החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על אמיר סרסון

בן 52 גרוש ואבא לשלושה ילדים. שירתי בצנחנים בין השנים 1989-1986. משלב עבודת כפיים ויצירתיות בתור גנן ודמיון ורוח בתור סופר. איש של אנשים, חבר טוב, סקרן. גדלתי בבית בו שומרים את הדברים בפנים, כך נהוג גם בחברה הצבאית. פרסומו ... עוד >>

ג'ימי והבבונים

מאת:
הוצאה: | 2020 | 473 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

מגן הפלסטיק חטף אבנים ללא הפסקה, וקריאות הזעם "יא חייל בן זונה", "בדם ואש נפדה את פלשתין", "אללה ואכבר" ועוד קריאות רבות הדהדו בכל המחנה. "כולם לעמוד ולא לזוז!" צעק יורם. הייתי משותק. הדבר היחיד שרציתי לעשות באותו הרגע היה להסתובב ולתחוב את הראש בבטן של אבא שלי ולהיעלם בה, כמו ביום שבו ביקרנו בילדותי בספארי, ואל כלוב הבבונים הוכנס ג'ימי, בבון זר שהובא כל הדרך מלונדון, והותקף. אלא שעכשיו לא הייתי ילד קטן העומד מחוץ לכלוב, צמוד לגופו של אבי ומביט על חבורת הקופים הרבים שתקפו את הזר, זה אני שהייתי בכלוב. כך בדיוק הרגשתי במרכז מחנה הפליטים, כשעמדתי עם אלת העץ ומגן הפלסטיק בשורה עם חבריי ומולנו ערבים עם אבנים וסלעים, וכולם ממתינים לרגע בו תינתן הפקודה, והעימות יגיע לשלב ההתנגשות פנים מול פנים.

זהו ספור על איתן, חייל פשוט המשרת בצנחנים ויחידתו מוקפצת למחנה פליטים חן יונס בתחילת האינתיפאדה הראשונה. המציאות הסיזיפית מעמידה במבחן את ערכיו ואת החינוך שקיבל בבית, בבית הספר ובצבא. בספר תקראו על מסעו הפיזי והנפשי של איתן, שהגיע למצבים שמעולם לא חלם עליהם ועליו לבחור כיצד יתנהג ולעמוד באומץ בהחלטותיו.

 

 

מקט: 001-3000-169
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מגן הפלסטיק חטף אבנים ללא הפסקה, וקריאות הזעם "יא חייל בן זונה", "בדם ואש נפדה את פלשתין", "אללה ואכבר" ועוד […]

שתים עשרה אפס אפס

 

 

עמדתי במי הכינרת הרדודים והקפואים שהגיעו לי עד מעל למותניים, וצמרמורות קור עז חלפו בכל גופי. האספסוף התרחק מן הגדה, משולהב עדיין, מלווה את עצמו בקריאות "אטבח אל יהוד" וממשיך לנופף במקלות ובאבנים שאסף במרדף אחריי. רק כשהייתי בטוח שההמון הזועם רחוק ממני ולא יאונה לי כל רע העזתי להתקרב אל החוף, מועד מדי פעם על האבנים החלקלקות, שכמו רמזו לי שעדיין לא חלפה הסכנה ועליי להישאר בתוך המים. התעלמתי מן האזהרות המדומות והתקדמתי אל קו החוף, ורק לאחר שנעלמו מן האופק הדמויות המאיימות לקפוץ עליי הפשלתי את מכנסיי, מכווץ מקור ואימה, שלפתי אותו ביד ימין אל האוויר הקר, יוצר קשת של נוזל חם ומהביל, מנופף ביד שמאל אל עבר הדמויות המתרחקות ומקלל אותם ואת אמאמא שלהם בצרחות משלי.

החמימות התפשטה בגופי וזו הייתה הפעם הראשונה באותו הלילה שלא חשתי קור. גל החום נסוג באותה המהירות שבה הופיע והתחלף בתחושת אי נוחות. פקחתי את עיניי. תחת שמי הכינרת נפרשה מעליי תקרת האוהל. "כוס אמו!" סיננתי בשקט, שוב אותו החלום. שוב ברח לי פיפי באמצע הלילה באוהל המסריח. זו הייתה כבר הפעם השלישית השבוע. המואזין בחאן יונס החל בקריאה למתפללים, ויוני המחורפן החזיר לו בצרחות משלו. השחר עמד להפציע. לא נותר לי הרבה זמן. שעת ההשכמה התקרבה ובעוד מספר דקות ייכנס השומר ויקרא את קריאות ההשכמה ליום נוסף של פעילות במחנה הפליטים. היה עליי לפעול מהר לפני שמישהו יתעורר ויראה אותי במצבי, מה שבהחלט לא היה מוסיף למעמדי הגרוע ממילא במחלקה. כמו בפעמים הקודמות, ידעתי בדיוק מה עליי לעשות במהירות ובשקט. השתחלתי מהר משק השינה והתפללתי שהפעם המיטה לא תחרוק ותעיר מישהו מהמחלקה. זאת האחרונה כמובן לא נענתה לתפילותיי ושלחה חריקות צורמות של ברזל שהתחרה בצרחות של יוני ובאלה של המואזין. בוכריס התהפך בשק השינה וכוכבי שלח עוד נחירה, אבל לשמחתי כולם היו מתים מעייפות ואף אחד לא שמע דבר. הוצאתי מהקיטבג זוג מדים נקיים, פשטתי במהירות את המדים הרטובים והנחתי אותם על הארץ. נותרתי לעמוד עירום למשך כמה שניות כדי לייבש מעליי את השתן בקצה שק השינה שנותר יבש. לבשתי מדים נקיים וניגשתי לאיציק הידוע בכינויו "הדוב הישראלי" כדי להפשיט אותו. אומנם שמרתי עם איציק על יחסים טובים לאחר שחזרתי למחלקה, אבל הוא היה בעל כמה תכונות שנאלצתי לרתום ברגעים אלו לטובתי: הראשונה באה לידי ביטוי בכינוי שדבק בו "הדוב הישראלי" – מרגע שנרדם, היה זה כמעט בלתי אפשרי להעיר אותו. התכונה השנייה הייתה ממדי גופו שהיו פחות או יותר כמו שלי, כך שרק איתו יכולתי לעשות החלפות, והשלישית, משום שבניגוד אלינו הוא מעולם לא סבל מקור. כשרובנו הלכנו לישון מכוסים בסוודרים, מעילים, כובעי גרב, והיו גם מי שישנו בשני זוגות גרביים, הוא נהג לישון רק עם המדים לגופו. הסרתי מעליו את שק השינה הפתוח שבו נהג להתכסות כמו בשמיכה. פתחתי את כפתורי החולצה והושבתי אותו על המיטה. הסרתי ממנו את החולצה והלבשתי אותו בחולצה שלי הרטובה משתן. השכבתי אותו חזרה במיטה תוך מלמולי בקשת סליחה, שדווקא הוא נפל קורבן למעשיי ולא אף אחד מהחולרות שהציקו לי, אבל היה עליי להמשיך. אחר כך פתחתי את חגורת המכנסיים שלו ובמספר משיכות מהירות הורדתי לו את המכנסיים יחד עם התחתונים והלבשתי אותו ברטובים שלי. יוני, שנדפקה לו הקופסה לגמרי, החל לצעוק ממגדל השמירה, ושמשי, ששמר על המאהל בחוץ ענה לו בצעקות משלו. שוב הסתכלתי לצדדים ובחנתי אם מישהו התעורר, אבל הנבלות המשיכו לישון. נותר לי רק להחליף את המזרן ואת שק השינה. דחפתי את שתי ידיי מתחת לאיציק, והרמתי אותו בזהירות לרווח הצר בין שתי המיטות. היה זה אחד הרגעים הנדירים שבהם לא הצטערתי שאני נמוך ורזה. ביעילות ובזריזות סיימתי להחליף בין המזרנים ולהחזיר את איציק לשק השינה. זהו. נגמר. נשכבתי מרוצה מעצמי במיטה היבשה וחיכיתי לשמשי שאמור היה להיכנס כל רגע ולהעיר את כולם.

בפעם הזו החליט עוזי המ"מ לשלוח את איציק לחר"פ בצריפין לבדיקות מקיפות כדי לבדוק למה הוא מרטיב בלילה. כעבור שלושה ימים איציק חזר בפנים נפולות והודיע לנו ששחררו אותו מהצבא. הוא היה אחד החיילים המצטיינים במחלקה ובן למשפחה בעלת מסורת ארוכה בצנחנים. אם אני לא טועה אבא שלו היה בין מקימי יחידת המאה ואחת, ועכשיו, המסכן, אפילו עט בקריה לא יכול להחזיק. מדי פעם התעוררו בי נקיפות מצפון על מה שעוללתי לו, אבל אלו חלפו מיד, כי התנחמתי בעובדה שהצלחתי להרחיק אותו מכל גועל הנפש.

השינה לא חזרה אליי והרוח והקור שחדרו לאוהל רק הרחיקו אותה ממני. בהיתי בתקרה המעוטרת בנטיפי רוק מתחרות היריקות האחרונה וגמלה בי ההחלטה שהיום אני מתרחק מעדר החיות ששכבו איתי באוהל. הבעיה הייתה איך לבצע את מה שהחלטתי. עוזי המ"מ, ששנא אותי, כמו רוב חבריי במחלקה, לא ישחרר אותי מסיורים במחנה הפליטים ולא יאפשר לי לחזור להיות תורן מטבח אצל מוריס טבח הבסיס, הרי הוא עצמו שלף אותי משם לאחר שהבין שאני ומוריס מסתדרים נהדר ואני פורח שם. לא נותרה לי ברירה. הייתי חייב להוציא גימלים. קפצתי מן המיטה בהחלטיות, שלפתי את הנשק, הנחתי את כף היד על רצפת הבטון, עצמתי את העיניים ובמכה אחת ומהירה, לפני שאחזור בי, הורדתי את הקת על האגודל. כאב חד פילח את גופי וייללת בכי נפלטה מפי. הציפורן נתלשה כמעט לגמרי, אך נותרה מחוברת בחתיכת בשר קטנה. מבלי להתעכב משכתי את הציפורן והיא יצאה לגמרי. יללת הכאב הפכה לשמחה. לא תכננתי להוריד אצבע שלמה אבל לפחות יהיו לי יותר גימלים. פתחתי את הפאוץ' באפוד ושלפתי את התחבושת האישית, מתחת בצבצה לה שקית הגראס שאורי השאיר לי כשנפרדתי ממנו, וזה היה בהחלט הרגע לגלגל ג'וינט טוב. חבשתי את האצבע ויצאתי החוצה בדיוק כשהפציעו קרני השמש הראשונות לאחר ימי גשם סוערים, ונדמה שהיה זה במיוחד בשבילי. אומנם היה קר והאצבע כאבה בטירוף, אבל כל הסימנים הראו שעומד להיות לי יום נפלא. שמשי עמד בקצה המאהל, רקע ברגליו מקור והתעלם ממני לחלוטין. עוד טמבל שעושה מה שכולם עושים, אחד מהיֵסמנים של יואב, עושה דברו של עוזי המ"מ. הכאבים היו חזקים מאוד והחלטתי לא להמתין לשעת מסדר החולים, אלא לקצר את התהליך ולגשת ישירות לעוזי ולבקש הפניה למרפאה.

מוטי הרס"ר, שהיה חסיד היפנים, עבר קורס גינון בפנג שווי ורישת את כל הבסיס בשבילי חצץ תחומים באבני בזלת שחורות. בכל הצטלבות שבילים קובעו על עמודי במבוק שלטי עץ ועליהם נחקקו פתגמים או אמרות לכיוון הדרך. יצאתי מן המאהל ובתום הליכה קצרה הגעתי להצטלבות. על שלט אחד נכתב: "שתדע כל אם עבריה שהפקידה את בניה בידי מפקדיה", וסומן חץ המורה שמאלה, ואילו על השלט השני שכיוון ימינה לכיוון השירותים נכתב: "יציאה טובה משמעה נפש בריאה". נעצרתי והתלבטתי מה לעשות, הרגשתי כיצד פורח ממני אומץ הלב ופניתי ימינה להתארגן על הג'וינט ולתת חרבון טוב, כדי שהנפש שלי תאגור כוחות לקראת ההתמודדות עם עוזי. אהבתי את השירותים, המקום היה מבריק ומצוחצח וריח הליזול התערבב בריח הקטורת שדלקה ברציפות עשרים וארבע שעות ביממה. על הקיר צויר ציור של שמש צהובה וענקית ושלושה כיורי נירוסטה בצבצו בין קרניה מתחת לשלוש מראות בגודל של חמישים על חמישים, התלויות ברווחים שווים זו מזו. התאים נצבעו בלבן, כאשר חור בול הפגיעה והמקום המסומן לכפות הרגליים צבועים בשחור. בפינה עמד עציץ מרובע ושחור גם הוא ובו נשתל דקל חמדוריאה ירוק. המקום כולו שידר רוגע ושלווה. רק המשפטים שהחיילים כתבו על הדלת קלקלו למוטי את הקארמה. מוטי הטמין מארבים ובילה ימים ולילות בניסיונות לתפוס את מחללי מקדש הטוהר, אבל שום דבר לא עזר לו, בזה הוא לא הצליח להילחם.

