החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אינקוגניטו: החיים הסודיים של המוח‏

מאת:
מאנגלית: עמנואל לוטם | הוצאה: | 2016 | 336 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

גשו אל הראי והביטו היטב בעצמכם. מאחורי המראֶה החיצוני הנאה להדהים שלכם מסתתר עולם שלם, מנגנון מורכב הכולל מערכת פיגומים מתוחכמת של עצמות, מערך של שרירים חזקים, כמות גדולה של נוזל מיוחד וכל מיני איברים פנימיים שפועלים יחד באפלה כדי להחזיק אתכם בחיים. וישנו גם המוח שלכם. קילוגרם וחצי של החומר המורכב ביותר שגילינו אי־פעם ביקום. זהו מרכז בקרת המשימה המפעיל את כל העסק תוך שהוא מקבל תשדורות דרך אשנבים קטנים המצויים בתוך הבונקר הקרוי גולגולת…

בספרו המבריק ומעורר המחשבה אינקוגניטו מסייר חוקר מערכת העצבים דייוויד איגלמן במעמקי המוח הלא־מוּדע, ובתוך כך שופך אור על עשרות תעלומות מפתיעות: מדוע בני אדם נוהגים לשמור את כספם בחשבונות שאינם מניבים ריבית? ⋅ מדוע אנו נוטים להתחתן עם בני זוג ששמם מתחיל באות שבה מתחיל שמנו שלנו? ⋅ למה קשה כל כך לשמור סוד? ⋅ איך אנחנו יכולים לדעת מה הלא־מודע שלנו אומר? (רמז: להטיל מטבע) ⋅ מדוע כף הרגל מספיקה לעשות את חצי הדרך אל דוושת הבלם לפני שאנו נעשים מוּדעים לסכנה מלפנים? ⋅ מה משותף לאודיסיאוס ולמצוקת האשראי? ⋅ האם נכון שאנשים מסוימים נוטים יותר לבגוד בבני זוגם? ⋅ מדוע חשפניות מרוויחות יותר כסף בימים מסוימים בחודש? ⋅ מדוע יכול אדם לכעוס על עצמו — ובעצם, כשאדם כועס על עצמו, מי בדיוק כועס על מי?

 

 

אם הנפש המוּדעת (החלק שאנחנו חושבים שהוא אנחנו)

היא רק חודו של הר קרח צף, מה עושה שאר ההר?

 

דייוויד איגלמן הוא חוקר מערכת העצבים המלמד בביילור קולג' ועומד בראש המעבדה לתפיסה ופעולה במקום. איגלמן פירסם ספרים רבים, ובהם "חיווט חי: הפלסטיות משנת הצורה של המוח" ו"יום רביעי הוא כחול עמוק: גילוי מוחה של הסינסתזיה". ספרו הבדיוני "לסיכום: ארבעים סיפורים מן החיים שאחרי" היה רב־מכר ותורגם גם לעברית.

מקט: 15101100
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

יש מישהו בראש שלי, אבל זה לא אני

גשו אל הראי והביטו היטב בעצמכם. מאחורי המראה החיצוני הנאה להדהים שלכם מסתתר עולם שלם, מנגנון מרושת הכולל מערכת פיגומים מתוחכמת של עצמות, מערך של שרירים חזקים, כמות גדולה של נוזל צמיגי מיוחד, וכל מיני איברים פנימיים שפועלים יחד באפלה כדי להחזיק אתכם בחיים. יריעה של חומר חישה עתיר טכנולוגיה ובעל יכולת ריפוי עצמי — אנחנו קוראים לה עור — מכסה ברצף אחיד את כל המנגנון הפנימי הזה באריזה נאה.

ועוד ישנו המוח שלכם. קילוגרם וחצי של החומר המורכב ביותר שגילינו אי־פעם ביקום. זהו מרכז בקרת המשימה המפעיל את כל העסק תוך שהוא מקבל תשדורות דרך אשנבים קטנים המצויים בתוך הבונקר הקרוי גולגולת.

המוח בנוי משני סוגים עיקריים של תאים — תאי עָצָב (נוֹירוֹנים) ותאי גְלִייָה — שמספרם נמנה במאות מיליארדים. כל אחד מהתאים האלה סבוך כמו עיר גדולה. וכל אחד מהם מכיל את מלוא הגנום האנושי ומפעיל מיליארדי מולקולות בדרכים סבוכות ומסובכות. כל תא עצב שולח פעימות חשמל אל תאים אחרים, עד מאות פעמים בשנייה. אילו הומרה כל אחת מאותן ביליונים על ביליונים של פעימות בפוֹטוֹן יחיד של אור, התפוקה הכוללת היתה מסנוורת.

התאים מקושרים אלה לאלה ברשת מורכבת במידה כה מדהימה, עד שאין בכוחה של הלשון האנושית לתאר אותה, והתעורר הצורך בסוגים חדשים של מתמטיקה כדי לעשות זאת. תא עצב טיפוסי יוצר כעשרת אלפים קישורים עם תאי עצב שכנים. מאחר שמדובר במיליארדי תאי עצב, פירוש הדבר הוא שמספר הקישורים המצויים בסנטימטר מעוקב אחד של רקמת מוח אינו נופל ממספר הכוכבים בגלקסיית שביל החלב.

האיבר המצוי בגולגולת שלכם — קילוגרם וחצי של חומר ורוד, הדומה במרקמו לג’לי — הוא חומר חישובי ממין זר ומוזר. הוא עשוי מחלקים ממוזערים היוצרים את תצורותיהם בעצמם, ומתעלה לאין שיעור על כל דבר שאנו יכולים לבנות אפילו בחלומותינו. לכן, אם אתם מרגישים לפעמים עצלים או משועממים, אל ייאוש: אתם עדיין הדבר הכי פעיל והכי מבריק בעולם.

וכאן נפתח סיפורנו הבלתי מתקבל על הדעת. ככל שידוע לנו, אנו המערכת היחידה בעולם שהיא מורכבת במידה כזו שיש בכוחה לפתוח במשחק נועז מאין כדוגמתו בניסיון לפענח את שפת התכנות של עצמנו. תארו לעצמכם שהמחשב השולחני שלכם היה מתחיל לשלוט באבזרים ההיקפיים שלו, להסיר את מכסהו האחורי ולכוון את מצלמת הרשת שלו אל מעגליו שלו. אנחנו עושים את זה.

ומה שגילינו בהצצותינו אל תוך הגולגולת נמנה עם ההתפתחויות האינטלקטואליות החשובות ביותר שהמין האנושי זכה להן: ההכרה בכך שהיבטים רבים מספור של התנהגותנו, של מחשבותינו ושל התנסויותינו, מקושרים לבלי הפרד אל רשת כימית־חשמלית ענקית ורטובה, מערכת העצבים שמה. המנגנון הזה זר ומוזר לנו, ובכל זאת, איכשהו, הוא־הוא אנחנו.

