החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קבצנים וגאים

מאת:
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי | הוצאה: , | 2016-09 | 227 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"הוא הרגיש לגמרי מאושר. זה היה תמיד אותו הדבר: אותה פליאה שחש נוכח הקלות האבסורדית של החיים. הכל היה קל והבלותי. די היה לו להביט סביבו כדי להשתכנע. בעוני שרחש סביבו לא היה שום דבר טראגי; הוא נדמָה כאוצֵר בקרבו שפע מסתורי, מטמונים של עושר שאיש לא ראה כמותם ולא שיער את קיומם".

בקהיר של שנות הארבעים מחליט הפרופסור המכובד גוֹהאר לוותר על מעמדו ורכושו ולחיות חיי קבצן חופשיים ומאושרים. יחד עם שני רעיו, משורר-הרחוב יֶגֶן והמהפכן הבטלן אֶלכּוֹרדי, הוא מבלה את ימיו בשיטוט ברחובות ההומים, ברביצה בבתי-קפה ובלעיסת חשיש; את המעט הנחוץ לו לקיומו הוא מרוויח כלבלר ומנהל-חשבונות בבית-בושת עממי. אך ברגע של טירוף מתערערת שלוות הקיום הזה, וגוהאר הופך לנרדף על-ידי החוק. קצין המשטרה נור אֶלדִין, המופקד על החקירה, הולך ומהדק סביבו את הטבעת, אך גם סדרי קיומו של נציג השלטון מתערערים במפגש עם הדלות הקיצונית, המאושרת בחלקה ולועגת לכל שררה שהיא.

'קבצנים וגאים' נחשב ליצירת המופת של הסופר המצרי-צרפתי אלבר קוֹסֶרי, שבדומה לגיבורו גוהאר בחר לחיות חיי עצלות וחירות, והתגורר רוב חייו הארוכים בחדר מלון קטן בגדה השמאלית בפאריז. הרומאנים שלו, הכתובים בצרפתית אך מתרחשים בשכונות העממיות של קהיר, הם תופעה ייחודית בספרות הצרפתית המודרנית. עם השנים זכתה כתיבתו לקהל מעריצים גדל והולך, בזכות ההומור והסגנון המיוחדים לה, החיבור שהיא עושה בין מזרח ומערב, והרוח המהפכנית השורה עליה, רוח שאינה סוערת ואינה מצליפה, אלא חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה. "אני כותב", אמר קוֹסרי, "כדי שמחר מישהו יקרא אותי ולא ילך לעבודה".

זוהי יצירה ראשונה של אלבר קוֹסֶרי המתורגמת לעברית.

מקט: 4-31-6199
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

גוֹהָאר היה עֵר עכשיו; קודם חלם שהוא טובע. הוא התרומם על מרפקו והסתכל סביבו בעיניים מבולבלות, עדיין הלוּם שינה. כבר לא חלם, אך המציאות היתה כה קרובה לחלומו, שלרגע עוד היה מלא תימהון, מודע עד מאוד לְסכנה שמאיימת עליו. "בחיי אללה, הנהר עולה על גדותיו!" חשב. "הוא יסחף הכל". אך הוא לא הניע איבר בניסיון להימלט מן הפורענות הממשמשת־ובאה, אלא דווקא נאחז בחוזקה בשינה כמו בקרש הצלה, ועצם את עיניו.

רק כעבור שעה ארוכה התעשת, שלח ידיים לשפשף את עיניו, אך עצר את עצמו בזמן: כפות ידיו היו רטובות ודביקות. הוא יָשַׁן בבגדיו, על הרצפה, על יצוע של ערמות דקות של עיתונים ישנים. מִרְצפות החדר היו מוצפות מים, שכיסו כמעט הכל. הם זרמו לעברו חרש, בכוח מעיק ובלתי־נמנע של סיוט. היה נדמה לגוהאר שהוא נמצא על אי מוקף מִשְׁבָּרים; הוא לא העז לזוז. הימצאותם הלא־מוסברת של המים הללו עוררה בו השתוממות עמוקה. אולם הבהלה של הרגעים הראשונים שככה בהדרגה ככל ששב ונעשה מודע למציאות. עכשיו הבין שהמחשבה על הנהר הגואה ומחריב את כל אשר בדרכו מופרכת. הוא ניסה איפוא לגלות מִנַיִן מגיעים המים המסתוריים, ועד מהרה מצא את מקורם: הם הסתננו תחת דלת הדירה הסמוכה.