הפשלתי את מכנסיי, כרעתי מעל הבור, גלגלתי לי סיגריה וקראתי את משפטי החוכמה על הדלת: "עדיף אחות זונה מאח בגולני"; "אין מניאק שיעצור את הזמן"; "כל הזין בצנחנים"; "תנו לנו מדי פעם כוס כי אותנו רק מזיינים"; המשפט שהכי אהבתי היה "עדיף לזיין ערבייה מאשר אשכנזייה". הדלקתי את הג'וינט ונזכרתי בטלי, החברה שלי בשמינית, היא הייתה אשכנזייה מבית טוב. תלמידה מצטיינת, הורים רופאים, עוד אחות אחת קטנה יותר וכלב. לא ידעתי אם המשפט נכון, כי לא שכבתי עם ערבייה והאמת שגם לא עם טלי האשכנזייה. היא שמרה על בתוליה ולא הסכימה שנשכב עד שתרגיש מוכנה. ייאמר לזכותה, שבשל התעקשותה סיימתי את התיכון ועברתי את מבחני הבגרות. בכל הפסקה כשגבר עליי הרצון לברוח לים עם מורדי, חברי האחד והיחיד, היא ידעה במילות אהבה ותחנונים ועוד כל מיני כשפים, לשכנע אותי להישאר עוד שיעור ועוד שיעור, ולהפתעתם של הוריי ומוריי שרדתי את התיכון. אומנם הציונים לא היו בשמיים, בלשון המעטה, אבל לשמחתו של אבי ולאדישותה של אמי הייתה לי ביד התעודה שסימנה את בגרותי. לטלי, שהשקיעה בי זמן ותקוות נמאס, ולקראת סוף השמינית, לאחר שהבהרתי לה שאני שוקל להבריז מהצבא ולרבוץ בים, היא זרקה אותי. אני זוכר את המבט שתקעה בי ואת המילה היחידה שאמרה לי: "כרצונך". אחר כך הבהירה לי שנמאס לה מהשטויות שלי והיא רוצה שניפרד. בחלוף שבועיים פגשתי אותה ברחוב עם בחור אחר. "איתן תכיר זה גידי, גידי בצנחנים וכרגע הוא נמצא בקורס מכי"ם". בת זונה, כוס אמה הצולעת, לא מספיק שזרקה אותי, אלא שאחת מהסיבות שאני נמצא כאן עכשיו היא בגלל הניסיון שלי להחזיר אותה אליי. דפקט הייתי ודפקט אשאר.

המחשבות הסיחו את דעתי ולא שמתי לב שהג'וינט החליק לי בין האצבעות וכעת הן החזיקו אוויר, ואני שאפתי פנימה לריאות רק את ריח החרא שלי שיצא כגוש אחד ונפל בדיוק לתוך החור. הייתי בין היחידים שלא שלשלו השבוע במחנה עקב הווירוס המסתורי שתקף את חיילי הבסיס. למעשה חוץ ממני, שמעון, רועי ומוריס שהיה האחראי להתקפה המסתורית, שפכו כולם את המעיים בכל הזדמנות. מוריס הטבח השיג משמעון האפסנאי כדורים משלשלים והמיס אותם באוכל שהגיש. כל המחנה לקה בשלשולים קשים עד כדי ביטול כל המארבים והסיורים וחצי מן הבסיס היה משותק. היחיד שתפקד חוץ מאיתנו היה מוטי, הוא אומנם שלשל, אבל לתת הוראות ממיטת חוליו לערבים שעבדו בשבילו הוא בהחלט היה יכול. כדי לתחזק בסיס שבנוי על תורת הפנג שווי נדרשו ידיים עובדות רבות, והיות שהחיילים הישראלים סביבו לא תִפקדו לשביעות רצונו ועבדו מעט מדי לטעמו, הוא העסיק, במסווה של חיילים מהחטיבה הבדווית, ערבים ממחנה הפליטים הצמוד אלינו. הבסיס היה תמיד מצוחצח ונקי, בכל בוקר גורף החצץ, השירותים הבריקו, השיחים נגזמו כמו חיילים בצבא הרוסי, המים במזרקה נותרו צלולים ודגי הקוי שחו עליזים ומאושרים כאילו היו דגי סלמון השוחים להתרבות במעלה הנהר. בזכות הערבים הקארמה שרתה על הבסיס שלנו ומוטי היה מאושר.

הדלקתי את הג'וינט השני וחיכיתי שהחומר ישפיע והאומץ יחזור אליי. לא חלפו כמה דקות והרמתי בנמרצות את מכנסיי ושמתי פעמיי לאוהל של עוזי ירום הודו. ריחפתי על השביל, חלפתי על פני השלט והגעתי לאוהל שלו, הסטתי את הפתח ונכנסתי לממלכה קסומה. לרגע חשבתי שנכנסתי לאחד מסיפורי אלף לילה ולילה. הרצפה כוסתה במחצלות ושטיחונים, פופים בשלל צבעים הונחו על המזרנים ותנור חשמל הפיץ חום נעים. ריח אישה נישא באוויר ועל שידה קטנה, אשר מעליה ניצבה מראה, עמדו להם שלל קרמים לפנים, לידיים ועוד תכשירי יופי שונים. על שני מזרנים עבים סמוך לתנור שכבו להם פסוקי איברים וערומים עוזי המ"מ וסיגל מש"קית הת"ש, שנקראה בפי כולם "הסופגנייה" והייתה מקור לחלומות רטובים של הרבה חיילים. התיישבתי על אחד הפופים, חלצתי את הנעליים ובהיתי בהן. ראשית בחנתי את עוזי, תימני קטן ושחור, אבל איבר המין שלו היה כמעט זהה לגובהו, מיקדתי את מבטי אל איברו המזדקר, לא מאמין למראה עיניי. הדחף הגברי שלי רצה להעיר אותו ולהגיד לו "סחתיין עליך גבר", אבל סיגל, אהה סיגל, "הסופגנייה" בכבודה ובעצמה שכבה מולי ערומה. כל עמדות השמירה בבסיס מוכתמות בזרע בגלל חלומות ארוטיים על "הסופגנייה", והנה היא שוכבת מולי עירומה כביום היוולדה, אכן יום מוצלח עובר עליי. התיישבתי על הפוף והזעם הציף אותי. הנה עוזי ישן כמו תינוק מבסוט מהחיים ואילו אני עובר בגללו שבעה מדורי גיהינום. איך קרה שדווקא הוא, במקום להבין אותי ולנסות לעזור לי עושה בדיוק ההפך? למה הוא עושה לי דווקא? בתוך תוכי ידעתי שגם הוא נפל קורבן לניסוי שדיבר עליו רעיף וידעתי שעליי לנסות לסלוח לו, אבל רגשות הזעם והכאב חדרו חזרה לתוכי. הרגשתי כיצד הם משתלטים עליי, מסלקים ממני כל היגיון ורגש אחר וגורמים לי לרצות להכאיב לו, לו ולכל החבורה שעמדה מאחוריו. רציתי לנקום.

בעיקר רציתי לנקום בעוזי.

הבטתי על עוזי ועל "הסופגנייה", ובלי לחשוב פעמיים קמתי, הפשלתי את המכנסיים והתמקמתי מאחוריה. פישקתי את רגליה לאט לאט כדי שלא תתעורר. הסתכלתי על עוזי, ספרתי עד שלוש וברגע שעמדתי לחדור אליה היא התהפכה. ויתרתי על הרעיון, הרמתי את המכנסיים וניגשתי לצד של עוזי. כרעתי ברך, החזקתי את הכתף שלו ובבת אחת טלטלתי אותו לצדדים וצעקתי לו לתוך האוזן: "אדוני המ"מ קום! אדוני המ"מ קום".

עוזי קפץ בבהלה, שלף את הנשק מתחת לכרית, דרך אותו ורץ לכיוון היציאה. רגע לפני שעמד לצאת מהאוהל קראתי לו שוב.

"אדוני המ"מ". הוא הסתובב לראות מי קורא לו וזיהה אותי, בו ברגע עיניו החלו למצמץ, סנטרו התחדד ונראה היה שהוא גם גבה בכמה סנטימטרים. ראיתי אותו אלף פעמים בדמות הזו כשדפק מכות לערבים וידעתי שאני עומד לשלם על מה שעשיתי ובגדול.

"יא בן זונה גורביץ! כוס של האמאמאמא שלך יא מניאק! עכשיו אני גומר אותך יא בן זונה!" הוא דחף את קת הרובה לאף שלי ושבר אותו. הדם פרץ לי מהאף כמו מתוך ברז שבור, אך הוא לא הסתפק בכך והביא לי ברכייה לביצים. התקפלתי לשתיים וחטפתי בעיטה בצלעות וקנה הרובה הוצמד לראשי. שוב עלו הצעקות שהוא עומד לגמור עליי. סיגל התעוררה ורצה לעוזי בתחנונים שיעזוב אותי.

נותרתי על המחצלת מקופל, מת מכאבים ומחכה לעוד בעיטות שיונחתו עליי בכל רגע. כיסיתי בידי את הפנים והמתנתי.

"יא בן זונה מזדיין! יש לך מזל שסיגל פה אחרת היית מקבל כדור בראש יא בן זונה מזדיין בתחת, חכה חכה אני עוד אסגור איתך את החשבון".

מיששתי את הגוף שלי ולא האמנתי שנותרתי בחיים, כשהתיישבתי על המחצלת סיגל כבר הספיקה לזרוק על עצמה חלוק, אך עוזי עדיין עמד ערום כביום היוולדו קרוב אליי.

עיניו מצמצו שוב, אך סיגל ניגשה אליי במהירות, עזרה לי לקום והובילה אותי אל מחוץ לאוהל לכיוון המרפאה.

"גורביץ' מתי תלמד לוותר? אתה יודע שהסוף לא יהיה טוב, אז למה אתה ממשיך עם השטויות שלך? בשביל מה אתה צריך את הבלגן הזה? אתה הרי יודע שאין לך סיכוי לעשות משהו, אז תזרום ותעביר את התקופה הזאת".

"אני מודה לך על הדאגה הכנה", השבתי, "אבל אין לי כוח לזיוני שכל אז בבקשה ממך, מכאן אמשיך את הדרך לבד". פסעתי לכיוון המרפאה כשהאף והאצבע שולחים פולסים אינסופיים של כאב. למרות הכאב, הלב שלי קפץ וניתר בשמחה ובהתרגשות, לא רק שהשגתי גימלים ואוכל קצת להתרחק מכל הבלגן, אלא גם הצלחתי לעמוד ולהתמודד מול עוזי וחבורתו, אומנם אני עוד אשמע מהם, אבל לפחות הצלחתי להשיג ניצחון קטנטן.

אל שלטי ההכוונה המפוזרים לכל אורך השבילים נוספו עוד שני סוגי שלטים לאזהרה והפחדה. מובן שרוב השלטים היו מן הסתם כיאה לאופיו הרס"רי של מוטי, כי שלטי האיסור ושלטי האזהרה וההפחדה היו בניגוד מוחלט לתורת הפנג שווי שאותה אימץ בחום. שלטי האיסור היו בסגנון עשרת הדיברות כשעיקרם מתמקד במילים "לא", או "אל" ואחריהם פועל מצווה, לדוגמה, "אל תלכלך", "לא לרדת מהשביל", "אל תאכיל את הדגים" ועוד המון איסורים שונים ומשונים.

שלטי האזהרה וההפחדה היו שלטי ענק שהוצבו מעל מקומות אסטרטגים לפי שיטתו של מוטי. הראשון היה שלט פח גדול שנתלה מעל שער הכניסה למחנה, סמוך לפעמון הרוח הגדול העשוי במבוק, אשר צליליו התפזרו בכל האזור עת הניעה את מפרשו בכניסתה למחנה רוח ים מלוחה מגלים וגרגירי דיונות לבנות. על שלט הכניסה נכתב באותיות גדולות: "המחנה הוא ביתך, שמור עליו". מוטי, אשר לא סמך שיבינו את רוח הדברים כלשונם, הוסיף מתחת באותיות קטנות פרשנות משל עצמו – "ומי שלא ישמור, אני אישית אטחן לו את הצורה".

שלט גדול נוסף מוקם מעל חדר האוכל ובו המשפט המפורסם – "הצבא צועד על קיבתו". השלט האחרון מוקם מעל המרפאה, שהייתה למעשה חיבור של שני קרוואנים. עמדתי בכניסה למרפאה וקראתי את הכתוב למעלה: "מחטיבת הצנחנים יוצאים רק באלונקה", ובאותיות קטנות – "ודיר באלק מי שמנסה להוציא גימלים על פארש".

לא ניסיתי לצאת מהחטיבה, אבל לגבי הגימלים הייתה לי בהחלט הצדקה. כשלתי אל תוך המרפאה. מורטל החובשת שוחחה בטלפון כשהשפופרת מונחת על כתפה ובידיה הפנויות מרחה על ציפורניה לק. היא סימנה לי בתנועות ראש לשבת בכיסא שמולה ולחשה שעוד רגע תתפנה, כי היא בדיוק בשיאה של שיחה חשובה: "אז את שומעת אורלי מה הוא אומר לי? אני אמרתי לו שאני רוצה חתונה בבאר שבע והוא עושה לי שהוא לא מסכים, הוא רוצה רק בדימונה איפה שכל המשפחה שלו, אל ת'שלי מה עשיתי לו, כל הלילה בכיתי לו ובסוף הוא הסכים, נשבעת לך ביקר לי, בחיי אלוהים, על הבוקר התקשרתי לאולמי "בון בון" וסגרתי איתם על תאריך. טוב ת'שמעי יש לי מלא מה להגיד לך אבל יש פה איזה חייל שמחכה לי, אני אדבר איתך אחר כך, יאללה ביי", והניחה את השפופרת באי רצון מובהק וחזרה למקומה.

