה החוצה ככל יכולתי, עצמתי עין אחת וניסיתי לבחון אותה בעזרת האחרת. הצלחתי לראות רק את הקצה שלה, והדבר היחיד שהצלחתי להשיג מכל זה הוא אישוש מוחלט לחשד שלי, שלקיתי גם בקדחת השָנית.

נכנסתי לחדר הקריאה כגבר מאושר, בריא. זחלתי משם החוצה שֶבר כְּלי בָּלֶה מִזוֹקֶן.

ניגשתי לרופא שלי. הוא חבר ותיק. כשאני חושב שאני חולה, הוא בודק לי את הדופק, מסתכל על הלשון ומדבר על מזג האוויר, והכול בלי שום תמורה. לכן חשבתי לגמול לו טובה וללכת אליו עכשיו. ״מה שרופא מבקש לעצמו,״ אמרתי, ״הוא לעסוק ברפואה. אעניק לו את עצמי. בטיפול בי הוא יעסוק ברפואה יותר מאשר בטיפול באלף שבע מאות מטופלים רגילים, שגרתיים, שיש לכל אחד מהם רק מחלה או שתיים.״ אז ניגשתי אליו ללא שיהוי, והוא אמר:

״כן, מה הבעיה אתך?״

אמרתי:

״לא אבזבז את זמנך, נערי היקר, בתיאור הבעיה אתי. החיים קצרים, ואתה עלול למות לפני שאסיים את דברי. אבל כן אגיד לך מה לא לא־בסדר אצלי: לא לקיתי ב’ברך המשרתות’. מדוע לא לקיתי ב’ברך המשרתות’ – זאת איני יודע להסביר. אבל העובדה בעינה עומדת, לא לקיתי בה. בכל שאר המחלות, על כל פנים, לקיתי גם לקיתי.״

ומיד סיפרתי לו איך קרה שגיליתי שאני חולה בכל המחלות הללו.

ואז הוא בחן אותי וסקר אותי מלמעלה למטה, ואחז בחוזקה את פרק כף ידי, ואז היכה אותי בחזה כשלא ציפיתי לכך – צעד פחדני, הייתי אומר –

ומיד אחר כך נגח בי בצדע ראשו. ככלות כל אלה הוא התיישב וכתב מרשם, קיפל אותו והגיש לי אותו, ואני הנחתי אותו בכיסי ויצאתי משם.

לא פתחתי את המרשם. לקחתי אותו לרוקח הקרוב ומסרתי לו אותו. האיש קרא אותו ואז הושיט לי אותו בחזרה.

הוא אמר שאינו יכול לספק את מה שכתוב.

אמרתי:

״אתה רוקח?״

הוא אמר:

״אני רוקח. אילו היה לי עסק שמשלב חנות כולבו ומלון משפחתי, ייתכן שהייתי מסוגל לספק לך את מבוקשך. מכיוון שאין אני אלא רוקח, הדבר נבצר ממני.״

קראתי את המרשם. כך נכתב בו:

״חצי קילו אומצת בקר, בצירוף

חצי ליטר בירה מרירה

כל 6 שעות.

1 הליכה של 15-10 קילומטרים מדי בוקר.

1 למיטה בכל לילה ב־23:00 בדיוק.

ואל תמלא את ראשך בדברים שאתה לא מבין.״

מילאתי אחר ההוראות, והתוצאה המשמחת – אם אדבר בשם עצמי – הייתה שחיי ניצלו, והם עדיין נמשכים להם.

ואולם לפי שעה, אם חוזרים לעניין מודעת הפטנט ההיא של תרופת הכבד, הופיעו אצלי התסמינים, אין מקום לטעות, והעיקרי בהם הוא ״חוסר תשוקה כללית לביצוע עבודה מכל סוג שהוא״.

אין לשון שתתאר עד כמה סבלתי בתחום זה. מינקותי המוקדמת ביותר התעניתי מזה. כילד, היה נדיר שהמחלה תרפה ממני למשך יותר מיום אחד. הם לא ידעו באותה תקופה שהסיבה היא הכבד שלי. מדע הרפואה היה הרבה פחות מתקדם מהיום, ונהגו לייחס את ההתנהגות שלי לעצלנות.

״שד קטן וחמקמק שכמוך,״ היו אומרים, ״אולי תקום ותעשה משהו כדי לדאוג לפרנסתך?״ בלי לדעת, כמובן, שהייתי חולה.