גוהאר נרעד כנידף בְּאֵימה שאין להביעה: זה היה הקור. הוא ניסה לקום, אך חבלי השינה עוד לפתו אותו, עצרו בעדו ושיתקו את איבריו. הוא הרגיש חלש ואובד־עצות. הוא ניגב את ידיו במקטורנו, היכן שהבד לא היה רטוב; עכשיו היה יכול לשפשף עיניים. הוא עשה זאת בנחת, הביט בדלת הדירה הסמוכה, חשב: "הם כנראה שוטפים את הרצפה. בכל־זאת הגזימו, הם כמעט הטביעו אותי!" ההקפדה הפתאומית של שכניו על הניקיון היתה בעיניו מגוחכת ושערורייתית להפליא. זה לא קרה עד כה אף־פעם. בבית העלוב והרעוע הזה שברובע הילידי, בית שכל שוכניו עניים מזי־רעב, לא שטפו מעולם את הרצפות. אלה ודאי דיירים חדשים, שרוצים להתחכם ולהרשים את השכנים.

גוהאר נשאר כְּבוי־רוח, כאילו הוכה בהלם נוכח הניקיון חסר־הפשר. היה דומה שעליו לעשות משהו כדי לעצור את השיטפון. אבל מה? הכי טוב לחכות; ודאי יקרה נס. המצב האבסורדי הזה דרש פתרון פרי כוחות על־טבעיים. גוהאר חש מפוֹרק־מראש מנשקו. הוא חיכה כמה רגעים, אך דבר לא קרה, שום כוח טמיר ונעלם לא בא לעזרתו. לבסוף קם ועמד בלי נוע כהוֹזה, כניצול מספינה טרופה, ואז, בזהירות עצומה, פסע על הרצפה המוצפת והתיישב בכיסא היחיד שבחדר. לא היה בו שום רהיט נוסף מלבד ארגז עץ הפוך, שעליו ניצבו פתיליית כוהל, קנקן קפה, וכד חרס ובו מים לשתייה. גוהאר חי בצמצום חומרי גמור. מושג הנוחות, ולוּ הבסיסית ביותר, פרח כבר מזמן מזיכרונו. הוא שנא להקיף את עצמו בחפצים; בחפצים קיננו הזרעים הרדומים של העוני, העוני הכי גרוע; זה הדוֹמֵם, שנוכחותו חסרת־המוצא מולידה בהכרח תוגה. לא שהיה רגיש למראיתו של העוני; הוא לא ייחס לו כל ערך מוחשי, העוני היה ונותר בעיניו מושג מופשט. בסך־הכל רצה להגן על מבטו מפני גיבּוּב מדכדך. בעירומו של החדר מצא גוהאר את יופיו של הבלתי־נתפס, הוא נשם בו אוויר של אופטימיות וחירות. רוב־רובם של הרהיטים והחפצים הרגילים הרגיזו את מבטו, כי נבצר מהם להזין את הצורך שלו בססגוניות של דמיון אנושי. רק בני־האדם, בשיגיונותיהם הרבים־מספור, יכלו לשעשע אותו.

לרגע עמד מהורהר והביט ביצועו ההרוס, חסר־התועלת. העיתונים הישנים, ששימשו אותו כמזרן, כוסו לגמרי במים; הם כבר החלו לצוף על־פני הרצפה. מראה החורבן היה נאה בעיניו בפשטותו הפרימיטיבית. היכן שאין דבר, הסופה משתוללת לשווא. גוהאר היה בלתי־פגיע משום שהיה עירום־ועריה; הוא לא סיפק להרס שום נקודת אחיזה. הוא נזכר בשכניו המתרהבים ותהה על הסיבות לניקיון החריג הזה. מה הם מנסים לעשות? הרי הבית לא יעמוד בשום אופן בטיפול כזה; הוא כבר רקוב עד פינותיו הנידחות ביותר ורק מחכה לאוֹת כדי לקרוס כליל. הם יחריבו הכל, אין ספק.

בעוד גוהאר מייגע את מוחו בניסיון לעמוד על כוונותיהם של הדיירים הארורים, הידהדה בדירה הסמוכה זעקת אימים, שבקעה מכמה חזוֹת בעת־ובעונה־אחת, זעקה ארוכה כמו ליל בלהה. קירות הבית הישן התנודדו מעוצמת ההלם; הזעקה, שהגיעה לשיאה, שככה; השתררה דממה מחרידה, ואחריה נשמעו יללות וצרחות נוראות. ברגע הראשון לא הבין גוהאר את פשר הבִּיעוּת המזוויע הזה. ואז היכה בו האור כמהלומת ברק. אין ספק, אלה מקוננות. בן־רגע התחוור לו המצב במלוא פַּלָצוּתו: בדירה השכנה נמצא מת, והמים הלבנבנים והסַבּוֹניים, ששטפו אותו בשנתו, היו המים שבהם רחצו את הגופה.

