עידן, גבר נשוי באמצע שנות השלושים לחייו ואב לשני ילדים קטנים, מואס בשגרה הקבועה והמעייפת של פקקים, עבודה, בית ומשפחה. […]
סמי הכבאי
“אבא, איך אומרים בערבית סמי הכבאי?”
“למה אתה שואל, חמוד?”
“ככה, כי אני רוצה לדעת. תשאל את האיש הזה שעומד פה, הוא דיבר בערבית.”
עומד לידינו נער ערבי העובד בכניסה לאתר ראש הנקרה.
“נו, תשאל אותו כבר! תגיד לי איך אומרים, למה אתה לא שואל??!!” ממשיך להפציר בי הילד בחוסר סבלנות.
***
לכאורה שאלה פשוטה ביותר שהייתי אמור לקבל עליה תשובה מהירה וקצרה, כזו שתספק אותי ואת בני הסקרן, תאב הידע.
בירור קצר עם הנער שעמד לידינו העלה כי הוא מעולם לא שמע על סמי הכבאי. ניסיתי להסביר לו שמדובר בכבאי צעיר שעובד במכבי האש, לבוש במדים כחולים וחובש כובע בצבע צהוב.
תוך כדי הדיבור בינינו הבנתי ממנו כי הוא מתגורר בכפר ערב אל־עראמשה הסמוך לגבול עם לבנון. מדובר בכפר בדואי קטן, שבניו משרתים ברובם בצה”ל. נזכרתי שלפני עשר שנים בערך למדה איתי באוניברסיטה סטודנטית מהכפר הזה. ניסיתי להיזכר בשם שלה ללא הצלחה.
הנער דווקא ממש התלהב מהקרבה שלי למישהו מבני הכפר, וניסה לשחזר מהו שמה של אותה סטודנטית. הוא מיהר להתקשר לקרוב משפחתו בבקשת עזרה, על מנת לתת תשובה לשאלה הזו ולשאלה המוזרה שנחתה עליו באמצע היום על אודות סמי הכבאי.
נאלצתי להתרחק מהנער לכמה שניות על מנת לטפל במשבר רגעי שהיה קשור לאחד מהילדים.
לפתע אני רואה את הנער מתקרב אליי בהתלהבות ואומר בקול נרגש:
“יש לי השם שחיפשת! השם הוא זהרה.”
“מעולה, איזה יופי! לסמי הכבאי קוראים אצלכם זהרה. אני כבר רץ לספר לבן שלי. וואי, המון תודה לך!”
“לא, מה פתאום. חכה רגע! אני מתכוון לסטודנטית שלמדה איתך. קוראים לה זהרה. בקשר לסמי הכבאי שלך, וואללה אין לי מושג, וגם לא לקרוב המשפחה שלי, אף אחד לא שמע על זה,” אמר בהחלטיות.
בשלב זה לא הצלחתי לספק לבני את התשובה המיוחלת. הבטחתי לעצמי ולילד כי אשיג לו בהקדם האפשרי תשובה טובה. בכל זאת, איני רוצה לאכזב אותו במהלך החופשה שלנו. מה הוא יגיד על אבא שלו? שאפילו איך קוראים לסמי הכבאי בערבית הוא לא יודע?
***
התחנה הבאה במסע הבירור הייתה הגן הלאומי במבצר יחיעם.
מדובר במבצר מרשים שנבנה על ידי הצלבנים, ששלטו בארץ ונעלמו ממנה לפני מאות שנים. למרות שהיו כאן בסביבות מאתיים וחמישים שנים, מלבד כמה שרידים של מצודות וכמה ערבים ג’ינג’ים הם לא הותירו חותם משמעותי על הארץ שלנו. גם המבצר שהקימו ביחיעם נכבש כמה מאות שנים לאחר עזיבתם את הארץ על ידי מנהיג ערביי הגליל, דאהר אל־עומר.
דאהר היה שליט חזק שהטיל את מרותו על הגליל כשהוא נהנה מהאוויר ומהנוף המדהימים של המבצר הגבוה. הוא אִתגר מאוד את האימפריה העות’מאנית ששלטה אז בארץ וגילה עצמאות רבה באזורים שבהם שלט, דבר שהצריך תבונה ואומץ רב ביותר.
