"בחלומו ראה את עצמו עף בתוך העננים. הוא חש שהפעם המרחק שאותו עבר היה גדול יותר מאשר בחלומות הקודמים שלו. […]
החברים נפגשים
גיבור הסיפורים שנספר הוא קטינקא. מיהו קטינקא? קטינקא הוא ציפור קטן שנולד בעיר מוסקבה שברוסיה ועלה לגור בארץ ישראל. סיפורנו מתחיל בבוקר חורפי בעיר מוסקבה. ערפל כבד כיסה את הרחובות ועננים כבדים נראו בשמיים. מזג אוויר זה אופייני לעונת החורף במוסקבה. שכבת שלג עבה, שנוצרה במהלך השבוע שחלף, כיסתה את פני כל העיר.
קטינקא התגורר על גג של בניין גדול במרכז העיר. גג הבניין היה מכוסה בשלג לבן, בוהק, צח ונקי, שירד חרש ללֹא הפסקה. הציפורים האחרות שהיו על הגג, התרוצצו על השלג והותירו עשרות נקודות קטנות בצורת כף רגלן – כל סוג של ציפור וסימני צורת כף הרגל הייחודית לה. עד מהרה כוסו הסימנים בפתיתי השלג שהמשיכו לרדת במהלך כל הבוקר, ומעקה המרפסת הבנוי מאבנים שחורות קושט אף הוא ברצועת שלג צחורה.
הציפור קטינקא התעורר משנתו לצלילי המוזיקה שבקעה מדירת השכנים והתערבבה בצפירות המכוניות שחלפו למטה ברחוב. לאחר שפיהק פיהוק גדול, הוא עשה כמה תרגילי התעמלות בוקר: מתיחת כנפיים ודריכה במקום על שתי רגליו. גם הפעם קטינקא היה לבדו. קטינקא עמד בפינת הגג ואמר לעצמו, “פִּיפִּי! ולצאת לעבודה! פִּיפִּי! ולצאת למלאכה!” עשה פִּיפִּי, “פששש! פששש!” וניגש למעקה הגג.
קטינקא הביט לכל הצדדים פעמים אחדות עד שכאב לו הצוואר. הוא חיפש ציפורים אחרות שהכיר, אך לא מצא. לכן פרש כנפיים והמריא. הוא עף אל גן המשחקים “טימבוקטו” ותהה, כמו בכל פעם שהגיע אליו, מדוע גן שכה קרוב לביתו נקרא על שם מקום שכה רחוק ממנו.
בכל שבת בבוקר נהג קטינקא להיפגש בגן המשחקים עם ידידו הוותיק חרושצ’וב הבולדוג, אך הפעם הוא לא מצא אותו שם. בפינת החצר עמד רק חתול שמנמן אפור ולו נקודה שחורה על המצח. השפם שלו, הבחין קטינקא, היה ארוך יותר מהשפמים של החתולים האחרים שקטינקא הכיר. משהו במראהו של החתול היה מוזר. קטינקא בהה בו ארוכות, הביט והביט, בחן ובחן ולפתע הבין… זנבו של החתול היה ירוק!
החתול עם הזנב הירוק התקרב לקטינקא ואמר בקול עמוק: “נעים להכיר, שמי אוסישקין.”
“אושישקין? כמו אושישינסקי?” תמה קטינקא.
“לא! שמי אוסישקין…” ענה אוסישקין החתול עם הזנב הירוק.
“שם מוזר, מעולם לֹא שמעתי שם כזה,” השיב קטינקא, ולאחר מחשבה קצרה המשיך ושאל: “מי נתן לך את השם הזה? למה השם המוזר?” ולפתע הוסיף: “שמי קטינקא.”
קטינקא התבייש בכך שלא הציג את עצמו מייד.
