החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רוסית עברית והסיפור הכוזרי

מאת:
הוצאה: | 2009 | 83 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, עיון
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

עיקרו של הספר בהצבעה על מילים עבריות השלובות בשפה הרוסית. נושא זה טרם הוצג לעיני הקורא העברי גם אם פורסם ברוסית. לכך מתווסף דיון על מקורות אפשריים של השפעת העברית על השפה הרוסית. עדויות היסטוריות על כזריה, תפקידה של היהדות בה ומקומם של העמים הסלאביים בתוכה נבחן בהיבט  ההשפעות הלשוניות של השפה העברית ברוסית אשר מוצגות כאן. הממצאים והמסקנות מאירים באור חדש את תחילתה של רוסיה כחברה ומדינה ותפקידה של היהדות בשלב היסטורי זה.

מקט: 1-590-11

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


תיאורים של כזריה  – לפני שנדון בקשרים הקיימים בין השפה העברית לרוסית נבחן את הרקע ההיסטורי בו יכלו להיווצר הקשרים האלה. במאה -י"ט אברהם הרכבי אסף ופרסם במסגרת האקדמיה למדעים של האימפריה הרוסית עדויות מפתיעות על רישום מילים סלאביות בכתב עברי בתוך מקורות יהודיים אירופיים במאות -י'–ט"ו. המחברים כינוּ את שפת המקור למילים סלאביות אלה בשם "שפת כנען". המונח "שפת כנען" שימש בתקופות קדם מסויימות כינוי לשפה העברית. מהו המקור של העתקת כינוי זה לשפות הסלאביות? איך נכנסו מילים סלאביות לכתב העברי? האם קיימת גם תופעה הפוכה של כניסת מילים עבריות לשפות סלאביות?

כאן המקום להיזכר בסיפור הכוזרי. כזריה נשארה תעלומה עד היום. מדינה שהייתה קיימת באזור המוכר בימינו כרוסיה הדרומית במשך לפחות כשלוש מאות שנה בימי הביניים. מדינה בעלת ערים, מסחר, מלאכות יד, עבודה חקלאית כפי שהיא מתוארת ברשימות עתיקות של היסטוריונים וגיאוגרפים, לא השאירה שום ארכיון עצמאי ואת בירתה הגדולה אתיל בשפך של נהר וולגה לא מצליחים לאתר[1].

כתובות בכתב רוני המשויכות לתקופתה ולמישוריה של כזריה לא הצליחו לפרש. כמעט לא זוהו גם מטבעות שהוטבעו בכזריה ונראה שמטבע העובר לסוחר הגיע אליה בעיקר מארצות מוסלמיות.

והכי מפתיע זה שידוע בוודאות על היותה מדינה יהודית, עם מלכים יהודיים בראשה, שתמכו כנראה באנשי חוכמה ודעת ואין זכר לחיבורים יהודיים ולחכמים שפעלו מכזריה. לא בכתובים הכוזריים ולא בכתובים יהודיים שהגיעו לימינו למעט "ספר הכוזרי" של יהודה הלוי שנכתב בספרד בערבית ו"המכתב הקייבי" שנתגלה לפני כ-50 שנה בין ממצאי הגניזה הקהירית.

ההיסטוריה הרוסית מציינת את נסיכות קייב כמדינה הרוסית הראשונה החל מהמאה -י'. אף צריך לציין שה"רוסים" המקוריים, המזוהים עם וויקינגים הפולשים דרומה מהצפון אירגנו את בסיסם בנובגורוד עוד במאה -ט'. לפני כן ידועים שבטים סלאביים ביניהם סלובנים, וויטיצ'ים, פולנים ואחרים באזורים שבין וולגה, נייפר ודנובה. בערך מהמאה -ז' עד -י' בשטחי הערבה הדרום רוסית, עד וכולל אולי השטחים בהם מופיעים השבטים הסלאביים, השתרעה הממלכה הכוזרית אשר החליפה ממלכות נודדות של גותים, הונים ותורכים. רשימות עתיקות של היסטוריונים, גיאוגרפים, דיפלומטים ואנשי דת מוסלמיים, ארמניים, ביזנטיים ורוסיים מעידות על קיום ממלכה כוזרית בעלת מעמד בינלאומי חשוב באזור זה. על פי העדויות הללו, הכוזרים, עם ששלט ואיחד את הממלכה, קיבל על עצמו את היהדות וכך הייתה כזריה לממלכה היהודית ששלטה ברחבי רוסיה הדרומית של ימינו במאות -ח'–י'.

דברי הימים הרוסיים העתיקים (ראה "כרוניקה של שנים חולפות" מאת איניק נסטור) מספרים שהממלכה הזאת כללה בתוכה במעמד של נתינים משלמי מס, מספר שבטים סלאביים שלאחר מכן במאות -ט'–י' התאחדו לנסיכות קייב ונסיכויות אחרות תחת הנהגת נורמאנים המכונים רוסים אשר פלשו לאותם אזורים מהצפון.

