החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איש הולך את ארץ ישראל

מאת:
הוצאה: | 1994 | 86 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הקלאסיקה חוזרת!

לפני שביל ישראל היה "איש הולך את ארץ ישראל",ספר מסע חוצה ארץ וראשון מסוגו שחוזר מהיום לראשונה בפורמט דיגיטלי.

איש הולך בארץ ישראל

איש הולך את ארץ ישראל

מאת משה אורן

צילומים גידי בראנץ, שאול ויטיס, משה אורן

כמה שנים לפני שביל ישראל יוצא אדם בודד למסע רגלי ארוך ואינטימי שחוצה את הארץ כולה בשמונה-עשר יום, מתל דן בגבול הצפון ועד למפרץ אילת. מסע סימבולי וייחודי מסוגו במחוות הדרך, בזיכרונות, בסיפורים ובאגדות. חתך אורך עמוק ומפתיע, לעיתים כואב, לעיתים משעשע, בבשר החי של ארץ ישראל.

משה אורן, בן עמק יזרעאל, סופר, עיתונאי ועורך. מספריו: "כיבוי אורות", "ספר החיים, ספר המתים", "מי אמר שאי אפשר", "אי", "הר געש", "ילדה אחת גרה על ענן". יוזם ועורך "לחיות בכל תנאי", מדריך ההישרדות הראשון בעברית לתרמילאים ולמטיילים.

"הספר הזה, אם תרצו, בא בדיוק בזמן… קם בן הדור שלי וצועד את הארץ הזאת, מדן ועד אילת, וכולו אומר אהבה אליה… זיקה, קשר, זיכרון, אהבה. זה הדבר בספר הזה, שיש לו טעם של אדמה, של אוהל, של הליכה. טעם החיים."

איל מגד, "זמן תל-אביב"

מקט: 9-92037-0-3
מסת"ב: 978-965-92037-0-3
סקירת הספר באתר סימניה

כמה שנים לפני שביל ישראל יוצא אדם בודד למסע רגלי ארוך ואינטימי שחוצה את הארץ כולה בשמונה-עשר יום, מתל דן בגבול הצפון ועד למפרץ אילת.


הקדמה – הספר הזה הוא סיפורו של מסע רגלי בן 18 יום לאורכה של ארץ ישראל, מתל דן בגבול הצפון עד מפרץ אילת. הזמן הוא ראשית שנות התשעים, שביל ישראל עדיין לא נולד, ומסע שכזה עדיין נדיר בתכלית, מנת חלקם של אנשים ספורים בלבד.

למעשה ייחודי וסימבולי כגון זה נדרש סיפור מסגרת, וזה שלי שייך כולו לאבן: אבן קטנה שהוצאתי מנחל הדן, בנקודה הצפונית מכולן, ונשאתי (על צוואר, בנרתיק בד קטן שנתפר לצורך זה) לאורך הארץ כולה עד הנקודה הדרומית מכולן (מפרץ אילת), כאשר בדרך היא טובלת בכנרת (חוף גינוסר), בים התיכון (שפך נחל חדרה) ובים האדום (חוף אילת), שם גם אתן לה לצלול במים למקום מנוחתה האחרונה.

זה היה סיפור המסגרת, והיו המֶחווֹת: עבודות שנעשו לאורך הדרך, חלקן נושאות אופי אינטימי, אישי מאד, וכולן ביטוי ספונטאני, מיידי, הנובע ממפגש עם מקום מסוים, עם תמונת נוף מסוימת. עבודות (יש שיקראו להן יצירות) שכולן מאד מכאן, מהארץ הזו. לכן גם בחרתי לראות בהן מחוות. שמונה-עשרה כאלו נעשו לאורך המסע (כולן הופיעו בגירסה המקורית של הספר), ארבע-עשרה מהן מופיעות בגירסה הזו.

