החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בת המקום

מאת:
הוצאה: | 2014-05 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

ג‭´‬ניפר‭ ‬המכונה‭ ‬סמוקי‭ ‬היא‭ ‬גיבורת‭ ‬בת‭ ‬המקום‭,‬ הרומן‭ ‬הקצר‭ ‬הפותח‭ ‬את‭ ‬ספרה‭ ‬החדש‭ ‬והממגנט‭ ‬של‭ ‬לאה‭ ‬איני. סמוקי‭ ‬היא‭ ‬אמריקנית‭ ‬נוצרייה‭ ‬מוגבלת‭ ‬שכלית‭,‬ הסועדת‭ ‬את‭ ‬רייצ‭´‬ל‭ ‬סולומון, קשישה‭ ‬יהודייה‭ ‬שהעניקה‭ ‬לה‭ ‬חסות‭ ‬ובית, ‬בעיירה‭ ‬אחת‭ ‬בפלורידה‭. ‬

לאה,‬ גיבורת‭ ‬ספרא‭,‬ הנובלה‭ ‬החותמת‭ ‬את‭ ‬הספר‭, ‬היא‭ ‬נערה‭ ‬ישראלית‭ ‬מבת-ים‭, ‬שאביה‭ ‬ניצול‭ ‬שואה‭ ‬אלים‭ ‬ואמה‭ ‬נוכחת-נפקדת‭.‬ פרטים‭ ‬ביוגראפיים‭ ‬אלו‭ ‬מהדהדים‭ ‬את‭ ‬הרומן‭ ‬המונומנטאלי‭ ‬עטור‭ ‬השבחים‭ ‬של‭ ‬איני, ‬ ורד‭ ‬הלבנון‭ .‬אך‭ ‬כאן‭ ‬העלילה‭ ‬מתמקדת‭ ‬בספרא‭,‬ תיכון‭ ‬פרטי‭ ‬בצפון‭ ‬תל–אביב, ‬שבו‭,‬ ב-‮‬1976 לומדת‭ ‬הגיבורה‭. ‬

בין‭ ‬סמוקי‭ ‬ללאה‭ ‬מפריד‭ ‬אוקיאנוס‭ ,‬והן‭ ‬כמו‭ ‬שייכות‭ ‬לעולמות‭ ‬שונים‭ ‬לחלוטין. ‬גם‭ ‬היצירות‭ ‬שונות‭ ‬מאוד. ‬הרומן‭ ‬בת‭ ‬המקום‭ ‬הוא‭ ‬יצירה‭ ‬קאמרית‭ ‬מושלמת‭ ‬עשויה‭ ‬מקשה‭ ‬אחת‭,‬ אחידה‭ ‬ומזוככת‭,‬ שכאילו‭ ‬נכתבה‭ ‬על–ידי‭ ‬סופרת‭ ‬אמריקנית‭ ‬שחורה. ‬ ואילו‭ ‬הנובלה‭ ‬ספרא‭ ‬ממזגת‭ ‬מינֵי‭ ‬סוגות‭ ‬‮-‬‭ ‬סיפור‭ ‬בלשי‭,‬ סיפור‭ ‬התבגרות‭,‬ וידוי‭ ‬ועוד‭ – ‬והיא‭ ‬פסיפס‭ ‬שברירי‭ ‬בעל‭ ‬סדר‭ ‬משלו‭,‬ רגיש‭ ‬לכל‭ ‬קול‭ ‬ובת‭ ‬קול‭,‬ ונושם‭ ‬מקומיות‭ ‬ישראלית‭ ‬של‭ ‬אז‭ ‬ועכשיו‭. ‬