קייב שנוסדה באותה עת ידועה בהיסטוריה מרשימות החצר הביזנטית, רשימות מוסלמיות וגם על פי אותם דברי הימים העתיקים הרוסיים עוד מלפני כיבושה על ֿידי הנורמאנים הרוסיים.

מיסדייה, על ֿפי מקורות היסטוריים רוסיים, הם האחים קיי, ש'ק, חריב ואחותם לבד.

בביזנטיון, שמה השני של קייב (כויאבה זה השם הראשון אשר היה מקובל גם על מחברים מוסלמיים ורוסיים), היה Sambatas. יש חוקרים שקשרו אותו לנהר מיתולוגי סמבטיון המוזכר בתלמוד. אני מציע פירוש אחר: "שם בית עז" שאפשר לפרשוֹ כציון למקום מבוצר או לחלופין כמכלאה של עזים.

הרשימות העתיקות אשר מזכירות את כזריה מציינות את האירועים החריגים והחשובים באותם הימים, בעיקר מלחמות, כיבוש ערים מבוצרות וגם נישואים בעלי השלכות מדיניות.

הרבה מידע נמצא בהן על מלחמות הכוזרים לצידה של האימפריה הביזנטית נגד פרס ולאחר מכן נגד הכליפים המוסלמיים. נצחונות וגם מפלות שנחלו הכוזרים מתוארים על-ידי היסטוריונים מוסלמיים בעיקר.

בין היתר מסופר על בת הכגן הכוזרי (כגן היה בעל מעמד עליון בהיררכיה הכוזרית אך נטול סמכויות מעשיות) שהייתה למלכת ביזנטיון, בזכות נישואיה לאימפרטור, ובנה היה לאימפרטור של הקיסרות הביזנטית.

אפשר לתמצת את תחילת קיומם המדיני של כוזרים בהמלכתם בראשם את בית המלוכה התורכי "בית אשין" לאחר התפרקות האימפריה התורכית בערבות דרום רוסיה במאה -ו'. נראה, על-פי מיקומה של בירתם הראשונה סמנדר או בלנג'ר, שצפון הקווקז היה האזור שבו החלה התארגנותם המדינית הראשונית. אל איצטרכי, גיאוגרף ערבי מהמאה -י' מתאר את סמנדר כעיר חקלאית בעלת פרדסים ושדות סביב לה.

הכוזרים ניצחו את מדינת הבולגרים, הידועה בספרי ההיסטוריה כ"בולגריה הגדולה" בערבות דרום רוסיה, לאורך החופים הצפון מזרחיים של הים השחור.

חלק מהבולגרים היגרו לכיוון הדנובה, חלק המשיכו את חייהם כנתיני הכוזרים וחלק נדדו צפונה למקורות העליונים של נהר אתיל אשר נשפך "לים הכוזרים", היום הים הכספי. מקובל היום לזהות את נהר אתיל עם נהר הוולגה. מדינתם של הבולגרים על גדות אתיל היתה מדינת חסות של כזריה לפחות עד המאה -י', בה כזריה ירדה מגדולתה. להבדיל מכזריה, המדינה הבולגרית על גדות האתיל היתה מדינה מוסלמית, החל מפלישת המוסלמים לכזריה ואליה במאה -ח'.

הכוזרים הכניסו לאזור זה שבין הוולגה, הים הכספי והים השחור מדרום, ונהר דנובה במערב, את החקלאות. על קיומה של חקלאות באזור זה מעידים הרשימות ההיסטוריות וגם הממצאים הארכיאולוגיים של חפירות המגדירות את התקופה הזאת כתרבות "סלטובו מאיצקיה", על שם הכפר הרוסי הקיים בקרבת החפירות. זהו גילוי ארכיאולוגי של הופעת חקלאות אשר ממשיכה לאורך ההיסטוריה באזורי רוסיה הדרומית למעשה עד תקופתנו וזה קורה בתקופת הכוזרים. בצד החקלאות חשפו הארכאולוגים גם ישובים עירוניים רבים עם טכנולוגיות מפותחות של יצור כלי חרס ומתכת.

קבלת היהדות התרחשה על פי המסופר במקורות ספרותיים עתיקים בשני שלבים. הצעד הראשון נעשה על-ידי המלך בולן במאה -ח', כנראה לאחר הצטיינותו בקרב נגד ערבים ומינויו לתפקיד המלך.

סבורים שבולן היה מצביא ולאחר הניצחונות במלחמה נבחר לתפקיד המלך (באך). בראש המדינה עמד כגן.אפשר להשוות את תפקידו של כגן לתפקיד נשיא בישראל, כלומר: תפקיד יצוגי בעיקרו. השלטון בפועל נוהל על-ידי באכים–מלכים. עדויות על כך מובאות על ידי היסטוריונים וגיאוגרפים מוסלמיים מהמאות -ט'–י'.

על ֿפי המקורות, הכגנים נשאו שמות תורכיים. החל מאמצע המאה -ח', עם קבלת היהדות, המלכים נושאים גם שמות עבריים.

