החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אלון אשתר

בן 33, גר בחדרה, עובד בארכיון. כותב שירים, סיפורים וספרים. ... עוד >>

עיר הפנינה

מאת:
הוצאה: | 2015-11 | 471 עמ'
קטגוריות: במבצע, מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

מזלה של טאחוס, עיר נמל משגשגת בחצי אי הקרדום, משתנה בשל שאפתנותו של אחד ועוורונו של אחר. אגריאה, השליט הנערץ על עמו, מוגלה לאי שורץ סכנות. על הארמון ונכסיו משתלט ארדואן הפניני, אציל ערמומי ותחבלני שמשתמש בחוק העתיק של עירו הקובע כי גם מלך כבול ורחוק עודו מלך, וכך משיג אישור אד-הוק לתככיו.
אל הנמל הנסער מגיע מורטגו עיני חתול, הרפתקן תאב קרבות, בשליחותה של עיר מתחרה לטאחוס שלשליטיה מניעים נסתרים משלהם. מורטגו מוצא עצמו עד מהרה עמוק בתוך הקלחת, כשגורלו ההפכפך מפגיש אותו עם עריצים שתומי עין, רקדנית נושאת סוד, נוכל שווקים שעורבני לכתפו, גבירים נקמניים, מלחים חסרי יושר ומגדלי ענק הטומנים בין קירותיהם אסירים נואשים. ובידו אין דבר פרט לתעוזה, לשון חדה ומטבע מזל מוזהב.

מקט: 978-965-571-011-3
מסת"ב: 978-965-571-011-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הנסיך וירוק העין

״עסקים מפוקפקים? יש סוג אחר של עסקים?"

– אָרְטוּל הברק

"כשהוא יבוא – עמוס שלל בשתי ידיו יבוא! עם מאה חביות שיכר ינחת, וחמישים מלחים – כולם בניו, אחד אחד. בטנו תספר על תענוגותיו – והצלקות, על מוראותיו. כשהוא יבוא – עמוס גוזמות יבוא!"

הקול שזמזם את שיר המלחים הזה היה דק וגבוה, שלא כדרך הארזולים עמוקי הגרון. גופו תאם את קולו – רזה ודקיק, ואף בהיר בשל שהייה ממושכת בתוך קונכייתו תחת ליהנות משמי הארץ ומימה. גּוֹאַס, אחיו הצעיר של שָׁארַאגָה טאחוס, לא ניחן בחוש להרפתקאות או בחיבה מופרזת לים – ואף בכך היה שונה ממרבית בני מינו. עצם העובדה ששר שירי מלחים העידה רק על היעדר כל אמצעי בידור אחר. הוא שר כמתגרה באולם המשתאות הענק של הארמון, וקולו הדהד עד לתקרת החדר הקמורה, שעיטורים רבים לה – רובם ככולם קשורים בים ויצוריו. שולחן הסעודה עוד היה ריק מיושבים ומעדנים, אך אלה כאלה היו בדרכם לכאן, ולא היה זה גואס שמתפקידו להביאם.

"לעולם לא תהיה עלמת הים," אמר קול לגלגני.

גואס חדל מלשיר, אך לא טרח להביט במבקר האומנותי שלו.

"וטוב שכך," אמר בקולו הצעיר, הרהבתני. "אני רוצה לנצל נשים תמימות, לא להיות מנוצל על ידיהן."

"יש דבר כזה בכלל, אישה תמימה?" המבקר פסע לעבר ראש השולחן, שם ישב גואס בכיסא השמור לשאראגה. גואס היה אדיש לחלוטין למנהגים ומעמד, מה גם שהוא היה אחיו הצעיר של השליט.

"רק באגדות," אמר גואס, אף שנראה משועמם משיחת החולין.

"קום והתלבש, אחי," אמר המבקר. "בקרוב יבואו אָרְדוּאַן ואנשיו. אנחנו צריכים להיות במיטבנו מולו – לא צמד בני מלכים שמזמזמים שירים. אחרי הכול, זה היה הרעיון שלך. זוכר מה אמרתי לך?"

גואס משך בכתפיו ודקלם בקול משועמם וגבוה כמצטט מעלה טורדנית. "בעושר נאבקים רק ביותר עושר, אח קטן. שתום העין זכאי למעט הכרה בפועלו – מה שהאחים הפְּרוּסַאנִים מתעלמים ממנו בלי הרף. אנחנו זקוקים לו לצִדנו במהרה, ואתה יודע שהוא לא האדם הסבלני ביותר בחצי האי הזה."

אַגְרִיאָה, השאראגה של טאחוס, העביר יד על אדרתו העשויה קטיפה ירוקה-כחולה. הוא היה גבר נאה ועורו היה כהה כבהט. הוא היה בעל חיבה יתרה למשקאות, נשים והימורים, ובזאת לא היה שונה משאר פשוטי העם. אבל כשליט העיר ידע לנהוג בתבונה ומתינות – בשונה ממנהיגי הנפות האחרות, שהיו נמהרים ובעלי קוצים בנעליהם. הוא הכיר כמעט כל אחד שבא לחלות את פניו בשמו הפרטי, טקטיקה שהוכיחה את עצמה במגוון הזדמנויות. מראהו המצודד אך הוסיף לקסמו, ובימים אלה הוא היה הרווק המבוקש ביותר בטאחוס.

"כן, ו-?" אמר, נימת קולו מעודדת את המשך השיחה.