והיכן כל זה נולד, תשאלו? מביקור בגלריה קטנה בלונדון של קיץ 1971. אני זוכר היטב את הירידה לחדר המרתף של הגלריה ואת המראה המפתיע, השונה כל כך, של ה"תמונות" על הקיר. בתוך מסגרות עץ דקות, לא גדולות, שובצו קטעי מפות טופוגרפיות, מאותן המשמשות למסע בשטח, שעליהן סומנו קווים דקים בשחור – לעיתים קו אחד, לעיתים שניים צולבים זה את זה, ולעיתים כמה בערבוביה. הכיתוב שהוצמד לתמונות היה מפתיע ממש באותה מידה: "הליכה בת עשרה מייל". "שתי הליכות". "ששה ימי הליכה בכל הדרכים, השבילים והמשעולים בתוך מעגל שרוחבו ששה מייל"… תערוכה של אדם שהולך, לפני ומעבר לכל. שגומא מרחקים.

תערוכה צנועה מאד, נחבאת אל הכלים. ריצ'רד לונג היה אז אמן צעיר מבריסטול בראשית דרכו, אבל משהו בעבודות הללו הילך עלי קסם. רק לעיתים נדירות בחיים אתה פוגש במשהו שנוגע עמוק כל כך ממבט ראשון, ושורת התמונות הללו על הקיר היו מפגש כזה. מאותו יום התחלתי לעקוב אחרי לונג, מנסה להניח יד על כל דבר הקשור בו וביצירתו. האיש עבר מאז אלפי קילומטרים, פוסע ברגליו עולם ומלואו. עבודותיו (בצילומי שחור-לבן) הופיעו במספר לא רב של ספרים וקטלוגים. אחרות מצאו את דרכן למוזיאונים רבים וחשובים סביב העולם. ריצ'רד לונג הוא מגדולי האמנים הבריטיים היום ומהמחדשים הבולטים באמנות העכשווית, אבל סימני ההיכר שלו נותרו ללא שינוי: הקו הישר, המעגל והשביל – חותמו הראשוני (והנצחי) של האדם בטבע. עבור לונג, שהפך את ההליכה לטבע שני (ועשה ברגליו יותר מכולנו יחד), השביל הפשוט והצנוע מכולם הוא שער למשהו שונה לגמרי. עשרים-ושלוש שנים אחרי הביקור בגלריה ההיא בלונדון יצאתי ברגל למסע הזה שלי.

ראשית שנות התשעים, והארץ של אותם ימים היא ארץ אחרת, שונה לגמרי. מדינה שלמה מיטלטלת מיום ליום בין ייאוש לתקווה. לא עובר יום שאינו חושף מעשה רצח מזעזע יותר, ערבי שהורג יהודי, יהודי שהורג ערבי, מעגל אכזרי ומטורף של דמים. באמצע המסע שלי מוטל סגר מלא על השטחים, והפעם, שלא כמו תמיד בעבר, ללא הגבלת זמן. ובעקבות הסגר אכסודוס חסר תקדים של פועלים ערבים שעוזבים בעשרות אלפיהם בדרך חזרה הביתה, לעזה. אחר כך, בחלקו השני של המסע, באו ימים שונים, אחרים, ובאה לחיצת היד ההיסטורית בין רבין לערפאת, ויום אחד לפני תום הדרך מצביעה הכנסת בעד ההסכם עם אש"ף (הסכם אוסלו) ורוח גדולה של תקווה גורפת את המדינה כולה (גם התקווה ההיא, כולנו יודעים, מזמן חלפה ואיננה).

