"הרגשת פעם הרגשה כזאת?" שאל. "האמת היא שכן," ענתה, והתכוונה לספר לו על בני ועל כך שמאז שעזב היא […]
1
נופר בת הארבע פסעה על המדרכה בהתרגשות, תיקה החדש על גבה וידה אחוזה ביד אימה. זה היה היום הראשון שלה בגן לאחר חופשת הפסח שבה עברו לבית החדש בשכונה החדשה בחיפה, והדרך הייתה זרה לה. הן עברו בפארק השכונתי, בין גבעות מדושאות שעצים ופרחים לבלבו בהן, נופר נעצרה והתבוננה סביב.
היא הבחינה במתקנים לילדים שניצבו במרכז הפארק וסימנה לאימה בידה.
“אחרי הגן נחזור לכאן ותוכלי לשחק,” אמרה האם.
נופר חייכה והשתיים המשיכו ללכת.
גן “שוש” היה בקצהו השני של הפארק. כשנפתח השער הכחול שבכניסה לגן, נגלה לפניהן שביל רחב שעליו איורים של כפות רגליים גדולות בכל מיני צבעים, שהובילו לכניסה למבנה. משמאל לשביל הייתה ערוגת פרחים יפהפייה, ומימין היה פרוס דשא סינטטי שהוליך דרך שער בטיחות לחצר אחורית גדולה מלאה במשחקים לילדים. נופר הסתכלה בעניין רב בכניסה המרשימה למראה. בייחוד תפסה את עינה קופסת קרטון גדולה שהייתה מונחת בפינה. היא הבחינה בילד שרכן מעל הקופסה, מלחשש. כשידה עדיין נתונה ביד אימה התקרבה וראתה שהוא מחזיק עלה חסה. הילד הניח את החסה בעדינות ליד צב שהתחפר בשריונו בתוך הקופסה.
“הוא בטח מפחד,” אמר לה הילד. נופר רצתה גם היא לנסות להאכיל את הצב, אבל אז כולם נקראו פנימה, אל תוככי הגן. נופר ואימה נכנסו יחד אחרונות. סביב היו ילדים שנופר לא הכירה וגננת זרה. היא החלה לבכות. הגננת והסייעות ניסו לדבר איתה, לעניין אותה בצעצועים שונים ואפילו לשיר לה, אבל דבר מכל אלה לא הצליח להרגיע אותה.
ואז, בעוד כולם סביבה מנסים להרגיעה, התקרב אליה הילד שניסה להאכיל את הצב בחוץ, וחיוך גדול על פניו. הוא ניגש אל נופר וליטף לה את השיער.
בבת אחת הפסיקה נופר לבכות והתבוננה בילד בעיון.
הוא המשיך ללטף אותה בחיוך ואז שלח לעברה את ידו. נופר אחזה בידו, הרפתה מידה של אימה, רינה, והלכה איתו. שוש הגננת ורינה הסתכלו זו על זו וחייכו. רינה הייתה מופתעת, היא מעולם לא ראתה את נופר נקשרת מהר כל כך לאף אחד.
“מי זה?” שאלה את שוש.
“זה בני, ילד מקסים שנמצא איתנו בגן כבר שנה שנייה, ואני חייבת לציין שהוא מעולם לא ניגש אל אף ילד או ילדה חדשים שהגיעו אלינו, גם אם בכו,” ענתה הגננת בחיוך.
בני ונופר שיחקו ביחד במשך כל אותו היום ולא נפרדו מאז.
גם כשהגיעה העת לעזוב את הגן, השניים ביקשו להישאר יחד וכך, כשעלו לכיתה א’, דאגו ההורים שהילדים ילמדו באותה הכיתה.
לבני היה חיוך כובש, שיער מלא בתלתלים שחורים ועיניים כחולות. הוא היה אהוב על כל חבריו לכיתה, על המורות, ובכלל, על כל מי שהכיר אותו. הדבר שייחד אותו היה צניעותו. הוא תמיד התנהל בנועם ושידר שלווה, לא הרגיש צורך לדבר כשלא היה צריך ועזר לכל מי שביקש.
בכיתה ו’, כשהחליט להצטרף לקבוצת הכדורגל של בית הספר, נופר הופתעה.
“כדורגל זה משחק עם הרבה אנרגיות, וסתם מקללים שם כל הזמן,” אמרה וצחקה, “ואתה כזה רגוע, יהיה מעניין לראות אותך במשחקים.”