אבל‭ ,‬וכמו‭ ‬בדרך‭ ‬נס‭,‬ היצירות‭ ‬מדברות‭ ‬זו‭ ‬עם‭ ‬זו‭ ‬באורח‭ ‬אינטימי‭ .‬הן‭ ‬חושפות‭ ‬רבדים‭ ‬וצדדים‭ ‬נסתרים‭ ‬זו‭ ‬אצל‭ ‬זו‭ ‬ועוסקות‭ ‬בסוגיות‭ ‬מהותיות‭ ‬לעולמה‭ ‬של‭ ‬הסופרת‭:‬ שייכות‭,‬ חריגות‭, ‬אהבה‭ ,‬ מיניות, ‬משפחה‭ ‬גרעינית‭ ‬ומשפחות‭ ‬חלופיות, ‬חירות, ‬שעבוד‭ ‬ואחריות‭ ‬מוסרית, ‬וגם‭ ‬התשוקה‭ ‬העצומה‭ ‬ליצור‭ – ‬הדחף‭ ‬האמנותי, ‬שהוא‭ ‬כאן‭ ‬ציר‭ ‬העולם. ‬בת‭ ‬המקום‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬הפרוזה‭ ‬העשירי‭ ‬במניין‭ ‬לסופרת‭ ‬המקורית‭ ‬והמגוונת‭ ‬ביותר‭ ‬הכותבת‭ ‬כאן‭.‬ זו‭ ‬פסגה‭ ‬חדשה‭,‬ מפלחת–לב‭ ‬ומרהיבה‭ ‬ביופייה‭,‬ בממלכה‭ ‬הספרותית‭ ‬של‭ ‬לאה‭ ‬איני‭.

מקט: 15100030
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

"ג'ניפר־ג'ני? או סְמוֹקִי? תעזרי לי כאן, סיס… איך לקרוא לך?… במכתב, סמוק, את שומעת אותי? איך לקרוא לך?"

שרלוט המתינה עוד כמה שניות, אך שום תשובה לא הסתננה מדלת הרשת שכמה חרקים מכונסי כנפיים התאמצו לחדור מבעדה פנימה. שרלוט נאנחה, הדפה עצמה משולחן המכתבה הישן שבחדר המגורים בעזרת הכיסא המתגלגל וקמה וניגשה להעיר את אחותה הקטנה מעלפון הקיץ.

היה חם מכדי להמשיך בפיסול הטראש בחצר הקדמית של הבית, והבחורה השתרעה על מלוא מאה ושמונה־עשר הקילוגרמים שלה על מדרגות המרפסת החזיתית, כשגג העץ עם הפיתוחים הקריאוליים מוסיף ומצייר צלבלבים אלכסוניים מוצלים על גופה ולאורך רצפת החזית. כששמעה את אחותה יוצאת, כמעט התפתתה לפקוח עין ולשאול שוב, בפעם האלף, האם באמת הם לא יוכלו להישאר בבית, עכשיו כשגברת סולומון מתה. כלומר, אולי רק סְמוֹקִי היתה יכולה להמשיך ולהתגורר בחדר הוורוד־כתום שלה אצל המשפחה החדשה שתחיה כאן, וכך תוכל להמשיך לעבוד בחצר ולפסל את הדברים האלו שלה, כמו שהיתה קוראת להם שרלוט — דברים שהיתה מוצאת במזבלה שמחוץ לפאלמס־ואלי, וגוררת אותם עד הנה במריצה הכתומה — ובטח לעזור להם עם הילדים…

לבן של גברת סולומון שצריך היה להגיע הנה בשבוע הבא מניו־יורק, בתחילה לבד, ללא משפחתו, היו ארבעה, ברוך השם. ואת "הברוך השם" היתה אומרת סבתם הזקנה שלא ראתה אותם מעולם, כשחיוך יהודי — כך סמוקי קראה לו — צץ במקום שפעם היו בו שפתיה. סמוקי היתה מציירת אותן מחדש, בכל בוקר, בשפתון כתום־ורוד, לאחר שסיימו עם כל הכנות הבוקר, שאת חלקן ביצעה סמוקי כשגברת סולומון על גבה.

ההכנות הללו חזרו על עצמן מדי יום: קימה וישיבה בשירותים, חזרה למיטה, פשיטת כתונת הלילה ורחצה, לבישת כתונת היום ומעליה חלוק הבית, אכילה ציפורית של ביצייה, רבע אשכולית, טוסט עם ריבת תפוזים לצד שני ספלי תה לואיזה ולימונית, שסמוקי הכינה כמחצית השעה בטרם נכנסה לחדרה, בליעת שמונה כדורים לבנים, בגדלים שונים, ואחד ורוד, עז במיוחד, מריחת המשחה הארומאטית מהחנות של הסיני שמאחורי המרכול, אגב עיסוי עדין שבעדינים, ולבסוף איפור ובישום.