מה שמביא אותנו שוב למוטיב, לסימן ההיכר. לונג, כבר אמרנו, בחר בקו ובמעגל. וסימן ההיכר שלי, תהיתי, איזה מראה יהיה לו? האם יימצא לי סימן כזה בכלל? אדם יכול לעשות גם שש-מאות ק"מ ברגל, לחצות את ארצו מצד לצד, ועדיין יתכן שהדבר לא יעלה בדעתו. האפשרות המטרידה הזו בהחלט קיימת. כל מה שאדם יכול לעשות הוא לצאת לדרך ולקוות, ואני קיוויתי. בבוקר הראשון למסע, כמה דקות לפני תשע, הייתי על דרך הפטרולים הישנה מעל עמק החולה כשעצרתי (מעט דרומית לנבי-הודא) להעיף עוד מבט בחרמון. נראה שמשהו בהר הנישא הזה, עומד וצופה על העמק כשומר, התחבר לפתע עם תחושת הגבול הישן, עם שרידי גדרות התייל המחלידות של שטח ההפקר. כמעט מבלי משים מצאתי את עצמי אוסף כמה מאבני הבזלת שהיו פזורות שם, לצד הדרך, מציב אותן זו על זו, למול פני ההר, ובונה מעין זקיף של אבן. זקיף חרמון קראתי לו, וזו תהיה הראשונה במחוות הדרך.

כשהמשכתי משם והלאה בדרך לכינרת היתה לי תחושה שמצאתי. סימן ההיכר שלי, ניחשתי, יהיה הזקיף. הרגשה שרק הלכה והתחזקה כשהתחלתי לצעוד לאורך הקו הירוק. באותם ימים עלתה מהקו הדמיוני הזה תחושת סכנה אמיתית. מוטיב הזקיף, האיש על המשמר, שומר הגדר, החומה, קו הגבול, נראה לפתע שייך כל כך לפה, לארץ הזו. מאוחר יותר, כשהמשכתי דרומה, גיליתי את ההקשר הנוסף, האחר, בין הזקיף שלי לרוּג'וּם, גל האבנים המסורתי על מעבר הדרך, ולאַשָ'ארה, תמרור הדרך העתיק לשיירות במדבר.

וקורה גם שהחיים מזמנים הפתעה של ממש, ואתה מוצא את הזקיף מוכן וממתין לך במקום האחרון שהיית מצפה לו… הייתי יום אחד לפני קטע המעבר הארוך, בן היומיים, משדה-בוקר לכביש הערבה, וידעתי שמצפה לי בעיה לא פשוטה של מים (או מחסור במים, אם לדייק). בלי ברירה התכוננתי ל"יומיים של יובש". הייתי בתחילת הבוקר, ביציאה ממשאבי-שדה, כשפקח הרשות לשמורות הטבע עצר בג'יפ שלו לידי. האיש, כך גיליתי, הספיק לשמוע עלי ועל המסע שלי ("אז אתה האיש שהולך…"). הוא נתן לי את ברכת הדרך ולא שכח להזכיר את בעיית המים. הוא גם מיהר להציע לה פתרון: מתחת לסלע הגדול (הקוֹנגלוֹמֶרָט) במסעף של נחל צינים ונחל חווה הוא יקבור לי ג'ריקן עם עשרים ליטר מים. מה שיספיק בהחלט ליום ההליכה הבא, אפילו למקלחת קטנה. "ואני אשאיר לך סימון במקום", הוא אמר, "אתה לא תוכל לפספס את זה". כשהגעתי לשם למחרת, לקראת ערב, קפאתי נדהם במקומי: מתחת לגוש הסלע הגדול, ממש בנקודה שאמר, חיכה לי לא אחר מהזקיף שלי. ארבע אבנים לבנות, מעוגלות, ניצבות זו על זו. זקיף שעומד שם, עם חיוך קטן כזה, אירוני, ולוחש לי 'הגעת, זה כאן'. כי כמה סנטימטרים מאחור, קבור עד ראשו בקרקע, המתין לי ג'ריקן שחור עם עשרים ליטר מהנוזל היקר והטוב. מטמון מים. אוצר אמיתי במדבר.

משה אורן, ינואר 2013

  1. :

    אחלה ספר! נהניתי מכל דקה

הוסיפו תגובה