“את צודקת, באמת הפתעתי גם את עצמי,” אמר בחיוך. “ולמרות זאת, תמיד אהבתי לראות משחקי כדורגל, אז חשבתי לנסות לשחק בעצמי. יש לי הרגשה שאני אוהב את זה.”
“אני בטוחה שתצליח, ומקווה בשבילך שתאהב את זה.” אמרה, והשמחה עבור בני עודדה אותה לשתף, “גם אני התלבטתי אם להצטרף לפעילות בבית הספר. חשבתי על להקת המחול, הורה אפרוחים. ואתה יודע מה? אתה צודק, צריך לעשות מה שאוהבים.”
***
“וואו, כמה שאתה מזיע!” קראה כשבני קרב אליה. נופר חיכתה לו ליד שער בית הספר בתום החזרה בלהקת הריקודים, בשעה שגם הוא מסיים אימון.
“ואת נראית כאילו יצאת מהמקלחת,” אמר בני בחיוך.
הוא סיפר לה בהתרגשות על האימון ועל המשחק החשוב המתקרב.
“אתה אוהב את הכדורגל, נכון?” שאלה נופר, שזיהתה את ההתלהבות בקולו.
“מאוד. ידעתי שאוהב, אבל לא ציפיתי שארגיש ככה. בכדורגל אני שונה, אני מרשה לעצמי לדבר בקול רם ולצעוק במהלך המשחק, וזה עושה לי טוב.” אמר וצחק במבוכה.
“רק שלא תתאהב בזה,” צחקה נופר.
“במשחק אני חייב להתנהג ככה, אחרת איך ישמעו אותי? אבל אל תדאגי, זה הכיף שבכדורגל, ואני מודה שיש בזה גם משהו משחרר, אבל אני אותו בני הרגוע שאת מכירה. ואיך אצלך בלהקה?” שאל.
“אני נהנית כל כך! אתה יודע שביום העצמאות הקרוב אנחנו אמורים להופיע על במות העיר? אני רוקדת בשני ריקודים מתוך שלושה, למרות שאני חדשה בלהקה. אבי הכוריאוגרף אמר לי שאני מתקדמת יפה,” סיפרה והייתה גאה בעצמה על ההתקדמות שהשיגה בתוך שלושה חודשים קצרים מאז שהצטרפה ללהקה.
“איזה יופי! אני שמח בשבילך כל כך,” אמר וחיבק אותה.
במשך כל שנות בית הספר היסודי נופר ובני התעקשו ללמוד באותה הכיתה, ותמיד ישבו זה ליד זה. בכל יום היו יוצאים יחד משערי בית הספר. מדי יום היו נפגשים אחר הצוהריים או מייד אחרי בית הספר באחד הבתים ומבלים עוד שעות ארוכות יחד.
“מה אתם עושים ביחד כל כך הרבה זמן?” שאלה אותה פעם אימה.
“אנחנו מדברים, משחקים במחשב, משחקים עם חברים, עושים שיעורי בית ועוד כל מיני דברים,” ענתה נופר בקלילות.
היה נראה שעל אף גילם הצעיר הם לא שבעו זה מזה.
***
“בני, אתה חייב להגיד לי כן,” הפצירה נופר בחיוך ענק כשנכנסה לחדרו, והיא מלאת אנרגייה.
“כן,” הוא זרם.
“איזה חבר יש לי,” אמרה וחיבקה אותו.
“טוב, אז אולי תגלי לי מה הסכמתי לעשות?” שאל.
נופר חייכה, “החליטו בבית הספר להעלות הצגה בהשתתפות תלמידי כיתות ח’. זה יהיה אירוע מכובד, במסגרת חגיגות עשרים שנה לבית הספר, אתה יודע, יזמינו גם את ההורים. יש אודישנים לתפקידים בהצגה, ונראה לי שזה ממש תפור על שנינו.” היא לקחה נשימה ובני הקשיב בסבלנות, כהרגלו. “רומיאו ויוליה בגרסה מודרנית. מכיר, נכון?”
“אני מכיר את הסיפור על רומיאו ויוליה, שתי משפחות יריבות שהבן והבת מתאהבים, העלילה מסתבכת ובסוף הם מתים מאהבה ובגלל חוסר תקשורת.”
“תמצתָּ את המחזה העמוק הזה במשפט אחד,” צחקה, “אבל כן, מדובר באהבה גדולה. בהצגה הם החליטו לשנות גרסה לעני ועשירה, אבל עדיין מדובר במערכת יחסים סבוכה ובאהבה גדולה. אין זוג מתאים מאיתנו לשחק את רומיאו ויוליה, אתה לא חושב?” שאלה בנימה פסקנית ובטוחה.