גואס, שידע שקולו וכוונתו של אחיו הבכור לרוב הפוכים זה מזה, המשיך לדבר. "הגיל דוחף אותו קדימה באנקול," אמר גואס, מצטט פתגם ידוע. "אתה עצמך לימדת אותי שאסור לזלזל בוותיקי הנפה. נשקה אותו לשוכרה, נעניק לו את כל אותות הכבוד ונרכוש לנו בזאת בעל ברית ופורע חובות מהימן."

"חשבתי על זה כבר," אמר אגריאה, מבריש את אדרתו. הוא נע לאורך השולחן, רגליו חפות מנעליים או מגפיים – לא בכדי נקרא המקום "ארמון היחפים". "אני רואה ששנינו שטים באותו הנתיב. אולי תמשיך בקו הזה ותיגש להתכונן?"

גואס משך בכתפיו והתרומם ממושבו בעצלתיים כאילו כל מאמץ היה לו לטורח. עבדי הארמון היו צפויים להגיע בכל רגע ולהכין את כלי השולחן המרובים. אבל לא זו היתה דאגתו של אגריאה, אף כי הוא נראה רגוע ונעים הליכות כדרכו.

"אתה יודע כיצד עליך לנהוג, אחי," אמר אגריאה, מניח יד על כתפו של גואס. "צחק לכל בדיחה והסכם עם כל משוגה שלו, אבל הקשב גם כאשר הוא מפטפט יותר מדי. בעל ברית טוב הוא כזה המעריך אותך פחות מערכך."

"אתה נותן לי שיעורים בגינוני אירוח?" גואס דיבר בבוז.

אגריאה נאנח ושמט את זרועו. "נראה שאתה זקוק לכך. אני לא רוצה שמשהו ישתבש הערב בגלל הנימוסים שלך – או ליתר דיוק, חוסר הנימוס שלך."

"אל תדאג, אח יקר." לעג השתרבב לקולו של גואס. "אני אכבד אתכם בנוכחותי הבלתי נעימה, גם בתור קערת מרק."

אגריאה הידק את אדרתו, שמחזיתה הפתוחה ניתן היה לנעוץ מבט כמה בחזהו השזוף והשרירי. סימני מציצה כחולים רמזו על כך שכמה נשים ברות מזל הפליגו אף הרחק משם אל ממלכתו הסודית. "דאג להופיע בזמן," אמר ושלף ראי כיס קטן. ידו סרקה את שערו העבות, להרבות אי סדר שכבר ישנו שם. נטייתו לגנדרנות נשית היתה לשם דבר.

"אני אגיע," אמר גואס.

הוא דיבר אל גבו של אחיו. אגריאה היה כבר בדרכו החוצה, מהלך בנטייה מצד לצד כאילו הוא במצב תמידי של התפכחות. גואס עקב אחריו בעיניים מוצרות וידו האחת ליטפה את מושבו של השאראגה מבלי משים. לאחר שהסתלק אגריאה נכנסו בחיפזון, כמו לפי אות סודי, עבדים ומשרתים, נושאי טסי כסף וקנקנים כבדים במשקה. רובם התעלמו מגואס, שבלאו הכי לא טרח לזכות אותם בחיוך או בברכת שלום, שלא כאחיו. הבודדים שהבחינו בו שלחו אליו מבטים חרדים או שוטמים. נרגנותו של הצעיר במשפחת המלוכה היתה דבר שבשגרה. גואס היה כמו ים שתמיד שורה מעליו חורף – זועף תדיר ומקדיר ברקים, כלשון העם.

"אה, ארמון הקונכייה של סָאמָאר," אמר האורח והביט סביבו כשמבע סתום על פניו. קולו היה עמוק וגרגרני כאילו נתקעה עצם דג בגרונו.

"ראה עצמך כבן בית, ארדואן," אמר אגריאה. הוא החווה ברוחב לב אל המושב שהוכן במיוחד עבור האיש.

"אני חייב להודות שהמקום נראה קטן יותר מבפנים," אמר ארדואן והתיישב במתינות מכוונת, כאות לכבוד הזה שהוא ראוי לו.

"לא הגודל הוא החשוב, אלא התוכן," אמר אגריאה. "אתה מכיר, כמובן, את אחי הצעיר גואס."

"בן דמותו של אביו," אמר ארדואן והישיר מבט אל גואס. גואס כיבד אותו בהרכנת ראש קלה, ותו לא.

"ובעל נוהגה של אמו," הוסיף ארדואן.

"קדימה ולסעודה, בני טאחוס," הכריז אגריאה. "הדיבורים יחכו לאחר כך."

החוגגים שמחו להיענות לבקשה. ארזולים נוטים להקדים ארוחות לכל דבר פרט למשגל, שהרי רעבון זה עולה על רעבון הקיבה. אגריאה התרווח בכיסאו והחל מעמיס מזון לפיו, כשם שעשו כולם. פמוטות ענק האירו את האולם הגדול, שופכים אור על הפסלים המעטירים והקישוטים המרובים שגדשו את החדר. התקרה הקמורה הציגה מראות משובבי נפש של ספינות צחורות מפרש השטות לנצח בים רחב ידיים – חלומו של כל ארזולי.