מורטל לקחה ממני את הפרטים האישיים בפרצוף עצבני ולאחר שמילאה את כל הטפסים ניקתה לי את הדם מהפרצוף וחבשה לי את האצבע, מיידעת אותי באדישות שהרופא יגיע רק בשמונה לאחר ארוחת הבוקר, אז שבינתיים אשכב בחדר הסמוך ואחכה לו. עברתי לקרוואן השני ונמרחתי על אחת משלוש המיטות. מורטל סגרה את הדלת והתחברה שוב לטלפון, בתקווה שהפעם לא יטרידו אותה בשטויות. בהיתי בתקרה מנסה לעכל את מה שקרה לי בשעה האחרונה, ולאט לאט חלחלה לתודעתי ההבנה שפתחתי מלחמה מול חבורת החיות ומה שקרה היום הוא רק הספתח לכל שעוד עומד ליפול עליי. עמדו בפניי שלוש אופציות לעתיד הקרוב: האחת – שאגש לעוזי, אפול על ברכיי ואתחנן על נפשי ואבטיח להיות החייל הממושמע והצייתן שהייתי. השנייה – להוציא גימלים ולהסתובב להם כמה שפחות בין הרגליים עד שתיגמר התקופה בחאן יונס, בתקווה שכולנו נשכח אותה ונחזור לשגרה, והשלישית – להוריד פרופיל, או לדבר עם אבא שלי שיעזור לי לצאת מהחטיבה, אבל זו ירדה מהר מאוד מהפרק, כי החלטתי שהפעם אני לא אצא נקניק. מותר לי להביע את דעותיי ומחשבותיי למרות שהן לא מוצאות חן בעיני מישהו אחר.

מורטל פתחה את הדלת וקטעה את הרהוריי, היא אמרה שהיא יורדת לחדר האוכל ושאלה אם אני רוצה משהו. שקלתי אם לבקש ממנה בקשה מיוחדת ממוריס כדי לחגוג את הניצחון הקטן שלי, אבל ויתרתי והשבתי שבכיף אשתה שוקו בשקית, ואם יש שתביא לי גם שמנת ולחמנייה. איזה כיף. כמו בקייטנה, שוקו ולחמנייה. שמעתי את צעדיה מתרחקים ונעלמים בשביל הלבן ונהניתי מן השקט והרוגע שעטף אותי. כעבור מספר דקות שב ועלה קול צעדים על שביל החצץ ודלת המרפאה נפתחה. על פי קול הצעדים הכבדים וקול הנשק הנחבט בדלת הבנתי שגבר נכנס למרפאה. הצצתי בשעון התלוי על הקיר ובמחוגים שזזו בעצלתיים וסירבו להגיע לשעה שמונה. אולי הרופא הקדים? אולי מורטל אמרה דבר מה לרופא והוא ויתר על ארוחת הבוקר ובא לבדוק אותי? התיישבתי על המיטה וחיכיתי בקוצר רוח לרופא. הדלת נפתחה ובמקום הרופא עמד "הוד מפחידותו" יואב קצלבוים. הלב שלי ניתר לשמיים ומחוגי השעון נדמו לחלוטין. יואב, בניגוד לעוזי הקטן והשחור, היה ענק בלונדיני בעל עיניים כחולות, לסת מרובעת ופרצוף אדום. תערובת של גרמני ורוסי בעל גנים חלוציים של מייבשי ביצות אמיצי לב וקרי רוח.

אחזה בי בהלה. אם יואב הגיע כל כך מהר סימן שהמצב, לפחות מבחינתי, הרבה יותר גרוע.

יואב נכנס לחדר והתיישב על המיטה צמוד אליי. הרחתי את סירחון מחנה הפליטים עולה מהמדים שלו והבנתי שהוא חזר כרגע מעוד מסע ציד. הוא תפס את ידי הפצועה בכף ידו הענקית, הסתכל לי בעיניים והחל ללחוץ על האצבע הפצועה החסרה ציפורן. אני מיד שחררתי יללת כאב ובקושי שמעתי את דבריו: "גורביץ', הפעם לכלכת אותה ובגדול, מאז שחזרת אני סובל אותך, אבל הפעם עברת כל גבול, הגדשת את הסאה וצפה פגיעה", והוסיף עוד לחיצה על האצבע.

המשכתי ליילל מכאבים, אבל זה לא עשה עליו שום רושם. כך נותרנו לשבת כמה שניות ארוכות כשהאצבע הפצועה תחת כף ידו הענקית, אני דומע והוא מביט בי בלי להוציא מילה. למזלי מורטל חזרה מחדר האוכל כשהיא קוראת בשמי בקולה המצלצל. יואב שחרר אותי ויצא מן החדר. ניגבתי במהירות את הדמעות תוך כדי שאני מנסה להסתיר את סימני הכאב וההשפלה ממורטל. "מה קרה כפרה? למה אתה עצוב? קרה משהו מאמי?"

"לא, סתם, זה שהיה פה הוא חבר שלי מהמחלקה והוא בא לספר לי שהחבר הכי טוב שלי חטף אבן בראש ופינו אותו לבית חולים".

"מסכן, שאלוהים ישמור עליכם. קח, הבאתי לך שוקו, פרילי ולחמנייה". היא עמדה לצאת מהחדר ואז סובבה את ראשה והמשיכה לדבר.

אהה, נזכרתי. ציון הרופא בדרך לפה. יש לי משהו חשוב לעשות בחדר השני, אז אם אתה צריך אותי תקרא לי, טוב כפרה?"

"תודה, אם אצטרך משהו אקרא לך ותודה על האוכל". קראתי לעבר הדלת הנטרקת אחריה.

עוד לפני שהספקתי לסיים את הלחמנייה נכנס למרפאה ציון הרופא. שמעתי אותו שואל את מורטל בקול עייף וספוג ניקוטין אם יש מקרה דחוף, כי הוא לא ישן כל הלילה. היא השיבה שבחדר ממתין חייל עם אף שבור ואצבע ללא ציפורן.

"שטויות", ענה ציון, "אין לי טעם לראות אותו בכלל, אף שבור ובעיה בציפורן זה שטויות. אם היית רואה את בני דודנו לא היית מאמינה, בשמחה הם היו מאמצים אף שבור וקצת כאבים באצבע. תשמעי, אני גמור אז אני נותן איזה חרופ קטן ותעירי אותי רק אם יש משהו דחוף".

"מה עם כל החיילים המשלשלים?" שאלה מורטל.

"תעשי בדיוק מה שעשינו ביומיים האחרונים, תני להם כדורים נגד שלשול ותאמרי למוריס שיכין רק אורז ובננות טריות בכל ארוחה. זהו, אני זז ואל תטרידו אותי בשעות הקרובות. אה, לגבי החייל בחדר, תני לו משהו נגד כאבים ושיישאר פה בשלושת הימים הקרובים, יאללה זזתי, ביי".

בין רגע חלפו הכאבים באצבע ואיתם הזיכרון מביקור החולים של יואב. נפלאות הן דרכי המוח.

באותו היום וביום שלמחרת לא זזתי מחדר המרפאה, למעט יציאה למקלחת בניסיון לקרצף מעליי את הזוהמה, את הסירחון, את המראות, ואת קולות מחנה הפליטים. המקלחות נבנו בצידו השני של הבסיס, על גבעת דיונה קטנטנה המבצבצת מימין לכניסת המחנה. לא היה שום היגיון למקם את המקלחות על הדיונה למעט ההיגיון של מוטי. הרס"ר שלנו החליט להשתמש במי הרחצה כדי למלא את הנחל שיזרום במורד הדיונה עד למזרקה העומדת בכיכר הכניסה למחנה. במשך שלושה ימים חפרו הפועלים הערבים בור ותעלת ניקוז שהתחילה במעלה הדיונה וגלשה מטה עד שהתחברה למזרקה. הם כיסו את הבור והתעלה ביריעות גומי אטומות למים, כדי שהמים לא יחלחלו בין גרגירי החול. שפת היריעות עוטרה בחלוקי נחל לבנים ובוהקים, אשר הובאו על ידי שמעון האפסנאי מאחד מנחלי הנגב, בתמורה להבטחת השווא של מוטי לסלילת שביל מסודר שיוביל לאפסנאות. במורד הנחל, מעט לפני המזרקה, נבנו שתי בריכות מים קטנות ובהן בין צמחי מים המיוחדים לבריכות נוי שחו דגים מיוחדים שתפקידם היה לנקות את הלכלוך בבריכה ואת האצות הירוקות, כמסננים טבעיים היישר מיפן, ארץ הפנג שווי. פעם אחת שמעתי את מוטי מסביר באריכות לשני פועלים ערבים את חשיבותן של בריכות הנוי בטיהור המים והשניים הנהנו בראשם כשהטורייה בידם והמתינו לרגע שבו יפסיק לזיין להם את השכל ויניח להם לנפשם.

בתוך המזרקה הונחה משאבת יניקה שדחפה את המים בכוח במעלה הגבעה חזרה אל הדיונה וכך נוצר תהליך סירקולציה, אשר גרם למים להיות בזרימה מתמדת בדיוק כפי שמוטי למד בקורס. הרס"ר שלנו לא הוטרד כלל מן העובדה שהמקלחות ממוקמות בצד השני של המאהל, ובשל ההליכה הארוכה אליהן הכרוכה במאמץ ויתרנו, כמעט כולנו, על תענוג המים החמים הזורמים על גופנו. אולי את חיילים היפנים לא הטריד המרחק, אבל אנחנו העדפנו לתפוס עוד כמה דקות שינה מאשר לתזז עד למקלחות. רוב הזמן הסתובבנו מטונפים ומסריחים, למעט ביטון "הקצב" שהקפיד להתקלח ולהחליף מדים כל יום. המיטה של ביטון הייתה מסודרת תמיד, השמיכה מתוחה והמדים מקופלים בארגז תחמושת ריק שאחסן את ג'ל השיער ואת כל תכשירי הקוסמטיקה שלו. אם לא היה לו מראה מרוקאי, הייתי חושד בו שהוא חייל בצבא הגרמני. מספר ימים לאחר שהגענו למחנה הפליטים הודבק לשמו הפרטי הכינוי "הקצב" בגלל פועלו בקרב המקומיים. כל יציאה שלי למקלחת הייתה כרוכה בסיכון שאתקל בביטון, שאף הוא לא נמנה עם חבריי הטובים. לא רציתי למצוא את עצמי תחת המים ערום עם "הקצב".

כעבור יממה אחת במרפאה התחממו יחסיי עם מורטל. בכל פעם כשחזרתי מן המקלחת חיכתה לי מגבת חמה על הרדיאטור וכוס תה עם נענע מהביל על השידה. מצאתי חן בעיניה, כי עשיתי את עצמי מקשיב לדבריה ומתעניין ביחסיה עם הארוס הערס שלה. שעות היא טחנה לי את המוח ואני הנהנתי בראשי כשכל מחשבותיי מרוכזות בחזה הענק שלה המאיים לקרוע את חולצתה ובתחת הכדורי המאיים לקפץ החוצה מחוץ לתחתונים.

בבוקר של היום השלישי הגיע לבקר אותי חברי היקר רועי. הוא היחיד שהעז לבוא ולדרוש בשלומי. הוא סיפר כיצד, כרגיל, טוחנים להם את התחת ובנוסף לסיורים, לשמירות במגדל ובבור התחמושת ותורנויות המטבח, מוטי לוקח כל בוקר שני חיילים לעבודת ניקיון ומנהלה, כי שלשום נפלו לידיים שלנו שני פועלים שלו ויצאו מכלל פעולה. לפני שהלך שאלתי אותו אם הוא רוצה שאסדר לו גימלים, כי הצלחתי להתחבב על מורטל החובשת והוא חייך ואמר שבינתיים הוא מחזיק מעמד ואם אין לי מה לעשות אני מוזמן לבקר אותו הלילה בין חצות לארבע לפנות בוקר בבור התחמושת ולעזור לו להעביר את הזמן בשמירה. הבטחתי שאבוא. רועי יצא מן המרפאה ואני נותרתי לבד.

הדכדוך חזר אליי.

קינאתי בו על חוסנו הנפשי.

אם רק היה לי קצת מן החוסן הנפשי שלו, לא הייתי מנסה לאנוס את "הסופגנייה" למרות ההתעללויות של עוזי.

אם רק היה לי קצת מן החוסן הנפשי שלו, לא הייתי נגרר שוב אל קלחת האלימות.

"מה קרה מאמי? מה נשתנה כפרה? קרה משהו? למה הפרצוף שלך נראה כמו תשעה באב?" שאלה אותי מורטל מיד כשרועי עזב.