בשלב הזה סמוקי כבר היתה מתנשפת למרות שמשקלה של גברת סולומון דגדג, לפי המשקל בחדר הרחצה, את הארבעים ושניים קילו בלבד. ובכל זאת, זה היה הזמן להעלות את השאלה מה יהיה על הבחורה הגדולה שלה, על קטר הדבש שלה, כמו שקראה לה גברת סולומון, כשהגברת הזקנה תלך לעולמה. זה היה הזמן, כי היו בקרים, ובייחוד בעת החלפת הבגדים, שניכר שהמחלה ששנים רק קיננה בגופה של רייצ'ל במצב של תרדמת, טיפסה עליה בעוד כמה אינצ'ים מאז הלילה האחרון, ועד הבוקר כבר דלדלה עוד איבר בגופה הקשיש, ובדיוק כמו שהסביר להן שיקרה, שלב אחר שלב, דוקטור נוֹקס.

לפיכך, בבקרים האלה, היתה השאלה נתלית מעצמה באוויר, רופפת כזרוע של בובת סמרטוטים שמחכה להשתחל לשרוול, עד שרייצ'ל המותשת היתה מצליחה לחייך את החיוך שלה, והיתה אומרת מאחורי חישוק השפתיים שצבע טרי החזירן לפניה, שבלי נדר — כך בשפת הקודש שלה — בלי נדר, היא תדאג לסמוקי, כי קשר גורלות, כמו זה שמתקיים ביניהן כבר עשרים שנה, לא זורקים לזבל.

אלא שעכשיו התברר לסמוקי שהיה זה שקר גס.

"זה לא נכון! אני אוסרת עלייך לדבר כך!" האדימה שרלוט אתמול לפני מר סטיבנס עורך־הדין, שסיפר להן על הסידורים שציוותה הזקנה בנוגע לסמוקי, ושיעולי הברונכיטיס שלו שבו וחיפו על מבוכתו בפני שתי האחיות חסרות המזל הללו, שלפתע פתאום נמצאו במשרדו.

סמוקי ביקשה סליחה. אך לבה הוסיף לרקוע בחזה. שקר גס. שקר גס. שקר גס. הנה האמת: זה בכלל לא נכון שגברת סולומון דאגה לה בסוף! כי אם כבר מישהו פה דאג למישהו כל הזמן, אז זאת היתה דווקא…

"סמוקי! אני קוראת וקוראת לך, ואת לא שומעת אותי בכלל!" התרעמה עתה שרלוט שירדה את שתי המדרגות כדי לעמוד מעליה ממש, וגוננה על עיניה הכחולות בהירות מפני האור החריף של ראשית הצהריים.

"אפית כבר את המקרוני־צ'יז שלך, שהבטחת לי?" פיה של סמוקי נפתח סוף־סוף, וזאת היתה השאלה היחידה שמצאה בה כוח לפלח את חומת החום.

"סמוק," שרלוט כבר קצת התרגזה. "זה לא קל גם לי, את מבינה?"

סמוקי לא ענתה, אבל הביטה איך אחותה הגדולה הידקה כהרגלה את קשר המטפחת שכיסה על החבורה הכחולה החדשה שצצה בצווארה, כמו על אלו הישנות, ומחתה בקצותיה הארוכות של המטפחת את אגלי הזיעה שצנחו מרקותיה. צלב ההטבלה הזעיר שבגומת צווארה של שרלוט התגלה להרף עין, וזע קלות.

היא שבה ונעצה את מבטה בגדר דקלי פלורידה שבחזית הרחוקה של הבית. קרוב יותר, כלב הים הראשון שריתכה מארגז הקרח שמצאה במזבלה, נופף בסנפירו הלבן המתוקן כנגד עורב שהתיישב עליו פתאום וניקר בנוצותיו. היא היתה צריכה לצבוע אותו בשחור שמנוני כזה בדיוק. היא היתה צריכה לצבוע את כולם בצבע הזה. אין כלבי ים לבנים עם כתמי חלודה. או שיש?

"ג'ניפר, את יודעת מה אני עושה עכשיו, נכון? אני כותבת מכתב למיסטר מָנוֹאה שיבוא לקחת אותך להוואי."