גואס נהג כיאות, אף כי ברור היה מארשת פניו שהשעמום קרוב להביאו לכליה. הוא טלטל רגל עוף נקייה מבשר ושלח מבטים תכופים לעבר ארדואן, כאילו דמותו של האיש הרתיעה אותו. ואכן היה בארדואן הרבה מן המרתיע. הוא היה גבר בעל גוף ששערו וזקנו מתפרסים בנדיבות על כתפיו וחזהו. פניו היו שזופות וזרועות צלקות, אבל הפרט הבולט ביותר בחזותו היה עינו השמאלית – שלא היתה אלא פנינה ירוקה שנבלעה בארובת עינו הריקה. ארדואן סבא וזלל ככולם, וזקנו נשזר חתיכות בשר וטיפות פוֹרְסֵיאָה לרוב.

הארוחה ארכה זמן רב, וכתומה כבר פיהקו השומרים בעמדותיהם. היא היתה רצופת בדיחות, הלצות ושאר פטפוטים לא מחייבים. קנקנים רוקנו ומולאו בהמוניהם, עד שדמעו העיניים והאדימו הלחיים. אחד מנושאי הפטפוט היה השמועה על נערתו החדשה של השאראגה – שרחש חיבה מיוחדת לרקדניות – אבל אגריאה רק קרץ ואמר ש"בכל שקר יש אמת, ובכל אמת – שקר". ובמילים אחרות, עשה את הפשוט לסתום, כהרגלו.

החוגגים קינחו בסרטנים מבושלים וברגלי תמנון. ארדואן היה האחרון להתרווח במושבו, מנקה רוטב משפמו בעזרת לשונו. "סעודה מוצלחת, שאראגה," אמר ונשען לאחור, נינוח לגמרי.

אגריאה קיבל את המחמאה בהינד ראש קליל. נראה היה שהוא מצפה מארדואן לתהות באשר לפשר זימונו, אך הלה לא הראה שום סימנים של עניין או סקרנות, כאילו הוזמן לארוחה גרידא.

"אתה מוותיקי העיר, ארדואן," אמר אגריאה. "אין צורך למנות את השירותים הרבים שבהם הועלת לטאחוס…"

"תמשיך, תמשיך, אדם אוהב לשמוע בשבח עצמו," אמר ארדואן בהעוויה קלה של שפתיו העבות.

"במיוחד אם הוא שחצן," אמר גואס לחלל האוויר, מביט בתקרה בשעמום.

אגריאה נעץ בו מבט מוכיח, אבל שב ונפנה אל אורחו. "לגואס לשון חצופה לפעמים," אמר. "מה שמסביר מדוע אני על הכס והוא חוסה בצִלו."

ארדואן ואגריאה החליפו ביניהם גיחוכים לגלגניים, ואיש מהם לא הבחין בארשת פניו המתחלפת של גואס – משוויון נפש לשנאה יוקדת.

"אם כן, כשם שאמרתי – אתה ארדואן בעל שירותים טובים לעיר, והגיע הזמן שישולם לך כיאה וכיאות. לכן קבל נא את מתנתנו הצנועה." אגריאה שלח יד אל מתחת לכיסאו וחשף קופסת שעם ממורקת למשעי. הוא הדף אותה לכיוונו של ארדואן.

"מה רוחש בתיבה? נשות ים נאות וחשופות? או אפרו של סאמאר?" ארדואן הביט בה ללא עניין מיוחד.

"פתח ותגלה," אמר אגריאה.

ארדואן הסיר את המכסה, מכווץ את עינו הבריאה בחשדנות. "שייקח אותי הציקלון," אמר לאחר כמה רגעי שתיקה.

בתוך התיבה הפשוטה למראה נח קרס ברזל חלוד במקצת שגודלו כגודל כף יד. ארדואן שלף אותו מהקופסה ובחן אותו לאור הנרות. "הקרס המהולל של קְרָאדִיק, אבי הצי המלכותי," אמר בהערכה.

"הוא ולא אחר," אמר אגריאה, בוחן את פניו של ארדואן באותה קפידה שזה האחרון בחן את הקרס. "עליו שיפד דגים ובני אדם כאחד."

"כן, זו פיסת מתכת ראויה להתכבד," אמר ארדואן, ממשש את הברזל החלוד והעתיק.

"והיא שלך מעתה ואילך," אמר אגריאה כלאחר יד.

ארדואן אפילו לא טרח להיראות מופתע או נרגש, לא כל שכן אסיר תודה. ידו היתה בעסקים כשם שראשו של דג אינו מגיח מעל פני המים; הוא ידע שהמתת הזו אינה אלא הקדמה לעסקה. "אתה ודאי נדיב מאוד אם אתה מוכן להיפרד מנכס משפחתי כה יקר," אמר והניח את הקרס במקומו. "נדיב מאוד – או נואש מאוד."

"כלל וכלל לא," אמר אגריאה מיניה וביה. "רק אסיר תודה."

ארדואן גיחך כאומר שהכל הוא הבל הבלים והוא יודע היטב מה רוחש במוחו של אגריאה. הוא טפח בידו על בטנו ושחרר אנחה עמוקה. "ובכן, האדון הקשיש מודה למארחיו הנדיבים, אבל השעה דוחקת ובגילי אנשים כבר נמים את שנתם…"

הוא כבר החל להזדקף, אבל אגריאה בלם אותו, נבהל מעט.

"אל תמהר כל כך," נחפז לומר. "עוד רבים הם התענוגות…"

"מילותיך צולעות מדי ביחס לגופך," אמר ארדואן. "ובכן, אני אסיר תודה לכך שאתה אתה אסיר תודה לי, אבל אם נמשיך כך נהיה כל הלילה אסירים זה לזה, ואין מוצא מן הסבך אלא בזה שתגיד במפורש מה רצונך ממני. ובכן?"