חלחלה, ואז גועל, מִסמרו אותו למקומו ללא נשימה. בעין נכאה הביט בידיו הרועדות, הלחות עדיין, ובבגדיו הספוּגים מוות. פתאום התנער כמגרש מעליו את זרעי המוות המשחיתים ואץ אל כד המים. אבל הכד היה ריק; גוהאר שיגר לכל עבר מבטים מבוהלים, חיפש במצוקתו ברז, שלא היה. איך ירחץ את ידיו? הוא החזיק אותן הרחק מגופו, שאל את עצמו מאיזו מחלה מת שכנו. אולי זו מחלה מידבקת. "חיידקים!" נחרד. אך כעבור רגע נראה לו הפחד מחיידקים נלעג. "אם היינו אמורים למות מחיידקים", חשב, "כבר היינו כולנו מתים מזמן". בְּעולם כה הבלותי אפילו החיידקים מאבדים מכוחם להזיק. הוא חזר והתיישב על הכיסא והירהר שעה ארוכה בצד המשעשע של מה שאירע לו. הוא שב ונרגע, הכל היה פשוט וקל, מתעתע להדהים. לא היה בכוחה של שום פורענות לכפות עליו עצבות: האופטימיות שלו גברה על הגרועים שבאסונות. בתחושה של ניתוק מוחלט התבונן שוב ברצפה המוצפת מים, בעיתונים הישנים הפזורים, בעירומו הלא־מציאותי של החדר, וחיוך מוזר האיר לרגע את פניו הרכות והסגפניות.

בדירה הסמוכה התבוססו כעת המקוננות בפראות בַּיגון; יללותיהן גברו עד לעוצמה חסרת־רחמים ויצרו אווירה של דרמה מוחלטת ועקובה־מדם. שום רצון אנושי לא היה מסוגל לעצור אותן במלאכתן המסחררת. גוהאר האזין כמכושף לקינות מעוררות־האימה. הוא השתוקק לחשוף, מבעד לזעקות, איזה יסוד שיוכל לשמֵח אותו. אך הזעקות המלאכותיות הללו, שבקעו מגרונות־להשׂכיר, הידהדו באוזניו כקריאתו של יקום זר; הוא לא זיהה בהן כל אות לעולם אנושי, עולם של אחווה. יקום זה של מכאובים, מעוּשׂים וצרחניים, מילא את ראשו בשאון מורעל, שהפיל עליו סחרחורת.

הוא נתלש משנתו לפתע בשעה לא רגילה, ועוד רצה לישון. אבל איך אפשר להירדם עם המקוננות הארורות האלה מן העֵבר האחר של הקיר? הן לא תדענה רחם. גוהאר רעד, היה לו קר. הוא התקשח, חיכה שעה קלה, וקם מכיסאו. הוא החליט לצאת.

הוא לקח את התרבוש שלו, שהיה מונח בפינה של החדר שהשיטפון לא הגיע אליה, שם אותו על ראשו, אחז במקלו ויצא למסדרון. דלתם של השכנים היתה פתוחה לרווחה; גוהאר היסס ארוכות ונראה מבוהל למדי. חושיו יעצו לו לנהוג בזהירות; הנשים טרופות־הדעת האלה מסוגלות לגרוּע מכל. הן עלולות להתפרע עוד ביתר־שאת למראה גבר, סתם לשם התחנחנות. הרעיון הזה העביר בגוהאר רעד של חלחלה; מבלי לחשוב זינק במורד המדרגות הרעועות, והספיק לראות בחטף מִקבץ של נקבות שמנות, עטויות מֶלָאיוֹת שחורות שופעות בד, כורעות במעגל על הרצפה ופניהן וידיהן צבועות בכחול של כביסה. הן הלמו על חזותיהן וזעקו כאחוזות שֵׁד. גוהאר חש לפתע שהוא מתעלף ושהמדרגות נמוגות תחת רגליו. איך מצא את עצמו ברחוב לא ידע.

השעה היתה כמעט שתים־עשרה בצהריים. ברחוב אֶל־אַזהָר הגדול, שנגדש עד מעבר לגדותיו בהמון ססגוני ושאנן, שב גוהאר והתמלא עד תום. זה היה עולמו המוּכּר, בקרב ההמון העצֵל שהתפרש באדישות על־פני המדרכות והכביש, למרות התנועה הצפופה של מכוניות, כרכרות, עגלות רתומות לחמורים, ואפילו חשמליות דוהרות במהירות רצחנית. על כל ההמולה הזאת, הסבוכה לבלי־התר, שפכה שמש החורף הנעימה את אורה המיטיב. בַּזִים דאו גבוה בשמיים, ומעת לעת צללו אל תוך ההמון ונסקו חזרה ובמקורם פיסת בשר רקוב; איש לא השגיח בתמרוניהם המתוחכמים. חבורות של נשים התמקמו מול חלונות־הראווה של סוחרי הבדים; שעות ארוכות התווכחו מרה על קניית איזו ממחטה מודפסת. ילדים השתעשעו בהעלאת חמתם של נהגי הרכבים השונים ונעמדו בכוונה בדרכם. הנהגים גידפו וקיללו אותם ואת אימותיהם הנעדרות, ולבסוף דרסו כמה מהם. מכל בתי־הקפה שלאורך הרחוב שידרו מקלטי הרדיו את קולו הבכייני של אותו זמר נודע. המוזיקה שליוותה אותו היתה קודרת, ובאשר למלים – אלה גוללו באריכות את הצרות ואת הצער שהסבה לו אהבה נכזבת. גוהאר נזכר בשכנו המת, בצרחותיהן של המקוננות, והאיץ את צעדיו. אך לא היה מפלט מן הקול המקונן, שנשמע באשר הלך וגבר על המולת הרחוב.