נופר הייתה ילדה יפה, בעלת שיער שחור חלק, עיני דבש גדולות וגומת חן שובה במיוחד. היא הייתה מוחצנת יותר מבני, ועם קצת פחות סבלנות, היא הייתה בעלת ביטחון עצמי ותמיד אמרה את אשר על ליבה. כמו בני, גם נופר הייתה אהובה מאוד על חבריה לכיתה, מקובלת, חיובית ומשעשעת. על המורים, לעומת זאת, לא הייתה תמיד חביבה. היא הייתה דעתנית וחזקה ולא פחדה להגיב ולהתערב כשראתה בזה צורך ואפילו להעיר למורה אם חשבה שהוא טועה או עושה עוול, גם אם הדברים לא היו קשורים אליה ישירות. ועם זאת, כל המורים העריכו אותה, תלמידה מצטיינת, חכמה, רגישה ובוגרת לגילה. בני והיא תמיד צחקו שהם התחברו כי הם פשוט משלימים זה את זה.
“נו?” לחצה לאחר מספר שניות שבהן בני לא הגיב ורק חייך.
“אני הרומיאו שלך במציאות, למה צריך הצגה?” שאל ברוגע.
“אמרת כן,” אמרה ועשתה לו פרצוף מתוק שבני אף פעם לא עמד בפניו.
“מה לי ולהצגה? אין לי שום ניסיון או רצון לעמוד על במה, את מכירה אותי.”
“גם בכדורגל יש קהל,” ענתה נופר, שלא התכוונה לוותר.
“כן, אבל בכדורגל אני בתוך המשחק, רץ, מזיע, מי שם לב לקהל? אין קשר בין הדברים,” ניסה שוב להתנגד.
“בוא נעשה הסכם. נלך לאודישן אחד והבוחן יגיד אם אתה טוב או לא,” אמרה. “בבקשה,” הוסיפה לפני שהגיב.
“אם זה חשוב לך כל כך — אנסה, בשבילך. אבל אל תצפי לכלום,” ענה בני, שידע שכשנופר מחליטה משהו אין לו באמת סיכוי להתנגד. “בכל מקרה, את תהיי יוליה מקסימה,” הוסיף ונשק לה קלות על השפתיים, יודע שאהבתו אליה מספיקה כדי לגרום לו לעשות בשבילה כמעט הכול.
“אני מתרגשת ממש,” התוודתה נופר לפני שנכנסו לאודישנים. “לא חשבתי שיגיעו להיבחן כל כך הרבה תלמידים. וחוץ מזה, ראית מי בא לעשות לנו אודישנים?” שאלה והמשיכה מבלי לחכות לתשובה, “עמוס בר, השחקן המפורסם, ביחד עם המנהלת והמורה לספרות.”
“אל תדאגי, את תהיי מהממת. פשוט תסתכלי עליי.”
כשיצאו מהאודישן בני נראה מופתע.
“לא ציפיתי ליהנות כל כך,” אמר, “היה ממש נחמד.”
“היית מעולה, רומיאו שלי,” חייכה נופר.
“נכנסתי ממש לתפקיד, אה?”
“כן, דקלמת הכול בעל פה, בלי טעויות בכלל, נראה לי שהם התרשמו. יש לי הרגשה טובה לגבינו.”
שבוע אחרי האודישן פרסמו את רשימת השחקנים שהתקבלו להצגה ואת חלוקת התפקידים. נופר התקרבה בהתלהבות אל לוח המודעות ובני הלך לאיטו מאחוריה, נהנה לראותה מתלהבת. כשהיא הגיעה אל הלוח הבחין שהחיוך שלה נעלם.
הוא התקרב וקרא: “בתפקיד רומיאו: בני שלום. בתפקיד יוליה: קרן אור”. ובהמשך הרשימה: “בתפקיד המטפלת של יוליה: נופר כהן”.
“מזל טוב,” אמרה לו וניסתה לחייך.
“נופרי, אני לא יודע מה לומר. אני יודע כמה רצית את התפקיד ואת יודעת שלדעתי את הכי טובה. אני לא יודע למה לא בחרו בך כיוליה, ההפסד הוא שלהם. את תסתכלי על הצד החיובי, כמו שאת עושה תמיד. את כן משתתפת, בחרו בך לתפקיד המטפלת האישית של יוליה, שזה גם תפקיד מבוקש מאוד,” בני ניסה לעודד אותה.