השפה הרוסית שומרת על שמו של בולן בהקשר לסוסו. буланый – הסוס של בולן. הכוונה היום היא לצבעוֹ של הסוס ולאיכויותיו. זה מזכיר לנו את סוסו של מוחמד נביא המוסלמים וייתכן שהיו סיפורים על סוסו של בולן שלא הגיעו לימינו.

היהדות חוזרת לסיפורים על כזריה עם המלך עובדיה, נכדו של מלך בולן שבתקופתו פרצה מלחמת אזרחים קשה. כתוצאה מהמלחמה אחד השבטים הכוזריים – קובארים מתנתק מהמדינה, נודד מערבה ומתאחד עם הונגרים בהמשך דרכו ההיסטורית. אחרי המלך עובדיה קמה שושלת של מלכים יהודיים ששלטה עד המלך יוסף אשר במאה – י' מתכתב עם חסדאי בן שפרוט שר יהודי ספרדי, בחצרו של שליט הספרד המוסלמי.

נביא כאן פרקים מזיכרונות גיאוגרפים ערביים: אל-אצטרכיא(א), איבן חוקל (א"ח) ויאקוט (י) אשר מסתמכים על חיבורו של איבן פצ'לאן שביקר בשנת-921 אצל הבולגרים על גדות נהר אתיל כשליחו של הכליף הבגדדי אל-מקתדר וכנראה ראה את בירתם האחרונה והמפורסמת של הכוזרים, אתיל, במו עיניו. הפרקים הללו הועתקו מספרו של פרופ' א.פולק "כזריה, המדינה היהודית באירופה".

הבדלים בגירסאות של מחברים שונים מצויינים ע"י קיצורי השמות הצמודים. בסוגריים מרובעים בפונט נטוי מובאות ההערות שלי.

י: וכאומר אחמד בן פצ'לאן, שליח אל-מקתדר אל הצקלבים (בשם צקלבים נקראו אצל ערבים סלאבים ובולגארים בוולגה בעליונה), את הדברים הבאים באיגרתו, שבה הוא מתאר מה שראה באותה ארץ: ואל-כזר שם ארץ, שבירתה נקראת אתל (אתיל). ואתל שם של נהר הזורם אל אל-כזר מרוסיה ובולגאר, (א"ח: והנשפך אל ים הכוזרים). י': ואתל היא עיר, ואל כזר שם של ממלכה, לא של עיר. ואתל (א"ח: והעיר) מורכבת משני חלקים: האחד הוא ממערבו של אותו הנהר הנקרא אתל, והוא הגדול שבשניהם, והאחר הוא ממזרח לנהר. והמלך גר במערבי שבהם, (א"ח: הנקרא כזראן, והמזרחי נקרא אתל). ונקרא המלך בלשונם ילך (א': באך), ונקרא גם באך (א"ח: רק: ונקרא המלך בלשונם באך). ואורך החלק המערבי הזה (א"ח: ואורך שני החלקים) כפרסה, והוא מוקף (א"ח והם מוקפים) חומה, אלא שאינה גבוהה. ו"בניניהם" קיביטקות של לבד (א"ח: כקיבטקות, מעצים המכוסים לבד), מלבד בתי טיט מעטים עד מאוד. ויש להם שווקים ומרחצאות. ויש בה מוסלמים רבים: אומרים כי מספרם עולה על עשרת אלפים, ויש להם כשלושים מסגדים. וארמון המלך רחוק משפת הנהר. וארמונו מלבנים, ואין לשום אדם מלבדו בנין מלבנים.

ומלכם יהודי. ומספר אנשי חצרו, כפי שאומרים, כארבעת אלפים איש. והכוזרים (א"ח: ובשתי השכונות הללו) מוסלמים ונוצרים (א': ויהודים), י': ויש בהם עובדי אלילים. א"ח: והעדה הקטנה ביותר שבהם היא היהודים, אם כי המלך ומקורביו יהודים.

ומשפטיהם לפי תקנות קדומות, הסותרות את דת האיסלאם והיהודים והנוצרים. ובצבא המלך רשומים 12,000 איש. ובמות אחד מהם מכניסים אחר במקומו.

אשר למקורות הכנסותיהם של הכוזרים, הריהם ההקדש והמעשרות הנגבים לפי תקנותיהם מסחורות המגיעות בכל דרך, בים ובנהר. והם מקבלים מנחה מאנשי מחנות-נודדים ונפות כפריות, מכל מין מאכל ומשקה וזולתם כפי צרכם.

ולמלך תשעה (א"ח: שבעה) שופטים, מן היהודים והנוצרים והמוסלמים ועובדי האלילים. אלה הם הפוסקים במשפטים שבין בני אדם.

ואין לעיר הזאת כפרים רבים אך שדות-מזרע של אנשיה נרחבים. הם כולם יוצאים בקיץ אל השדות, מרחק של עשרים פרסאות בקירוב. זורעים אותם ואוספים את יבולם, כשיגיע אל הנהר מכאן ואל הערבה מכאן. אז מובילים אותו בעגלות ועל הנהר. ומזונם העיקרי אורז ודגים. והדברים הנוספים שמצויים אצלם מובאים אליהם מרוסיה ובולגאר וכויאבה. דבש ושעווה ופרוות, מובאים אליהם מרוסיה ובולגאר. א': וכן עורות הביבר המיוצאים למרחקים, שמצויים רק בנהרות הללו שבארץ הבולגארים והרוסים וכויאבה, ואינם נמצאים, עד כמה שידוע לי, בשום ארץ אחרת.