גוהאר נעצר מתוך חוש, כאילו הרגיש אזור של נוֹעַם, הבטחה של שמחה ערֵבה באמצע המהומה שסביב. בפתח חנות ריקה ראה גבר לא צעיר, לבוש בקפידה, יושב על כיסא בארשת נבדלת ומלכותית ומביט בהמון החולף על פניו. הוא קרן רוממות נישאה, מרשימה ביותר. "הנה איש כלבבי", חשב גוהאר. החנות הריקה, והאיש שלא מכר דבר, היו בשבילו תגלית שלא־תסולא־בפז. גוהאר שיער שהחנות אינה אלא תפאורה, ולאמיתו של דבר היא משמשת אותו כדי לארח את ידידיו ולהגיש להם קפה. זה היה שיא השפע והנדיבות. גוהאר בירך אותו בשלום כאילו זה מכר ותיק, והאיש השיב לברכתו בחיוך ענוג, כמעט לא־נראה, כמי שמבחין שמתפעלים ממנו.

"עשה לי כבוד", אמר האיש. "הרשה לי להציע לך כוס קפה".

"תודה", אמר גוהאר, "אבל בפעם אחרת. סליחה".

הם הביטו זה בזה בהנאה לא־מוסתרת, כמעט ברוֹך, וגוהאר שב ללכת דרך ההמון. הוא הרגיש לגמרי מאושר. זה היה תמיד אותו דבר: אותה פליאה שחש נוכח הקלות האבסורדית של החיים. הכל היה קל והבלותי. היה לו די להביט סביבו בשביל להשתכנע. בעוני שרחש סביבו לא היה שום דבר טרגי; הוא נדמָה כאוצֵר בקרבו שפע מסתורי, מטמונים של עושר שאיש לא ראה כמותם ולא שיער את קיומם. על גורלו של ההמון הזה שָׁרתה כמדומה שאננות מופלאה; כל התועבות לבשו כאן דמות של תוֹם וטוֹהר. גוהאר חש שהוא מתמלא עד גדותיו באחווה ואהדה; קלות־הדעת שבכל העוני הזה נגלתה לו על כל צעד ושעל והילכה עליו קסם.

חשמלית צהובה חצתה את הרחוב ברעש תופתי; הנהג צילצל בלי־הרף בפעמון לפלס לו דרך בהמון שחסם את הפסים. גוהאר עבר ליד מסעדה שהגישה פוּל; ריח האוכל עורר בו תחושה לא־נעימה כלשהי; הוא עצר, נשען על מקלו וחיכה. לא, זה לא היה רעב. לרעב לא היתה השפעה עליו, הוא היה יכול להתקיים כמה ימים על חתיכת לחם. התחושה הלא־נעימה נבעה ממשהו אחר. הוא פסע כמה צעדים, הבין את פשר תחושתו, ונחרד. הסם! הוא שכח את הסם. מותו של השכן הבּוּר שיבֵּש לגמרי את הרגליו: גוהאר נהג להתעורר רק עם רדת הערב; השעה היתה מוקדמת מדי בשביל להשיג סם. הסַפָּק היחיד שלו היה יֶגֶן, ואותו יוכל לפגוש רק בערב. לא היתה שום דרך למצוא אותו כעת; ליֶגֶן לא היתה כתובת קבועה, הוא לא גר בשום מקום.

איך יחזיק מעמד עד הערב בלי סם? המחשבה הזאת הבהילה אותו קצת; הוא ידע שיסבול, והתכונן בקור־רוח לַסבל. הוא שלף מכיסו שקיק קטן ומקומט, הוציא ממנו סוכריית מנתה והחל למצוץ אותה לאט ובשקידה. לא היה לה הטעם החריף של כדור חשיש, אך היה די בָּאשליה כדי להרגיע אותו.

בהמשך הרחוב חייך למראה הקבצן הבלתי־נמנע, שהשתופף בפינה הקבועה שלו. בכל פעם חזר הטקס על עצמו: לגוהאר לא היה כסף, הוא היה מתנצל בעוברו לידו, והשניים היו פותחים בשיחה אנינה. גוהאר הכיר אותו זה זמן רב והעריך את חֶברתו. הלה היה קבצן מסוג מיוחד למדי, כי לא התלונן על שום דבר ולא סבל משום נכוּת. להיפך, הוא שפע בריאות, והגָלַבִּייה שלבש היתה שלמה וכמעט נקייה. היה לו מבט חודר, שלימד כי הוא קבצן מקצועי המסוגל לעמוד בן־רגע על ערכו של הלקוח. גוהאר התפעל מכך שאף לא טרח לשמור על מראית־עין. במהומה הכללית היה נדמה כי איש אינו מייחס חשיבות למצבו כקבצן בריא ומלבלב. במציאות כה מלאה אבסורדים נראה קיבוץ־נדבות כעוד עבודה מני רבות, ובעצם העבודה ההגיונית היחידה. הוא ישב תמיד באותו מקום, במכוּבָּדוּת של פקיד היושב מאחורי שולחנו. האנשים זרקו לו מטבע קטנה בעוברם. לפעמים היה מאתגר את נותן הנדבה: הוא גילה שהמטבע מזויפת. אז היתה מתחילה התדיינוּת ללא סוף, והוטלו עלבונות כבדים כמשקל הנֶצח. הוא היה מאיים לקרוא למשטרה. בסופו של דבר היתה תמיד ידו על העליונה.