“האמנתי שאני אקבל את התפקיד הראשי של יוליה. אני מאוכזבת, עצוב לי. כרגע לא בא לי לשחק את המטפלת… אני אלך הביתה ונדבר מחר, טוב?” אמרה והחלה ללכת. אחרי צעדים ספורים הסתובבה והוסיפה, “ובני, בלי קשר אליי, אני שמחה בשבילך וגאה בך על שקיבלת את התפקיד של רומיאו, אמרתי לך שאתה מצוין,” היא התקרבה, נתנה לו נשיקה על הלחי והלכה.
למוחרת כשנכנסה לכיתה שמעה שיחה שהתנהלה בין מספר תלמידים ומהדברים נשמע שנועם יגלם את רומיאו.
“סליחה שאני מתערבת,” אמרה, “אבל בני נבחר לתפקיד רומיאו, לא נועם.”
“קראו לנועם הבוקר למשרד המנהלת ואמרו לו שהוא יגלם את רומיאו,” עדכנו אותה.
נופר הסתכלה על דלת הכיתה בציפייה דרוכה, אבל בני הגיע באיחור והיא נאלצה לחכות בקוצר רוח לסוף השיעור כדי לדבר איתו ולהבין מה קרה.
“אני נבחנתי בשבילך,” אמר לה בני, “אם את לא יוליה, אין לי טעם להיות רומיאו.”
“מה פתאום, בני, אתה מצוין בלי קשר אליי, והרי אחרי האודישן אמרת כמה נהנית מהמשחק.”
“היה לי כיף בזכותך. חוץ מזה, הציעו לי את תפקיד האב במקום רומיאו והסכמתי, כדי שנהיה יחד בחזרות. אולי המטפלת והאבא יתאהבו,” אמר וצחק.
נופר הבינה שהוא עושה הכול למענה, כדי שלא תהיה עצובה. הוא מקריב את התפקיד הראשי ומוכן לשחק תפקיד משני כדי להיות איתה וכדי שהיא לא תוותר על תפקיד המטפלת. היא ניסתה להתעקש עוד שבני לא יוותר, וכעסה על עצמה על כך שלא נשארה אתמול כדי לתמוך בו. אבל בני הרגיע אותה וחזר ואמר שאין לזה חשיבות מבחינתו וכי מה שחשוב לו זה היא, או נכון יותר — היא והוא.
החזרות להצגה היו חוויה מדהימה עבורה. נופר התאהבה במשחק באותה מידה שאהבה את הריקוד, ונהנתה לגלם את המטפלת, במיוחד כשבני היה לצידה. הם התחברו עם כל צוות השחקנים והרבו לצחוק יחד על התלבושות ועל הפספוסים בחזרות.
כעבור חודשיים וחצי של חזרות אינטנסיביות, הם העלו את ההצגה, וזו זכתה לשבחים וגם לכתבה במקומון. הם הופיעו ארבע פעמים בבית הספר לפני כל התלמידים וההורים, ואף הופיעו בפני תלמידים מבתי ספר שונים.
“אתה יודע,” אמרה לו ערב אחד, בתום ההופעה, “נהניתי כל כך מההצגה, מהחזרות ומההופעות… אני חושבת שבשנה הבאה, בתיכון, מלבד הריקוד — אנסה להתקבל למגמת התיאטרון, מה אתה אומר?”
“אני חושב שזה יהיה נהדר, ואני בטוח שתצליחי,” השיב בני וחיבק אותה בחום.
***
סוף השנה הגיע, אוטוטו הם מסיימים ללמוד בבית הספר היסודי ועולים לתיכון. להקת המחול שבה השתתפה נופר לקחה חלק מכובד בטקס הסיום והכוריאוגרף החליט לתת לנופר המאושרת תפקיד סולו.
באחת החזרות האחרונות נופר ביצעה את קטע הסולו שלה. היא ביצעה אותו בדיוק מושלם, מקפידה על כל תנועה וכל צעד, כאשר לפתע החליקה על הבמה.
“איי!” צעקה רמה נפלטה מפיה ומייד אחריה בכי חרישי.
כולם התאספו סביבה וביקשו לבדוק מה קרה.
נופר ישבה שפופה על הבמה, ואחזה ברגלה הימנית. “הרגל,” מלמלה, “התעקמה לי הרגל.”
“איך זה קרה? איך החלקת?” שאלה אחת הרקדניות בקבוצה.
“אני לא יודעת, היו שם מים, קפצתי את הגראנד ג’טה שבסוף הסולו שלי והחלקתי,” בכתה, נאנקת מכאב שרק הלך והתעצם.
המדריכה ביקשה משתי רקדניות לנגב מייד את הבמה ובינתיים התקשרה לאביה של נופר שהגיע במהרה ופינה אותה למוקד.