באותו הרגע נכנס לגן המשחקים, מדדה מצד לצד, חרושצ’וב הבולדוג, חברם הוותיק של קטינקא ושל אוסישקין החתול עם הזנב הירוק. חרושצ’וב הבולדוג התקרב, מדבר אל עצמו וממלמל מתחת השפם שאין לו: “מה הוא רוצה ממני? מה הוא רוצה ממני?” חרושצ’וב הבולדוג היה קצר רואי והרכיב משקפיים ולהם עדשות עבות במיוחד, ולכן רק כשהגיע למרחק חמישה צעדים מקטינקא ואוסישקין החתול עם הזנב הירוק, הבחין בהם ואז הפסיק למלמל לעצמו ושאל: “על מה נסבה שיחתכם?”
חרושצ’וב הבולדוג דיבר כדרכו בלשון מליצית, אולם מייד נזכר שאינו בבית אדוניו הברון פון שטראוס, ושינה את סגנון דיבורו.
“על מה אתם מדברים?” שאל חרושצ’וב הבולדוג שוב.
“על שמי! על השם שלי!…” ענה אוסישקין החתול עם הזנב הירוק וחיוך רחב התפשט על פניו.
“סיפרת לקטינקא מהו מקור השם שלך?” שאל חרושצ’וב הבולדוג.
“אני נקרא על שמו של אדון ידוע ששמו אוסישקין,” התגאה אוסישקין החתול עם הזנב הירוק.
“מה לך ולאדון הזה – אוסישקינסקי? הרי הוא לא היה חתול וגם לא בעלים שלך או של הוריך,” תמה קטינקא.
“אוסישקין אמרתי לך ציפור מבולבל…” ילל אוסישקין החתול עם הזנב הירוק, “הסיפור ארוך. לאדון אוסישקין היה חתול בשם הרצל, שהיה סבו של סבי, סבי, סבי, סבי, סבי. כמה פעמים אמרתי סבי?” אוסישקין החתול עם הזנב הירוק האט את שטף דיבורו והוסיף: “קצת התבלבלתי, אני מתכוון ל-14 דורות של חתולים, שלכולם קראו בשמות של מלכים, שופטים ומנהיגים יהודים, שאני האחרון שבהם. אינני זוכר את כל השמות. כרגע זכורים לי רק כמה מהם: אהוד, יפתח, ברק, עתניאל ותולע בן פואה.”
לשמע השם האחרון פתח קטינקא את מקורו והחל לצייץ בשמחה: “צוויץ-צוויץ, צוויץ-צוויץ, צוויץ-צוֹוֹ…”
“תפסיק לחשוב תמיד רק על אוכל. תולע בן פואה לא היה תולעת – הוא היה בן אדם,” התעצבן חרושצ’וב הבולדוג.
אוסישקין החתול עם הזנב הירוק לא סיים את סיפורו. בחצר נשמעה צווחה: “קרע, קרע, קרע.” קטינקא, חרושצ’וב הבולדוג ואוסישקין החתול עם הזנב הירוק הביטו לעבר הכניסה לגן וראו מולם זוג עורבים שחורים. מרחוק הם לא זיהו אותם, ובמיוחד חרושצ’וב שאימץ את עיניו הקטנות כדי לנסות ולהבחין בהם, אולם כשהעורבים התקרבו בריצה זיהו השלושה את הידידים שלהם, העורבים התאומים פוקי ופלוקי. קטינקא הכיר את התאומים רק לאחרונה, ומהרגע הראשון לא סבל אותם. הם עצבנו אותו משום שנהגו לדבר יחד, כזוג זמרים, ולעיתים אף לחזור על כל מילה פעמיים.
“מה נשמע? מה נשמע?” אמרו שני העורבים פוקי ופלוקי פה אחד בקול צורמני.
השלושה לֹא ענו.
“מה נשמע? מה נשמע?” אמרו שוב שני העורבים פוקי ופלוקי והפעם בנימה רגועה יותר.
קטינקא, שהוא המנומס שבשלישייה העליזה, ענה: “אנחנו מדברים על מקור שמו של אוסישקין.”