הכישוף הכביר

ב־1949 עזב ארתור אַלבֶּרטס את ביתו ביוֹנקֶרס שבמדינת ניו יורק ויצא לשוטט עם אשתו בכפרים של אפריקה המערבית, בין חוף הזהב לטימבוקטו. הוא לקח איתו מצלמה וג’יפּ, ומכיוון שאהב מוזיקה, היה לו גם רשמקול שהופעל באמצעות הג’יפּ. אלברטס שאף לפקוח את אוזני העולם המערבי, ולכן הקליט את המוזיקה ששמע במסעו, ויצר את אחד ממאגרי המוזיקה החשובים ביותר שיצאו אי־פעם מאפריקה.1 אבל הוא גם נתקל בבעיות חברתיות כשהפעיל את הרשמקול שלו. אחד מבני אפריקה המערבית שמע את קולו המוקלט והאשים את אלברטס ש’גנב את לשונו’. הדברים כמעט הגיעו לחילופי מהלומות, עד שאלברטס הציב ראי מול האיש ושיכנע אותו שלשונו עדיין בפיו.

לא קשה להבין מדוע מצאו הילידים את הרשמקול כה מנוגד לאינטואיציה. השמעת קולות נתפסת כפעולה בת חלוף וערטילאית: אפשר להמשילה לפתיחת שק של נוצות המתפזרות ברוח, עד שאין שום דרך לאסוף אותן שוב. קולות הם חסרי משקל וריח. אי אפשר להחזיק אותם בכף היד.

ועם זאת, ככל שהדבר מפתיע, הקול הוא פיזיקלי. אם תבנו מכונה קטנה, בעלת רגישות גבוהה די הצורך להבחין בשינויים פעוטים בצפיפותן של מולקולות האוויר, תוכלו לתעד את שינויי הצפיפות הללו ולשחזר אותם לאחר מכן. אנחנו קוראים למכונות האלה מיקרופונים, וכל אחד ממיליארדי מקלטי הרדיו בעולמנו מגיש לנו בגאווה שקים של נוצות שפעם חשבנו שאין שום דרך לאסוף אותן שוב. אחד מבני אפריקה המערבית, שהאזין לאלברטס המשמיע מוזיקה שהוקלטה ברשמקול שלו, תיאר את המעשה כ’כישוף כביר’.

והוא הדין במחשבות. מהי מחשבה בדיוק? דומה שאין לה משקל. נראה שהיא בת חלוף וערטילאית. לא הייתם חושבים שיש לה צורה או ריח או כל התגשמות פיזית אחרת. מחשבות הן, ככל הנראה, מין כישוף כביר.

אך בדומה לקולות, גם למחשבות יש תשתית פיזיקלית. אנחנו יודעים זאת משום ששינויים במוח גורמים לשינוי סוגי המחשבות שאנו חושבים: במצב של שינה עמוקה אין מחשבות. כשהמוח עובר לשנת חלום, יש לנו מחשבות משונות שלא נתבקשו כלל. במשך היום אנו נהנים ממחשבותינו הרגילות והמקובלות — מחשבות שאנו נוהגים לאַפנֵן בהתלהבות באמצעות תיבול הקוקטיילים הכימיים של המוח באלכוהול, בסמים נרקוטיים, בסיגריות, בקפה או באימון גופני. המצב של החומר הפיזי מכתיב את מצב המחשבות.

והחומר הפיזי חיוני להתנהלות החשיבה הרגילה. אם הזרת שלכם תיפצע בתאונה, אתם תרגישו כאב, אבל החוויה המוּדעת שלכם לא תשתנה. לעומת זאת, אם תיפגע פיסה בגודל דומה של רקמת המוח שלכם, ייתכן מאוד שהדבר ישנה את יכולתכם להעריך מוזיקה, לנקוב בשמותיהם של בעלי חיים, לראות צבעים, לאמוד סיכונים, לקבל החלטות, לקרוא את איתותי גופכם או להבין מה בדיוק אתם רואים בראי — וכך נחשפת דרך פעולתו המוזרה והמצועפת של המנגנון הפנימי. תקוותינו, חלומותינו, שאיפותינו, פחדינו, האינסטינקטים הקומיים שלנו, רעיונותינו הגדולים, הפֶטישים האהובים עלינו, חוש ההומור שלנו ותשוקותינו, כולם נובעים מהאיבר המוזר הזה — וכאשר המוח משתנה, משתנים גם אנו. לכן, גם אם האינטואיציה אומרת כלאחר יד שלמחשבות אין בסיס פיזיקלי, שהן דומות לנוצות ברוח, העובדה היא שהן תלויות במישרין בשלמות פעולתו של מרכז בקרת המשימה החידתי הזה, שכל משקלו קילוגרם וחצי.

הדבר הראשון שאנו לומדים מחֵקֶר המעגלים שלנו פשוט למדי: רוב מה שאנחנו חושבים ומרגישים אינו כפוף לשליטתנו המוּדעת. הג’ונגלים רחבי הידיים האלה של תאי העצב מריצים תוכנות משלהם. המוּדע — האני המתעורר לחיים כשאתם קמים בבוקר — הוא החלק הפעוט ביותר של מה שמתנהל במוחכם. אף שאנו תלויים בתפקודו של המוח לצורך חיינו הפנימיים, המוח מנהל את המופע שלו בעצמו. רוב פעולותיו נעשות במישורים שנמצאים מעל רמת האישור הביטחוני שיש לנפש המוּדעת. לאני פשוט אין זכות כניסה.

התודעה דומה למין נוסע סמוי פעוט באוניית קיטור טרנס־אטלנטית, הזוקף את השיט לזכות עצמו בלי להכיר במערכות ההנדסיות הכבירות שמתחת לכפות רגליו. ובעובדה המופלאה הזאת עוסק הספר שבידיכם: כיצד אנו יודעים אותה, מה משמעותה ומה היא מסבירה על בני אדם, על שווקים, על סודות, על חשפניות, על קרנות פנסיה, על פושעים, על אמנים, על אודיסיאוֹס מלך איתַקָה, על שיכורים מועדים, על קורבנות שבץ, על מהמרים, על ספורטאים, על כלבי ציד, על גזענים, על אוהבים ועל כל החלטה שחשבתם פעם שאתם הם שקיבלתם אותה.

בניסוי שנערך לא מכבר התבקשו גברים לדרג תצלומים של פני נשים שונות לפי מידת המשיכה שלהן. התצלומים היו בגודל עשרים על עשרים וחמישה סנטימטרים, והנשים נראו בפניהן למצלמה או בצדודית של שלושה רבעים. בלא שהדבר נאמר לנבדקים, במחצית התצלומים היו אישוני עיניהן של הנשים מורחבים, ובמחצית האחרת הם היו בגודל רגיל. הגברים נמשכו יותר, בעקביות, לנשים מורחבות האישונים. מה שמרשים הוא שלגברים לא היה מושג על תהליך קבלת ההחלטה. איש מהם לא אמר, ‘הבחנתי שהאישונים שלה גדולים בשני מילימטרים בתמונה הזאת מאשר בזאת.’ הם פשוט הרגישו שהם נמשכים יותר לכמה נשים ולא לאחרות מסיבה שלא היה ביכולתם לשים עליה את האצבע.