הנה נקרתה לפניי הזדמנות, חשבתי לעצמי, אולי היא תנחם אותי בגופה השופע? נעצתי מבטים בחזה הענק שלה ועניתי לה שחיבוק קטן ממש לא יזיק לי, ובדמיוני יכולתי לראות את שנינו צועדים יד ביד על שטיח אדום בדרך לחופה באולמי "בון בון" בבאר שבע, לצלילי קריאות הקולולו והמוזיקה המזרחית. אמא שלי מביטה מן הצד על כל המוזמנים המקפצים לידה ומוחאים כפיים, ובעיני רוחה רואה את הנכדים שלה עונדים שרשראות זהב בתליון 'חי' על הצוואר. בדמיוני היא עמדה סמוך לרב המשיא אותנו ובפרצוף חמוץ לחשה לי, בשבריר הרגע שלפני שבירת הכוס, שהיא החליטה להוציא אותי מהצוואה ואולי אפילו להטיל עליי חרם. מורטל קטעה את חוט דמיוני, שלא ידע גבולות, ואמרה שאני חמוד, אבל אפילו באצבע הקטנה שלה היא לא תיגע בי, כי היא יודעת מה אני רוצה ממנה. היא יצאה מהחדר בענטוז, והקפיצה את ישבנה הלחוץ במכנסי החאקי מצד לצד כשתאוותי בידי ועלבון צורב בנשמתי. הדבר הכי נורא לגבר זה לשמוע שהוא חמוד. מה חמוד? חמוד לא מזיין. חמוד נעשה ידיד אפלטוני. מי רוצה להיות ידיד? הפגיעה בגבריות שלי הצטרפה לדכדוך שחזר ושניהם שלחו אותי למסקנה הברורה שאין כמו ג'וינט בריא לנפש פגועה. הוצאתי את שקית הגראס מתחת לכרית ולדאבוני גיליתי שאזלה המריחואנה. למעט עלים בודדים שנצמדו לניילון, לא נשאר כלום מהתרופה של אורי. לא הייתה לי ברירה ויצאתי לשמעון להצטייד בחומר חדש. קמתי מן המיטה, לבשתי את הגטקס החום והמדובלל, מעליו מכנסיים, את הגופייה הצבאית, עליה חולצה, על החולצה הוספתי סוודר ועל הסוודר רכסתי את מעיל הדובון. גרבתי שני זוגות גרביים, ולסיום חבשתי את כובע הכלב וכיסיתי את אוזניי, מוכן ומזומן לצעוד לאפסנאות. בירכתי את מורטל לשלום והיא מצידה סימנה לי שאני מפריע לה כי היא שוב בטלפון. גשם טורדני החל לרדת על המטרייה הוורודה של מורטל, אך החצץ הלבן התחדש במראה נקי ומצוחצח, אבני הבזלת ברקו כאילו שבו אל אחד מנחלי הגולן, עצי האשל המועטים זקפו את קומתם, האבק שדבק בעליהם נשר ונחשפה עלוותם בגוון ירוק כהה ורענן.

אולי יהיה בכוחו של הגשם לשטוף מעליי את מעשיי האחרונים? תהיתי אולי גם אני אתחדש ולא אשקע שוב לבור שממנו הצלחתי לצאת?

שוב נכשלתי.

שוב נגררתי.

בתום הליכה איטית הגעתי לצומת שבילים ולשלט עץ מצופה לכה מבריקה וחץ המכוון ימינה לשביל מרוצף בחצץ שעליו היה כתוב – "המסעדה של מוריס". סמוך לו, על שלט פח מגעיל סומן חץ המכוון שמאלה לכיוון האפסנאות ולשביל הבוץ. על שלט הפח נכתוב בכתב יד – "כל כלב ביג'י יומו" ומתחת לכתובת הערבית נוסף תרגום מדויק לעברית – "כל כלב יגיע יומו".

שמעון ומוטי הסתכסכו בזמן הקמת הבסיס. מוטי החליט שהמקום המתאים ביותר למבנה האפסנאות הוא קצה המחנה בצמוד לבתים של מחנה הפליטים חאן יונס. שמעון טען שמפקירים אותו ודרש הקמת גדר גבוהה מסביבו והצבת מגדל שמירה. מוטי עמד על שתי רגליו האחוריות וטען שהדרישות המוגזמות של שמעון ידפקו לו את האיזון והשלווה ולא ייתכן שרק בגללו כל הבסיס יסבול מאנרגיות שליליות. שמעון לא ויתר והקיף את האפסנאות בגדר רשת גבוה, פרס שתי שורות של תלתלית, הביא שני כלבי זאב ענקיים ורישת את כל השטח שלו במצלמות מעגל סגור, ולמעשה הקים, על דעת עצמו, אוטונומיה עצמאית וקרא לה על שמו – "מדינת שמעון".

מעז יצא מתוק. מהר מאוד שמעון הבין שקרבתו למחנה הפליטים יכולה לשפר את מצבו הפיננסי והוא החל לסחור עם המקומיים. בעזרתו האדיבה של אחמד, איש הקשר שלו בצד הערבי, נחפרה תעלה מתחת לגדרות והסחורות החלו לזרום בין שני העמים. באחת השיחות שלי איתו, הוא טען שרק אם ישתפרו תנאי המחיה של בני דודינו הערבים נוכל להגיע לשלום אמיתי ולדו קיום. הוא עצמו יכול להוות דוגמה מעולה לחיי שיתוף ואחווה. שאלתי אותו לגבי הגדרות והכלבים והוא ענה שאין שום קשר בין התחת למחט, על הערבים, בני-הזונות, אי אפשר לסמוך בגרוש וברגע שתפנה להם את הגב הם יתקעו לך סכין.

עמדתי בצומת השבילים ופניתי שמאלה אל השביל שהפך כעבור עשרים מטרים לעיסת בוץ טובענית. כל צעד היה כרוך במאמצים עילאיים וגרם לדם שלי לזרום אל הלב במהירות רבה יותר, ולשלוח שוב פולסים של כאב אל האף השבור שלי. בחצי הדרך חשבתי לחזור חזרה אל חום המרפאה ואל החזה של מורטל, אך המחשבה על המריחואנה דחפה אותי קדימה עד שלבסוף הגעתי אל השער החיצוני של האפסנאות מתנשם בכבדות. לחצתי על כפתור האינטרקום וברגע שזה צפצף קפצו על השער שני כלבי זאב אימתניים, חשפו שיניים ונהמו לעברי.

"מי זה?" שאל שמעון בקול מנומנם.

"אני איתן", השבתי.

"שנייה אני יוצא". מתוך הקרוואן יצא בחור ענק ושמן בטרנינג אדום ונעלי אדידס כחולות שנראה כמו מחבל משוחרר.

"שמיר! רבין! בואו לאבא מתוקים שלי, בואו חמודים שלי, מה אתם לא מזהים את איתן? איתן חבר שלי, לא צריך לנבוח עליו". הוא פנה אל הכלבים הרצחניים כאילו היו הילדים שלו תוך כדי שהוא מלטף את פרוותם הרטובה בידו הכבדה. בתום טקס ליקוקים קצר עם שני טורפי האדם, הוא נזכר שאני ממתין לו בשער וניגש לעברי.

"אה איתן."

"אהה שמעון"

"מה חדש?"

"הכול בסדר."

"מה קורה?"

"ברוך השם, מה איתך?"

"סוחבים."

"איך החיים?"

"סבבה."

"סבבה?"

"סבבה."

"סחתיין."

"בוא תיכנס. אל תפחד, הם מכירים אותך ולא יעשו לך כלום. תראה איך אתה נראה, מה קורה איתך? הייתה לך היתקלות עם בני דודנו או שנפלת במדרגות?"

"לא משהו רציני, סתם שיחה עם עוזי המ"מ שלי".

"בן זונה, תימני שחור ומגעיל, אתה רוצה שאני אטפל בזה? מילה אחת ממך ואני דואג שמישהו יטפל בו ובחיים הוא לא יציק לך. תן אישור ואני דואג לזה שבחיים הוא לא יוכל לעמוד על הרגליים הבן זונה הזה".

"עזוב, זה בסדר. אני כבר אדאג לזה בלי אלימות, נמאס לי מכל האלימות".

"איתן מה נעשית לי שמאלני לפלף? איפה אתה חי, בשווייץ? פה בלי אלימות לא תפתור שום דבר. תן לי מילה ואני גומר על התימני הזה". "עזוב, אמרתי לך שאני אסתדר, אבל אם אצטרך אני מבטיח שאתה הראשון שאפנה אליו, עכשיו בוא ניכנס לפני שיקפאו לי הביצים".

"בשבילך עד חצי המלכות, אתה יודע שמה שתגיד אני יעשה, יאללה בוא ניכנס ונשתה איזה קפה טוב".

את שמעון הכרתי בילדותי. אבא שלי ואבא שלו שירתו יחד בצנחנים ואנחנו הכרנו באחד המפגשים המשפחתיים שאבא שלי ארגן פעם בשנה לכל חבריו מהפלוגה. כבר במפגש הראשון שבו לקחתי חלק, סופר לי כיצד אבא שלי סחב על גבו את מיכה שנפצע באחת ההיתקלויות עם מחבלים בבקעה, בימים שלפני מלחמת ששת הימים. מאז, בכל שנה ביום המפגש חוזר מיכה על הסיפור ומודיע קבל עם ועדה שיעשה הכול למען דני ומשפחתו. כמו אביו, כך גם שמעון, ובכל פעם שנפגשנו הוא הזכיר לי את חובתה של משפחתו כלפי אבי וכלפיי.

נכנסנו פנימה. כמו כל דבר בצבא גם האפסנאות הורכבה משלושה חלקים. האימפריה הורכבה משלושה קרוואנים מחוברים. הקרוואן הראשון היה האפסנאות הרשמית, ובו אופסן כל הציוד שהצבא מספק לחייליו – שמיכות, קיטבגים, מדים, מזרנים, אפודים וכיוצא בזה. הציוד פוזר בערבובייה מוחלטת ואף פעם לא הבנתי איך שמעון מסתדר בכל הבלגן הזה. הקרוואן השני נקרא "המשרד". חנות "המטייל" בדיזינגוף סנטר נראתה כמו מחסן עלוב ושומם לעומתו. יכולת למצוא שם הכול, החל מגרביים תרמיים ותחתונים סופגי זיעה ועד לאפודים משופרים וכוונות טלסקופיות שרק יצאו לשוק. אם מישהו דרש משהו שהיה חסר, שמעון דאג שהמוצר יגיע אליו ישירות לאוהל כעבור כמה ימים. בניגוד לקרוואן הראשון, "המשרד" היה מסודר כמו בבית מרקחת.

הקרוואן השלישי שאליו נכנסנו נקרא "הצימר", ששימש ביתו של שמעון בשלוש השנים האחרונות. המקום נראה כמו בקתת הסקי בצרפת שבה שהינו ביום ההולדת הארבעים של אבא שלי. בעקבות משבר גיל ארבעים הוא החליט שגלישה במורדות האלפים הצרפתים יעזרו לו להרגיש צעיר יותר, וכך מצאתי את עצמי סגור שבוע שלם עם בני משפחתי בשיאה של סערת שלגים מבלי לגלוש אפילו פעם אחת על המדרונות הלבנים המכוסים שלג.

כל קירות הקרוואן הצבאי היו מחופים עץ טבעי ועל הרצפה הורכב פרקט מעץ אלון מקורי. בפינת החדר עמד שולחן מסיבי עשוי עץ מהגוני ועליו הונחו יומנים שחורים עבי כרס שהכילו את כל רישומי העסקאות של שמעון. בחדר השינה עמדה מיטת אפיריון עתיקה ונברשת זכוכית בצבע אדום נתלתה מעליה ופיזרה אור של בורדל פריסאי. בשירותים היו אסלה מקרמיקה איטלקית ומקלחת שהמסגרת שלה הייתה עשויה זכוכית איכותית מגרמניה. גולת הכותרת בבית של שמעון הייתה המרפסת והגינה שלו.

"איפה אתה רוצה לשבת, בפנים או בחוץ?" שאל אותי שמעון.

"בטח שבחוץ", עניתי.

"תצא החוצה ואני אכין לנו קפה ואיזה ג'וינט טוב, קיבלתי אחלה חומר היישר מסיני, לא החרא שאני מוכר לכולם".

משכתי את דלת ההזזה ימינה ויצאתי לגינה. דֵק מעץ איפאה כיסה את רוב שטח החצר. בפינה אחת עמד גריל בנוי לבנים אדומות שהגיעו בקונטיינר מיוחד היישר מאיטליה, ובפינה השנייה הותקן ג'קוזי בגודל בריכה עירונית מכוסה ביריעת ניילון ומחכה לרוחצים. הגינה עמדה ריקה מצמחים. מלבד מספר צמחי תבלין וירקות, לא שתל שמעון דבר באדמתו, כי טען שאם אין בצמח תועלת אז לא שווה לתקוע אותו באדמה. התיישבתי על הערסל ליד תנור הסולר, אשר כמו נר זיכרון עבד עשרים וארבע שעות ביממה. שמעון עם הקומבינות שלו השיג סולר בחינם ולעולם לא כיבה את התנור. שלחתי את ידי ואת כפות רגליי לעבר החום שהפיץ התנור וחיכיתי לסיגריה ולקפה. לא סבלתי קפה שחור, אבל שמעון תמיד הציע לי את המשקה העכור הזה ולי לא היה נעים לבקש משהו אחר. נזרקתי על הערסל והסתכלתי על הדיונות הלבנות והבתוליות שהשתרעו מולי בלי סוף ונזכרתי בגבעה שליד "החווה" וביום שבו חיכינו לטיולית בסוף הסיור. כשהורדנו את האפודים, זרקנו את הנשקים הצידה, וגלשנו על מגני הפלסטיק כאילו היינו ילדים קטנים. מבעד לדכדוך התגנב אל שפתיי חיוך שהזכיר לי ימים נשכחים, ימים שנראו לי כאילו קרו לפני נצח נצחים. בין גבעות החול הלבנות הופיע כחול הים וריח הגלים עורר עוד פרץ נוסטלגי שהגביר עוד יותר את העצבות שלי.