קרע־קרע, קרא העורב.

"אני פועלת בדיוק לפי הוראותיה של גברת סולומון. אני חייבת לפעול בדיוק לפי הוראותיה, אחת לאחת."

אחקרע לאחקרע, חזר העורב אחרי שרלוט, ועתה גם ניקר בסנפירו של כלב הים.

"אין לי ברירה, סמוק. אחרת את תפלי על צווארי, דבר שהלוואי והייתי יכולה להרשותו לעצמי, אבל…"

את המילים האחרונות של שרלוט כבר דקלמה סמוקי בלבה, יחד עם אחותה. היא הבינה את זה. היא הבינה בכלל הרבה דברים, שחשבו שהיא מתקשה להבין. וגם פה, הסבריו של ד"ר נוקס התגלו כברורים להפליא. כך למשל, היא הבינה היטב שהיא בכלל לא נופלת על צווארו של מישהו, כי אם כבר מישהו היה שב ונופל פה על צווארה, אז זאת היתה דווקא…

"רייצ'ל הזקנה מתה, סמוקי," הוסיפה ואמרה שרלוט משהבחינה לפתע בהטיית הסנטר שהפגינה אחותה הקטנה מבלי משים. "את מבינה אותי, סמוק? זה חייב לחלחל לך. היא מתה, ואני צריכה לפעול לפי הוראות הצוואה שלה, כדי שהסידור יצליח. אז עכשיו אני כותבת, כמו שביקש ממני מיסטר סטיבנס, לאפוטרופוס החדש שמינתה לך גברת סולומון, מיסטר מָנואה הזה מהוואי, שיבוא לקחתך…" לפתע קולה נדרך: "את לחלוטין בטוחה שאינך מכירה אותו? רייצ' הזקנה אף פעם לא סיפרה לך עליו משהו או הזכירה את השם?"

שרלוט כבר שאלה אותה את השאלה הזאת. היא שאלה אותה כשיצאו אמש ממשרדו של עורך הדין. "אה־אה," היא חזרה כעת ושללה את הדבר.

"אוקי," אמרה שרלוט בפיזור דעת, "כי זה ממש מוזר איך שצץ לו פתאום משומקום…" אך כעבור שנייה התעשתה: "למרות שזה לא משנה דבר. הוא חייב להגיע ומהר! אין סיכוי שאת תוכלי לעשות את הדרך אליו לבד, ואת הרי יודעת שאני לעולם לא אוכל לסמוך על ניל ולהשאיר אותו לבד עם מיטש ולורי…"

בטח המקרוני־צ'יז המפורסם של שרלוט יהיה מוכן בעוד מאה שנה לפי מצב העניינים הזה, חשבה סמוקי. שרלוט היתה ידועה בו כמי שתיבלה את הגבינה במרכיב סודי שלא הסכימה לגלותו לאיש. אבל סמוקי חשבה שאחותה הגדולה פשוט הכפילה בו את כמות הגבינה, וזה היה כל הסוד. זה, ואבקת הבצל הפיקנטית שהוסיפה לו. בכל מקרה, זאת היתה פשטידת מקרוני בגבינה ראויה מאוד, ואפילו שסמוקי כבר אכלה את ארוחת הבוקר הכפולה שלה, כמו בכל יום — היא חשה בביקורו של הרעב כאילו היה ידידה הוותיק.

היתה לזה סיבה מוצדקת: בפעם הראשונה היא אכלה מזון זהה לזה שהעלתה במגש לגברת סולומון מוקדם מאוד בבוקר, לאחר שטיפלה בה, ורק במנות משולשות, ובפעם השנייה, כעבור שעתיים לערך, אחרי שכבר עשתה את הסיבוב הקבוע שלה במרכול של וולט הזקן, הסמוך אליהן, רוכשת שם את המצרכים היומיומיים, ואלה הדרושים, וחזרה כתמיד בדרך הארוכה, של המזבלה, לראות מה התחדש בה מאז אמש. משם חזרה הביתה ופינקה את עצמה בוופלים קפואים שחיממה תחילה בשביל לצנן אותם כעבור דקות אחדות בארבעה כדורים של גלידת שוקולד וניל, בטרם שבה ופנתה להררי האשפה עם המריצה. אחרי כל זה, יצאה, כהרגלה, לחצר, לפסל ולהלחים את הגרוטאות שעליהן עבדה עד רתיחת הצהריים, שאז הגיע הזמן להכין לגברת סולומון את מרק העוף לצד הברוקולי המאודה שלה, ובו בזמן לטגן לעצמה נתח בשר עסיסי ותפודים…