אם כן, מי עשה את הבחירה? משהו במנגנוניו הבלתי נגישים ברובם של המוח ידע שיש מִתאם בין עיני אישה רחבות־אישונים לבין ריגוש מיני ונכונות לקיים יחסים. מוחותיהם ידעו את זה, אבל הגברים שהשתתפו במחקר לא ידעו — לפחות לא במפורש. ועוד ייתכן שהגברים לא ידעו כי מושגי היופי ותחושות המשיכה שלהם מחוּוטים בהם בעומק רב, מונְחים בכיוון הנכון בידי תוכנה שגולפה במשך מיליוני שנים של ברירה טבעית. כשהגברים בחרו בנשים המושכות ביותר, הם לא ידעו שהבחירה אינה ממש שלהם, אלא של התוכנה המצליחה שנצרבה במעמקי מעגליו של המוח במהלך מאות ואולי אלפי דורות.

המוח אוסף מידע ומנחה את ההתנהגות בהתאם למידע הזה. אין חשיבות לשאלה אם התודעה מעורבת בקבלת ההחלטות. ורוב הזמן היא אינה מעורבת. בין שאנו עוסקים בעיניים מורחבות ובין שאנו עוסקים בקנאה, במשיכה או ברעיון הגדול שהגיתם בשבוע שעבר, התודעה היא השחקנית הקטנה ביותר בפעולת המוח. מוחנו פועל בעיקר על טייס אוטומטי, ולנפש המוּדעת אין כמעט גישה אל בית החרושת הענקי והמסתורי הפועל מתחתיה.

תיווכחו בכך אם תמצאו שרגלכם כבר עשתה את חצי הדרך אל דוושת הבלימה לפני שהבחנתם במוּדע בטויוטה האדומה היוצאת בהילוך אחורי מהחניה לפניכם. תיווכחו בכך כאשר תבחינו כי שמכם הושמע בשיחה שהתנהלה בקצה האחר של החדר — שיחה שחשבתם שאינכם מקשיבים לה כלל; תיווכחו בכך כשתחליטו שמישהי מושכת אתכם בלי שתדעו מדוע, או כשמערכת העצבים תספק לכם ‘נבואת לב’ ותאמר לכם איזו החלטה עליכם לקבל.

המוח הוא מערכת מורכבת, אבל אין זאת אומרת שאין ביכולתנו להבין את המערכת הזאת. הברירה הטבעית עיצבה את המעגלים העצביים שלנו לצורך פתרון בעיות שניצבו בפני אבות־אבותינו במהלך האבולוציה של המין האנושי. בדומה לטחול ולעיניים שלנו, גם המוח שלנו עוצב בהשפעת לחצים אבולוציוניים. וכך גם התודעה שלנו. התודעה התפתחה משום שסיפקה יתרון, אבל היתרון הזה מוגבל.

ראו את הפעילות המאפיינת ארץ שלמה ברגע נתון אחד. בתי חרושת עובדים, קווי תקשורת מהמהמים במרץ, עסקים משגרים מוצרים. אנשים אוכלים כל הזמן. צינורות ביוב מזרימים פסולת. בכל רחבי הארץ שוטרים רודפים אחרי פושעים. לחיצות יד סוגרות עסקאות. אוהבים נפגשים. מרכזניות משיבות לטלפון, מורים מלמדים, ספורטאים מתחרים, רופאים מנתחים, נהגי אוטובוס משתחלים בתנועה. אולי אתם רוצים לדעת מה קורה בכל רגע בארצכם האהובה, אבל בשום פנים אינכם יכולים לספוג את כל המידע בבת־אחת. וגם אילו יכולתם, הוא לא היה מועיל לכם. אתם רוצים תקציר. מכיוון שכך אתם לוקחים עיתון — לא עיתון רב־מלל כמו ה’ניו יורק טיימס’ אלא חומר קל יותר כמו ‘יו־אס־איי טוּדיי’. לא תופתעו אם יתברר לכם שאף אחת מהפעולות שנזכרו קודם אינה מופיעה בעיתון; אחרי הכול, אתם רוצים לדעת מהי השורה התחתונה. אתם רוצים לדעת אם בית הנבחרים קיבל את הצעת חוק המס החדש שישפיע על משפחתכם, אבל פרטי מקורותיו של הרעיון — עם כל עורכי הדין, הטייקונים והשתדלנים שהיו מעורבים בו — אינם חשובים במיוחד לשורה התחתונה הזאת. ובלי ספק אינכם רוצים לדעת את כל הפרטים על אספקת המזון של הארץ — איך הפרות אוכלות וכמה מהן נאכלות — אתם רק רוצים לדעת אם מחלת הפרה המשוגעת הופיעה פתאום. לא אכפת לכם איך האשפה נוצרת וכיצד היא מסולקת; אכפת לכם רק שהיא לא תגיע לחצר ביתכם. החיווטים והתשתיות של בתי החרושת אינם מעניינים אתכם; מה שאתם רוצים לדעת הוא האם העובדים עלולים לפתוח בשביתה. זה מה שאתם מקבלים מקריאת העיתון.

נפשכם המוּדעת היא העיתון הזה. המוח שלכם רוחש פעילות כל שעות היממה, וכמו במקרה של הארץ, כמעט כל מה שקורה הוא מקומי: קבוצות קטנות מקבלות החלטות בלי הרף, ושולחות מסרים לקבוצות אחרות. מתוך פעולות הגומלין המקומיות האלה מגיחות קואליציות גדולות יותר. בעת שאתם קוראים את הכותרת הנפשית, הפעולה החשובה כבר התרחשה, העסקאות כבר נסגרו. תופתעו להיווכח מה מועטה הגישה שיש לכם אל המתרחש מאחורי הקלעים. תנועות פוליטיות שלמות זוכות בתמיכה המונית והופכות לכוחות שאינם ניתנים עוד לעצירה לפני שאתם מתחילים לקלוט אותן כרגש, כאינטואיציה או כמחשבה העולה על דעתכם. אתם האחרונים ברשימת מקבלי המידע.

אבל אתם קוראי עיתונים מיוחדים במינם, משום שאתם קוראים את הכותרת וזוקפים את הרעיון לזכות עצמכם, כאילו אתם הגיתם אותו מלכתחילה. אתם אומרים בשמחה, ‘הרגע חשבתי על משהו’, כשבפועל מוחכם ביצע כמות עצומה של עבודה לפני שנחה עליכם הרוח. עד שהרעיון מוגש לכם ממקומו הראשון, מאחורי הקלעים, המעגלים העצביים שלכם עבדו עליו שעות או ימים או שנים, גיבשו מידע וניסו צירופים חדשים. אבל אתם נוטלים לעצמכם את התהילה, בלי להשתומם כלל על המנגנון העצום המסתתר מאחורי הקלעים.

ומי יאשים אתכם על שאתם חושבים כי התהילה מגיעה לכם? המוח חורש את מזימותיו בסודי סודות, מעלה רעיונות יש מאין כמו כישוף כביר. הוא אינו מתיר לקוגניציה המוּדעת לרדת לנבכיה של מערכת ההפעלה הענקית שלו. המוח מנהל את המופע שלו אינקוגניטו. בעילום שם.