וכבר הזכרנו כי המלך גר בחצי המערבי של העיר, ואנשי חצרו וצבאו הנם הכוזרים האמיתיים כמוהו. והחצי המזרחי של עיר הכוזרים, (אל-כזר) מכיל את רוב הסוחרים והמוסלמים ומחסני הסחורות. והמערבי מוקצה כולו למלך ולצבאו ולכוזרים האמיתיים.

ולשון הכוזרים שונה מלשון התורכים, מן הלשון הפרסית ואינה דומה לשפת איזה עם אחר.

סמנדר היא עיר בין אתיל, עירו של שליט הכוזרים, לבאב אל-אבואב. בעלת גנים רבים: אומרים כי היא מכילה כ-40,000 כרמים. והיא סמוכה לגבול מלך הסריר. ורוב פירותיה ענבים. ובה מוסלמים רבים[2].

ואין הכוזרים דומים לתורכים, והם שחורי שערות. ויש בהם שני סוגים: סוג אחד נקרא קרא כזר, והם בעלי צבע כהה עד כדי כך שמתקרב לשחור, כאילו שהם ענף של הודים. וסוג אחר לבנים, בעלי חן ויופי מובהק. והעבדים הכוזרים שנפגשים (בארצות האיסלאם) הנם מעובדי האלילים, המתירים מכירת ילדיהם ושיעבוד אחד מהם לשני, בעוד שהיהודים והנוצרים אוסרים שיעבוד אחד מהם לשני (י' כמו המוסלמים).

ולבוש הכוזרים ושכניהם הוא מעילים-קרטאקים [היום ברוסית זה נקרא קורטקה куртка] ואדרות-קבא. א', א"ח: ואין אצלם שום מלבושים שאינם מובאים אליהם מארצות גרגאן וטברסתאן (א': וארמניה) ואד'רביג'אן וביזנטיה.

ואשר למלך הכוזרים, שמו כאקאן [ אצלנו זה כגן]. ואין הוא מופיע בפומבי אלא פעם בכל ארבעה חודשים, לשם טיול.

וקוראים לו כאקאן הגדול. וקוראים לסגנו כאקאן-בה, והוא העומד בראש הצבא ומארגן אותו, ומנהל עניני הממלכה ומנהיגה, ומופיע בציבור, ועורך מלחמות, ולו נכנעים המלכים הסמוכים. והוא נכנס בכל יום לכאקאן הגדול מתוך הכנעה, בהפגינו שפלותו ומעמדו הדל.

משפט המלך הגדול כי בונים לו אחר מותו ארמון גדול, ובו עשרים בית, וחופרים לו קבר בכל בית ומנפצים את האבנים עד שתהיינה לאבק, ומכסים בו אותו, ומטילים מלמעלה ותחת הבית נהר גדול, זורם. ושמים את הקבר מעל לאותו הנהר, ואומרים: אל יגיע אליו שד, ולא אדם, ולא תולעים, ולא רמשי קבר. ואחר היקברו מתיזים את ראשי קברניו, כדי שלא ייוודע באיזה בית הוא קבור. ונקרא קברו גן-עדן. ואומרים: הוא נכנס לגן-עדן.

וכבר הזכרתי כי משרת כאקאן מסורה למשפחה ידועה וקבועה, שיש בה אמידים ועניים כאחד. ואם מגיעה לאחד מהם משרת כאקאן, הריהו מתמנה ללא שימת לב למצבו החומרי. סיפר לי אדם הנאמן בעיניי כי הוא ראה באחד משווקיהם נער מוכר לחם, והם היו אומרים כי אם ימות כאקאן שלהם הרי זכותו למשרה זו היא הגדולה ביותר, אלא שהוא מוסלמי, ואין משרת כאקאן נמסרת אלא למי שנמנה על הדת היהודית.

ומלכם מתמנה לארבעים שנה. אם ישאר במשרתו יום אחד נוסף יהרגוהו הנתינים ומקורביו באמרם: אבדה בינתו ונטרפה דעתו…

ובשלחו פלוגת צבא, אין היא פונה עורף מאיזו סיבה שהיא. ואם היא תוכה ייהרג כל החוזר אליו ממנה. אשר למצביאים ולסגנו, בנחלם תבוסה הוא (המלך) מביא אותם, ומביא את נשיהם וילדיהם ונותן אותם במתנה לזולתם בנוכחותם ולעיניהם. וכן את בהמותיהם ורהיטיהם ונשקם ומעונותיהם. ולפעמים הוא חותך כל אחד מהם לשני חלקים וצולב אותם.

והכוזרים ומלכם כולם יהודים. והיו הצקלבים וכל שכניהם כפופים לו. ולשון בולגאר היא כמו לשון הכוזרים.