אגריאה נאבק לשמור על הבעה קורקטית. ארדואן שיבש לחלוטין את הדרך האלגנטית בה התכוון להעלות את בקשתו – שהיתה אמורה להתפרש כחובה שחב ארדואן לשאראגה, ולא להיפך. אך נראה שלא יהיה מנוס מלעשות את הדברים בדרכו. ישירות גם היא סוג של עורמה.

"העיר זקוקה ממך לברכה שמצויה אצלך בשפע," אמר, מעביר יד בשערו. גואס עקב אחר אחיו הכושל במילותיו ביותר משמץ של שמחה לאיד. "בזמן האחרון רב הרצוי על המצוי, וקופות האוצר אינן ממלאות את הדרוש לנו. לא נדון כעת באיך וכיצד – רק נאמר, שאנו זקוקים ממך להלוואה."

ארדואן הנהן כאילו כבר ידע זאת מראש. אורח חייו הבזבזני של אגריאה היה לשם דבר בטאחוס, וכלל לא הפתיע אותו לגלות שהאוצר המלכותי נתון בחובות. זה היה מתחלואי כל בית מלוכה באשר הוא. שלא לדבר על כך שלאגריאה בפרט היתה נטייה אומללה לניהול משחקי מזל כושלים, שאותם שיחק במלוא הרצינות – ומלוא ביש המזל. בעלי חובו היו רבים ואף נוכרים, וביניהם כמה מבני משפחות האצולה של מרלוק וחזראל, מה שהעמיד אותו בסיבוכים פוטנציאליים לא מעטים, למבוכת עירו. ארדואן לא ציין דבר מכל אלו, אלא רק שאל, "באיזה סכום מדובר?"

אגריאה הוציא פתק מקופל מכיסו ומסר אותו לארדואן בדממה. ארדואן פרש אותו וכיווץ את עינו האחת לעומת הסכום שהיה פוער את עיניו ולסתותיו של כל פשוט עם. הוא רק פלט נחרה שלא ניתן לפרשה לכאן או לכאן וקיפל חזרה את הפתק. אגריאה עקב אחריו במתיחות, גואס – בסקרנות.

"נראה שקופתך שקעה במצולות, צעיר," אמר ארדואן.

אגריאה התעלם מהנימה הקנטרנית. ברגע זה הוא היה זקוק לחסדיו של ארדואן. אם ירצה ללעוג לו – שילעג. אגריאה עצמו ידע היטב שאורח חיים מפואר, שעשועים עם בני לווייתו וסחורות יקרות ירוששו אותו אם לא ייזהר, אבל כדי לעמוד בתחרות עם שאר נפות חוריסאי, היה עליו לחיות בצורה שתהלום את מעמדו. ארדואן היה בעל הנכסים הגדול ביותר בטאחוס, וכלל לא היה זה סוד שכיסו גדוש בהרבה מזה של שליט העיר.

"המממף," אמר ארדואן, עוד התבטאות לא ברורה. הוא שרבב את שפתו התחתונה, ונראה כשוקל דבר מה בינו לבין עצמו. "אני מציע לחלק את הסכום לשלושה חלקים," אמר בטון עסקי. "חלק אחד אוכל להעביר לידיך בהקדם האפשרי, ואת שני החלקים הנותרים במרוצת החודשיים הבאים. הכול בתנאי שתמשוך את עצמך וביתך מהמצולות בהן שקעת. אני אגבה ממך את אותה הריבית שאני גובה משאר לקוחותיי, כמובן."

אגריאה ידע היטב שבמצבו הנוכחי כל יד המושטת לעזרה רצויה, אבל לא יכול להימנע מקורטוב של רוגז למראה ארדואן הנוהג בו כבלקוח מן השורה ולא כשליטו הישיר. עצם העובדה שיכול לנהוג בסכום שכזה כלאחר יד רמזה גם רמזה על עומק כיסו ורוחבו. "יפה," אמר בנינוחות שכלל לא חש.

אבל ארדואן טרם סיים. "זה לא הכול," אמר. "אני מעוניין בערבונות כלשהם. שום עסקה אינה בטוחה כמו זו שמתנהלת בין שני ארזולים. ארצה שתפקיד אצלי דבר מה ממשכנך… לא חשוב מה. רק שיהיה יקר ומרשים. בוא לביתי מחר בערב, ונסגור את כל הפרטים הקטנים שקיימים. בשעה כזו אני תשוש מכדי להעסיק עצמי בקטנות."

אגריאה חש דקירה של כעס לנוכח תביעתו של ארדואן. הוא נהג בו כבן ערובה, לא פחות ולא יותר. תחת להפגין נאמנות לכס, הרי הוא נוהג בו כחשוד ולא אמין. אגריאה שיער מה מסתתר מאחורי בקשתו של ארדואן לסור למעונו – הוא רצה שייוודע לכל כי אגריאה הוא זה המתחנן למעות והנאלץ להישען על בן ברית החזק ממנו.

"אני חושב שאחי ישמח לבקר אצלך, ארדואן," אמר חלקות. "ענייני חצר טורדים אותי בימים אלו יותר מכפי שתוכל לשער. גואס ייצג אותי כהלכה." הוא אף לא טרח להביט באחיו כאשר אמר זאת. כך חשב לגמול לשניהם – זקן שחצן וצעיר יהיר זה בחברת זה – שיסבלו קצת יחד.

