החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אלמוות – חלק א'

מאת:
הוצאה: | 2021 | 423 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"…וכעת," הוא שאג ברוב הוד, קולו נשמע היטב למרות תרועות ההמון, "בתום טקס ההתחדשות התשע מאות תשעים ותשעה, אני מאחל לכם שנה טובה!"

המלך האלמותי המתין כשתי דקות בעוד התרועות שוטפות אותו, מחממות את ליבו בשמחה האמיתית האצורה בהן, ואז הסתובב – בצורה מרהיבה, כמובן – ונבלע בתוך הארמון.

 

נשמעים לאותם החוקים, דומים במובנים רבים אך שונים זה מזה באופן מהותי, פועלים שני אחים כדי לפלס את דרכם – האחד סולל את שלו בעודו הולך לאורכה, השני פוסע בשביל שמאות לפניו כבשו ברגליהם – כדי למלא את ייעודם. סיפוריהם של טאדין, המתחיל מחדש, של בידור, שנרדף בידי אירועי עברו, של חופש, שוויתרה על משמעות שמה, ושל ג', שאחריות עצומה מוטלת על כתפיו, נטווים יחדיו ליצירת סיפורו של מלכה הנצחי של טנאי, המלך טיקאי.

יחד עם שלל האנשים המקיפים אותם, בעולם שבו לכל דבר ושם יש משמעות, מנסים כל אלה לפלס את הדרך אל ייעודם, ובתוך כך נאלצים ללמוד מחדש עובדות שנדמו פעם מוצקות מאבן.

שאלות על משמעות החיים והמוות, על מקומו של האדם בעולם ועל משמעות חייו וייעודו עולות מתוך סבך האירועים הנרקמים בזה אחר זה ברומן זה, המשתייך לסוגת ריאליזם קסום.

 

'אלמוות', הראשון מבין שני ספרים בשם זה, כתוב בשפה רהוטה, עשירה ומהפנטת, ססגונית ומלאת דמיון. הספר מוביל את הקורא לעולם מקביל, צבעוני וסוחף.

 

טאדין הביט בחוסר נוחות כאשר הסוחר הניח שוב את רגליו על הרצפה על מנת לעצור את התנופה ושלף פנקס וכְּלִידְיוֹ מהמגירה הפתוחה, אדיש לתגובתו הנחרדת של לקוחו הנחשף להתנהלותו הלא־מקצועית. הסוחר פתח את הפנקס בעמוד הראשון, תיאטרלי כאילו עמדו לכרות ביניהם ברית לצורך מטרה הרת גורל. ׳שמך?׳

 

הלל כהן נולדה וגדלה בדרום הארץ, במגוון יישובים שקטים וחופש מדהים של רגליים יחפות. אהבת הכתיבה ניטעה בה ברגע שרכשה את היכולת ליישם אותה, ואת ספר הביכורים שלה, "אלמוות", היא התחילה לכתוב בגיל 17. כעת היא בתחילת כתיבת עלילה חדשה, שעשויה להיות החמישית באוסף, אבל עדיין נהנית לכתוב קטעים מחייהן של הדמויות שסיפוריהן נגמרו בסוף החלק השני.

הלל גרה עם משפחתה (והכלבה שלהם, לוקי) ביישוב קטן בדרום, מצלמת נופים בכמות שמסוכנת לנפח האחסון בטלפון שלה ומקווה שכמו טאדין, גם היא מצאה את ייעודה בקטגוריית האומנות האהובה עליה.

 

מקט: 4-1272-1479
"…וכעת," הוא שאג ברוב הוד, קולו נשמע היטב למרות תרועות ההמון, "בתום טקס ההתחדשות התשע מאות תשעים ותשעה, אני מאחל […]

 

סמי הושיט את כרטיס האישור שלו, “מבקש להכניס קבוצת הדרכה, בבקשה.”

השומר נטל את הכרטיס ובחן אותו בעיון, “סמבת?”