בתשובה לשאלתו של בני על אודות דאהר, הסברתי לו שהוא היה סוג של סמי הכבאי של התקופה ההיא – גיבור שתמיד מגיע למקום האירוע במהירות האפשרית, לבוש בצורה מיוחדת ודמות שכולם מעריצים.
הילד כל כך התרשם מהתשובה העמוקה, שלא הסכים להמשיך בסיור אפילו רגע אחד מבלי שנקנה לו ארטיק. אשת רשות הטבע והגנים שמכרה לנו את הארטיקים הייתה אדיבה להפליא.
במהלך החזרת העודף ראיתי בזווית עיני שהטלוויזיה שבה היא צופה משדרת את הערוץ הלבנוני LBC. הבנתי ממנה כי היא בת הכפר הערבי נוצרי מעיליא, הנמצא די קרוב ליחיעם, מעל לנחל כזיב. מיד שאלתי אותה לגבי הסוגיה החשובה של סמי הכבאי בערבית. גם היא מעולם לא שמעה על כך, וגם היא ניסתה לברר ללא הצלחה.
עזבנו את המבצר ופנינו לאנדרטת שיירת יחיעם: שיירת אספקה של לוחמים שמטרתם הייתה להגיע ליישוב יחיעם שהיה נצור בתקופת מלחמת העצמאות. היישוב עצמו הצליח להחזיק מעמד למרות מתקפות רבות כנגדו מצד ערביי האזור, מתוגברים בכוחות מלבנון ומסוריה. אחת הסיבות לכך הייתה התבצרותם במבצר הגבוה שבנה דאהר אל־עומר, ושקשה מאוד היה לכבוש אותו. הלוחמים מקרב תושבי יחיעם התמקמו בעמדות הירי השולטות והצליחו להניס את הכוחות הערבים שתקפו אותם.
בסמוך לתוואי השיירה רואים שרידים של בית הקברות הערבי של כברי. באחד המקומות קראתי שמשם ירו הערבים על השיירה, תוך כדי שימוש בקברים כעמדות ירי. המבקרים שהיו עימנו באתר באותו הזמן היו קבוצת חיילים ונגדים מחיל הלוגיסטיקה, שנראו מנומנמים מאוד, ומשפחה חרדית ברוכת ילדים שהייתה חדורת מוטיבציה לטייל למרות הבגדים החמים שלבשו ביום הקיצי הלוהט.
חזרנו למלון בעכו, ובניסיון אחרון בהחלט נכנסתי לחדר שטיפת הכלים של חדר האוכל על מנת לקבל תשובה לשאלתי. המלצרים היו ממש נחמדים וניסו לעזור לי. גם הם מעולם לא שמעו על סמי הכבאי. רק אחד מהם אמר לי שהוא דווקא מכיר את הסדרה – אבל היא בעברית, לא בערבית. הם אפילו פירטו בפניי את כל הסדרות וערוצי הטלוויזיה לילדים בערבית הקיימים היום בארץ. סמי לא נמצא שם.
חזרתי לבני ואמרתי לו שסמי הכבאי לא כל כך פופולארי בערבית ושבכלל לא מכירים אותו. הילד כבר שכח בכלל ששאל אותי את השאלה הזו, והיה עסוק במשהו אחר לגמרי.
***
במהלך השיחה הנחמדה עם המלצרים, שוטפת הכלים הראשית של המלון הייתה סבלנית פחות כלפיי. היא צעקה למלצרים, בעודה מסתכלת עליי במבט מזלזל: “מה הוא רוצה? מה הבן אדם הזה רוצה? מה הוא רוצה מכם? מה הסיפור שלו???!!!!”
חשבתי על השאלה שהעלתה האישה קצרת הרוח. מה באמת הסיפור שלי ושלנו כאן בארץ הזו?
הרי כל כך הרבה אנשים ודמויות שונות חיו בה לאורך השנים.
פתאום נפל לי האסימון: סמי הכבאי, הילדים שלי, זהרה הסטודנטית, הצלבנים, דאהר אל־עומר, לוחמי שיירת יחיעם, אשת רשות הטבע והגנים מהכפר מעיליא, המלצרים הערבים במלון ובעצם כל מי שחי בארץ הוא חלק משרשרת אנושית של המקום הזה שהייתה בעבר ושתימשך גם בעתיד.
אין עדיין תגובות