ובכן, מי ראויים לתשבחות על רעיון גדול? ב־1862 פיתח הפיזיקאי והמתמטיקאי הסקוטי ג’יימס קלרק מַקסוֶול מערכת של משוואות שאיחדה את החשמל עם המגנטיות והניחה את היסודות לתיאוריה האלקטרומגנטית. על ערש דווי הוא פלט אגב שיעול מין וידוי משונה: הוא הכריז כי לא הוא, אלא ‘משהו בתוכו’, גילה את המשוואות המפורסמות. מקסוול הודה שאין לו מושג כיצד הגיעו אליו רעיונותיו — הם פשוט עלו על דעתו. הצייר והמשורר האנגלי ויליאם בּלֵייק סיפר על התנסות דומה כשדיבר על שירו הארוך ‘מילטון’: ‘כתבתי את השיר הזה מהכתבה ישירה, תריסר או לפעמים עשרים שורות בבת אחת, בלי מחשבה תחילה ואפילו בניגוד לרצוני.’ ויוהאן וולפגנג פון גֶתֶה טען שכתב את הנובלה ‘ייסורי ורתר הצעיר’ כמעט בלי שום תשומה מוּדעת, כאילו אחז בעט שנע בכוחות עצמו.

ועוד היה המשורר הבריטי סמואל טיילור קוֹלרידג’. ב־1796 הוא החל להשתמש באופיום כדי להפחית את כאבי השיניים שלו, שגרמו לו סבל נורא, אבל עד מהרה התמכר ללא תקנה, ולגם עד עשר כוסות לָאוּדָנוּם בשבוע. שירו ‘קוּבּלָאי חָאן’, עתיר הדימויים האקזוטיים והחלומיים, נכתב בהשפעת האופיום, שתוארה בפיו כ’מין הזיה’. בשבילו, האופיום נעשה דרך גישה אל המעגלים העצביים הלא־מודעים שלו. אנו זוקפים את מילותיו הנפלאות של ‘קובלאי חאן’ לזכותו של קולרידג’, משום שהן יצאו ממוחו ולא מכל מוח אחר. אבל קולרידג’ לא היה מסוגל לתפוס את המילים הללו בעת שהיה פיכח. אם כן, מיהו בדיוק הזכאי לתהילה על השיר הזה?

כפי שאמר קרל יוּנג, ‘בכל אחד מאיתנו ישנו אחר שאינו מוכר לנו.’ או כדברי להקת פינק פלויד, ‘יש מישהו בראש שלי, אבל זה לא אני.’

כמעט כל חיי הנפש שלנו אינם כפופים לשליטתנו המוּדעת, והאמת היא שטוב שכך. התודעה רשאית לתבוע לעצמה זכויות בעלים כאוות נפשה, אבל מוטב להשאיר אותה על הספסל ברוב תהליכי קבלת ההחלטות המתנהלים במוחנו. כשהיא מתערבת בפרטים שאינה מסוגלת להבינם, הפעילות הזאת נעשית אפקטיבית פחות. מרגע שאנו מתחילים לשקול ולחשב היכן יקפצו אצבעותינו על קלידי הפסנתר, איננו יכולים עוד לנגן את היצירה.

רוצים להמחיש את ההתערבות הקלוקלת של התודעה כשעשוע חברתי? תנו לחבר שני עטי סימון מחיקים — אחד בכל יד — ובקשו ממנו לחתום את שמו בידו הימנית ובה בעת לחתום את שמו במהופך (כבבואת ראי) בידו השמאלית. עד מהרה הוא יגלה שיש דרך אחת בלבד לעשות זאת: לא לחשוב על מה שהוא עושה. עם סילוק ההתערבות המוּדעת, ידיו יוכלו לבצע תנועות ראי מסובכות בלי שום בעיה — אבל אם הוא יחשוב על מה שהוא עושה, הפעולה תסתכם במהירות בערבוביה של קווים מקוטעים.

ובכן, מוטב שלא להזמין את התודעה לרוב המסיבות. וכשאין היא מוזמנת, היא בדרך כלל האחרונה שנחשפת למידע. ניקח לדוגמה חבטה בכדור בייסבול. ב־20 באוגוסט 1974, במשחק בין קליפורניה איינג’לס ודטרויט טייגרס, כמתועד ב’ספר השיאים של גינס’, נמדדה מהירות יידוי הכדור מידו של נולן ראיין ב־162.4 קילומטר בשעה (44.7 מטר בשנייה). אם תחַשבו, תמצאו כי הכדור של ראיין חצה את המרחק בינו לבין החובט — 18.44 מטר — בארבע עשיריות השנייה. זמן זה מספיק, בדוחק רב, להגעת אותות האור מהכדור אל עיני החובט, למעברם דרך חיווטי הרשתית, להפעלת שרשראות של תאים לאורך הדרכים המהירות מאוד אך העקלקלות מאוד של מערכת הראייה הסמוכה לעורף, לחציית שטחים רחבי ידיים אל האזורים המוטוריים ולמתן ההוראות הדרושות לכיווץ השרירים המניפים את המחבט. למרבה התדהמה, הרצף כולו אפשרי בפחות מארבע עשיריות השנייה; אלמלא כן, איש לא היה מצליח לחבוט בכדור מהיר. אבל מה שמפתיע באמת הוא שהתודעה זקוקה ליותר זמן כדי להיות מוּדעת לכדור: כחצי שנייה, כפי שנראה בפרק 2. ובכן, הכדור נע במהירות כזו שהחובט לא היה מסוגל להיות מוּדע לו. וגם אין צורך להיות מוּדע כדי לבצע פעולות מוטוריות מתוחכמות. תוכלו לראות זאת כאשר אתם מתחילים להתכופף לפני שענף של עץ ניתז לעברכם בטיול ביער, לפני שאתם נעשים מוּדעים לכך שהוא מתקרב אל פניכם, או כשאתם מוצאים את עצמכם קופצים מהמקום לפני שאתם נעשים מוּדעים לראשונה לצלצול הטלפון.

הנפש המוּדעת אינה נמצאת במרכז פעילותו של המוח; אדרבה, היא שוכנת הרחק בשוליו הנידחים, ושומעת רק הדים מן המתרחש.

הפן החיובי של ההדחה

הבנת המוח ההולכת ומתפתחת משנה מן היסוד את השקפתנו על עצמנו, ומעבירה אותנו מהתחושה האינטואיטיבית שאנו נמצאים במרכז העניינים, אל תפיסה מתוחכמת יותר, מאירת עיניים ומפליאה של המצב. ולמען האמת, כבר חזינו בקִדמה מעין זאת בימים עברו.

בלילה זרוּע כוכבים בתחילת ינואר 1610 הצמיד חוקר טבע טוֹסקני בשם גליליאו גליליי את עינו לקצה שפופרת שבנה בעצמו והביט שעה ארוכה בכוכבים. השפופרת היתה טלסקופּ פשוט שהגדיל עצמים פי עשרים. באותו לילה צפה גליליאו בכוכב הלכת צדק וראה מה שנראה במבט ראשון כמו שלושה כוכבים המצויים בקרבתו וכמו שזוּרים על חוט שחצה את פני כוכב הלכת. התצורה הזאת עוררה את סקרנותו, והוא חזר אליה בלילה הבא. בניגוד לציפיותיו, הוא ראה ששלושת הגופים הללו נעו יחד עם צדק. זה היה בלתי מתקבל על הדעת: כוכבים אינם משייטים עם כוכבי לכת. לכן חזר גליליאו והתבונן באותה התצורה לילה אחר לילה. ב־15 בינואר הוא פיענח את החידה: אלה לא היו כוכבים. אלה היו גופים פלנטיים המקיפים את צדק. לצדק יש ירחים.

