לא חלמתי בגיל 41 להתחיל הכל מחדש… הייתה תקופה שהיה לי הכל. ילדים מקסימים, עבודה מעניינת, מיליון חברים קרובים ופחות […]
כאוס
יום שישי בערב,
יושבת בבית עם שלושת ילדיי.
סופה בחוץ משתוללת. הלב שלי גם…
קצת בדיכאון, קצת עצובה, קצת כועסת והרבה פוחדת… לא יודעת בדיוק ממה.
עכשיו אין לי שום אופציה אחרת.
אני לבד.
קר וקשה, מבפנים ומבחוץ, ואני יודעת שאני חייבת להתמודד.
לא יודעת איפה להתחיל,
מה לעשות,
עם מי לדבר,
איך להעלות את האנרגיות,
להוציא עצמי קודם כול מהבאסה…
רואה אנשים מחייכים בלי הפסקה בפייס, בתמונות משפחתיות, באינסטוש.
לי לא יוצא חיוך כזה.
החיוך שלהם נמתח ממש –
השפתיים מגיעות עד האוזניים.
חיוך מרוח,
כן.
אמיתי.
לא זוכרת מתי צחקתי, אבל ממש, מכל הלב בפעם האחרונה…
הכול סוגר עליי.
המצב בעבודה,
אני משמינה בטירוף תוך כדי אכילה רגשית בלתי פוסקת,
כעוסה רוב הזמן, קודרת,
לא יודעת איך לעצור את מחול השדים הפנימי הזה.
אין לי באמת עם מי לחלוק אותו.
חייבת להתעורר,
חייבת להיאחז במשהו שיאיר דרכי.
רוצה,
זקוקה,
מתפללת לכך כל היום.
מדמיינת עצמי מאושרת,
צוחקת מהבטן,
רזה פחות עשרים קילוגרמים,
חופשייה בנפש,
אהובה,
רוקדת,
צוחקת בקולי קולות,
מחבקת,
שמחה משתלטת על הבית.
אור בסלון שלי,
רעש נעים,
מוזיקה שמחה.
איך נכנסים למוד הזה?
איך מתחילים?
מלקה עצמי תוך כדי, “איך הגעתי למצב הזה בכלל?”
אני? מלכת האופטימיות והחיוביות, מלכת הקצב והשמחה.
מתי זה בדיוק קרה?
איך השתחל העצב הנוראי הזה אל פתח ביתי?
איפה טעיתי?
מה עשיתי?
כגולשת על הגלים, כגולשת על כל גל המשקף ויטאליות אינסופית שרק נחשף למולי, הרגשתי פתאום איך הגל מתנפץ בפרצופי.
מוציא אותי מאיזון וצובע את היום שלי בצבעים כהים לאין שיעור, ההופכים אט-אט לגוון שחור משחור בחיי שלי.
בחיי שהם רק שלי.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מאבדת אחיזה, הכול מסתובב במהירות לא הגיונית ומושך אותי פנימה. עמוק לאדמה.
לא ידעתי איך להכיל את סערת הנפש הענקית הזו.
הסתובבתי כמו חיה פצועה.
חיפשתי נואשות דרך, להקיא את הכאוס הזה ממני, לשפוך את הכאב, עד שבאופן אינטואיטיבי אחזתי בטלפון הנייד וכתבתי עצמי לדעת.
המילים פשוט נשפכו מעצמן ולבשו תצורה של שיר.
כתבתי עצמי בצורה כה חופשית, ללא רסן, ללא שופט המשקיף עליי מהצד וכל הרגש העצום הזה החל להתפרץ החוצה.
כתבתי את המחשבות הראשוניות שלי לפני שבכלל הבנתי שאלו הן המחשבות שעליהן אני חושבת, והיד הפכה פשוט קטליזטור לתת המודע.
ובכיתי
והתרגשתי
וצחקתי
ושוב כעסתי והרגשתי כל הברה וכל אות בכל מילה.
מצאתי פינה קטנה גדולה של אושר, שבה יכולתי לנוע בחופשיות לצלילי מפח הנפש העצום שאותו הרגשתי בכל מאודי.