"לא מצאתי קפה שחור אז אני אכין לנו אחלה תה שבעולם". שמעתי את שמעון מבעד ליגון שנפל עליי.

"יש לי לואיזה שהצליחה לשרוד את החורף וקצת נענע, תתכונן לתה משהו בן זונה". שמעון התגלגל מחוץ לפרגולה, קטף מכל צמח עלים בודדים, זרק אותם אל תוך הקומקום והוסיף הרבה סוכר. לאחר שכל אלו התערבבו יחד והתמזגו במים הרותחים לטעם חדש, הוא מזג את התה הרותח אל תוך ספלי זכוכית, הניח את הקומקום על התנור ומסר לי ג'וינט ענק.

"בכבוד אחי, תתניע".

"שיחקת אותה, זה בא לי ממש במקום, מה הייתי עושה בלעדיך?"

"שטויות, בטוח היית מסתדר. כמו שאני מכיר את משפחת גורביץ' הם מסתדרים בכל מקום, ואל תשכח, אם אתה צריך משהו אני פה, אל תתבייש".

"לא מתבייש". עניתי. דבריו של שמעון על משפחתי עודדו אותי במקצת.

"תגיד לי, מה עם השביל? ראיתי שהתחילו והפסיקו, מה קרה? מוטי הבריז לך?" שאלתי.

"יימח שמו וזכרו". הוא ירק הצידה והמשיך, "הפעם זה לא באשמתו, הפעם זו אשמת הממשלה ואשמתכם. אי אפשר להשיג פועלים, לא שמת לב שאין בני דודים בבסיס בימים האחרונים?"

"מה זה קשור אלינו?" השתוממתי.

"מה זאת אומרת מה זה קשור? הכול קשור! הערבים המזדיינים עושים בלגן, רבין נותן הוראה לשבור ידיים ורגליים ואתם, הצבא, לוקחים אותו יותר מדי ברצינות וטוחנים לערבים את התחת. אחמד אמר לי שהוא לא מצליח למצוא אנשים. או שעצרו אותם, או שהם חטפו מכות עד שהם לא עומדים על הרגליים. אבל אל תדאג אח שלי, תוך מספר ימים אני מארגן פועלים מרפיח המצרית. שלא תחשוב ששם לא היה בלגן. שם ברגע שהתחיל הברדק המצרים שלחו שני ג'יפים וריססו את כל מי שהתפרע ונגמר הסיפור. לא כמו פה שמשחקים איתם בשוטרים וגנבים. תשמע לי, המצב לא רע בכלל, כי אני עושה מזה כסף, וכמו שזה נראה הבלגן ימשיך עוד הרבה זמן, אבל חראם עליכם שאוכלים חרא. כמה זמן אפשר להחזיק מעמד בזבל הזה? תאמין לי, אני, יום אחד לא מתחלף איתכם, אבל עזוב אותך מדיבורים, תדליק את הג'וינט, נסתכל על הנוף ונשכח מכל הקקה הזה". שמעון הרים את התה שלו ועשינו לחיים. לקחתי שלוש שאיפות עמוקות מהסיגריה והעברתי אותה בחזרה לשמעון.

החומר באמת היה משובח, אפילו טוב יותר ממה שעישנתי עם אורי. הסתכלנו על הנוף בשתיקה, לא הזזנו אף איבר מיותר, נתנו לחומר הפעיל במריחואנה להיכנס לנו לדם, להתחבר לכדוריות האדומות או ללבנות ולזרום איתן לעבר המוח. קיוויתי שהזמן ייעצר ואשאר פה לעד. מה רע כאן? אני אשכב לי על הערסל יום וליל מול התנור. אשתבלל לי עד יעבור זעם. אין לי מושג כמה זמן חלף עד ששמעון קם, התמתח ואמר שהוא ישמח אם אשאר, אבל הוא חייב להיכנס, כי יש לו ים של עבודה.

הוא נכנס לצימר ויצא עם קופסת מתכת כסופה שנחו בה סיגריות מגולגלות מוכנות לעישון.

"קח, זה בשבילך", אמר והגיש לי את הקופסה.

"כמה זה שמעון?" שאלתי.

"עזוב אותך, אל תעליב אותי ואם תצטרך משהו אל תשכח אותי, יאללה אני חייב לעבוד ואל תדאג מהכלבים, הם כבר מכירים אותך וסתם עושים עליך דאווין עם הנביחות שלהם, יאללה ביי", הוא טפח לי על השכם ונכנס למשרד.

"ביי שמעון, תודה". השבתי. הוא הרים את ידו בביטול, סגר את דלת ההזזה מאחוריו, ואני בקושי הצלחתי לקום מהערסל.

כעבור כמה ניסיונות כושלים נעמדתי על רגליי ופניתי לשביל המקיף את הגינה. התיישבתי על מדרגות האפסנאות וחככתי בדעתי לאן ללכת ומה לעשות. שמיר ורבין ניגשו אליי ורחרחו אותי באדישות. הם וידאו שאני אכן איתן גורביץ, התיישבו מתחת למדרגות הקרוואן, זקפו את אוזניהם ותרו אחר טרף אחר. למרפאה לא התחשק לי לחזור, מוריס יצא הביתה ונדמה שבמחלקה לא ישמחו לראות את זיו פניי.

לא ידעתי מה לעשות ולאן ללכת. מכת רוח נשבה מכיוון הים ושלחה גלי קור אל אוזניי החשופות.

הכנסתי את היד לכיס של מעיל הדובון, כדי להוציא את כובע הכלב, ומצאתי את קופסת המתכת ששמעון נתן לי. אני לא יודע למה, אבל מיד קפצה מול עיניי הדיונה הגדולה שראיתי מחצר ביתו של שמעון, וחשבתי לטפס עליה ולנסות ולהסתכל על הנוף מנקודת תצפית אחרת, על הבסיס, ועל מחנה הפליטים.

הדיונה הייתה במרחק חמש מאות מטרים מן האפסנאות, אך נדמה היה לי שאני צועד שעות והדרך לא נגמרת. עם כל צעד עלה משקל גופי והדרך הפכה קשה יותר. אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב? אולי לא הייתי צריך להתרחק מהבסיס? מה אם יבוא איזה ערבי ויתקוף אותי? תהיתי.

המשכתי לצעוד כמו רובוט וניסיתי להחזיר את המחשבות חזרה לתוך הראש, ולהתמקד בפעולות המוטוריות של הנחת רגל אחר רגל. לבסוף הגעתי לקצה הדיונה וצנחתי על הקרקע הרטובה מול פח הזבל של האנושות – מחנה הפליטים חאן יונס.

אם העולם היה פח הזבל אז חאן יונס הייתה המיץ של הזבל.

פה הסיפור שלי התחיל והרגשתי שפה הוא גם ייגמר.

גשם החל לרדת שוב. פתחתי את המטרייה של מורטל ותקעתי אותה כמו שמשייה בחול. התיישבתי מכווץ תחת המטרייה וניסיתי להתגונן מפני טיפות המים כשאני מעביר את מבטי פעם על מחנה הפליטים ופעם על הבסיס. שניהם לא היו מקום בטוח בשבילי. הוצאתי ג'וינט מקופסת המתכת ועישנתי אותו במהירות בלי ליהנות ממנו כלל.

רציתי שהחומר ישפיע עליי מהר. השלכתי את הסיגריה הראשונה עוד לפני שהסתיימה והבטתי בגוויעתה המהירה. עוד קודם שהגיעה לקצה הדלקתי את השנייה ושאפתי שאיפות מהירות. זה הגיע פתאום. הסטלה באה וגמרה אותי. שכבתי על האדמה הרטובה ונכנסתי לסרט רע. קטעים מהסיורים במחנה פליטים התערבבו בשגרת היומיום, והשהייה בנחף התערבבה בטיול עם אמילי בירושלים. הדיונה הפכה לחול טובעני ואני שקעתי אט אט לתוכה. ניסיתי בכל כוחי לצאת, אך סביבי עמדו ערבים בפנים מטושטשות וצחקו עליי. לידם עמדו עוזי ויואב והצטרפו לצחוק שלהם. הבור עמד לסגור עליי, ונחנקתי.

רגע אחד לפני שנבלעתי בדיונה הופיעו הוריי, אורי, רעיף ואמילי. הם עמדו על שפת הבור ועודדו אותי לצאת ולמשוך את עצמי החוצה. גרגירי חול נכנסו לי לגרון, עיניי נעצמו ולא ראיתי כלום. רק שמעתי את הקולות אך לא ידעתי להחליט אם לשקוע או לנסות לצאת בכל זאת. בדחף לא מוסבר שלחתי יד למעלה בניסיון לגשש אחר משהו שאוכל לאחוז בו, ונתקפתי חרדה מן האפשרות שאטבע. ברגע האחרון אחזתי בענף שיח ומשכתי את עצמי החוצה בשארית כוחותיי. הקאתי את נשמתי ואת קיבתי על החול הלבן ונשכבתי על החול הרטוב מותש.

כשהרמתי את יד ימין לנגב את שאריות הקיא בשרוול המעיל שמעתי קול רכב מתקרב. ג'יפ הסיור קרטע לעברי ובו הוד רוממתו גדי הסמח"ט. הג'יפ התאמץ ועלה בקושי רב את העלייה, רוטן בקולי קולות על המאבק הלא נחוץ הזה, ואילו אני ניסיתי מהר להתארגן על עצמי ולחשוב על סיפור שיצדיק את הימצאותי במקום. רכב הארבע על ארבע נעצר כמה סנטימטרים ממני והתיז עליי ערימת חול מהולה בבוץ. גדי קפץ מהג'יפ לבוש במדים חדשים ומעומלנים, נעליים מצוחצחות, כומתה בכותפת וארשת פנים המנסה להקרין סמכותיות.

"גש הלום חיילצ'יק". יפה מאוד שהדפ"ר הזה יודע מה זה הלום, חשבתי לעצמי.

"מה מעשיך כאן ולאיזו יחידה אתה שייך?" הוא שאל בטון סמכותי.

"אני מיחידת המילואים שהגיעה אתמול". השבתי בביטחון, "באתי לתצפת וללמוד על המחנה".

"קפוץ פנימה", אמר הדביל, "ונחזור לבסיס, כבר מחשיך ולא כדאי להיות פה לבד ועוד בלי נשק, דלג פנימה ונחזור בחזרה".

נכנסתי לג'יפ. בראשי נדמו הדפיקות לתיפוף מהיר וחזק של תוף טם טם אפריקאי והתפללתי למעט שקט. את גדי לא עניינה תפילתי והוא המשיך לדבר. "אל תשכח את המטרייה שלך, רק בזכותה ראיתי שאתה פה". ירדתי מהג'יפ בכבדות, קיפלתי את המטרייה ונכנסתי שוב לרכב, והוא שוב החל לדבר: "שמע, אולי אתה יכול לדבר עם חגי המ"פ שלכם שיחזיר לי את הג'יפ?" הסתכלתי עליו במבט שואל והוא הבין שאין לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. "שלשום כשהגעתם לבסיס נתנו לכם רכב שלא היה מזווד במלואו, הקשר היה דפוק והרכב עשה קצת בעיות. המ"פ שלכם התרגז ודרש רכב אחר, אמרתי לו שיש בעיה עם הרכבים ושיפסיק להתלונן כמו נקבה, שיתחיל את הסיורים עם מה שיש ובמשך הזמן נדאג לו לג'יפ. אבל אתמול בבוקר כשקמתי גיליתי שבחניה שלי עומד ג'יפ הסיור והרכב שלי נגנב, פניתי לחגי וזה אמר לי שעד שאני לא מארגן לו רכב תקין הוא לא מחזיר לי את הג'יפ. איימתי עליו במשפט ובמעצר, אבל שום דבר לא עזר לי. רק לפני שבוע קניתי משמעון מכשיר ג'י.פי.אס חדש שעלה לי הרבה כסף ועכשיו אני תקוע עם הגרוטאה הזאת, תעשה טובה ותזרוק לו איזו מילה טובה, אתה נראה לי אחלה בן אדם, לא כמו המ"פ שלך".

"גם איתנו הוא מאוד קשוח", השבתי, "אותי הוא השאיר שבת רק בגלל שהנשק שלי היה מלוכלך. הוא בן זונה קשוח, אבל למזלך חבר טוב שלי מהפלוגה יכול לדבר איתו".

הוא עצר ליד מאהל המילואימניקים ואני ירדתי.

"אל תשכח אותי", ביקש כמעט בבכי.