התצפית ההיא ניפצה את כיפת השמים. לפי התיאוריה השלטת של תַלמַי היה מרכז אחד בלבד — כדור הארץ — שכל הדברים חגים סביבו. קופרניקוס הציע רעיון חלופי, שלפיו כדור הארץ מקיף את השמש ואילו הירח מקיף את כדור הארץ, אבל הרעיון הזה נראה מגוחך בעיני הקוסמולוגים המסורתיים, משום שדרש שני מרכזי תנועה. והנה כאן, באותו לילה שקט של חודש ינואר, העידו ירחי צדק על קיומם של כמה מרכזים. גושי הסלע הענקיים, שחגו במסלוליהם סביב כוכב הלכת הענקי, לא היו יכולים להיות באותה העת חלק מפניה של הספֵירה השמימית התלמאית. המודל של תלמי, הגורס כי כל גרמי השמים מקיפים את כדור הארץ, התרסק לרסיסים. הספר שבו תיאר גליליאו את תגליתו, ‘שליח הכוכבים’, יצא מתחת מכבש הדפוס במרס 1610 והפך את גליליאו לאדם מפורסם.

חלפו שישה חודשים עד שחוזים בכוכבים אחרים הצליחו לבנות מכשירים באיכות הדרושה כדי לצפות בירחי צדק. עד מהרה החלה התנפלות על בוני הטלסקופים, ולא עבר זמן רב ואסטרונומים יצאו לכל קצווי תבל כדי ליצור מפה מפורטת של מקומנו ביקום. ארבע מאות השנים הבאות חזו בהתרחקותנו ההולכת ומואצת מן המרכז, ובהעמדתנו במקומנו כגרגר זעיר ביקום הנראה, המכיל 500 מיליון צבירי גלקסיות, 10 מיליארד גלקסיות גדולות, 100 מיליארד גלקסיות ננסיות ו־2,000 מיליארדי מיליארדים של שמשות. (והיקום הנראה, שהרדיוס שלו פחות מ־15 מיליארד שנות אור, הוא אולי גרגר זעיר בקוסמוס הרבה יותר גדול, שעדיין אין ביכולתנו לראותו.) אין פלא שהמספרים המדהימים האלה מלמדים על סיפור שונה בתכלית השוני על קיומנו מכל מה שהוצע בעבר.

רבים חשו שלא בנוח מחמת ההדחה הזאת של כדור הארץ ממרכז היקום. לא עוד היה אפשר לחשוב על הארץ כעל נזר הבריאה: מעתה אין היא אלא כוכב לכת בין כוכבי לכת אחרים. הערעור הזה על הסמכות הצריך הכנסת שינויים בתפיסתו הפילוסופית של האדם את היקום. כמאתיים שנה אחר כך דיבר יוהאן וולפגנג פון גֶתֶה על משמעותה הכבירה של תגלית גליליאו:

מכל התגליות ומכל הדעות, לא היתה אחת כנראה שהשפעתה על רוח האדם היתה גדולה יותר… אך־זה נגלה שהעולם עגול ושלם בפני עצמו, והנה התבקש לוותר על זכות היתר המופלגת שלו כמרכז היקום. מעולם, כמדומני, לא הוצגה דרישה גדולה מזו בפני האנושות — כי עם ההודאה הזו נעלמו דברים כה רבים בערפל ובעשן! מה קרה לגן העדן שלנו, לעולם התמימות שלנו, לאדיקותנו ולשירתנו; מה על עדות חושינו; על דבקותנו באמונה פיוטית־דתית? מה פלא שבני דורו מיאנו להרפות מכל אלה, והציגו כל התנגדות אפשרית כלפי דוקטרינה אשר הסמיכה את מי שקיבלוה ודרשה מהם חופש השקפה וגדלוּת מחשבה אשר טרם נודעו כמותם, ואף לא צצו בחלום.

מבקריו של גליליאו הוקיעו את התיאוריה החדשה שלו כהדחת האדם מגדולתו, ובעקבות ריסוקן של ספֵירות הרקיע בא ריסוקו של גליליאו. בשנת 1633 הוא נקרא להתייצב למשפט האינקוויזיציה ברומא, ולאחר שהושלך לצינוק נשברה רוחו והוא שירבט את חתימתו המיוסרת על התכחשות לעבודתו ועל החזרת כדור הארץ אל מרכז היקום.1

1 הרי לכם דבר שנראה לי מרומם רוח: בשנת מותו של גליליאו, 1642, בא לעולם אייזק ניוטון, שהיה עתיד להשלים את עבודתו של גליליאו ולנסח את המשוואות שביסוד מסלולי כוכבי הלכת סביב השמש.

ועדיין היה גליליאו רשאי לחשוב עצמו בר מזל. שנים לא רבות לפני כן בא איטלקי אחר, ג’ורדנו בּרוּנוֹ, וטען גם הוא שכדור הארץ אינו המרכז, וסופו שנגרר בפברואר 1600 לכיכר ברומא והואשם בכפירה בעמדת הכנסייה. מאשימיו, שחששו פן יסית נגדם את הקהל, שכן הוא היה מפורסם כנואם רב השפעה, הצמידו לפניו מסכת ברזל שמנעה ממנו לדבר. הוא הועלה על המוקד ונשרף חיים, ועיניו הביטו מאחורי המסכה בקהל הסקרנים שיצאו מבתיהם ונקהלו בכיכר, ברצונם להימצא במרכז העניינים.

מדוע הומת ברונו באלם פה? כיצד קרה שגאון דוגמת גליליאו מצא את עצמו כבול בשלשלאות על רצפת צינוק? ברור כשמש: לא כל אדם שמח על שינוי קיצוני של השקפת עולמו.

לוּ רק ידעו השניים הללו לאן יוליכו הדברים! מה שאיבדה האנושות בוודאות ובאגוצנטריות הוחלף ברבות הימים ביראה ובפליאה על מקומנו בקוסמוס. גם אם הסיכוי לקיום חיים בכוכבי לכת אחרים זעום ביותר — נניח שהוא עומד על פחות מאחד למיליארד — עדיין יכולים אנו לצפות שכמה מיליארדי כוכבי לכת ביקום רוחשים חיים כמו קן נמלים. ואם יש רק סיכוי של אחד למיליון לכוכב לכת נושא חיים להשיג רמות משמעותיות של בינה (נאמר, יותר מזו של חיידק חללי), עדיין אפשר לנבא את קיומם של כמה מיליוני עולמות שיצוריהם מקיימים ציוויליזציות, והן זרות ומוזרות מכפי יכולתנו לדמיין אותן. בדרך זו, ההדחה מהמרכז פותחת את נפשותינו לפני דבר־מה הרבה יותר גדול.

אם מדעי החלל נראים לכם מרתקים, הדקו את החגורות לקראת מסענו אל המתרחש במדעי המוח: משהודחנו מהמקום שייחסנו לעצמנו במרכז עצמיותנו, אנו יכולים למקד עתה את חשיבתנו ביקום הרבה יותר מפואר. עם הספר שבידיכם, נפליג אל הקוסמוס הפנימי הזה כדי לחקור את צורות החיים הזרות והמוזרות שלו.