ארדואן נעץ עין חדה בגואס, שנראה שהבשורות הללו לא הרנינו גם אותו. "על הצעירים ללמוד עסקי מבוגרים," אמר ובלע רגל סרטן יבשה למחצה.

"אם כך, הכול חתום וגמור," אמר אגריאה, מלא הקלה שהניח את עיקר המלאכה מאחוריו. כעת יהיה עליו לטפל בבעיה נוספת – רברבנותו של ארדואן, שבלי ספק עוד תגדל מהיום ואילך. "תשתה עוד קצת?"

"אני עמוס לעייפה כמו ספינה שנוטה על צִדה, שאראגה," אמר ארדואן וטפח על חזהו. "עוד כוס אחת ואשקע כמו האוצר שלך."

אגריאה הסמיק קלות לנוכח ההקנטה, מה שהעלה חיוך מרושע על פניו של גואס.

ארדואן קם ממקומו, אוסף את התיבה שניתנה לו במתנה על תכולתה רבת הערך. "שנו לכם על מיטות רכות, רבותיי," אמר ופנה ללכת. "במצבי, בטח אגיע למלון של דימפאר במקום לביתי…"

"רוח במפרשיך," אמר אגריאה במתק לשון. "גואס, לווה אותו החוצה."

"כן, הצעיר ידריך את הקשיש ממנו," אמר ארדואן. גואס קם באי רצון.

אגריאה מזג לעצמו כוס נוספת. ראשו כבר החל לפעום בכאב לנוכח העמדת הפנים שנאלץ לנקוט בה. אך כאלה הם עסקי מדינה.

ארדואן, לעומתו, הלך ביציבות ובראש זקוף לעבר הדלת – כלל לא כמו שיכור שאינו מבחין בין רצפה לתקרה.

בית השאראגה נתכסה באפלולית. הדי הלחשושים באשר לפגישת אגריאה-ארדואן התחלפו בפיהוקים ופקיקת עצמות דוויות. מרבית יושביו עלו על יצועיהם – מי בגפו ומי בחברת נערה תוססת. בחדרו של גואס עוד נותר אור הנרות דולק שעות רבות – כולם ידעו שאחיו של אגריאה סובל מנדודי שינה. גם אגריאה איחר לתת מנוחה לעפעפיו, אך מסיבות שונות. הרקדנית האהובה עליו, עִמה חלק חודשיים רצופים של משחקי "רוצה-לא-רוצה", נעלה בפניו את דלת חדרו כמתגרה בו ומנעה ממנו להיכנס.

"פתחי את הדלת, נערה," ציווה בקול הלום יין.

שתיקה מן הצד השני.

"אני עייף, ראם," אמר. "אחרת אצטרך לישון על הרצפה."

"וזה מה שמגיע לך!" ענה קולה המתריס.

"את עדיין כועסת בגלל פֵּיאוֹנָה? הרי אמרתי לך שזו היתה סתם משוגה…"

"אל תזכיר לי אותה בכלל!" קולה עלה באוקטבה.

"בבקשה? אני עומד ליפול לרצפה."

"חיי האמיר! למה שלא תיפול?"

אגריאה נאנח מעומק לִבו.

הדלת נותרה סגורה – אבל אגריאה היה דייג סבלני.

"הרגליים כבר לא מחזיקות אותי. ראם?"

דומייה קצרה. ואז, "קודם תתנצל."

אגריאה פלט אנחה עמוקה מקודמתה. "אולי תתני לי להתנצל בפנייך? אני טוב יותר כשאני יכול להביט לעיני זו שדורשת את סליחתי."

נהמת רוגז.

אגריאה, דיפלומט מלידה, המתין בסבלנות והיטיב את שערו. פניו היו עדיין סמוקים מיין, ודומה שטרדות הערב סרו מעליו. אכן, אין כמו משקה ונשים כדי להסיח דעתו של אדם.

כעבור כמה רגעים נפתחה הדלת בתנופה. רקדנית חושים צעירה נראתה מהעבר השני, שערה המתולתל סתור ועיניה משוחות בפוך. כותונת דקיקה ממשי עטפה את חזה וחלציה בלבד, מותירה לראווה את עורה הכהה וחלקת רגליה החשופות.

אגריאה נשא לעומתה את ידיו. "הוי, האמירים הברוכים," מלמל כשיכור, מה שאכן היה. "ומי לא ישמח למראה כזה על סף ביתו?" זו היתה שורה ידועה מהילולת ימאים.

"תיכנס," אמרה והתרחקה ממנו. החרוזים בשערה צלצלו כשפנתה והתיישבה על המיטה הענקית שמילאה שני שלישים מהחדר.

"אני מקווה שכבר נרגע הים מזעפו," אמר וטרק את הדלת. הוא התיישב לצִדה באִטיות מופלגת, כחושש להעיר מחדש את כעסה.

היא לכסנה אליו מבט. ניכר בה שהיא מוכנה לפשרה, אם יוצע לה המחיר המתאים. "קודם עליך להראות לי עד כמה אתה מצטער," לחשה.

אגריאה חייך. את רצונה זה קל היה להשביע. את דרישתה האחרת – ובכן, הוא ימשוך אותה כמה שיוכל. "רק אלייך אני נושא את עיניי," אמר כמתפייט. הוא נישק את צווארה והחל מעפיל מעלה בכיוון לחיה. היא נכנעה לגיפופיו והתמסרה לו, ושניהם יחד חזרו למחול המינים העתיק – כל אחד בטוח בניצחונו שהושג בתמרונים פשוטים יחסית.