[ בהסתמך על העדות הזאת רוב בלשנים ואתימולוגים משייכים את הלשון הכוזרית ללשונות תורכיות כי המוצא האתני של בולגרים הוא תורכי כפי שמסיקים מבתי הקברות העתיקים, שמות ועדויות אחרות. לדעתי המסקנה הזאת אינה בטוחה כי ידוע שהבולגרים באזור דנובה (דונאי) עברו במאות -ט'–י' מהלשון התורכית ללשון הסלאבית. אף יתכן שאותו תהליך עברו בולגרים אשר ישבו על הוולגה (אתיל) ואז כאשר המחבר מהמאה -י' – אל איצטרכי, מתייחס ל"לשון הבולגרים" יתכן שהוא מתכוון להלשון הסלאבית].

ולבורטאסים לשון אחרת, וכן לשון הרוסים שונה מלשונות הכוזרים והבורטאסים [ שימו לב שאל-איצטכרי אינו מבדיל בין לשון צקלבים (סלאבים) ובולגארים].

ולבושם (של הרוסים) מעילים-קרטאקים קצרים, ולבוש הכוזרים והבולגארים והפטשנגים קרטאקים שלמים. והרוסים הללו סוחרים עם הכוזרים. [ שוב "רוסים" כאן כנראה ה"וויקינגים", הפולשים מהצפון של דברי ימי רוסיה ולא הסלאבים. מעניין שהלבוש הסלאבי העתיק על פי המסורת המקובלת שהוא מעילים ארוכים עד לריצפה זהה לתיאור לבוש הבולגארים, הכוזרים והפטשנגים].

בין הפטשנגים לכוזרים מסע עשרה ימים במדבריות ויערות. ואין בינם לכוזרים דרך מסודרת ונתיב קבוע, אלא הנם נוסעים ביערות וחורשות כאלה עד הגיעם לארץ הכוזרים. וארץ הכוזרים היא ארץ רחבה. גובל באחד מצדיה הר עצום, והוא ההר אשר חונים בקצהו טולאס (תובל) ולוגר (אוגז, אבכאזים). ונמשך ההר הזה אל ארץ תיפליס [ כאן מדובר כנראה בהרי הקווקאז].

ויש להם מלך הנקרא אישׂא. והמלך הגדול הוא כזר-כאקאן, ושלטונו על הכוזרים מצומצם לשם בלבד. והניהול הוא בידי אישא, כי הפיקוד הצבאי שבידיו מעניק לו עמדה המרשה לו לא להתחשב עם מי שגבוה ממנו. וראשם הגדול משתייך לדת היהודים, וכן גם אישא והנוהגים אחריו מבין המצביאים והנכבדים, ודת שאריתם דומה לדת התורכים. ועירם סארעשן (סאריג-שן), ובארצם עיר אחרת הנקראת הב ֿבלע או חבבלע. ותושביהן נשארים בחורף בשתי הערים הללו, ובבוא ימי האביב יוצאים לערבה, שבה שוהים עד בוא החורף. ובשתי הערים הללו מוסלמים רבים, שיש להם מסגדים, ושליחי ציבור, ומכריזים על התפילה, ובתי ספר…

כבר חייב מלכם אישא את בעלי היכולת והעושר שבהם להחזיק פרשים בהתאם לרכושם ולשפע פרנסתם. והם עורכים בכל שנה התקפות על הפטשנגים. ואישא זה עומד עצמו בראש המשלחות הצבאיות, ויוצא למלחמותיו עם צבאותיו, בעלי יופי מובהק. ובצאתם, מאיזו סיבה שהיא, הם יוצאים עם נשק מושלם ומקושט באבנים יקרות, ודגלים, ורמחים ארוכים, וצינות איתנות. והוא רוכב עם עשרת אלפים פרשים, המוכנים תמיד לשירות והמקבלים קצבה. ויש בהם כאלה שהחזקתם מוטלת על העשירים. ובצאתו מאיזה טעם שהוא, מביאים לפניו מעין שמשיה העשויה מעשה תוף, שנושא אותה רוכב הנוסע לפניו. הוא נוסע, וצבאו אחריו, כשהם מביטים על זיו אותה השמשיה. כל השלל הנופל לידיהם נאסף במחנהו. אחר כך בוחר אישא ממנו מה שרוצה ונוטלו לעצמו, ונותן להם את שארית השלל כדי שיחלקוה בינם.

ואשר ליהודים, הריהם המלך ואנשי חצרו והכוזרים בני עמו. והתיהדות מלך הכוזרים חלה במלכות הכליף א-רשיד. וכבר נספחו אליו יהודים רבים שהגיעו אליו מכל ערי המוסלמים ומביזנטיה. וסיבת הדבר היא כי מלך ביזנטיה בזמננו זה, שנת 332, והוא ארמנוס (רומאנוס), העביר את היהודים שהיו במלכותו לדת הנוצרית ואנס אותם.