גוהאר עצר לברכו בשלום.

"שלום עליך", אמר הקבצן. "ראיתי אותך מרחוק. חיכיתי לך".

"סליחה", אמר גוהאר, "אין לי כסף. בפעם הבאה".

"מי אמר לך שאני רוצה כסף?"

"למה לא? עוד אחשוב שאתה בז לי".

"חס וחלילה", מחה הקבצן. "אני מתמלא אושר רק מלראות אותך; אני אוהב לפטפט אתך. נוכחותך שווה יותר מכל אוצרות האדמה".

"אתה מחמיא לי", אמר גוהאר. "איך העסקים?"

"השבח לאל!" ענה הקבצן. "אבל מה אכפת לי מהעסקים? יש כל־כך הרבה שמחות בחיים. לא שמעת את הסיפור על הבחירות?"

"לא, אני אף־פעם לא קורא עיתונים".

"הסיפור הזה לא היה בעיתונים. מישהו סיפר לי אותו".

"אז ספר, אני מקשיב".

"טוב! זה קרה לפני זמן־מה בכפר קטן במצריים התחתונה, בבחירות לראשות הכפר. כשפקידי הממשלה פתחו את הקלפי הם גילו שעל רוב פתקי ההצבעה היה רשום השם בַּרגוּת. הפקידים לא הכירו את השם הזה; הוא לא הופיע ברשימה של שום מפלגה. הם לא ידעו מה לעשות, אז הם ביררו ונדהמו למצוא שבַּרגוּת הוא שמו של חמור שנודע בכל הכפר בחוכמתו. כמעט כל התושבים הצביעו לו. מה דעתך על הסיפור הזה?"

גוהאר שאף אוויר בעליצות; הוא היה מוקסם. "הם בורים ואנאלפביתים", חשב, "ובכל־זאת עשו את הדבר הכי נבון שידע העולם מאז שקיימות בחירות". המעשה שעשו האיכרים בכפר הנידח שלהם היה העדות המנחמת שהפכה את החיים לנסבלים. גוהאר התמוגג מרוב התפעלות. שמחתו היתה כה חודרת, עד שלרגע עמד והתבונן המום בקבצן. בז נחת על הכביש במרחק כמה צעדים מהם, תר ונבר במקורו אחר פיגול כלשהו, לא מצא דבר, והתעופף לדרכו.

"נהדר!" קרא גוהאר. "ואיך הסיפור נגמר?"

"הוא לא נבחר כמובן. תאר לעצמך, חמור על ארבע רגליים! מה שאֵלֶה בחלונות הגבוהים רצו היה חמור על שתי רגליים".

"על סיפור נפלא כזה באמת מגיע לך משהו. שימחתָּ את לבי. מה אוכל לעשות בשבילך?"

"די והותר לי בידידוּתך", אמר הקבצן. "ידעתי שתעריך את הסיפור הזה".

"אתה עושה לי כבוד גדול", אמר גוהאר. "נתראה בקרוב, אני מקווה".

גוהאר פנה שמאלה, נכנס לסמטה מרוּפּשת, שקטה יחסית, והלך לקפה המַרְאוֹת. הוא ידע שבשעה הזאת של היום לא ימצא שם איש, אבל אהב לנסות לחולל נסים.

קפה המראות נמצא בהצטלבות של שתי סמטאות ותפס את רובו של הכביש הלא־סלול, שנאסרה בו תנועת כלי־רכב כבדים ורק מריצות הרוכלים עברו בו. יריעות־אוהל עצומות נמתחו מעל למרפסת הפתלתלה כמו מעל שוק מקוֹרֶה. מראות לרוב, במסגרות מגולפות ומוזהבות, היו תלויות בכל מקום, אפילו על חזיתות הבתים השכנים, המטים לנפול. קפה המראות נודע בתה הירוק שלו ובאֶקלֶקטיוּת של קהל הלקוחות, שהיה מורכב מעגלונים, אינטלקטואלים, ותיירים זרים צמאים לצבע מקומי. בשעה הזאת לא היו כאן אנשים רבים. גוהאר עבר בין השולחנות שבחוץ בחיפוש אחר מכר. כמה אנשים חשובים־למראה עישנו בנחת את הנרגילה שלהם, בתנועות מועטות ככל האפשר; אחרים שיחקו שש־בש תוך לגימת כוס תה. דוגמאות נדירות משבט מלַקטֵי בדלי־הסיגריות, שהתעוררו לפני השאר, עסקו במלאכתם ברוח טובה ושאננה; לא היה עליהם לחשוש ממתחרים.