“קרע! קרע! אה! אה!” קראו העורבים פוקי ופלוקי פה אחד. זוג העורבים לא התעניין באמת בשלומם של השלושה, וכל מה שהם רצו לספר היה את מה שקרה להם באותו שבוע.
“אתמול חזרנו מביקור בכפר סמיונקה, שם פגשנו כמה מהידידות שלנו החסידות,” קרקר העורב פלוקי, והעורב פוקי חזר ואמר: “אתמול חזרנו מביקור בכפר סמיונקה, שם פגשנו כמה מהידידות שלנו החסידות.”
“הן סיפרו,” אמרו שני העורבים פה אחד וחזרו על כך שוב, “הן סיפרו…”
פלוקי השתתק ופוקי המשיך לספר בעוד פלוקי מהנהן בראשו מפעם לפעם לאישור הדברים, “הן סיפרו שחזרו מארץ ישראל הנמצאת בארצות החום במרחק מעוף של כמה שבועות דרומה,” ומייד פוקי חזר על עצמו ואמר: “הן סיפרו שחזרו מארץ ישראל הנמצאת בארצות החום במרחק מעוף של כמה שבועות דרומה,” והמשיך, “הן סיפרו שזו ארץ קטנה. לֹא גדולה כמו רוסיה. לא יורד בה שלג, ורוב השנה חם שם. בני האדם טובים ואוהבים ציפורים.”
פלוקי התפרץ לדבריו: “אני זוכר שסיפרו שתושבי הארץ הזו אוהבים ציפורים, משום שלאימא של המנהיג שלהם, שהביא אותם לארץ ישראל לפני המון שנים – משה שמו, קראו ציפורה.”
פוקי חזר ואמר: “משום שלאימא של המנהיג שלהם, שהביא אותם לארץ ישראל לפני המון שנים – משה שמו, קראו ציפורה.”
שני העורבים היו בעלי זיכרון מעולה ויכלו לחזור מילה במילה אחר דברי התאום שלהם גם כשהמשפטים היו ארוכים.
“אילו שטויות מטופשות אתה מדבר. החסידות סיפרו זאת רק כבדיחה,” אמר פתאום פוקי.
“לא נכון,” השיב פלוקי.
“כן נכון,” קרא פוקי.
“לא.”
“כן.”
“לא.”
“כן.”
“לא.”
“כן.”
פלוקי התבלבל לפתע, ובמקום לומר: “לא נכון!” קרא גם הוא: “כן נכון!”
פוקי הביט בו מופתע.
“כן! אוף! הצלחת לבלבל אותי!” קרקר פלוקי בעצבנות, “מה אתה חושב, שאתה ציפור בולבול? אתה בסך הכול רק עורב,” ומייד חזר על עצמו וצווח בקולי קולות: “מה אתה חושב שאתה ציפור בולבול? אתה בסך הכול רק עורב.”
קטינקא שקע במחשבות, היכן נמצאת ארץ ישראל? תהה , האם זו ארץ של בני אדם או ארץ של ציפורים? אולי גם של אלה וגם של אלה? אני צריך להגיע לארץ ישראל, החליט.
החברים נותרו בגן ובילו את זמנם במשחקי מחבואים – בקרקורים, ביללות, בנביחות ובציוצים, עד שלפתע נשמע מרחוק צלצול פעמונים: “דינג-דונג! דינג-דונג!” 12 צלצולים לציון שעת הצוהריים.
“חברים, הגיע הזמן להתפזר וצריך ללכת הביתה,” אמר אוסישקין החתול עם הזנב הירוק בקול מאוכזב.
“נכון…” ענה לו חרושצ’וב הבולדוג.
“להתראות בשבת הבאה באותו מקום ובאותה שעה,” אמר קטינקא, ובפנותו לזוג העורבים הוסיף: “גם אתם מוזמנים להצטרף למועדון.”
“כולם בעד אחד ואחד בעד כולם,” צעקו כולם יחד, “להתראות.”
אין עדיין תגובות