"אל תדאג המפקד, אני אדבר איתו וכבר מחר נחזיר לך את הג'יפ, סע לשלום והכול יהיה בסדר", אמרתי כשירדתי מהרכב. ובעודי מנפנף לו לשלום ביד ימין, החזקתי ביד שמאל את הנשק האישי שהרמתי לו. להבא הוא ילמד שהנשק צריך תמיד להיות עליו ולא זרוק מאחור בספסל האחורי. נכנסתי לאוהל המילואימניקים, השארתי את הנשק אצל אחד מהם עם הסבר קצר למי הוא שייך ולאן צריך להחזיר אותו ויצאתי חזרה למרפאה. כאב הראש נעלם לחלוטין. הגשם פסק. צעדתי במהירות בתקווה לא להיתקל באף אחד. לשמחתי הגעתי בשלום ונכנסתי למרפאה החשוכה. מורטל השאירה לי פתק על המיטה. בפתק היה כתוב שהיא חיפשה אותי כי דפקתי לה את המטרייה ובבוקר היא כבר תסגור איתי חשבון. אבל בגלל שאני חמוד היא השאירה לי צלחת עם ארוחת ערב במקרר. כפרה עליה. יכול להיות שילדים עם תליון חמסה על הצוואר זה לא רעיון כל כך רע, אולי אבקש ממנה שתכיר לי את אחת החברות שלה?

ארוחת הערב השקיטה לי את המנצ'יס, אך לא השקיטה את הדחף למשהו מתוק. שקלתי אם לקפוץ לשק"ם אבל הייתי גמור מעייפות ונכנסתי למיטה בבגדים המלוכלכים שעליי. אם אורי היה רואה אותי כעת, הוא היה תולה אותי. בין רגע נרדמתי ועלה החלום.

גופי צימח כנפיים. בקצה הדיונה פרשתי את הכנפיים לרווחה כשאני נישא מעלה ברוח הבאה מן הים מעל למחנה הפליטים הצפוף והמסריח. מתחתיי התערבבו יחד הערבים החיילים כקבוצת נמלים קטנות הזזות מצד לצד ועסוקות במאבק על החיים. המשכתי לדאות צפונה על כנפי הרוח מעל גגות הרעפים האדומים של היישובים היהודים המבצבצים להם מדי פעם בין אלפי מכלי מים שחורים הניצבים על גגות בתי הערבים. חלפתי הלאה על פני שדות ירוקים, על פני כבישים אפורים אל ערים וכפרים, ולבסוף נגלו לעיני האורות הצפופים של תל אביב. סוף סוף קצת ציוויליזציה, שמחתי. ריחפתי בזהירות בין דודי השמש הצפופים, מכוון את עצמי לעבר רחוב בית הוריי ברמת אביב ונחתי בלובי הבניין מול דלת המעלית. עליתי למעלה אל הקומה השישית האחרונה בבניין ונעמדתי מול דלת הכניסה שלנו. כשפתחתי את הדלת והבטתי במראה התלויה על הקיר בכניסה נשקפה מולי דמותי הנערית בשיער ארוך. הנה שוב הברזתי מהשעה השישית, משיעור מתמטיקה משעמם אצל גוטליב המשעממת. עוד אני מטפס במדרגות לחדר שלי, כדי לקחת את הגלשן ולהצטרף למורדי שחיכה לי עם הדרבי האדום למטה, שמעתי את אמא שלי משוחחת בטלפון עם הדס חברתה הטובה. ניגשתי בזהירות לדלת חדרה ונותרתי לעמוד בחוץ ולצותת לשיחה שלהן.

"מה את אומרת?! ככה הוא אמר לך?! אני אומרת לך, לגברים היום אין בושה". מאז הגירושין של הדס, היא ואמא שלי מנסות לפענח את סודות האהבה ללא הצלחה יתרה.

"אין להם שום בושה! רק סקס מעניין אותם, הנבלות האלו". איך שהדס נראית, גם אני לא הייתי מתנגד. פעם אחת, כשחזרתי ממסיבה עם מורדי והייתי קצת שתוי, העזתי ורמזתי לה שאני חולם עליה בלילות ולא אכפת לי שהיא תהיה "מיסיס רובינסון" שלי. היא צחקה, ליטפה לי את הלחי ואמרה לי שזה יהיה כמו גילוי עריות בשבילה. למחרת אמא שלי נעצה בי מבט ומיד נעלמה לי כל המשיכה אל הדס.

"תאמיני לי הדס, אני לא יודעת איך אני מחזיקה כל כך הרבה זמן עם המטאטא שלי? כל חיי הנישואין האלו זה כאב ראש אחד גדול, חיי הזוגיות האלו ממש חידה בעיניי, חייבים לגוון אותם! מה דעתך על חבר הומו?" במשך ימים אחרי שיחת הטלפון, חמ"ל הנשים החל לפעול ורצו טלפונים בין כל המכרות, כדי למצוא הומו אחד לרפואה.

"הדס אני אומרת לך, חבר הומו זה לא זה". שמעתי אותה כעבור כמה ימי חיפושים. "זה אומנם גבר, אבל ההרגשה היא שהוא החברה הכי טובה שלך ואין שום מתח מיני והתרגשות. צריך למצוא משהו אחר. חשבתי על מאהב, מה את אומרת? איך הרעיון? ניפגש פעם פעמיים בשבוע בלי שום מחויבות, נשכב ושלום על ישראל". מיד רצו טלפונים בהולים בין כל הנשים ושיחות לתוך הלילה על רעיון המאהב.

פעם שאלתי את אבא אם הוא לא משתגע, או מפחד מכל הרעיונות שיש לאמא. הוא צחק והסביר: "הסוד הוא להסכים לכל מה שהיא אומרת. להגיד לה שאני אוהב אותה וכל עוד היא מאושרת אני עומד מאחוריה בכל שתעשה. בינינו איתן, מי יכול לסבול את כל השיגעונות שלה? אף גבר לא יסבול אותה כמוני והיא יודעת את זה, אנחנו תקועים אחד עם השנייה". הוא צחק בצחוקו המגעגע ואני הצטרפתי אליו.

צחקתי בקול רם והערתי את עצמי. הסתכלתי סביבי וניסיתי לזהות היכן אני נמצא. הייתי במרפאה, לבדי.

החלום רק הציף את געגועיי למשהו אהוב ומוכר. הייתי זקוק בדחיפות למעט אמפתיה וחיבה. מחוגי השעון נחו על השעה שתיים עשרה וחצי. רועי כבר התחיל בשמירה.

נעלתי נעליים, לבשתי את הדובון וחבשתי את כובע הכלב. לקחתי שוב את המטרייה הוורודה של מורטל והלכתי לבור התחמושת להעביר עם רועי את הזמן בשמירה. השביל המוליך לבור התחמושת עבר בסמוך למאהל שלנו. ידעתי שאצטרך לעבור בתוך הפלוגה, אלא אם אאריך את הדרך ואלך מסביב דרך החולות, שם לא אתקל באף אחד בוודאות. אך רציתי להגיע לרועי כמה שיותר מהר. זקפתי את הראש, הרמתי רגליים וצעדתי בעוז ובגבורה לעבר המאהל. לשמחתי אף אחד לא היה בחוץ ויכולתי לחצות בזריזות את רחבת האוהלים אל המשך השביל המוביל לבונקר. לקראת סוף השביל, נשמע קול הקורא בשמי, הסתובבתי ומולי עמד ארליך.

"מה קורה גורביץ'? שמענו היה בלגן עם עוזי, מה נהיה?"

"שום דבר לא היה, סתם ישבנו ופטפטנו והחלפנו דעות. למה מה שמעת?" רב סרן שמועתי התחיל לפעול והבנתי שכל הבסיס יודע מה קרה.

"גורביץ', זה גמר אותך, זה הקש ששבר את גב הגמל. כשחזרת מהחופשה חשבנו שקצת נדפקה לך הקופסה וזה יעבור לך, אמרנו: 'הבן אדם חזר מחופשה בבית, אז בטח לא קל לו', אבל ברגע שהתחלת לפתוח את הפה נמאסת עלינו. למי יש כוח לשמוע את כל זיוני השכל שלך על ערכים כמו כבוד ושמירת הצלם האנושי? אנחנו פה בזבל ופה אין יותר חוקים. החוק זה אנחנו! אנחנו עושים הכול, אנחנו המחוקקים, השופטים והשוטרים. שמע, במקומך הייתי לוקח את הרגליים ונעלם מפה, כי בטוב זה לא ייגמר". ארליך סיים לדבר כשהוא לוחש את המשפט האחרון, כממתיק עמי סוד ועצת חבר. הוא הביט שוב לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא ראה שהוא משוחח איתי, הרים רגליים ונעלם. אך האיום הנלחש נשאר אחריו עוד הרבה לאחר שהוא שנעלם.

נמאס לי. נמאס לי מהאלימות. נמאס לי מהערבים, נמאס לי מהחברים שלי ונמאס לי מהממשלה ששלחה אותי לגיהינום הזה. לא רוצה להילחם באף אחד. אין לי שום בעיה לשרת את ארצי ומולדתי, אבל לא נראה לי שהתאכזרות ואלימות היו בסעיף הגיוס שלי לצבא. קוראים לי "השמאלני יפה הנפש", אבל אין לזה שום קשר להיותי שמאלני, ימני או מרכז. אני לא חובב ערבים, אבל איני אוהב את הרעיון לשבור ידיים ורגלים למישהו שאיני מכיר. לא התאהבתי בערבים ואין לי שום עניין להתחבב עליהם, אבל המרחק מכאן ועד שבירת ראשים, כי תלו דגל פלסטין על איזה עמוד חשמל, עצום.

נדרתי נדר לא להרים יד על אף אחד ולא משנה אם הוא מוסלמי או יהודי, נוצרי או אתאיסט. אני גמרתי עם אלימות.

ביום שבו דרכה כף רגלי חזרה בבסיס ידעתי שלא יהיה לי קל. ידעתי שרוב חבריי מצויים בעיצומו של ניסוי גדול ואין להם שום מושג עד כמה הם שקועים בו עמוק, אבל גם לא הבנתי את העוצמה הטמונה במעשיי ובדבריי ולא העליתי על דעתי שהם יקיאו אותי מהר כל כך מחוץ לקבוצה שאליה השתייכתי במשך אחד עשר חודשים. ברגע שחזרתי והבעתי את דעותיי בקול רם ולא בחדרי חדרים וניסיתי לעצור בגופי ממש את מהלך הדברים, גזרתי על עצמי בדידות. בין רגע הפכתי למוכה צרעת שיש להרחיק אותו מן החברה האנושית.

הדרך לבונקר הייתה חשוכה. רק זריחת הירח זהרה באורה הכחלחל על אבני החצץ. צעדתי במהירות עד שלפתע שמעתי את רועי צועק בקול רם:

"מי זה? עצור או שאני יורה!" עמדתי מיד במקום.

"זה אני, איתן".

"כוס אמא שלך, הבהלת אותי יא טמבל".

"שכחת שאמרתי שאבוא?"

"לא שכחתי, אבל חשבתי שלא תגיע, כבר אחת בלילה".

"העלבת אותי, חשבת שאני לא אגיע? מה קרה לך? שאני אפסיד את התענוג לשמור בבור יחד איתך בליל ירח מלא ורומנטי?"

"נדפקה לך הקופסה לגמרי, מה יהיה איתך? עד מתי תמשיך להסתבך?"

"אף אחד לא מסתבך עם אף אחד".

"אז מה היה כל הסיפור הזה עם סיגל?" רועי היה היחיד שהתעקש לקרוא לסופגנייה בשמה האמיתי.

"בוא ניכנס פנימה, הרוח הורגת אותי". עמדנו מחוץ לסוללת העפר המקיפה את שתי המכולות שבהן איפסנו תחמושת מסוגים שונים ושעליהן שמרנו. עברנו את פתח הסוללה ונעמדנו ליד אחת המכולות.

"לא יעשו פה עמדת שמירה סגורה?" רטנתי. אומנם לא צלפה בנו הרוח, אבל היה קר מאוד.

"אתה לא מרגיש כמו שומר לילה בחניון שכוח אל בתל אביב?" שאלתי את רועי בעודי משפשף ידיים.

"מה לעשות, זה חלק מהשירות. יום אתה שומר, יום אתה ברגילה וביום אחר אתה חוטף אבן בפרצוף. מה חשבת הצבא זה פיקניק?" קנטר אותי. "אין לי בעיה לשמור. הבעיה שלי שקר לי ומתייחסים אליי כאל מובן מאליו, זו הבעיה שלי! יכלו להציב פה עמדת שמירה מוגנת, אבל בשביל מה? יש חמורים שישמרו ויסבלו מקור, הם צנחנים וצריכים להתחשל אחרת יהיו חיילי שוקולד. דע לך שאני מעריץ אותך על היכולת שלך לקבל הכול בטבעיות, אבל בכל זאת יש לי שאלה קטנה, איך זה שאתה גם מקבל בטבעיות את מה שאנחנו עושים עכשיו בשירות הצבאי שלנו?"

"עושים מה?" שאל בפליאה

"מה זאת אומרת? אל תיתמם לי, מה אתה לא זוכר כלום מהחודש האחרון? לא דפקת מכות לערבים? לא ראית מה נעשה?"