הצצות ראשונות אל ממדי המרחב הפנימי

התיאולוג והפילוסוף תומס אַקווינַס (1274-1225) האמין שמעשי האדם נובעים מעיון בשאלה מהו הטוב. אבל הוא לא היה יכול שלא להבחין כי דל מאוד הקשר בין דברים רבים שאנו עושים לבין השיקול התבוני — דברים כמו שיהוקים וטפיפה בכף הרגל לפי הקצב וצחוק פתאומי לשמע בדיחה וכיוצא באלה. זה היה בעייתי במקצת מבחינת המסגרת התיאורטית שלו, ולכן הוא הדיח את כל המעשים מהסוג הזה לקטגוריה נפרדת ממעשי האדם הראויים לשמם, ‘משום שאין הם נובעים משיקולי התבונה’.2 בהגדרת הקטגוריה הנוספת הזאת טמן תומס אקווינס את הזרע הראשון של רעיון הלא־מוּדע.

איש לא השקה את הזרע הזה ארבע מאות שנים, עד שבא איש האשכולות גוטפריד וילהלם לַייבּנִיץ (1716-1646) והציע את הרעיון שהנפש היא מיזוג של חלקים נגישים ולא־נגישים. בצעירותו חיבר לייבניץ שלוש מאות הֶקסָמֶטרים בבוקר אחד. בהמשך הוא המציא את החשבון האינפיניטֶסימָלי, את שיטת המספרים הבּינָריים, תיאוריות פילוסופיות ופוליטיות, השערות גיאולוגיות, בסיס שעליו נבנתה לימים טכנולוגיית המידע, משוואה לאנרגיה קינטית וניצנים ראשונים של רעיון ההפרדה בין תוכנה וחומרה.23 והנה, האיש שמתוכו שפעו כל הרעיונות האלה התחיל לחשוד (בדומה למקסוול, לבלייק ולגתה) כי יש כנראה מחילות עמוקות ובלתי נגישות בתוך תוכו.

2 ביתר פירוט: לייבניץ חזה מכונה שתעשה שימוש בגולות (המייצגות מספרים בינריים) בהנחיית מה שהיינו מזהים היום כדודניהם של כרטיסי הניקוב. אף שמקובל לזקוף את פיתוחו של רעיון הפרדת התוכנה לזכותם של צ’רלס בָּבֶּג’ ועדה לָאבלֵייס, המחשב המודרני אינו שונה עקרונית מזה שחזה לייבניץ: ‘את החישוב [הבינרי] הזה תוכל לבצע מכונה (בלי גלגלים) בדרך הבאה, לבטח ובלא מאמץ. ינוקבו חוֹרים במכָל, באופן כזה שניתן לפותחם ולסוגרם. עליהם להיות פתוחים במקומות המתאימים ל־1 וסגורים במתאימים ל־0. מבעד לשערים הפתוחים ייפלו קוביות או גולות קטנות למסלולים, מבעד לאחרים — לא מאומה. [מערך השערים] יוסט מעמודה לעמודה לפי הצורך.’

לייבניץ טען שיש כמה תפיסות שאיננו מוּדעים להן, וכינה אותן ‘תפיסות פעוטות’. לבעלי חיים יש תפיסות לא־מוּדעות, ניחש. מכיוון שכך, מדוע לא לבני האדם? אף על פי שההיגיון הזה היה ספקולטיבי, חוש הריח שלו אמר לו כי משהו חיוני יישאר מחוץ לתמונה אם לא נניח את קיומו של דבר־מה מעין הלא־מוּדע. ‘חשיבותן של תפיסות לא־מוּחשות ל[מדע נפש האדם] אינה נופלת מחשיבותם של הגופיפים הלא־מוחשים3 למדע הטבע,’ קבע לייבניץ.4 והוא הוסיף והציע את קיומן של תשוקות ונטיות (‘תיאבונות’) שגם להן אין אנו מוּדעים, ואף על פי כן הן מנחות את מעשינו. זאת היתה ההצגה המשמעותית הראשונה של דחפים לא־מוּדעים, ולייבניץ ניחש שהרעיון הזה יתגלה כחיוני להסברת הסיבות להתנהגות הנצפית של בני האדם.

3 במונח זה התכוון לייבניץ לאמונה שהיתה מקובלת גם על אייזק ניוטון, על רוברט בויל, על ג’ון לוֹק ועל אחרים, כי עצמים חומריים עשויים מגופיפים זעירים, לא־מוחשים, שמהם נובעות התכונות המוחשות של העצמים.

את כל הרעיונות האלה תיאר לייבניץ בהתלהבות רבה בחיבורו ‘מסות חדשות על ההבנה האנושית’, אבל החיבור ראה אור רק ב־1765, כמעט חמישים שנה אחרי מותו. ה’מסות’ עמדו בניגוד לתפיסה של תנועת הנאורות על הידיעה העצמית, ולכן רבצו למעצבה, באין איש שיעמוד על ערכן, עוד מאה שנים כמעט. הזרע נותר שוב בצחיחותו.

בינתיים התרחשו אירועים אחרים שהכשירו את הקרקע לעליית הפסיכולוגיה כמדע ניסויי וחומרי. אנטומאי ותיאולוג סקוטי בשם צ’רלס בֶּל (1842-1774) גילה שהעצבים — אותם סיבים דקים היוצאים מהמוח וממוח השדרה ופרושׂים בכל הגוף — אינם אחידים כולם, אלא אפשר לחלקם לשני סוגים: עצבי תנועה (מוטוריים) ועצבים תחושתיים (סנסוריים). הראשונים נושאים מידע ממרכז הבקרה במוח, והאחרונים נושאים מידע אל המרכז הזה. זה היה הגילוי החשוב הראשון של תבנית במבנה המוח, שהיה בגדר תעלומה עד אז, ותחת ידיהם של חלוצים נוספים הלכה והתפתחה מכאן ואילך תמונה של המוח כאיבר בנוי בעל מבנה מפורט (ולא, כפי שנתפס קודם, כאיבר בעל מבנה אחיד־מטושטש).

זיהוי ההיגיון הזה באותו קילוגרם וחצי של רקמות היה מקור לעידוד רב. ב־1824 טען פילוסוף ופסיכולוג גרמני בשם יוהאן פרידריך הֶרבַּרט שאפשר להבין את הרעיונות עצמם במסגרת מתמטית מובנֵית: רעיון עשוי להתנגד לרעיון אחר, וכך להחליש אותו ולגרום לשקיעתו אל מתחת לסף כלשהו של תודעה.5 והיפוכו של דבר, רעיונות שיש להם קווי דמיון משותפים עשויים לסייע זה לעלייתו של זה אל מעל לסף התודעה. כאשר רעיון חדש מטפס, הוא גורר עמו רעיונות דומים. הרברט טבע את המונח ‘מסה הַתפָּסָתית’ כביטוי לטענתו כי רעיון נעשה מוּדע לא בבידוד, אלא אך ורק בהתמזגות עם תשלובת של רעיונות אחרים שכבר נמצאים בתודעה. בדרך זו הציג הרברט מושג מפתח: יש גבול בין מחשבות מוּדעות ולא־מוּדעות; אנו מוּדעים לכמה רעיונות, ואיננו מוּדעים לאחרים.