“היה לך מזל גדול, ילדה,” אמר לה הרופא לאחר צילום, “אין שבר, אבל נקעת את הרגל, מה שאומר שאת חייבת מנוחה של שבוע לפחות ומעקב אורתופדי.”
“ומה עם הריקוד?” שאלה נופר מבין הדמעות.
“תצטרכי לעשות הפסקה של מינימום חודש, תלוי בקצב ההחלמה,” השיב.
נופר מצאה את עצמה יושבת בחדר ובוכה. במשך יומיים היא לא רצתה לדבר עם אף אחד. הוריה ניסו לעודד אותה ללא הצלחה. אפילו עם בני היא דיברה רק בתמציתיות.
“מה זה?” שאלה כשיצאה מהחדר בעזרת הקביים בערב השלישי למנוחתה.
“זה לפרח שלי,” אמר בני שעמד בשולי שביל עלי ורדים אדומים, שפוזרו מחדרה ועד המקלחת.
למרות העצב, נופר התפרצה בצחוק מתגלגל.
“לפרח שלי?”
הם צחקו בקול גדול והוריה, שהיו בסלון ודאגו לה, הרשו לעצמם להצטרף בהקלה.
“חשבתי מה יעשה לך טוב ויגרום לך לדבר איתי, אימא שלך אמרה שאת יוצאת מהחדר רק כדי להתקלח. ניסינו להעריך מתי זה יקרה ואני כבר שעה וחצי מחכה לך פה שתצאי,” אמר בני בחיוך. “אני אוהב אותך, נופר, ואני יודע שאת עצובה כי את לא יכולה להשתתף בטקס, מה עוד שהיה לך סולו. אבל יהיה כיף ללכת איתך לטקס, ולשבת איתך.”
הוא תמיד ידע להגיד לה את הדברים שהייתה צריכה לשמוע.
אחרי המקלחת הם ישבו בחדרה, ונופר חזרה לחייך.
“חשבתי להגיש מועמדות ללהקת הריקודים בתיכון. אני יודעת שבכיתה ט’ קשה להתקבל, אבל בכל זאת יש לי רקע. עכשיו, עם הנקע, אני לא יודעת מתי אוכל לחזור לעצמי לגמרי,” שיתפה אותו.
הם דיברו ארוכות על אהבתה לריקוד ולתיאטרון, בני הביט בה במבט גאה ומעריץ כשנופר החליטה תוך כדי השיחה שלהם שוב לראות את הטוב בכל דבר. “הפציעה הזו היא אולי ברכה בתחפושת מצערת,” פסקה כשהחליטה לנסות להתקבל למגמת תיאטרון. לנופר הייתה יכולת יוצאת דופן להישאר חיובית, חשב בני, מוקסם.
***
בשונה מהיסודי, שם כולם הכירו את כולם והיה משהו אינטימי וחם באווירה, בתיכון החוויה הייתה שונה וההסתגלות לא הייתה קלה. הכול היה גדול ומועצם, כמות התלמידים והמורים. רמת הלימודים והדרישות עלו בכמה דרגות, דיברו איתם על בחינות הבגרות שיהיה עליהם לעבור במהלך השנים. ולראשונה, בני ונופר נאלצו להיפרד וללמוד בכיתות נפרדות.
נופר התקבלה למגמת התיאטרון הנחשקת והציעה לו להצטרף, כך יבלו עוד זמן יחד. אבל בני הסתפק בלימודים במסלול עיוני, האימונים בקבוצת הכדורגל גזלו כבר את רוב זמנו גם ככה.
הם נפגשו כמעט בכל הפסקה משותפת ואחרי שעות הלימודים בכל זמן שיכלו. בני הגיע לראות אותה מופיעה ונופר הגיעה לכל המשחקים כדי לעודד אותו.
עם הזמן השניים הסתגלו לכיתות הנפרדות ואפילו ראו את הערך שיש בכך, הזמן שלהם יחד היה נקי ממחויבויות והם התרכזו בקשר ביניהם ובתכנים משותפים חדשים.
“די כבר, אנחנו יודעים שאי־אפשר להפריד ביניכם, אבל תפסיקו להתנשק כל הזמן,” היו צוחקים עליהם חבריהם כשהיו נראים יחד, מנצלים כל רגע בכל הפסקה.
“תפסיקו לקנא,” היו משיבים במבוכה וממשיכים לשוחח ולשתף, לספר ולהתייעץ, כמו היו בעולם משלהם.
אין עדיין תגובות