"דבר ראשון, לא הרמתי יד על אף אחד ויש עוד כמה כמוני במחלקה. דבר שני, כל פעם כשאני חוזר לבסיס בסוף הפעילות, נמחק לי הזיכרון ואני לא זוכר כלום".

"לפחות אתה זוכר שאתה חבר שלי, בניגוד גמור לשאר האנשים בפלוגה", הערתי.

"הצלחת להרגיז את האנשים הלא נכונים", הוא השיב והמשיך, "מה לעזאזל חשבת כשניסית לבעול את החברה של עוזי? על מה חשבת? תהרוג אותי, אבל לפעמים אני לא מבין איך הראש שלך עובד!"

"הראש שלי עובד פשוט מאוד. לא הספקתי לספר לך, אבל בשבוע וחצי שהייתי בבית נסעתי לקיבוץ של גבי, אתה זוכר, גבי שהיה איתנו עד סוף הטירונות?" ובלי להמתין לתשובה מרועי המשכתי בסיפור, "נסעתי לבקר אותו בקיבוץ ובערב הייתה חתונה ושנינו הצטרפנו לחגיגה המשותפת לכל דכפין שחי בחיי הקהילה הקיבוצית. הבדיחה שרצה בקיבוץ היא, שבסוף טקס החופה מכריז החתן – "הרי את מקודשת לי, למשק ולכל מי שיש לו חשק". אני לא יודע אם אתה יודע, אבל מבחינה מינית חברי הקיבוץ מיישמים את רעיון השוויון כהלכתו, כולם שוכבים עם כולם".

"מה הקשר?" רועי קטע אותי.

"כשעמדתי מול הזוג האוהב באוהל, חשבתי לעצמי, שמאחר שאנחנו נלחמים כתף מול כתף וכל הזמן מחדירים לנו לראש שכולנו שווים וכולנו נעזור אחד לשני בעת צרה, אז גם לי מגיע לטעום קצת משוויון ועזרת הזולת ולשכב עם סיגל, מה יש? רק לקצינים מגיע?"

"תפסיק לזיין את השכל. מה קרה לך? כמעט אנסת מישהי!"

"נכון, אבל מאחורי המעשה עמדה אידיאולוגיה ברורה, זה היה אמור להיות זיון תרבותי ואידיאולוגי".

"מצבך חמור ממה שחשבתי, מחר אני מתקשר לאמא שלך שתוציא אותך מפה", הוא אמר ברצינות.

"רק לא אמא שלי. סמוך עליי, הכול יהיה בסדר, רק אל תתקשר לאמא שלי". התחננתי.

"תקשיב גורביץ'. היום בערב ראיתי את עוזי מסתודד עם יואב והקצב, נראה לי שהם מבשלים משהו במיוחד בשבילך ואתה רוצה שאני לא אודיע לאמא שלך? היא השביעה אותי שאשמור עליך". אמר בהתרגשות.

"זה כיף לדעת שמישהו דואג לי, אבל הפעם אני אסתדר לבד. יהיה בסדר. למדתי ממישהו בשם אורי שאם מאמינים שדברים יסתדרו אז הם יכולים להסתדר באמת. יהיה בסדר רועי".

"אתה בטוח? זה לא נראה לי". הוא אמר והביט בי בחשדנות.

"יהיה בסדר. אני מבטיח".

"אם אתה אומר אז אני סומך עליך, אבל תיזהר מהם ותתרחק מהם. בלבלת לי את השכל על שוויון בקיבוץ, לך יצא משהו מהביקור שלך בקיבוץ?"

עמדתי על קופסת תחמושת ריקה וקראתי בקול אל החושך, כאילו עמדתי על דוכן נאומים בכיכר מלכי ישראל: "הריני מכריז בזאת שאיבדתי את בתוליי לבחורה גדולה מהחיים שצועקת כמו טרזן, אני מודה לקארל מרקס וללנין שעזרו להקמת הרעיון השיתופי ושבזכותו הכרתי את נירית שגאלה אותי מייסוריי והביאה אותי למחוזות שלא הכרתי". הסתרתי ממנו את המשך הסיפור, שלא היה מוצלח במיוחד, והעדפתי לשתף אותו בהגיגיי האחרונים לגבי חוסר הסקס המלווה חיילים קרביים בלי חברה או יזיזה המחכה להם בעורף.

"פיתחתי רעיון אדיר לגבי פתרונות לחיילים בודדים נטולי חיי אהבה ומין".

"זה נשמע מעניין מאוד, ימשיך כבודו", אמר וחיוך עלה על פניו.

"ובכן" כחכחתי בגרוני. "על הצבא להקים חטיבת בנות שתפקידן להנעים את זמנם של חיילים בודדים היוצאים לסוף שבוע או רגילה".

"רעיון מעולה, אבל איך ניתן לבצע אותו?" שאל רועי.

"פשוט מאוד. בכל פעם שחייל קרבי יצא הביתה הוא יעבור דרך פקידת ת"ש. הפקידה תחזיק במשרדה רשימה ותמונות של בנות והחייל המסכן יוכל לבחור את הבת שירצה".

"חיל זונות, זה מה שאתה מציע", קטע אותי רועי.

"ממש לא. לא חייב להיות בזה אקט מיני, את הבחירה אם לשכב עם החייל אני משאיר בידי החיילת ולא כופה עליה כלום. אין ספק שסקס יתרום רבות למורל של החיילים, אבל זה תלוי בהחלטה שלה בלבד. חשבתי על משהו בסגנון הגיישה בתרבות היפנית. על החיילת יהיה להקשיב בעניין לזיוני השכל שלנו על הצבא ולעודד אותנו להמשיך בשירות הצבאי. והחשוב מכול: יהיה עליה לפנק אותנו. הבנות יעברו קורסים שונים שיכללו בישול, אפייה, אומנות הדיבור וההקשבה וכמובן לימוד "הקאמה סוטרה", אם הפגישה תהיה נעימה ותכלול גם סקס. נו, מה אתה אומר עד עכשיו?" עצרתי וחיכיתי לתגובה שלו.

"רעיון נהדר. אני אהיה האחרון שאתנגד לו, אבל מי תסכים להתגייס לשירות כזה? ואין סיכוי בעולם שהמדינה תרשה דבר כזה, בחיים זה לא יעבור אצלנו במדינה".

"הגיוס יהיה על בסיס התנדבותי, ואני בטוח שעם פרסום נכון והסברה אמיתית החברה הישראלית תקבל את זה בברכה. תשמע, אם המדינה מצליחה לשכנע אותך להתגייס לקרבי ולסכן את החיים שלך, אז אין שום סיבה בעולם שלא נצליח לשכנע את בנות ישראל להקריב את תומתן בשבילנו. מה זה קרום הבתולין לעומת החיים שלך? תחשוב על זה בהיגיון. המדינה שלחה אותך ללבנון לעלות על מטען צד, או לחטוף כדור מאיזה מחבל? עכשיו אתה יכול בכל רגע נתון לקבל אבן בפרצוף? מה אני מבקש? אני רק מבקש מהמדינה שתעזור לי להעביר את השביזות שלי עם קצת חום ואהבה, לא בקשה גדולה מדי".

"אתה יודע מה? הצלחת לשכנע אותי, אבל חובשי הכיפות הסרוגות בחיים לא יסכימו שדבר כזה יעבור, נראה לך שהדוסים אצלנו בפלוגה יסכימו?"

"עוד לא חשבתי על זה, תן לי קצת זמן ואפתור את זה".

"אני חושב שאתה צריך אשפוז דחוף באברבנאל במחלקה הסגורה. חשבת על הרעיון בעצמך או שנעזרת במישהו?"

"האמת היא שאת בסיס הרעיון הגה דודי רז, אבל רובו הוא פיתוח שלי". השבתי.

"אחלה דוד יש לך", ענה לי.

אכן כן, היה לי אחלה דוד. סיפרתי לרועי בקצרה על דוד שלי רז. רק בן ארבעים וכבר הספיק בחייו להתגרש פעמיים, לחיות במזרח חמש שנים, שמתוכם היה סגור במשך שנתיים במנזר בודהיסטי, אחר כך חזר בתשובה וחי בבני ברק כמה שנים, יצא בשאלה והפך צמחוני, בניגוד גמור לשאר בני משפחתי הברזילאים. כעת הוא מעביר סדנאות להעצמה אישית. אבא שלי נגנב ממנו, ובכל פעם שעולה שמו של דודי בשיחה, ולא חשוב ההקשר, מיד הוא פותח בנאומו הקבוע: "תגידי לי למען השם! איך אחיך המעופף יכול להעביר סדנאות? הרי הוא בעצמו לא החליט עדיין מיהו או מה הוא! איך אנשים מעיזים, בכלל, ללכת לסדנאות שלו? גם אם ישלמו לי מיליון שקל לא אניח את כף רגלי אצלו. באים כל הדפוקים ונדבקים לדפוק הכי גדול במדינה ומכניסים את ידם לכיס ומשלמים לו במיטב כספם בשביל לשמוע את השטויות שלו. מעניין אם חסידיו יודעים שלגורו שלהם יש שלוש דירות במרכז תל אביב וחשבון השקעות שמן בבורסה ובמט"ח. הוא לא טרוד בכלל בעניינים פעוטים וחסרי חשיבות כמו עבודה, עמידה בפקקים בבוקר, או ליקוק לבוס במידת הצורך. האח שלך חי כמו מלך בקונגו".

"אתה מעדיף שיסתובב לך בין הרגליים ויבלבל לך את המוח כמו בתקופה לפני שנה אחרי הגירושין שלו?" השיבה לו אמי.

צמרמורת חלפה בגופו של אבי כשנזכר בתקופה שבילה עם גיסו מדי יום.

"כרגיל תמיד את צודקת, עדיף שיציק לאנשים אחרים. אחרי שתיארת את הדברים בצורה כל כך משכנעת, אולי כדאי שאחשוב להציע לו כסף כדי שיגדיל את העסק ויהיה עסוק יותר".

שבועיים לפני צו הגיוס שלי הזמין אותי רז לפאב הטרמינל בתל אביב. ישבנו בחוץ על המרפסת עם בירה וצ'יפס והבטנו אל קו הים. דיברנו על הצבא, על המדינה וכמובן על דת ואמונה. בשלב זה של חייו הוא היה אתאיסט מושבע. כשהגיע האבטיח מעוטר בקוביות גבינה בולגרית, הוא החל לפרוש לפניי את תורתו וביקש ממני לשתוק, לפתוח את האוזניים ולהקשיב לדבריו. אך קודם לכן הוסיף ואמר כי מבחינתו הוא יצא נשכר גם אם לא אקבל את דבריו, אך אלו יצופו ויעלו בראשי אם אקלע לסיטואציה מעוררת מחשבה מחודשת.

"גיוסך לצבא הוא כריתת ברית וחתימת חוזה בין שני שותפים. צד אחד זה אתה – המוכן לתת שלוש שנים מחייך ולסכן אותם בשביל מושג הנקרא "מדינה". רק שתדע שאין לי שום בעיה עם ההחלטה הזו, אני חי כאן. חלק מתפקידנו בסיטואציה הנוכחית בארצנו הקטנה הוא לשרת בצבא ולתת את חיינו בידי גוף אמורפי. בצד השני של החוזה עומדת המדינה – שהיא בעלת מניות השליטה. צבא העם מייצג את רצון תושביה ומבצע את החלטות הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. הבעיה היא, שבראש הגופים האלו עומדים אנשים המקבלים החלטות רבות המבוססות על אינטרסים אישיים או שיקולים פוליטיים. אך הגרוע מכול הוא שהם מונעים על ידי דחפים רגשיים וטמטום מוחלט. בהחלטה אחת שלהם אתה יכול למצוא את עצמך בלבנון, או נלחם בפלסטינים, וכעבור כמה שנים תגלה שאתה צריך להילחם בשיעים או בסורים. יש להם את הכוח לשלוט על חייך ולכן אסור להם לסכן את חייך לחינם. לכן, ההחלטה אם לסכן חיים או נפש צריכה להיות שקולה, מוצדקת ואמיתית, כשהדבר העיקרי שאמור להיות כנר לרגליהם זה להחזיר אותך שלם נפשית ופיזית. בתום שלוש שנים הם צריכים להסתכל לך בלבן של העיניים ולהצדיק כל החלטה שלהם. אם ההחלטות שלהם יוצרות דילמות מוסריות ופגיעה נפשית עליך להתנגד ולזכור שלפני הכול אתה בן אדם, רק אחר כך אזרח במדינה ורק בסוף חייל בצבא הגנה לישראל". כאן עצרתי את נאומו של רז.

"זה היה בקטנה, אני מצנזר עוד הרבה דברים". אמרתי לרועי.

"חתיכת דוד יש לך, עכשיו התמונה מתבהרת", אמר לי רועי והוסיף, "אמא שלך ואח שלה ביחד זה בהחלט שילוב קטלני. עכשיו אני מבין מאיפה העקשנות והמרדנות שלך. איתן, תעשה מה שנראה לך ואם יש משהו שאני יכול לעשות למענך רק תגיד".