אשר לעובדי האלילים שבארצו, הריהם נמנים על עמים שונים, בכללם צקלבים ורוסים. והם גרים באחד משני עברי העיר הזאת. והם שורפים את מתיהם עם בהמותיהם וכליהם ותכשיטיהם. ובמות גבר נשרפת אשתו איתו כשהיא חיה. ובמות אשה אין שורפים את האיש. כשאחד מהם מת רווק, משיאים לו אשה אחר פטירתו (ושורפים אותה). והנשים נשרפות מרצונן, כדי להיכנס לגן-העדן יחד עם נשמות הגברים. וזה כמעשה ההודים, כפי שסיפרנו מקודם. אלא שהודים שורפים את האשה עם בעלה רק כשרצונה בכך.

והמוסלמים הם הרוב בעיר הזאת, כי הם צבא המלך, והם נקראים בעיר הזאת אל-לארסיה. והם מהגרים (שבאו) מצד ארץ כורזם. קרו בארצם מלחמה ומגפה בזמן קדום, אחר הופעת האיסלאם, ולפיכך הם היגרו אל מלך הכוזרים. והם אמיצי לב: עליהם סומך מלך הכוזרים במלחמותיו.

וכשנלחם מלך הכוזרים במוסלמים, הם מתבדלים מאנשי צבאו האחרים, כדי לא להילחם נגד בני דתם. והם נלחמים איתו נגד יתר האנשים, שהם כופרים.

ולפי תקנות בירת הכוזרים יש בה שבעה שופטים: שנים מהם למוסלמים ושנים, הדנים לפי חוקי התורה לכוזרים, ושנים הדנים לפי חוקי האיבנגליון לנוצרים שבה, ואחד מהם לצקלבים ולרוסים ויתר עובדי האלילים. הוא דן לפי חוקי עבודת האלילים, כלומר כפי שמחייב השכל החלש של בני אדם, ולא לפי הוראות האלהים.

ואין אנו מתכוונים למלך הכוזרים בדברנו על כאקאן.

ולכוזרים סירות גדולות, שבהן נוסעים על נהר הנקרא בורטאס, מעל לעיר, שנשפך אל נהרה בחלקו העליון. יושבות עליו אומות תורכיות בלתי-נודדות, הכלולות בממלכת הכוזרים, שישוביהן מחברים את הממלכה הכוזרית עם הבולגארים. הנהר הזה בא מצד ארץ הבולגארים, ועוברות עליו ספינות בשני הכיוונים, מן הבולגארים ומן הכוזרים."

פרקים אלה מתארים מציאות חיים של חברה רב ֿגונית מבחינה אתנית ודתית. תחת הנהגה יהודית התנהלו חיי דת חופשיים למוסלמים, לנוצרים ולפגנים, כאשר כל קהילה שומרת על מסורתה ושיפוטה. העדויות הכתובות מעידות שגם צבא המלך כלל יחידות גדולות של מוסלמים הידועות בשם ל' ארסיה.

נוסף לליברליות וסובלנות דתית, לחוק וסדר, קיום מוסדות משפט וצבא מאורגן היטב מעידים המקורות המוסלמיים העתיקים על כך שהכוזרים עסקו בחקלאות, בדייג וסחרו עם שכניהם, הצקלבים, הבולגרים, הרוסים ותושבי כיובא (קייב). בשם "רוסים", מקובל לחשוב, מכונים ספנים נורמאניים שגם הכתובים הסלאביים העתיקים מכנים אותם בשם זה. נוכחות מטבעות מארצות מוסלמיות בחפירות ארכיאולוגיות לאורך הדנייפר, הדון והולגה וכמותם הגדולה מוכיחה שהיחסים של המדינה הכוזרית עם העולם המוסלמי לא הסתכמו רק במלחמות. היו כנראה תקופות שלום ארוכות שבהן התקיימה פעילות מסחרית ענפה.

בירת הכוזרים אתיל, מתוארת כעיר של קיבטקאות (אוהלי לבד) עם מבנה לבנים יחיד והוא ארמונו של המלך ואף למלך היה אסור להוסיף בניין לבנים נוסף. מבחינה חומרית זהו תיאור של מציאות חיים צנועה. בל נשכח שמדובר בבירת מדינה אדירה שניהלה מלחמות עם כליפים ערביים, הכניסה תרבות של חקלאות וגביית מיסים מסודרת, החזיקה צבא קבע ומערכת שפיטה מורכבת, בה לכל דת הייתה מערכת שפיטה משלה: ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולפגנים. נשאלת השאלה, איך הדברים מתיישבים? האם הייתה כאן מידה של "הצנע לכת" והשפעה ישירה של מצווה יהודית זאת?

יהודים, על פי העדויות, הגיעו לכזריה משני כיוונים. אחד, דרך חצי האי קרים. חצי האי קרים היה לאזור הגבול בין מדינת הכוזרים לבין האימפריה הביזנטית. עדויות ארכיאולוגיות אשר פורסמו עוד במאה -י"ט (ראה את אברהם הרכבי) מעידות על נוכחות יהודית מראשית הספירה במקום זה. גם רשימות של היסטוריונים מוסלמיים מספרות על הגירת יהודים מהאימפריה הביזנטית לכזריה בימי רדיפת היהודים והתנצרות כפויה.