"שלום עליך, מורי־ורבי!"

גוהאר הסתובב; אֶלכּוֹרדי קם למחצה מכיסאו והושיט לו יד.

"מה זה?" התפלא גוהאר. "לא הלכת היום למיניסטריון?"

"הלכתי, אבל מיד יצאתי; לא הייתי מסוגל לעבוד. מורי, אני מאוד אומלל".

"מה הפעם, בני?"

"אני בא עכשיו משם", אמר אֶלכּוֹרדי בנימה מסתורית. "היא חולה יותר מתמיד. נתתי לה לישון". כשראה שגוהאר עדיין עומד, הוסיף: "שב, מורי, שב".

גוהאר התיישב; אֶלכּוֹרדי קרא למלצר.

"מה תשתה?"

"תה", ענה גוהאר.

"גם אני", אמר אֶלכּוֹרדי.

המלצר הסתלק תוך שהוא מזמר את ההזמנה בקול גבוה ונשי. גוהאר הביט באֶלכּוֹרדי וניצוץ של משוּבה ניצת בעיניו. אֶלכּוֹרדי נראה אומלל עד מאוד, כלומר, עשה הכל כדי להיראות כך. הוא היה איש צעיר, טוב מראה, לבוש בקפידה, לראשו תרבוש מצוחצח, עיניו מלוכסנות מעט, פיו חושני ומריר. מִשְׂרתו כלבלר פשוט, במשרד ממשלתי כלשהו, ייסרה את נפשו הרומנטית. ניכר בבירור שהוא גם רודף צדק.

"אני לא יכול להשאיר אותה ככה", אמר כעבור רגע. "אני חייב לעשות משהו. תן לי עצה, אחרת אתאבד".

גוהאר השתהה בטרם יענה. הוא עדיין מצץ את סוכריית המנתה והתמסר לאשליה שהשכיחה ממנו את תאוות הסם.

"למה שתתאבד?"

"אתה לא מבין. אני חייב להוציא אותה מבית־הבושת. אני לא יכול לתת לה להמשיך לעסוק בזנות כשהיא כל־כך חולה. והמאדאם האיומה הזאת, סֶת אָמינָה! תאר לעצמך, היא אפילו לא מרשה לה לנוח. כשאני חושב על כל הכסף שהיא מרוויחה ממנה! בושה וחרפה! אני אומר לך, אני אתאבד".

גוהאר לא נראה מתרשם במיוחד מגילוי־הלב הזה. צרותיו של אֶלכּוֹרדי לבשו תמיד אותו אופי מוֹרבִּידי, שאין ממנו דרך חזרה. באותו רגע נראה כאילו הוא נושא על כתפיו את כל צער העולם. אך זה היה בסך־הכל מצב שכפה על עצמו מעת לעת, כדי שיוכל להאמין בכבודו. שכּן אֶלכּוֹרדי האמין כי הכבוד הוא נחלתם הבלעדית של האומללות והייאוש. הספרים המערביים שקרא הם שעיוותו כך את רוחו.

מקור ייסוריו הנוכחיים של אֶלכּוֹרדי היה פניה מעוררות־הרחמים של זונה צעירה, שנמקה משחפת בבית־בושת סמוך. זה היה בית־בושת דל למדי, שלקוחותיו באו מקרב הפקידים הזעירים והעבריינים העלובים של העיר הילידית. בהתחלה שכב איתה הצעיר פעמיים או שלוש, מבלי לייחס לכך חשיבות רבה; רק משנודע לו, לאֶלכּוֹרדי הכורה תמיד אוזן לעוולות החברה, שהיא חולה, התאהב בה עד טירוף. הוא הכניס לעצמו לראש שעליו לחלץ אותה מבית־הבושת ולהציל אותה ממוות שָׁפָל, אך לא היה לו די כסף בשביל להושיע. על־כן לא חדל מלדמיין פתרונות נשגבים לאהבתו האומללה. כרגע בחר בהתאבדות, אך זה לא היה ככל הנראה רעיון סופי, שכן הוסיף ושאל:

"ומה אני יכול לעשות?"

גוהאר שתק; נראָה כי הוא נהנה באופן מוזר. בפניו החתומות, רק העיניים שיקפו את השמחה שבִּפנים. כעבור רגע אמר:

"שמע, אספר לך סיפור נפלא".

"איזה סיפור?" שאל אֶלכּוֹרדי.

גוהאר סיפר לו על החמור בַּרגוּת שנבחר לראשות הכפר הודות לחוכמתם הרבה של כמה כפריים ממצריים התחתונה.