לאחר שרוו עונג, התגלגל מעליה ושלח ידו אל אדרתו הזנוחה. הוא שלף ממנו פיסת קוורץ קטנה ומלוטשת היטב בדמות כוכב ים והסתיר אותה בכף ידו. היא אהבה תשורות קטנות שכאלה שהיה מביא לה – על פי רוב היתה מגלה אותן באוזנה או בין אצבעותיה בתום ליל עינוגים. אגריאה המתין זמן מה, עד שנשימתה חזרה להיות קצובה ורגועה ודופקה הלם כתקנו, והניח את פיסת הקוורץ בין שדיה בעדינות – מעל סימן האודם שצרב בעצמו על בשרה אך לפני שני לילות. הוא נאנח בסיפוק ושב להשתרע על מיטתו, ידו האחת מלטפת את שערה והאחרת חובקת את מותניה.

לגואס לא היתה כל סיבה לזעוף באשר לביקורו אצל ארדואן הפניני, אף אם רצה בכך. ארדואן קיבל בעצמו את פניו בפתח ביתו, חגיגי ונלבב כיאות למארח. הוא טרח שייוודע לשכנים היטב שאחיו של השאראגה סר לביתו, וכי יותר משזה כבוד למארח, הרי זהו כבוד לאורח. ארדואן היה האציל רם המעלה ביותר בטאחוס, וביתו לא היה אלא אחוזה ענקית בפאתי העיר, שאפילו האחים הפרוסאנים התקנאו בה. הוא שלח ידו בכל, בבתי עסק, קרקעות, בתי דירות ונשך, ונהגו להתלוצץ ולומר שמחצית העיר שייכת לו. אכן, בתחרות עם הנגדים על מעמד והשפעה, הוא היה להם לבן תחרות ראוי.

"ראה עצמך כבן ביתי, גואס," אמר ארדואן והוביל את גואס אל חדר הראיונות הגדול שלו. "במובן של רשאי לשתות כאוות נפשך ממרתף היינות ולחבוט בבני אם יאמר דבר שטות. רק אל תרחיק לכת בפרשנות, כמובן," אמר וצחק. "כמה אורחים כבר ניסו לנשק את אשתי. היא אוהבת אותם צעירים – ואתה עדיין צעיר, מה?"

גואס הגיב בחיוך קלוש. ארדואן הציג בפניו את אשתו פֵּיאַלָה – אישה רחבת גרם שצעיף ססגוני לצווארה וענק פנינים בשלל צבעים מכסה על חזה הבלתי מבוטל. היא נעצה בו מבטים חקרניים, ושמחה לנשק את כף ידו ואף את זרועו. גואס נרתע מיחסה הבוטה, אבל מבט מהיר אל מארחו הבהיר לו שהלה לא יסבול יחס מזלזל כלפיו, אפילו אם הוא אחיו של השליט. כאן התהפכו היוצרות: בעל הבית הוא בעל השררה.

חדר הראיונות היה מרווח וגדוש בפריטים מעוררי קנאה ומשובבי עין. פטישן מפוחלץ צפה מעל ראשיהם בטרוניה של מנוצחים, וארדואן העיר שאותו צד בעצמו בשחר נעוריו. ריחות תבלינים הרוו את האוויר וגרמו לגואס הרגיש להתעטש.

"נשב לנו," אמר ארדואן והזעיק עבד. קנקן משקה קר וחריף הגיע במהרה בתוספת מתוקים כיד הדמיון הטובה על טבחיו של ארדואן. גואס טעם כזית מכל דבר, לצאת ידי חובה. ארדואן דיבר על מצב הים והכלכלה בעת שעסקו בלגימה, וגואס השיב באורח בלתי מחייב. ארדואן הבחין עד מהרה בהתנהגות האורח הצעיר, וחדל מפטפוטים בטלים.

"אתה אוהב לגשת ישר לעניין. אומר לך את האמת – כמוך כמוני. מצב הרוח והשחפים מעניין אותך בדיוק כמו מצב החקלאות במילומאר, נכון?"

גואס משך בכתפיו.

ארדואן לגם היישר מהקנקן ומחה קצף מעל שפמו העבות. "אז אומר לך מה דעתי, גואס. אני עוקב זמן רב אחר מצב הארמון, ועלי לומר, שהמצב אינו מעורר בי קורת רוח. אחיך היקר הוא נהנתן שאינו יודע לשמור על הנכס שבא לו בירושה. אביכם היה מוצלח ממנו – ואני לא חושב שאני פוגע בכבודו כשאני אומר זאת – האינך מסכים אִתי?"

חשד הבהב בעיניו של גואס, אבל הוא נצר את לשונו לפי שעה.

"אני רואה שאתה מסכים אִתי," אמר ארדואן כממתיק סוד. "השפתיים שותקות, אבל העיניים דולקות. הסכמתי לעזור לכם רק מפני שגורלה של העיר הזו חשוב לי יותר מכל דבר אחר, אבל להבא, אני לא יודע אם אוכל לנדב סכום עצום כזה. אפילו עבורי היה זה מוגזם. שטאחוס תידרדר עד כדי כך? מישהו מוכרח לרסן את תאוותו שאינה יודעת שובע. קיימת סכנה שאני אתרושש בעצמי." הוא השתתק ובחן את השפעת דבריו על גואס. גואס ליקק את שפתו התחתונה כאדם שהרהור חדש-ישן עולה בלִבו.