הדרך השנייה, ואולי הראשונה והראשית מבחינה היסטורית, עוברת בהרי קווקז ופרס. גלות בבל העבירה יהודים לאימפריה הבבלית וליורשיה, אימפריה של פרס, אשר שלטה בהרי הקווקז. בתחילת הספירה, בימי האימפריה הרומית צאצאי הורודוס הגדול היו פעמיים למלכי ארמניה במצוות רומא. גם אם מקום מושבם לא בדיוק ידוע, ארמניה ההיסטורית כללה בתוכה שטחים נרחבים של קווקז ויתכן שלא מעט יהודים הגיעו לשם עם מלכים אלה.

בימי מרד מזדק נגד הססאנידים בסוף המאה -ה' באימפריה הפרסית מרדו גם היהודים והצליחו להקים מדינה עצמאית בעיר מחוזא אשר החזיקה מעמד כ-7 שנים. בסוף המרד שלהם דוכא. חלקם נהרגו, כולל מנהיגם מר זוטרא, וחלקם ברחו לגבולות האימפריה הפרסית. כך גם יכלו יהודים להגיע לצפון הקווקז.

המלך הכוזרי יוסף במכתבו לחסדאי בן שפרוט, שר בממשלה המוסלמית של ספרד במאה -ֿי', מספר שהתגירותם של הכוזרים החלה בגילוי ספרי קודש יהודיים, למלך הכוזרים בולן בתוך מערה בהרי קווקז.

במאות -ח'–י' היתה כוזריה למדינת מקלט עבור יהודי האימפריה הביזנטית בתקופות הרדיפות הדתיות. מעניין וסימלי שסוף קיומה של כזריה כמדינה בעלת מעמד במאזן הכוחות הבינלאומי. אשר קורה כנראה במאה -י', צמוד לתחילת מסעות הצלב ולירידת מעמדה של האימפריה הביזנטית בעקבות המסעות הללו. אף שאין לכך עדויות בכתובים יתכן שמפלה של המדינה היהודית האדירה השפיעה על התעוררות נוצרית לוחמנית באירופה. "הכס הקדוש" ברומא היה אמור להיות מודע לקיימה ותפקידה של כזריה. נפילתה יכול היה להתקבל בעיני האפפיור והעילית הנוצרית כצעדי משיח ולהניעם למעשים דתיים יוצאי דופן כמסעות הצלב.

אין מערערים רציניים על השפעת היהדות ונוכחות של יהודים בכזריה אך האם הם השתמשו בשפה העברית?

תעודה אחת אשר ידועה היום בשם "המכתב מקייב" האירה את הנושא הזה באור מפתיע. החוקרים, אומליין פריצק ונורמן גולב פרסמו מכתב מהמאה -ו' שנחשף בגניזה הקהירית. המסמך כתוב עברית. כותבי המכתב מבקשים לאסוף כספים לשחרור חברם מהכלא בו נכלא בעקבות חוב כספי. המכתב כתוב על-ידי או פונה ליהודי קייב (הגרסאות כאן שונות בין מפרשי המכתב) וחתום על-ידי אנשים בעלי שמות עבריים, תורכיים וסלאביים גם יחד: גוסטטא בר כהן, יהודה המכונה סורטה, קובין בר יוסף, יצחק הפרנס, חנוכה בר משה, מנר בר שמואל כהן, סרניבר משה. במכתב זה כתובה גם שורה בכתיב רוני שפירושה אומנם ניתן על-ֿידי מגלי המכתב אך מוטל בספק על-ידי חוקרים אחרים. כתובות רוניות של התקופה נמצאו במספר חפירות. על פי מיקומן והתיארוך שלהן אפשר לשייך אותן לכזריה אך למעשה אין מפתח לקריאתן.

לא ברור כלל באיזה לשון נרשמו הכתובות האלה. מעניין לציין שאחד מחוקרי הכתובים הרוניים הללו, י.מ. קיזלסוב בחיבורו "הכתובות הרוניות של ערבות אירו אסיאתיות", מייחס את שורשיהן לכתב שמי עתיק שאבדו עקבותיו האחרים.

לאור כך, נזכיר גם שהכוזרים על-ֿפי גרסתו של מלך יוסף במכתבו לחסדאי בן שפרוט, ראו את אבותיהם כצאצאי כזר, אחד מבני תוגרמה מצאצאי נוח.

אמיתותו של "המכתב הקייבי" ותיארוכו לתקופת הכוזרים במאות -ט' או -י' אינן מוטלות בספק על-ידי אנשי מדע.

אם כך הדבר, ברור הוא שבמדינה הכוזרית שכבות אוכלוסיה רחבות יצרו חברה מעורבת בה התערבבו מקורות לשוניים שונים: תורכיים, סלאביים ויהודיים והם השתמשו בעברית לא כשפת קודש ותפילה בלבד אלא גם לתת את השמות לילדים שלהם וגם להתכתבות.