על רקע זה התעוררה בלבו של הפיזיקאי הגרמני ארנסט היינריך וֶבֶּר (1878-1795) השאיפה להכניס את דקדקנותה של הפיזיקה לחקר הנפש. הוא ייסד תחום חדש, ‘פסיכופיזיקה’ שמו, שחתר לכמת את מה שבני אדם מסוגלים לזהות, את מהירות התגובה שלהם ואת מה שהם תופסים וחשים.6 בפעם הראשונה בתולדות האדם החלו התפיסה והחישה להימדד בדקדקנות מדעית. ההפתעות לא איחרו לבוא. לדוגמה: עד אז נראה מובן מאליו שחושינו מספקים לנו ייצוג מדויק של העולם החיצון. אבל ב־1833 הבחין הפיזיולוג הגרמני יוהאנס פטר מילר (1858-1801) בתופעה תמוהה. הן הקרנת אור על העין והן הפעלת לחץ על העין או גירוי בחשמל של עצבי העין עוררו תחושה דומה של ראייה. רוצה לומר, תחושה של אור, ולא של לחץ או של חשמל. מכאן עלה על דעתו של מילר הרעיון שאיננו מכירים במישרין את העולם החיצון, אלא רק את האותות של מערכת העצבים.7 או במילים אחרות, כאשר מערכת העצבים אומרת לנו שמשהו נמצא ‘שם בחוץ’ — למשל, אור — אנו מאמינים שזה מה שנמצא שם, ואין זה משנה כיצד הגיעו אלינו האותות.

כך הוכשרה הקרקע למלומדים שהחלו להתעמק ביחסי המוח הפיזי עם התפיסה. ב־1886, שנים אחרי מותם של ובר ומילר, פירסם האמריקאי ג’יימס מק’קין קָטֶל מאמר שכותרתו ‘הזמן הדרוש לפעולות מוחיות’.8 השורה התחתונה של המאמר היתה מוליכת שולל בפשטותה: מהירות התגובה שלנו על שאלה תלויה בסוג החשיבה שעלינו לבצע. אם כל שעלינו לעשות הוא לדווח שראינו הבזק או שמענו רעש, אנו יכולים לעשות זאת די מהר (190 מילישניות להבזקים ו־160 מילישניות לרעשים). אבל אם עלינו לקבל החלטת בחירה (‘אמור לי אם ראית הבזק אדום או הבזק ירוק’), יהיה צורך בעוד כמה עשרות מילישניות. ואם עלינו להצמיד שֵם למה שראינו (‘ראיתי הבזק כחול’), דרוש לנו זמן רב עוד יותר.

אף שהמדידות הפשוטות של קטל עוררו את תשומת לבם של מעטים משוכני עולמנו, הן היו סימניו הראשונים של שינוי פרדיגמה. בעידן התעשייתי החלו אינטלקטואלים לחשוב על מכונות. כשם שאנו מרבים להשתמש כיום במחשב כמטאפורה, כן היתה מטאפורת המכונה נפוצה באותם ימים. בשלב הזה של סיפורנו, לקראת סוף המאה התשע־עשרה, הביולוגיה כבר התקדמה במידה כזאת שהיה אפשר לייחס בלי חשש היבטים רבים של ההתנהגות לפעולותיה דמויות המכונה של מערכת העצבים. הביולוגים ידעו שדרוש זמן לעיבוד אותות בעיניים, להעברתם אל התָלָמוּס (רמה), ולהסעתם בכבישים העצביים המהירים אל קליפת המוח, עד שהם משתלבים לבסוף בדפוסי העיבוד ברחבי המוח.

עם זאת, החשיבה עדיין נתפסה בעיני רבים כמשהו שונה לגמרי. דומה היה שאין היא נובעת מתהליכים חומריים, אלא שייכת לקטגוריה מיוחדת, נפשית, כלומר שכלית (או בעיני רבים, רוחנית). גישתו של קָטֶל התעמתה במישרין עם בעיית החשיבה. בהשאירו את הגירוי בעינו, אבל בהכניסו שינוי למשימה (עכשיו קבל החלטה מסוג זה או אחר), היה ביכולתו למדוד כמה זמן נוסף מצריכה קבלת ההחלטה. רוצה לומר, היה בכוחו למדוד את זמן החשיבה, והוא טען שזוהי דרך פשוטה וישירה לביסוסה של התאמה חד־ערכית בין המוח והנפש. הוא כתב כי ניסוי פשוט מעין זה מציג את ‘העדות החזקה ביותר המצויה בידינו לכך שיש תקבולת מלאה בין תופעות פיזיקליות ונפשיות; אין שמץ של ספק שניסויינו מודדים בעת ובעונה אחת את קצב השינוי במוח ואת השינוי בתודעה.’9

על רקע רוח הזמן של המאה התשע־עשרה, התגלית שחשיבה תופסת זמן זיעזעה את יסודותיה של פרדיגמת החשיבה כתופעה ערטילאית. עלה ממנה שהחשיבה, כשאר היבטי ההתנהגות, איננה כישוף כביר, אלא יש לה יסוד מכני.

האם אפשר לזהות את החשיבה עם העיבוד שמבצעת מערכת העצבים? הייתכן שהנפש דומה למכונה? לא רבים התייחסו ברצינות לרעיון הזה בעת היוולדו; הרוב המשיכו להיאחז באינטואיציה שאמרה להם כי פעולותיהם הנפשיות סרות למרוּתם במישרין. אבל היה אדם אחד שהרעיון הזה שינה כליל את השקפת עולמו.

אני, עצמי והקרח הצף

בעת שצ’רלס דרווין פירסם את ספרו המהפכני ‘מוצא המינים’, עקר ילד בן שלוש עם משפחתו ממוֹרביה לווינה. הילד, זיגמונד פרויד, היה עתיד לגדול בסימן השקפת העולם הדרווינית החדשה, שלפיה האדם אינו שונה מכל צורת חיים אחרת, ולפיכך אפשר לכוון את אלומת האור של זרקור המדע אל המארג המורכב הקרוי התנהגות אנושית.

פרויד הצעיר למד רפואה, אם כי מה שמשך אותו לתחום היה המחקר המדעי יותר מאשר היישומים הקליניים שלו. הוא התמחה בנוירולוגיה, וכעבור זמן קצר פתח מרפאה לטיפול בהפרעות נפש. מתוך בדיקות מדוקדקות של מטופליו התעורר בלבו החשד שהסוגים השונים של ההתנהגות האנושית ניתנים להסבר אך ורק באמצעות תהליכים נפשיים בלתי נראים — באמצעות מנגנון המנהל את העניינים מאחורי הקלעים. פרויד הבחין שלעתים קרובות אין בנפש המוּדעת של מטופליו שום דבר גלוי הגורם להם להתנהג כפי שהתנהגו, ולכן, מתוך ההשקפה החדשה הזאת על המוח כמכונה, הוא הסיק שחייבות להיות סיבות יסוד נסתרות שאין אליהן גישה. בראייה החדשה הזאת של פרויד, הנפש אינה שווה בפשטות לחלק המוּדע, זה שאנו מכירים אותו מתוך שאנו חיים עמו; היא דומה יותר להר של קרח צף, שרוב המסה שלו נסתרת מן העין.