ולא נתנו לי כדורים, נתנו לי סטירות לחי. ומוזר ככל שזה ייראה, החבטות האלה ריפאו אותי פעמים רבות – אם כי לפרק זמן קצר. הגעתי למסקנה שחבטה אחת על הראש הייתה יעילה והשפיעה על הכבד שלי, ומילאה אותי חשק עז לגשת תכף ומיד, בו־במקום ובו־ברגע, לביצוע המשימה שהוטלה עלי בלי לבזבז זמן נוסף – יותר משקופסה שלמה של כדורים משפיעה עלי כיום.

אתם יודעים, זה קורה הרבה – לפעמים התרופות הפשוטות והמיושנות הללו יעילות יותר מכל החומרים של בתי המרקחת.

ישבנו שם חצי שעה ותיארנו זה לזה את תחלואינו. הסברתי לג’ורג’ ולוויליאם האריס כיצד הרגשתי כשקמתי מדי בוקר, וּויליאם האריס סיפר לנו איך הוא מרגיש כשהוא עולה על יצועו בלילה. ואילו ג’ורג’ עמד על השטיח המונח לפני האח והפגין תצוגת משחק משובחת כשביאר כיצד הוא מרגיש במהלך הלילה.

לג’ורג’ רק נדמה שהוא חולה, אבל הוא לעולם לא לוקה במשהו רציני, לידיעתכם.

ברגע זה דפקה בדלת הגברת פּוֹפֶּטס כדי לבדוק אם אנחנו מוכנים לאכול את ארוחת הערב. חייכנו זה לזה בעצב ואמרנו שמן הסתם כדאי שננסה לבלוע נגיסה או שתיים. האריס טען שמשהו קטן בקיבה עוזר פעמים רבות לשמור על השליטה במחלה. הגברת פּוֹפֶּטס הכניסה את המגש לחדר, וגררנו את עצמנו לשולחן והשתעשענו בסטייק קטן ובצלים ובפשטידת רִיבָּס.

כנראה הייתי חלש מאוד באותו רגע, זאת ידעתי מכיוון שמִקֵץ חצי שעה כבר איבדתי כל צל של עניין באוכל – דבר יוצא מגדר הרגיל כשמדובר בי – ולא רציתי לאכול קינוח.

לאחר שביצענו את המטלה הזאת מילאנו שוב את הכוסות, הצתנו את המקטרות וחידשנו את דיוננו באשר למצבנו הבריאותי. מה הייתה הבעיה האמיתית שלנו – את זה איש מאתנו לא הצליח לקבוע בוודאות. אבל בחדר שררה תמימות דעים שהדבר, יהיה אשר יהיה – נובע מעודף עבודה.

״מה שרצוי לנו הוא מנוחה,״ אמר האריס.

״מנוחה ושינוי מוחלט,״ אמר ג’ורג’. ״הלחץ המיותר על המוחות שלנו יצר דיכאון כללי במערכת כולה. כדי להשיב על כנו את שיווי המשקל הנפשי שלנו דרושים שינוי של הנוף והתנזרות מהצורך לחשוב.״

לג’ורג’ יש בן דוד, שבדרך כלל מתואר בכתבי אישום כסטודנט לרפואה, כך שבאופן טבעי יש לו מעֵין כושר ניסוח רפואי־משפחתי.

הסכמתי עם ג’ורג’, והצעתי שנאתר לנו איזה אתר נידח וייחודי, הרחק מהמון מתהולל, ונשקע בחלומות בהקיץ במשך שבוע שְטוף שמש בינות לשביליו המנומנמים – איזו פינה נשכחת למחצה שהפֵיות הסתירו מעין רואה, מעבר להישג ידו של העולם הרועש – קן נשרים עתיק יומין על מצוקי הזמן, אשר ממנו יישמע צליל גליה הגועשים של המאה התשע־עשרה עמום ומרוחק.

האריס אמר שהוא חושב שזה יהיה גרוע. הוא אמר שהוא יודע לאיזה סוג של מקום אני מתכוון, מקום שבו כולם הולכים לישון בשמונה בערב, שלא תוכל למצוא בו בשום פנים ואופן עיתון ספורט, מקום שממנו עליך לצעוד עשרה קילומטרים כדי לקנות טבק למקטרת שלך.