אֶלכּוֹרדי התחיל לחייך, אך מיד נמלך בדעתו. זה ודאי לא הרגע להיות עליז. נהפוך הוא, עליו לנצל את ההזדמנות כדי להוכיח לגוהאר שיש גם דברים רציניים בחיים. הוא התקצף:

"זה איום ונורא", אמר. "איזה ברברים!"

"אתה חושב שהם ברברים?"

"כן. והממשלה מנצלת את בּוּרוּתם".

"אבל הם לימדו את הממשלה שלך שיעור מאלף".

"ראשית, מורי, זו לא הממשלה שלי", נחפז אֶלכּוֹרדי לומר. "ושנית, עולות בדעתי שיטות אחרות להיאבק בדיכוי. בכל־זאת, תודה שיש גם דברים רציניים בחיים".

"איפה אתה רואה משהו רציני, בני?"

מבלי לחשוב הביט אֶלכּוֹרדי סביבו ותר אחר ביטוי כלשהו לחוּמרה או לגדוּלה; אך מבטו נתלה רק במלקט בדלים קטן, מלוכלך ולבוש בלואים, שזה זמן־מה הסתובב ליד שולחנם והאזין לשיחתם. הוא עשה את מלאכתו בחגיגיות של טקס מדוקדק, וחיפש אחר בדלי־סיגריות גם במקומות הכי נסתרים מעַין. אֶלכּוֹרדי, שההתעסקות הזאת הרגיזה אותו, קם והזיז את כיסאו כדי לאפשר לזה לסקור ביתר קלות את הרצפה. ובכל־זאת, הילד לא הסתלק, כאילו היה קשור אליהם ברצועה. אֶלכּוֹרדי חזר לשבת, הביט בילד ואמר בנימה אירונית משועשעת:

"אז מה, בֵּיי, תשתה איתנו כוס קפה?"

"לא תודה", ענה הילד, "כבר שתיתי אחת בקפה בּוֹספוֹרוּס".

בּוֹספוֹרוּס היה בית־קפה מפואר, בורגני, שכף רגלו של אֶלכּוֹרדי מעולם לא דרכה בו.

"בן־כלב!" הזדעם. "עוף מפה או שאחנוק אותך!"

הילד הסתלק בהעוויה לעגנית.

אחרי שהתרחק קצת, פרץ אֶלכּוֹרדי בצחוק.

"שמעת, מורי? איזו שנינות! נהדר, הילד הזה".

גוהאר חייך והביט באיש הצעיר באירוניה אוהדת. מה שאהב בו יותר מכל היה קלות־דעתו הקיצונית. אֶלכּוֹרדי היה מהפכן, היו לו אידיאות לגבי עתיד ההמונים וחירות העמים; ויחד עם זאת היה קל־דעת, ובעל־כורחו השתייך לעולם ההבלותי. כל כמה שהתקומם נגד הדיכוי וראה את עצמו נרדף – הוא ועַם שלם – הרי מרגע שנכנע לחוש הטבעי שלו נהיה שטחי ומצא הנאה בפעולות הכי פוחזות.

עכשיו נראָה שהתרוקן ממרירותו. התקרית עם מלקט הבדלים הקטן סילקה ממנו את כל מכאוביו; הוא התמסר כל־כולו לשמחה ילדותית. הוא חש סיפוק עצום להיות בחברת גוהאר; אתו הכל נהיה כל־כך קל. נוכחותו פוגגה את כל קשיי החיים כאילו הם ענני אשליה; הגרועים שבאסונות נדמו כהלצה כַּבִּירה. בחברתו שב אֶלכּוֹרדי לילדותו.

"ומה עם הנסיעה, מורי?"

"אני חושב על זה, בני".

"אתה צריך לנסוע", אמר אֶלכּוֹרדי בחוֹם. "זה יהיה נפלא בשבילך".

כשדיברו אתו על הנסיעה היה גוהאר עוצם את עיניו, כאילו משכו הגעגועים לנופים רחוקים את כל תשומת־לבו. לנסוע, לקחת רכבת לסוריה. זה היה חלום שטיפח מזמן, החלום היחיד שהרשה לעצמו, וזאת משום שהיה קשור לעצם מקור אושרו. בסוריה לא הוטל כל איסור על הסם. החשיש צמח שם פרא בשדות, כמו סתם תלתן; יכולתָּ גם לגדל אותו בעצמך. הפרטים המדהימים הללו נודעו לגוהאר יום אחד במקרה, ומאז לא חדל לחלום על סוריה. הארץ השכנה הקטנה הזאת נדמתה בעיניו כגן־עדן עלי אדמות. זה היה עוול של ממש שהוא נידון לחיות כאן, בעוד במרחק כמה שעות נסיעה בלבד הסם נמצא בהישג־ידו של כל אחד. ממדיו של אי־הצדק נראו זועקים; גוהאר לא היה יכול לסלוח לגורלו על שגזר עליו להיוולד בצד הזה של הגבול. עמוק בתוכו היה לו ברור שלעולם לא יִיסע לשם; ועדיין חי שם לעתים במחשבתו. סוריה הסתכמה לדידו בנוף של עשב מוריק, עשב שאינו אלא הסם בצורתו הגולמית, בלבלובו הראשוני. באי־אלו רגעים מכאיבים, אחרי חסך ממושך, היה לו די להעלות בעיני רוחו את הנוף הפשוט הזה על־מנת להשׁתכר.