הרעיון הפשוט הזה שינה את פני הפסיכיאטריה. עד אז לא היתה כל אפשרות להסביר תהליכים נפשיים חריגים, מלבד ייחוסם לכוח רצון חלש, לדיבוק שטני וכיוצא באלה. פרויד עמד על כך שהסיבה חייבת להימצא במוח הפיזי. מכיוון שהוא חי שנים רבות לפני הופעתן של הטכנולוגיות המודרניות לחקר המוח, הדרך הטובה ביותר שהיתה פתוחה לפניו היתה איסוף נתונים מ’הצד החיצוני’ של המערכת: יש לשוחח עם המטופלים, ולנסות להקיש על מצבי מוחם מתוך מצבי נפשם. לאור זאת ייחד פרויד תשומת לב רבה למידע המצוי בפליטות פה, בשגיאות קולמוס, בדפוסי התנהגות ובתוכנם של חלומות. כל אלה, להשערתו, הם מוצריהם של מנגנונים עצביים נסתרים, של מנגנון שאין למטופל כל גישה ישירה אליו. מבדיקת ההתנהגויות המבצבצות ועולות אל פני השטח, היה פרויד סמוך ובטוח שיש ביכולתו לקלוט הדים של מה שמקנן מתחת לפני השטח.10 ככל שהרבה להתבונן בנצנוצים הבוקעים מראשו של הר הקרח, כן היה יכול להעריך את עומקו — ואת הדרכים שבהן יכולה המסה הנסתרת להסביר משהו על מחשבותיהם של בני האדם, על חלומותיהם ועל הדחפים שלהם.

יחד עם יוזף בּרוֹיֶיר, שהיה ידידו והמורה הרוחני שלו, השתמש פרויד ברעיונות האלה לפיתוחה של אסטרגיה יעילה ככל הנראה לעזרה למטופלים היסטרים: הם ביקשו מהמטופלים לדבר בחופשיות גמורה, ללא כל עכבות, על ההופעות הראשונות ממש של תסמיני ההפרעה שלהם.11 פרויד הרחיב את השיטה לנוירוזות אחרות, והעלה את הרעיון שההתנסויות הטראומטיות הקבורות במעמקיו של המטופל עשויות להיות הבסיס הנסתר של הבעיות שלו, ויהיו אלה פוביות, שיתוק היסטרי, פרנויה או הפרעה אחרת. בעיות אלה, ניחש, נסתרות מהנפש המוּדעת. הפתרון הוא לגרור אותן אל רמת התודעה, כדי שיהיה אפשר להתעמת איתן במישרין ולהקיז מהן את יכולתן לגרום לנוירוזה. גישה זו שימשה כבסיס הפסיכואנליזה במאה השנים הבאות.

הרעיונות הבסיסיים של פרויד היו הבדיקה הראשונה של הדרך שבה מצבים נסתרים של המוח משתתפים בהנעת המחשבות וההתנהגות. פרויד וברוייר פירסמו את עבודתם המשותפת ב־1895, אבל לא עבר זמן רב וברוייר הסתייג יותר ויותר מהדגש שפרויד שם במקור המיני של המחשבות הלא־מוּדעות, ובסופו של דבר נפרדו דרכיהם של השניים. פרויד המשיך בדרכו ופירסם את חקירתו החשובה בטיבו של הלא־מוּדע, ‘פשר החלומות’, שבה ניתח את המשבר הרגשי שפקד אותו עצמו ואת סדרת החלומות שנבעה ממות אביו. הודות לאנליזה העצמית הזאת עלה בידו לגלות בתוכו רגשות לא צפויים ביחס לאביו. לדוגמה, הערצתו היתה מהולה בשנאה ובבושה. ההבנה הזאת, שקיימת נוכחות עצומה מתחת לפני השטח, הוליכה את פרויד להתמודדות עם שאלת הרצון החופשי. מששקל את הדברים, הוא מצא שאם החלטות בחירה והחלטות אחרות נובעות מתהליכים נפשיים נסתרים, אזי הבחירה החופשית היא אשליה, או לכל הפחות משועבדת לאילוצים מחמירים יותר מכפי שהיה מקובל לחשוב לפניו.

עד אמצע המאה העשרים הבינו החוקרים עד כמה איננו מכירים את עצמנו. איננו ניצבים במרכז של עצמנו. אדרבה, בדומה לכדור הארץ בשביל החלב, ולשביל החלב ביקום, אנו נמצאים הרחק בשוליים הנידחים, ושומעים רק מעט מאוד על המתרחש.

* * *

האינטואיציה של פרויד בדבר המוח הלא־מוּדע קלעה אל המטרה. אבל הוא חי עשרות שנים לפני פריחתם של מדעי העצב של ימינו. היום אנו יכולים להציץ אל תוך גולגולתו של האדם, ולעשות זאת ברמות רבות, החל בירי החשמלי של תא עצב יחיד וכלה בדפוסי פעילות החוצים שטחים רחבי ידיים של המוח. הטכנולוגיה המודרנית חידדה ומיקדה את תמונת הקוסמוס הפנימי שלנו, ובפרקים הבאים נתייר יחד במרחבים הבלתי צפויים שלו.

כיצד בני אדם יכולים לכעוס על עצמם? מי בעצם כועס על מי? מדוע הסלעים נראים כאילו הם מטפסים מעלה אחרי שאנו מתבונננים במפל מים? למה טען שופט בית המשפט העליון האמריקאי ויליאם דאגלס שיש ביכולתו לשחק פוטבול ולצאת לטיולים בחיק הטבע כשהכול יכלו לראות שהוא משותק מחמת שבץ? מדוע חושמלה טוֹפּסי הַפילה למוות ב־1916 (התליין היה תומס אדיסון)? למה אנשים נוהגים לשמור את כספם ב’חשבונות חג המולד’ שאינם מניבים ריבית? אם מל גיבסון השיכור הוא אנטישמי ומל גיבסון הפיכח מתנצל בלב שלם, האם ישנו מל גיבסון האמיתי? מה המשותף לאודיסיאוס ולהתמוטטות משכנתאות הסאב־פּרַיים? מדוע חשפניות מרוויחות יותר כסף בימים מסוימים בחודש? מדוע הסיכוי שאנשים ששמם מתחיל באות J יתחתנו עם אחרים שמם מתחיל ב־J גבוה מהממוצע? למה אנו כה מתפתים לגלות סודות? האם נכונה הסברה שאנשים מסוימים נוטים יותר לבגוד בבני זוגם? מה הסיבה שמקבלי תרופות נגד מחלת פרקינסון נעשים למהמרים כפייתיים? מדוע החליט פתאום צ’רלס ויטמן, פקיד בנק בעל מנת משכל גבוהה וחבר תנועת הצופים לשעבר, לעלות לראש מגדל באוניברסיטת טקסס באוסטין ולירות למוות בארבעים ושמונה בני אדם?

מה הקשר בין כל אלה והפעילות מאחורי הקלעים של המוח?

התשובה, כפי שתראו, היא שאין קשר הדוק מזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אינקוגניטו: החיים הסודיים של המוח‏”