״לא,״ אמר האריס. ״אם אתם רוצים מנוחה ושינוי, אין דבר שיִשווה להפלגה.״

התנגדתי נחרצוֹת לנופש ימי. ההפלגה טובה כאשר היא נמשכת חודשים מספר, אבל לתקופה של שבוע בלבד, זה אכזרי.

אתה מתחיל ביום שני, כשבקרבך נעוץ הרעיון שאתה עומד לבלות בנעימים. אתה מנפנף לשלום לבחורים שנותרו על החוף, מצית את המקטרת הגדולה ביותר שלך, ומתגנדר לך בהליכה על הסיפון מָשָל היית שילוב של קפטן קוּק, סר פְרַנסיס דְרֵייק וכְּריסטוֹפֶר קוֹלוּמבּוּס. ביום שלישי אתה מתחרט על שבאת. בימים רביעי, חמישי ושישי אתה מייחל למותך. בשבת אתה מצליח לשתות קצת תה עם תמצית בָּקָר, לשבת זקוף על הסיפון ולהשיב בחיוך חיוור וחולני כשאנשים טובים שואלים אותך איך אתה מרגיש. ביום ראשון אתה מתחיל להתהלך לך שוב ואוכל מזון מוצק. וביום שני בבוקר, שעה שאתה עומד עם התיק ובידך המטרייה ליד לַזבֶּזֶת הספינה, מצפה לרדת אל החוף, רק אז אתה מתחיל ממש ליהנות מהעניין.

אני זוכר שגיסי יצא פעם להפלגה קצרה, מסיבות בריאותיות. הוא קנה כרטיס הלוך ושוב מלונדון לליברפול בדרגש שינה, וכשהגיע לליברפול, הדבר היחיד שעניין אותו היה למכור את כרטיס החזרה.

הוא הציע אותו בכל רחבי העיר בהנחה אדירה, כך סיפרו לי, ובסופו של דבר נמכר הכרטיס בשמונה־עשר פני לצעיר חולני למראה, שהונחה על ידי איש הרפואה שלו לנסוע לחוף הים ולהתעמל.

״חוף הים!״ אמר גיסי, בעודו דוחף בחיבה את הכרטיס לכף ידו של הבחור, ״מה, הרי מאלה תראה בשיט מספיק בשביל כל החיים. ואשר להתעמלות! תהיה לך התעמלות אפילו אם סתם תשב בספינה הזו, יותר מאשר אם תעשה סלטות על היבשה.״

הוא עצמו – כלומר, גיסי – חזר ברכבת. הוא אמר שהרכבת הצפונית־מערבית הייתה מספיק מבריאה בשבילו.

עוד בחור שהכרתי יצא להפלגה של שבוע לאורך החוף, ועוד לפני שהשַיִט התחיל ניגש אליו הדייל ושאל אותו אם הוא מתכוון לשלם על כל ארוחה בנפרד לאחר שיסיים אותה, או לשלם מראש על כל הארוחות.

הדייל המליץ על האפשרות האחרונה, בטענה שהיא מסתכמת במחיר זול יותר באופן משמעותי. הוא הבטיח שיגבו ממנו רק שני פאונד וחצי לכל הארוחות במהלך השבוע. הוא אמר שלארוחת בוקר יוגש דג ואחריו מנות בשר צלויות בגריל. ארוחת הצהריים תוגש בשעה אחת, והיא מורכבת מארבע מנות. ארוחת הערב בשש – מרק, דג, מתאבן, נתח בשר, מנת עוף, סלט, ממתקים, גבינה וקינוח. וארוחת לילה בשרית קלה בעשר.

חברי הניח שכדאי לו לסגור את העסקה במחיר שני פאונד וחצי (הוא אכלן רב תיאבון), וזאת אכן עשה.

ארוחת הצהריים הוגשה מיד כשהגיעו למים עמוקים. הוא לא הרגיש רעב כפי שדמיין שירגיש, ולפיכך הסתפק במעט בשר מבושל ולקינוח תותים בקצפת. לאורך אחר הצהריים הוא שקע בהרהורים ממושכים. לרגע היה נדמה לו שזה שבועות לא אכל דבר מלבד בשר מבושל, ולפרקים אחרים דימה לעצמו שלא חי אלא על תותים בקצפת במשך שנים.

גם הבשר והתותים בקצפת לא הפגינו שביעות רצון מהעניין.