"כמובן, כל זה לא היה קורה אילו עמד בראש העיר אדם היודע להיכן לנתב את כספי הציבור," אמר ארדואן, מוחה גרגר אבק מעל עין הפנינה שלו. "אדם המשקיע בספנות תחת להשקיע במשתאות הוללים. אדם שיודע לשים מעצור לתאוותיו לנערות יפות מראה. אדם שלא כל מחשבתו נתונה כל היום ליפי שערו ולשולחן הג'נגי בו אובד כל ציו. אתה פוסע אִתי באותו הנתיב, או שעלי להבהיר את כוונתי?"

ארשת של חרדה מהולה בתקווה הופיעה על פניו של גואס, אבל מיד נמחו אלה בידי חשדנות שהיתה לו לטבע שני. "מה אתה אומר, בעצם?"

ארדואן גיחך וקם ממושבו. הוא הסיט את המחיצות שחצצו בין חדר הראיונות לשארית הבית ההומה פעילות, והותיר אותם בדממה יחסית.

"אני, בפשטות, אומר את מה שאתה חושב," ענה ארדואן. "אם להשתמש בביטוי העממי, אישה יודעת נפש בעלה. אתה ודאי אינך שמח לראות את כספי הארמון הולכים לבלי שוב אל חלציו של אחיך, כשם שאינך שמח לראות אותו בראש העיר… ולא אותך." ארדואן העניק לו מבט שהיתה בו רמיזה כמעט גלויה.

גואס שתק כמסרב להפליל את עצמו.

"הוי לך, צעיר חששן שכמוך," נהם ארדואן. הוא חבט בשולחן, מקפיץ את הקנקן כדי זרת, ואת גואס – שתי זרתות. "מספיק להעמיד פני עכבר המתחבא בחור שלו. רק תקלה מן הטבע הביאה אותו להיוולד לפניך, ובכך לעשותו לשאראגה. ומה? אתה, אם יורשה לי להביע את דעתי הבלתי משוחדת (ואם להתחשב בגודל קופתי, יהיה צורך בכל אוצרות חוריסאי כדי לשחד אותי), ראוי ממנו בהרבה. לא כך?"

גואס עמד לענות, אבל ארדואן דחה אותו בהינף יד. "לא, שכח מקשקושיי. אני סתם מפריח מילים באוויר. רק חשבתי לי על אפשרות שהיתה יכולה לקרום עור וגידים, אילו היה אדם בעל עוז ותבונה בהישג ידי… אבל, מילא. אני חושב שכדאי שניגש לנושא שלשמו הגעת."

"אני לא יכול לעשות את זה," אמר גואס לפתע, קולו רועד קלות.

ארדואן נראה מופתע. "לעשות מה, נערי?"

גואס הקדיר פנים. הוא הנמיך את קולו, וכשדיבר, גם עטלף לא היה שומע אותו. "אי אפשר לפגוע בו. הוא מוגן על ידי החוק. הייתי עושה את זה כבר מזמן, אבל כולם בארמון נאמנים לו, והאמירים יודעים כמה רציתי לעשות את זה…"

ארדואן לא שינה מאומה מארשת פניו האוהדת, כמו ציפה למפנה הזה בשיחתם. רק הבוהק בעין הפנינה שלו דומה שהתגבר.

"האם זה מה שחשבת שאני מציע?" שאל בנעימות. "לגרום לתהפוכות דמים נוראיות, שסופן מי יישורן? אתה פוגע בכבודי, נערי היקר."

גואס נראה כאילו נכוותה לשונו. עיניו ננעצו בפניו של ארדואן ומיד הושפלו. הוא הבין שחשף את עצמו, אך לא יכול להתכחש לדברים שיצאו מפיו. "אני רק… אתה…"

"הירגע, נערי," אמר ארדואן, כאילו היה גואס בנו האובד. "כבר אמרתי לך שמחשבות שנינו – יותר משהן שונות, הן זהות. טאחוס שלנו זקוקה לתרופה, וכל תרופה מכאיבה לבשר, בייחוד אם היא הכרחית. ומידת הכאב עולה ביחס לרמת היעילות שבתרופה. אבל הדבר אפשרי בהחלט, אם יש בך עוז הרוח הדרוש. האם אתה קר רוח במידה מספקת?"

גואס חשק את שפתיו. מחשבות התרוצצו במוחו בהמולה. "אני יכול להביא לכאן שכירים מבחוץ," אמר בלחישה. "הם יכולים לעשות את המלאכה ואז להסתלק…"

אבל דומה שארדואן לא התלהב מעצם הרעיון. "מי שמכניס זרים לביתו, שלא יתפלא אם ישלחו יד ברכושו," אמר כמצטט. "אני יכול לעומת זאת להציע לך את עזרתי הצנועה בטיפול חלק, נוח ומהיר בבעיה, שתסלק את האיש ששנינו נוטרים לו איבה מעל דרכנו."

גואס נרעש – מחשש או מהתרגשות, ושמא משניהם גם יחד. "אבל מה בדבר החוק הארזולי? הוא-" הצעיר בלם את עצמו, נזכר לפתע שהוא יושב בביתו של תקיף טאחוסי וחורש אִתו מזימות על גורל אחיו היהיר. הוא הגניב מבטים אל המחיצות הסגורות, כחרד למצוא מאחוריהן עדת מלשינים.

ארדואן הניד בראשו מצד לצד. "אל דאגה," אמר באפס קול. "חוקים… ניתן לעקוף. והרי זו גדולתה של חוריסאי – להקיף את הבלתי ניתן לכיבוש. הדבר יעלה בידינו רק אם נדע לבצע אותו כהלכה."