אבל כל זה קרה כשגברת סולומון עוד היתה בחיים, ושרלוט לא שהתה כאן טרודה בדברים חדשים, ולוקחת על עצמה את משימות הבישול. קרעצ'יז־קרעצ'יז, קרא כעת העורב לחינם, ועבר לחטט בזנבו.

"טוב, אני אסביר לך שוב הכול בשקט, כשירד הערב, אי־אפשר לעמוד כאן בחום הזה! אני בכלל לא מבינה איך את יושבת כאן ומתבשלת, המרפסת הזאת עולה באש!" שרלוט התירה עתה כליל את המטפחת שלצווארה, וסחטה בה את מצחה הנוטף. החבורה הכחולה החדשה שעל צווארה האדימה חזק בשוליה…

סמוקי כבר הכירה את השלבים: קודם תתכהה החבורה ותשחיר, כאילו היא בכלל מתפשטת ומחמירה, ורק אז, בשלב ההחלמה, תוריק, תצהיב ותבהיר. ד"ר נוקס הזה באמת ידע הכול! למרות שזאת לא היתה הפעם הראשונה, כמובן, ששרלוט שהתה כאן, היא וילדיה, ורק במצב רוח אחר. היה לאמם הסכם של כבוד עם מיסיס פרנסין המורה, שגם התנדבה שני ערבים בשבוע בקו החם האזורי לסיוע לנשים במצוקה, שהילדים מצטרפים לכיתתה בבית הספר של פאלמס־ואלי, כל אימת שנאלצו לברוח מהבית שבו סמוקי נולדה.

סמוקי שמטה כעת את סנטרה, והחלה לטלטל את מפלי ירכיה האדירות אנה ואנה על פני המדרגות. העורב פרח ונעלם. היא באמת לא רצתה להקשות על שרלוט יותר מכפי שהמצב המשונה שנוצר לפתע הצריך. היא באמת לא ידעה מי זה מיסטר מנואה או איפה זה בכלל הוואי. היא נשאה אל שרלוט את פניה הרחבות ועצומות־העיניים.

"סמוקי, כתבי לו ששמי סמוקי," היא אמרה לבסוף, נהנית מהגירוי ששלחו ירכיה המתנועעות בערוותה. "הוא צריך להכיר אותי בכינוי שהגברת סולומון המציאה בשבילי. זה היה קשר גורלות, את מבינה? ואת גם יכולה לכתוב לו שהיא קראה לי: 'הבחורה הגדולה שלי', ו'קטר של דבש'. כי ככה בדיוק היא קראה לי. את יכולה לשאול את ד"ר נוקס." שרלוט בכל זאת לא התגוררה כאן, כמוה, עשרים שנה ברציפות.

"תודה, סיס," אוויר חם נפלט מפיה של שרלוט שלרגע התכופפה לעברה כמתכוונת לפרוע בחיבה את שערה. אך לא הפעם. הפעם רק דילגה שרלוט על פני המדרגות ואצה בחזרה אל קרירות הבית. אבל האוויר החם הזה שפלטה כן דגדג את ריסיה של סמוקי, ואחר כך התמוסס תחת שקעי עיניה כמי סוכר. הרטט במפשעתה התארך. אני לא רוצה להיות ילדה רעה, היא חשבה, למרות שפתאום נורא התחשק לה. היא זכרה מה שגברת סולומון היתה מזכירה לה כל אימת ששכחה: "כל עוד את שומרת על השקט, ועושה את זה בחדרך, עם דלת סגורה, זה לא מפריע לי."

בלי נדר, הצטחק עכשיו לבה של סמוקי, כי ידעה שהיא עושה שימוש לא הגון בשבועה היהודית של רייצ'ל הזקנה. בלי נדר, זה גם לא יפריע לשרלוט… כשלפתע ירכיה קפאו. ולמיסטר מנואה?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בת המקום”