בשעה שש באו והודיעו לו שארוחת הערב מוכנה. ההזמנה לשולחן לא עוררה בו כל התלהבות, אבל הוא הרגיש שהוא מוכרח לנצל קצת את השני־פאונד־וחצי האלה, והוא נאחז בחבלים ובכל מיני דברים וירד לסיפון התחתון. ניחוח נעים של בצלים ונקניק מעורבבים עם דגים מטוגנים וירק הקביל את פניו כשהגיע לתחתית הסולם. ואז הדייל ניגש אליו ואמר בחיוך שמנוני:

״מה אני יכול להגיש לך, אדוני?״

״תגיש אותי החוצה מפה,״ עלתה התגובה החלושה.

והם הביאו אותו במהירות אל הסיפון העליון, שם הושיבו אותו בכיוון הרוח והניחו אותו לנפשו.

בארבעת הימים הבאים הוא חי חיים פשוטים ונטולי תחושת אשם. מזונו היחיד היה רקיק הקפיטן הדק (אני מתכוון שהרקיקים היו דקים, לא הקפיטן) ומים מוגזים. אבל לקראת שבת הוא התרומם למחצה ממיטת חוליו, פחות או יותר, ושם נפשו בכפו כשהזמין תה חלש וצנים צחיח, וביום שני הוא עינג את חִכּוֹ כשזלל מרק עוף. הוא ירד מהספינה ביום שלישי, ובעודה מתרחקת מרציף הנוסעים והקיטור עולה מארובתה, הוא הביט בה אכול חרטה.

״איך שהיא שטה לה,״ הוא אמר, ״איך שהיא שטה לה ועליה מזון בשווי שני פאונד ששייך לי ולא בא אל קרבי.״

הוא אמר שאם היו נותנים לו רק עוד יום, הוא מניח שהיה מצליח לאזן את החשבון.

לכן התנגדתי נחרצות להפלגה. ולא, כפי שהסברתי, מטעמַי האישיים. מיָמַי לא לקיתי במחלת ים. אבל חששתי לשלומו של ג’ורג’. ג’ורג’ אמר שהוא בטוח שיהיה בסדר גמור, ולמען האמת אפילו ייהנה, אבל הוא מציע להאריס ולי לא לחשוב על זה אפילו, כי הוא משוכנע ששנינו נחלה אם נצא אל הים. האריס אמר שמבחינתו לפחות, זו תמיד הייתה תעלומה, איך אנשים מצליחים להיות חולים בהפלגה בים – הוא סבר שהם בהכרח עושים זאת בכוונה, שהם מעמידים פנים – הוא אמר שהרבה פעמים התחשק גם לו לחלות, אבל אף פעם לא הצליח.

אחר כך הוא סיפר לנו אנקדוטות על איך שהוא שט בתעלת לַמַנְש כשהמים היו כל כך סוערים עד שהיה צורך לרתק בחבלים את הנוסעים לדרגשי השינה שלהם, והקפיטן והוא נותרו הנפשות החיות היחידות על הסיפון שלא חלו. בגרסאות אחרות הקצין הראשון והוא היו השניים היחידים שנותרו בריאים, אבל באופן כללי דובר בו ובעוד אדם אחד בלבד. ואם לא דובר בו ובעוד אדם, דובר רק בו לבדו.

זו עובדה משונה, אבל אף אחד אף פעם לא סובל ממחלת ים כשהוא על היבשה. בים אתה נתקל באנשים לרוב שהגיעו למצב קשה בהחלט, ספינות שלמות מלאות בהם. אבל עוד לא יצא לי להיתקל באדם על היבשה שאפילו ידע בכלל מה זה לסבול ממחלת ים. איפה כל אותם אלפי אלפים של יורדי ים כושלים, שכמותם אתה מוצא בכל ספינה להמוניהם, מתחבאים כשהם מגיעים ליבשה – זוהי תעלומה.

אילו היו רוב הגברים דומים לאותו בחור שנתקלתי בו יום אחד במספנה ביַאְרמוּת’, הייתי עשוי לפתור את החידה המתעתעת הזו די בקלות. זה היה ממש ליד מזח סַאוּתְ’אֶנְד, כך אני זוכר, והוא גהר החוצה מתוך אחד מצוהרי הספינה העגולים, בזווית מאוד מסוכנת. ניגשתי אליו כדי לנסות להצילו.

״היי! תיכנס קצת פנימה,״ אמרתי וניערתי את כתפו. ״אתה תיפול ככה למים.״

״אוי, הלוואי שזה היה קורה!״ הייתה התגובה היחידה שקיבלתי, ובמצב זה נאלצתי לנטוש אותו.