"מה תעשה בו?" קולו של גואס היה חדור שנאה.

"אני רוקח רעיונות רבים ברגעים אלו ממש, נערי היקר," אמר ארדואן. "אל תפריע לי."

גואס הנהן וניגב טיפת שיכר מעל הקנקן הריק למחצה. הוא זקר את ראשו והביט בגבר שישב מולו ורקם תוכניות מתוכניות שונות. אם כן, זהו בעל בריתו. תחושת ניצחון אפפה אותו עוד קודם שנפל הפור.

"אבל, כמובן, יהיה מחיר לעזרתי," אמר ארדואן, מנחית את גואס חזרה בעולם ההווה. "הרי גם את חובות המלוכה אני פורע וגם את קנאתך לאגריאה, ולא יתכן לקבל דבר מה מבלי לתת תמורה. מה?"

"מה אתה רוצה?" גואס שב לחשדנותו.

"לא דבר שיכביד עליך, נערי היקר," אמר ארדואן. "רק אבקש לזכות בחסד מצדך, שיועיל לך יותר מכפי שיועיל לי. הרי כאשר תיכנס לתפקידך החדש תזדקק לאדם שידריך אותך, ואינני יכול לחשוב על אדם הראוי לכך יותר ממני עצמי."

גואס נראה כאילו שרווח לו. מחשבותיו כבר התגלגלו הלאה. "תקבל זאת," אמר, וחיוך מר להפתיע – הראשון שעלה על פניו מזה ימים רבים – הפציע על שפתיו. הוא אמנם לא הבין מדוע ירצה ארדואן – שמחצית מעסקי העיר היו על גבו – להעמיס על עצמו מטלה נוספת, אבל כרגע הצטמצם כל תחום ראייתו לעצמו בלבד.

ארדואן טפח בשתי ידיו על ברכיו. "אתה עוד תגלה שזו ברכה הראויה להתכבד. ימים מתוחים מצפים לנו, אבל אנחנו איננו עשויים קש. נכון?"

גואס, שההתרגשות מהמזימה המרתקת הזו הרעידה את גוו, אכן דמה לקש נידף באותם רגעים. ארדואן לא פסק מלחייך, וגואס מצא קורת רוח רבה בראותו את מבטו שלו עצמו משתקף אליו מעינו האחת של ארדואן.

"עכשיו," אמר ארדואן בטון חשאי, "נרד לשורש הדברים – הביצוע, העיתוי, הכול. כן, כבר חשבתי על משהו. הנה…"

"ואם – ואם ישמעו אותנו?"

"סלק חששות מלבך, נערי," אמר ארדואן. "כל יושבי הבית הזה – ובכללם אשתי – חבים לי את אורח חייהם המפואר. החיבה לכסף עולה על איזו מידה מבוזבזת של חוש צדק. מעתה ואילך, שתוק והקשב."

"התעכבת אצלו די הרבה, אח קטן," אמר אגריאה, מקדם את פני אחיו בקרזול של שערו. "נהנית כהוגן מהכנסת האורחים שלו? שמעתי שהוא לא מוציא אף אורח לפני שרושש אותו כליל במטבעץ."

"היו לנו דברים רבים לשוחח עליהם," אמר גואס, משליך את עצמו לכיסא. הוא החל בוחן את ציפורניו הבלתי גזוזות כקורא בהן צפונות.

אחיו ניסה לשמור על נונשלנטיות, אך זו מעולם לא היתה אחת מתכונותיו החזקות. "ובכן? מה הוא אמר לך?"

גואס התעלם ממנו ומזג לעצמו משקה מקנקן שיכר טאחוסי מזוקק היטב. אגריאה צפה בו בקימוט גבות – גואס לא היה אדם המרבה לשתות.

"על מה דיברתם כל כך הרבה, חי האמיר שמתחת לגלים?"

גואס גמע את הכוס עד תחתיתה בלגימה אחת, מתעלם מהצריבה בגרונו. "על משב הרוח וטלטולי הספינות," אמר בכוונה להקניט. אגריאה היה עצבני ככלה ערב נישואיה.

"ומה עוד? אתה בדרך כלל שתקן יותר מגופה – האם הוא הצליח לפרום את הקשר שעל שפתיך? אם כן, אולי כדאי שתשקול להינשא לו." אגריאה מעולם לא נשאר חייב.

גואס התעלם ממנו ומתח את כתפיו הדקות, הנעריות. הוא מעולם לא התבגר כהלכה – לא כבני עמו רחבי הגזרה וכהי העור. בשווקים התלוצצו לא אחת שהוא אמנדי למחצה, אולי ממפגש בשרים לוהט וחפוז בעברו של אביו. "סגרנו את העסקה," אמר בעצלתיים, ניצוץ בלתי מפוענח בעיניו. "עכשיו צריך לחכות לשעת הביצוע."

"אהה." אגריאה לא ממש הבין, אבל לא התכוון לגלות זאת. "אז ספר לי. איזה רושם עשה עליך ירוק העין? אני יודע שאתה לא רגיל לטיפוסים כמוהו, אבל…"

זו הפעם הביט בו גואס, עווית של חיוך בזווית פיו. "איזה רושם?" הוא שילב את זרועותיו מאחורי עורפו ונשען לאחור בכיסאו, בוהה בתקרה המצוירת. "של אדם המקיים את הבטחותיו, אני חושב."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עיר הפנינה”