שימוש בשפה העברית להתכתבות היה קיים בגלויות ישראל השונות אך השימוש בה בשביל לתת את השמות הלא תנכיים אינו ידוע כל כך למעט תקופתנו אנו במדינת ישראל. אם חושבים על הדבר הזה שהוא התגירות של עם שלם, קבלת עול המצוות והתפילות על ֿידי חברה חיה ונושמת, קשה להבין איך היה אפשר לקבל את הדת כמו דת ישראל שלא מסתפקת בתפילות כהנים בלבד אלא דורשת שכול אחד ישא תפילה במסגרת של המניין בלי ששפתה העברית תזלוג למציאות החיה, לעבודה, מסחר, ניהול וחיי משפחה. ועל-פי החתימות על מכתב קייב אכן חדרה השפה העברית לחיי המשפחה וניהול ענייני החברה בכזריה על אוכלוסיותיה הסלאבית והתורכית כאחת.

לשפה העברית היה אולי מקום לא מבוטל בקרב הכוזרים ומסתבר שגם אנשים ממוצא סלאבי שלטו והשתמשו בה.

האם היא חדרה לשפות הסלאביות עצמן?

עד התקופה האחרונה היה מקובל לראות את המגע בין שבטים סלאביים לבין הכוזרים כרופף למדי. הכירו לכל היותר 3-4 שבטים בגבולות כזריה ששילמו מס לכוזרים עד "שחרורם" בידי הרוסים הנורמאניים. אומנם אחד השבטים הללו ישב בקייב העתידה לשמש בסיס לנסיכות קייב המפורסמת.

ההיסטוריה הרוסית העממית, זאת שמלמדים אותה בבתי ספר, מספרת סיפור הזמנתו של ריוריק הנורמאני הרוסי על סמך "תולדות השנים החולפות", פרי עיטו של הנזיר האורתודוקסי (אינוק) נסטור. לא מספרים לתלמידים שמספר שורות לפני סיפור ההזמנה מתואר מרד הסלאבים נגד הנורמאנים וגירושם של האחרונים מאדמות הסלאביות. לאור כך, סיפור ההזמנה מקבל היבט של כישלון המרד וכיבוש נורמאני פשוטו כמשמעו. מה גם שרשימת השבטים אשר הזמינו את ריוריק מורכבת לרוב משבטים ממוצא לא סלאבי (ראה את הפירוט בכתבי נסטור).

אחרי כן בתקופת הקמת הנסיכויות הרוסיות העצמאיות ונסיכות קייב הרוסית, מוצאים אומנם עקבות נוכחות יהודית בקייב בשמות של שכונה עתיקה או שערי העיר ומסכימים שהייתה נוכחות סוחרים יהודיים ואף מביעים סברה על קיומה של שפה יהודית מיוחדת על בסיס השפה הסלאבית אך לא בכיוון ההפוך של השפעת השפה היהודית (ואיזו מהן?) על השפה הרוסית.

גישה זו מתאימה לפראדיגמה שרואה את תחילת התפתחות רוסיה כמדינה, חברה ותרבות בנסיכות קייב. מדענים המצדדים בה מקבלים בדרך כלל כעובדה השפעות תרבותיות אחרות: פרסית, יוונית, לטינית, תורכית, גרמנית, ליטאית, צ'ובשית, מונגולית ועוד, על השפה הרוסית, אך אינם מוצאים שום עקבות להשפעה יהודית, כוזרית או לא כוזרית.

דווקא חוקרים רוסיים היו ראשונים שלא ללכת בתלם הדעות המקובלות והצביעו על קשר בין התרבות היהודית והעברית לבין התרבות הרוסית. אין אני מתיימר לתת כאן רשימה מלאה של אנשים בעלי שיעור קומה אלה שהעזו ללכת נגד עמדות השלטון הסובייטי, נגד הדעה המקובלת בחברה וגם נגד הפראדיגמה המדעית אך אציין את פרופסור מ.י.ארטמונוב בין החוקרים, הארכאולוגים וההסטוריונים המובילים של הכוזרים.

הוא אשר ביצע חפירות הצלה של עיר כוזרית שרכל בשנות השלושים של מאה שעברה לפני הטבעתה באגם המלאכותי ע"י סטלין. הוא אשר כתב שהכוזרים היו הראשונים אשר הכניסו חקלאות לערבה (הערבה הדרום-רוסית היום). הוא מביא שתי מילים של כתב סתרים רוסי עתיק: "икубана" (אּיכּוּבּנה) אשר מקורה על ֿפי פירושו במילה עברית "כוונה" ו-"литорея" (לֽיטוֹרֵיָה) שמוצאה, לפי ארטמונוב, במילה "לאתר".

נוסף לכך פרופסור ארטמונוב מביא עדויות על תרגומים של כתבי קודש מעברית לרוסית, שלא כמקובל בדעה השולטת היום, על-פיה כל כתבי הדת הרוסיים הגיעו באמצעות השפה היוונית.

לאחרונה התפרסמה ברוסית העבודה המדעית של ד"ר י' קורגנוב, מומחה לספרות הרוסית, בה הוא טוען שמקורם של מספר פתגמים רוסיים עממיים שנפוצים גם היום הוא התלמוד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רוסית עברית והסיפור הכוזרי”