שלושה שבועות לאחר מכן נתקלתי בו בבית קפה של מלון בעיר בַּאת’, והוא גולל באוזני שומעיו את סיפורי המסעות שלו והסביר ברוב התלהבות עד כמה הוא אוהב את הים.

״מַלָח טוב!״ הוא ענה בתשובה לשאלתו המתקנאת של בחור צעיר ועדין. ״ובכן, אמנם הייתה פעם אחת שהרגשתי קצת בחילה, אני מודה ומתוודה. זה היה ליד כֶּף הוֹרְן. למחרת בבוקר הספינה נטרפה.״

אמרתי:

״לא הרגשת קצת מעורער גם במזח סַאוּת’אֶנד ביום ההוא, כשביקשת שישליכו אותך הימה?״

״מזח סַאוּת’אֶנד!״ הוא השיב בארשת מבולבלת.

״כן, בדרך ליארמוּת’, ביום שישי לפני שלושה שבועות.״

״או, אה – כן,״ הוא השיב ופניו התבהרו. ״כעת אני נזכר. באמת תקף אותי כאב ראש באותו אחר צהריים. זה באשמת החמוצים, אתה יודע. אלה היו החמוצים המחפירים ביותר שטעמתי על ספינה מכובדת. אתה אכלת מהם?״

כשלעצמי, גיליתי שיטת מנע מצוינת כנגד מחלת ים, על ידי כך שאני מאזן את עצמי. אתה עומד במרכז הסיפון, ואז, שעה שהספינה מתנדנדת ומיטלטלת, אתה מניע את גופך אנה ואנה, כך שהוא נשאר ישר כל הזמן. כשהצד החזיתי של הספינה מתרומם, אתה נשען קדימה עד שרצפת הסיפון כמעט נוגעת לך באף, וכשהצד האחורי שלה מתרומם, אתה נשען לאחור. כל זה טוב ויפה למשך שעה או שעתיים, אבל אי אפשר לאזן כך את עצמך במשך שבוע שלם.

ג’ורג’ אמר:

״בואו נצא לשיט במעלה הנהר.״

הוא אמר ששם נזכה באוויר צח, חילוץ עצמות ושלווה. הנוף המשתנה תדיר יעסיק את מוחותינו (כולל מה שנותר מהמוח של האריס), והעבודה הקשה תפתח אצלנו תיאבון ותסייע לנו לישון כראוי.

האריס אמר שהוא לא חושב שכדאי לג’ורג’ לעשות דבר מה שיגביר אף יותר את נטייתו המולדת לישנוניות, כי זה כבר עלול להיות מסוכן. הוא אמר שהוא ממש לא מבין איך ג’ורג’ מתכוון לישון עוד יותר ממה שהוא ישן כבר עכשיו, בהתחשב בכך שיש ביממה עשרים וארבע שעות בלבד, גם בקיץ גם בחורף. אבל הוא שיער שאם אכן יצליח לישון יותר, כבר עדיף לו להיות מת, וכך לחסוך את הוצאות המזון והלינה.

האריס אמר, על כל פנים, שהנהר מתאים לו בול. אף פעם לא הבנתי מה זה בול, חוץ מהדבר הזה שאתה מלקק ומדביק, אבל נראה שהביטוי התאים לכולם אז כנראה שהוא בסדר.

זה התאים גם לי בול, והאריס ואני אמרנו שזה רעיון טוב של ג’ורג’. ואמרנו את זה בנימה שרימזה איכשהו שהופתענו מכך שג’ורג’ דיבר בצורה כל כך נבונה.

היחיד שלא נשבה בקִסמה של ההצעה היה מוֹנְטמוֹרֶנְסי. לבו מעולם לא נמשך אל הנהר.

הכול טוב ויפה בשבילכם, חברים, הוא נוהג להגיד. אתם אוהבים את העסק, אבל אני לא. לא יהיה לי מה לעשות שם. הנוף לא מעניין אותי, ואני לא מעשן. אם אני אראה חולדה, אתם לא תעצרו בשבילי. ואם אלך לישון, אתם תתחילו להשתטות עם הסירה ותעיפו אותי אל המים. אם אתם שואלים אותי, אני קורא לכל הרעיון הזה איוולת ארורה.

היינו שלושה נגד אחד, על כל פנים, וההחלטה התקבלה.