"אני בהחלט רואה אותך מגדל שדות עצומים של חשיש", אמר אֶלכּוֹרדי.

"קודם־כל אני צריך לנסוע לשם", אמר גוהאר. "זה לא פשוט".

"אה, כן, הכסף! שמע, מורי, רציתי לבקש ממך עצה".

"כולי לשירותך", אמר גוהאר.

אֶלכּוֹרדי לבש ארשת של קושר־קשר:

"העניין הוא כזה. אני חייב להציל את הנערה המסכנה הזאת. גם אם אצטרך לגנוב לשם־כך. אתה שומע, גם אם אצטרך לגנוב. מה דעתך על זה?"

גוהאר הירהר. לא היה לו דבר וחצי־דבר נגד גניבה; כולם גונבים. אלא שיש דקויות ודרכי פעולה שאֶלכּוֹרדי ודאי אינו מודע להן. הוא חיבב את האיש הצעיר, והיה צר לו לראות אותו מסיים את דרכו בכלא. הוא יחסר לו. יתר על כן, אֶלכּוֹרדי לא יֵדע להעריך את הביטחון שיש בכלא, הוא יְיַסֵר את נפשו וייתפס לרעיונות טיפשיים על החופש. אבל גוהאר לא היה סבור שיש טעם להסביר לו את כל זה.

"אתה מפתיע אותי מאוד", אמר. "פקיד־מדינה מכובד כמוך!"

"לפקיד־המדינה המכובד, כפי שאתה אומר, החרימו את העט", אמר אֶלכּוֹרדי. "אתה יודע שהמנהל שלי החרים לי את העט? 'בחברתך העט הממשלתי המסכן הזה מחליד, אֶלכּוֹרדי אֶפֶנדי היקר. אני חושב שאחרים יֵדעו לעשות בו שימוש טוב יותר'. ככה הוא אמר לי. אז כמו שאתה רואה אותי, אני לבלר בלי עט".

"עדיף לך", אמר גוהאר. "ברכותַי".

בשולחן הסמוך התווכחו שני שֵׁיחים עיוורים לגמרי על מעלותיו האמנותיות של מסגד ידוע. לבסוף כינה אחד מהם את האחר 'עיוור מזויף'. העלבון המופגן הזה שָׂם באחת קץ לשיחתם. הם קמו מן השולחן בלי שהיות, וכל אחד מהם פנה לדרכו תוך שהוא ממלמל גידופים בשפה ספרותית מפולפלת. אֶלכּוֹרדי שכח כמדומה את תוכניתו להפוך לגנב, ממש כשם ששכח קודם־לכן להתאבד. השעה כבר היתה שתיים, והוא לא ידע איך יעביר את אחר־הצהריים.

"תבוא לאכול אתי צהריים, מורי?"

"לא, אני אף־פעם לא אוכל בשעה הזאת", אמר גוהאר. "וממילא אני לא רעב".

הוא היה חייב למצוא סם; הצורך הכפייתי שלו גבר לבלי־שאת. הוא תפס שבמשך כל הזמן הזה ציפה בעצם לבואו של יֶגֶן.

"אולי ראית את יֶגֶן היום?"

"כן, ראיתי אותו אצל סֶת אמינה, כשהלכתי לפגוש את נָאִילָה. הוא יָשַׁן על הספה בחדר־ההמתנה. לא רציתי להעיר אותו; אני חושב שהוא בילה שם את הלילה".

גוהאר נתקף פאניקה. המחשבה שיֶגֶן נמצא במקום כלשהו, ושהוא יכול להגיע אליו, הקפיצה אותו ממקומו.

"אני חייב להיפרד ממך, אֶלכּוֹרדי חביבי. ניפגש הערב".

"ככה, אתה מפקיר אותי לגורלי העגום", אמר אֶלכּוֹרדי ועטה את הבעתו האומללה ביותר.

"סליחה, אבל אני חייב. שלום לך!"

גוהאר עבר את בית־הקפה בחיפזון קדחתני. כמה לקוחות הזמינו אותו לשבת עימם, אך הוא דחה את הזמנתם בנימוס ויצא. כעבור כמה צעדים ירק מפיו את סוכריית המנתה, שהחלה לעורר בו מיאוס. המחשבה על החשיש שבהישג־יד הפיחה בו מרץ מחודש. בצעד קל נבלע במבוך הסמטאות שבין הבתים הרעועים, המטים לנפול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קבצנים וגאים”