הדמעות מילאו את ארובות עיניי והתאפקתי לא לבכות. למרות הכול נשארו לי חברים. שמחתי לגלות שיש עוד מי שמוכן לעמוד לידי ובעיקר להבין אותי. מבלי שהבנתי מה קורה איתי, חיבקתי את רועי ופרצתי בבכי. רועי נותר המום ולא ידע מה לעשות, הוא החזיר לי חיבוק מהוסס ולמזלו המואזין והצרחות של יוני העירו אותי מפרץ הרגשות שגאה בי וניתקתי את עצמי ממנו נבוך לגמרי. המואזין סיים את קריאתו, יוני הפסיק לצרוח ולעברנו התקדמה דמות עגלגלה, היה זה נמרוד שבא להחליף את רועי בעמדת השמירה. נמרוד החרמן והסרחן.

"אה רועי, אה גורביץ'". קרא לנו ברגע שחצה את פתח הסוללה ואיתו גל סירחון. הוא פנה אלי ואמר "שמעתי מה היה עם הסופגניה

סחתיין עליך גבר, אתה יודע כמה פעמים אוננתי עליה במגדל שמירה? כל שמירה שלי עוברת כשהתחת שלה מול הפרצוף שלי, שיחקת אותה". "בקטנה", עניתי לו. סימנתי לרועי שירים את הרגליים שלו ונתחפף מפה, אחרת נמרוד ימשיך לטחון לנו את השכל במשך כל המשמרת שלו. התחמקנו במהירות והשארנו את נמרוד ואת חצי תאוותו בידו.

צעדנו זה לצד זה בשתיקה והקשבנו לחצץ הנגרס תחת הנעליים הצבאיות ועננה של אי ודאות ריחפה מעלינו. קולות אנשים, שקשוקי נשק וחבטות של אלות עץ במגני הפלסטיק מילאו את שטח הבסיס. הפלוגה חזרה מפעילות בשטח ועוד רגע יתמלא וירחש המאהל בנוכחותם של אלו שהיו פעם חבריי. החשתי את צעדיי והתרחקתי מרועי כשאני מתעלם מצעקותיו לעברי שאעצור ואחכה לו. לא רציתי שיראו אותנו יחד. לא רציתי שהדבר יגרום לו לבעיות מיותרות. הייתי מצורע והיה עליי לשאת את המחלה לבד ולא להדביק בה אף אחד. טפיפות צעדיו של רועי גברו על שביל החצץ, ומקול שקשוק המים במימיות שחבר אליהן הבנתי שרועי עבר למצב ריצה כדי להשיג אותי. פתחתי גם אני בריצה והגעתי למאהל, כשהוא נותר הרחק מאחור. בן רגע התפוגגו חשכת הלילה והשקט ששרר במחנה, ואת מקומם תפסו אורות הפנסים המסנוורים ורעש פריקת הציוד של עשרות החיילים ששבו למחנה. מיד חבשתי את כובע הדובון והורדתי את מבטי לקרקע בתקווה שבלהט ההתארגנות והחיפזון, אף אחד לא ישים לב לקיומי, ואצליח לחצות את המאהל לצד השני. הספקתי לחצות במהירות את רחבת המסדרים, והנה עוד רגע השביל המוביל למרפאה, כאשר זוג נעליים אדומות ענקיות חסם את דרכי. לא הייתי צריך להרים את מבטי, כדי לדעת שיואב עומד מולי.

"מה קורה איתנוש? אתה ממהר לאנשהו? יש לך משהו לעשות?" הרמתי את הראש ו"הוד רשעותו" עמד מולי, אינסטינקטיבית העברתי את ידי אל מאחורי הגב בניסיון להגן על האצבע הפצועה.

"מה קורה גורביץ'? שמעתי שאתה חוגג". נשמע קולו של כוכבי מאחוריי. הוא נצמד אליי וצמצם את המרחב ביני לבין יואב, ולא נתן לי אפשרות לזוז.

"תשמע טוב גורביץ' למה שאני אומר לך", פנה אליי יואב כשהוא מקרב את פרצופו לפניי עד שאפו נגע ממש באפי. "כרגע חזרנו ממעצרים עם השב"כ ועוד מעט אנחנו יוצאים שוב להסתובב אצל בני דודינו. החבר'ה גמורים וחסרים לנו אנשים. אני צריך את עזרתך האדיבה, לא משהו רציני, מה אתה אומר?"

"יש לי גימלים ואסור לי לעשות שום פעילות פיזית בימים הקרובים", ניסיתי להתחמק.

"עזוב אותך מגימלים, אני לא מדבר איתך על משהו רציני. בצהריים אני צריך לקחת נ"נ ולפזר אוכל ומים לחבר'ה בשטח, חסר לי חייל שילווה אותי, נו, מה אתה אומר גורביץ'?"

"לא תעזור לחברים שלך גורביץ'?" שמעתי את קולו של כוכבי מאחוריי. באותו הרגע רועי הגיע לרחבת המאהל והתקדם לעברנו. "סבבה, מתי תבוא לאסוף אותי?" השבתי ושאלתי במהירות.

"בשתיים עשרה אפס אפס תחכה לי ליד המזרקה עם אפוד ונשק, נפזר את האוכל וטיק טק נחזור. אין לך מה לדאוג". השיב לי יואב.

כוכבי נתן לי צ'פחה ידידותית על הראש ושניהם נכנסו לאוהל. רועי הגיע אליי ושאל אותי בפרצוף רציני על מה דיברנו ואם הכול בסדר. השבתי שאין לו מה לדאוג ופשוט קבענו לשעה מאוחרת יותר כדי ללבן בינינו את העניינים, ורצוי מאוד שהוא ילך לתפוס איזה שלופן קטן לפני שעוד יום יתחיל.

הוא הסתכל עליי במבט ספקני, אבל הצלחתי לעודד אותו לחזור לאוהל וקבענו שאם יהיה לו כוח הוא יקפוץ אליי למרפאה מאוחר יותר. נפרדתי ממנו ורצתי נסער ונרגש למרפאה להתקשר לאחותי חגית שתייעץ לי מה לעשות גם הפעם. לדאבוני גם בחמש לפנות בוקר מורטל ישבה כהרגלה על הטלפון בשיחה עם הארוס שלה. על מה יש לה לדבר עם הארוס שלה בחמש בבוקר ומה היא בכלל עושה כאן?

"אה חמודי, איפה היית כפרה? דאגתי לך", היא פנתה אליי ובמקביל דיברה אל הארוס שלה וסיפרה לו על החייל המסכן שחטף אבן מהערבושים והאף שלו נשבר. "אתה צודק מאמי, צריך לזמבר להם את הצורה לחולרות האלה". המשיכה לדבר עם בחיר ליבה ולהתעלם מנוכחותי. "אז מה אתה אומר כפרה? אז אין לנו לימוזינה? כמה רציתי לימוזינה בחתונה שלי, אתה לא יכול לדבר עם דוד שלך חיים שידבר עם חבר שלו שעובד במוסך של שברולט שישיגו לנו איזה אוטו גדול? איזה באסה, אולי דבר עם ז'ורז'ט שתדבר עם ששון מחברת חשמל, אולי להם יש איזה אוטו גדול? מה מאמי נשמה שלי? גם אתה מתגעגע אליי? גם אני חולה עליך כפרה שלי, אין עוד גבר כמוך בכל כדור הארץ ומחוצה לו. אז מה יהיה עם האוטו? במה ניסע? לא רוצה לנסוע בסובארו המעפנה ש'ך, רוצה משהו בקלאסה, רוצה להיות כמו באגדות מאמי". ראיתי שהשיחה לא מתקדמת לשום מקום ונקטתי יוזמה כדי להשיג את הטלפון הנכסף. התקרבתי אל מורטל ולחשתי לה באוזן שאם היא תיתן לי את הטלפון ותשיג לי קו למספר שאתן לה, אני אדאג להסיע אותה ביום החתונה בביואיק אדומה שיש לאבא שלי. האוזניים של מורטל הזדקפו מיד: "רגע מאמי, החייל החמוד פה אומר שהוא יכול להשיג לי אוטו אמריקאי אדום, תכף אני מצלצלת אליך עוד פעם, ביי כפרה, לאב יו". סוף סוף ניתקה. היא חייגה למרכזנית ושמעתי אותה אומרת: "אה אפרת, מה המצב נשמה? מה קורה? ת'שמעי איזה קטע. החייל פה שסיפרתי לך עליו, זה עם האף השבור והאצבע, צריך להתקשר דחוף לאבא שלו שיש לו אוטו אמריקאי אדום שייקח אותי לחתונה, אני תכף מעבירה אותו והוא כפרה עלייך ייתן לך מספר, אז תחברי אותו, בסדר? יאללה ביי נשמה", והעבירה לי את שפופרת הטלפון.

הודיתי למורטל בנימוס וביקשתי ממנה לצאת מן החדר לכמה דקות, כי אני רוצה לדבר ביחידות. מורטל יצאה באי חשק מובהק ונתתי לאפרת את מספר הטלפון של אחותי. היא הרימה את השפופרת ושמעתי את קולה. "עוד פעם אתה? בשבועיים האחרונים אתה מדבר איתי כמו שלא דיברנו כל החיים, מה הבעיה עכשיו?"

"אני בבעיה וצריך שוב את עזרתך". סיפרתי לה את השתלשלות העניינים מהרגע שדפקתי לעצמי את האצבע עם קת הרובה ועד לבקשתו של יואב. כשסיימתי נשמעה דממה לכמה רגעים ואז שמעתי שוב את קולה.

"אח שלי אתה בצרה אמיתית. מצבך בהחלט לא מזהיר ועומדות לפניך שתי אופציות. האחת היא להתעקש ולא לצאת לסיור, כי נראה לי שמשהו מתבשל נגדך ולך תדע איך זה יסתיים. לדעתי משהו טוב לא עומד לקרות ואתה צריך להתחמק מהסיור. האופציה השנייה היא להאמין ולבטוח באנשים האלו, כי אחרי הכול אתם יחד כבר אחד עשר חודשים ועברתם לא מעט יחד. השאלה היא, האם אתה מוכן להאמין להם ולתת להם את הצ'אנס שהם לא יעשו לך כלום ויזכרו לך חסד נעורים? כמו שהבנתי האפשרות הזו קלושה והם חמים עליך כמו פר מול סדין אדום. עצה שלי, קח את הרגליים וברח משם כל עוד אתה יכול, האנשים האלו כבר לא חברים שלך והם רואים בך אדם שמאיים עליהם, בדיוק כמו הערבים שאתם רודפים אחריהם. אני מיד מתקשרת לאבא שיעשה כמה טלפונים וישלוף אותך משם, זה כבר לא מצחיק, אתה מקשיב לי?"

"אני מקשיב. את כנראה צודקת". עניתי.

היא השביעה אותי שלא אעשה כלום עד שאבא ימשוך בכמה חוטים ויוציא אותי משם וניתקה את הטלפון. מורטל נכנסה לחדר ואמרתי לה שהכול סודר וביום החתונה יהיה לה אוטו אמריקאי אדום ונוצץ. היא נישקה אותי בלחי וחטפה ממני את הטלפון כדי לבשר לבחיר ליבה את הבשורה המרגשת.

נכנסתי לחדר, התפשטתי, שמתי עליי מגבת ויצאתי לכיוון המקלחות. המים החמים יעבירו לי את העייפות, יבהירו את המחשבות ואוכל לצאת עם החלטה נכונה. אף אחד לא היה במקלחות ועמדתי תחת המים הרותחים שעה ארוכה, ונתתי להם לזרום ולהמריץ את מחזור הדם שלי כדי שיעבירו את תחושותיי והרהוריי מהלב למוח מהר יותר עד שאגיע להחלטה הנכונה.

הסתבנתי ושפשפתי את עצמי בחוזקה, כדי להוריד עוד קצת מן הטינופת שדבקה בי ממחנה הפליטים, שהייתה כמו זפת בים.

צחצחתי שיניים בפעם הראשונה מאז שחזרתי לבסיס והקפדתי לשמור את חתיכת הסטייק שנתקעה לי ברווח בין השיניים בארוחת הפרידה שלי מאמילי במסעדה הירושלמית יום לפני עזיבתה. אמא שלי כבר חצי שנה רודפת אחריי שאסדר את החור בשן ואני מתחמק ממנה באלגנטיות, כי מלבד הצניחות שגרמו לי להזדקן בעשרים שנה, גם מרופא שיניים פחדתי פחד מוות. ביום שחזרתי הנה גיליתי שחתיכת בשר תקועה לי בין השיניים והחלטתי לשמור עליה. בכל פעם שתקפו אותי הגעגועים הביתה נגעתי בקצה הלשון ברווח, וכשהרגשתי את חתיכת הבשר הציפו אותי הזיכרונות המתוקים מאמילי וליוו אותי למשך כל היום. הפה שלי כמובן הסריח כמו הביוב שזרם במחנה פליטים, אבל אותי זה כבר לא עניין. לאחר המקלחת וצחצוח השיניים התגלחתי ויצאתי חזרה למרפאה, שם חיכו לי תחתונים, גרביים ומדים חדשים ונקיים על השידה.

ישבתי ערום על המיטה וקירבתי את הגרביים לאפי לנשימה ארוכה ושאיפת ריח סבון הכביסה של אמא שלי.

לבשתי את תחתוני הבוקסר עם ציור הגלשן שקיבלתי למתנת הגיוס מחגית אחותי, עליתי על מדי ב', נעלתי את הנעליים האדומות, התיישבתי על המיטה וחיכיתי לשעה שתים עשרה אפס אפס, לרגע שבו אעלה לנ"נ.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.