הוא הנהן, והשומר הרים אליו מבט.

“סמי, אני מעדיף,” אמר המדריך. “סמבת הוא השם שלי.”

“הוא יוצא דופן.”

סמי גיחך, אם כי התנהלות השיחה לא הייתה זרה לו, ולא באופן חיובי. “כן. קיבלתי אותו על פי השיטה העתיקה. רוצה לנחש?”

חברי הקבוצה שלו החלו לנוע באי נוחות, אבל השומר נראה מעוניין במשחק, “אלו ראשי תיבות, נכון? תסכים לספר לי מה הפירוש שלו?”

“משמעות שמי היא הערך שבחשיבה לפני עשייה.”

השומר הביט בתעודה במבט מרוכז, ואחת הנשים שעמדו מאחורי המדריך טפחה על כתפו. “מתי נוכל להיכנס?”

סמי אמר לשומר, “סוף מעשה במחשבה תחילה.”

“אה.” השומר נראה מאוכזב. הוא הושיט את התעודה בחזרה לבעליה, “זה נראה בסדר. אתם מוזמנים להיכנס.”

“רגע!” השומר השני, מצידו האחר של הפתח, עצר אותם, “אתה פזיזות?”

סמי העניק לו חיוך נטול הומור, “יש שקוראים לי ככה.”

“שמעתי עליך!” השומר לא נראה מוטרד מול חוסר ההתלהבות שלו, “אתה ההוא שקפץ מגג בית הפגישות בגלל התערבות, נכון?”

“כן.”

“וואו,” צחק המעריץ שלו, “אתה מפורסם, אתה יודע?”

סמי חייך אליו, חיוך דק מאוד, “אנחנו יכולים להיכנס?”

השומר הראשון ענה בחיוב בעוד חברו מוסיף להביע את התפעלותו. סמי התעלם ממנו, הסתובב אל הקבוצה שלו וקרא, “קדימה, תנו ל…” הוא פנה אל השומר כדי לברר את שמו, ואז שב אל הקבוצה, “תנו לסופר לבדוק את התיקים שלכם, ואז ניכנס. תעמדו בצורה מסודרת כדי שלא יעצרו אותנו, בסדר?”

הוא חייך בתגובה לצחקוקים, אף על פי שלא התבדח, “הקבוצה תחכה לכם באולם הכניסה הראשי. מהרו פנימה!”

הוא הניח לסופר לפשפש בתיקו, כיתף אותו מחדש ואז נכנס אל הארמון. חברי קבוצת ההדרכה שלו נכנסו אחריו – הם מנו בערך עשרים אנשים, לא נדרש להם יותר מדי זמן – והתקבצו סביבו באולם הכניסה.

“חברים, תקשיבו לי,” הוא קרא, מתגבר בהצלחה על שאון התיירים שהקימו הסובבים אותם, וכן הם עצמם. “הקפידו להישאר חלק מהקבוצה. לא נמתין לאף אחד בלי סיבה מוצדקת. אני מדבר על רמה של כיוס או פאה נוכרית שנפלה, לא פחות מזה, ואם מישהו ייוותר מאחור, הוא יצטרך למצוא לעצמו את הדרך החוצה. זהו סיור לימודי ומידעי, ולא פעילות של כיתת ילדים. עכשיו, אני אשאל אם הבנתם, ואם התשובה היא חיובית, תענו לי כולכם, ‘האי!’ בסדר? הבנתם?”

“האי!” הם ענו ביחד, וסמי חייך והרים אגודלים בתור חיזוק חיובי.

הוא הוביל אותם אל אחד המסדרונות, חלף על פני כמה מהמוצגים ונעצר ליד מסמך ממוסגר שנתלה על הקיר לידו. הוא המתין עד שחברי הקבוצה שלו סיימו להשתהות על פני המוצגים האחרים וחזרו להתקבץ סביבו.

“המסמך הזה,” הוא החווה בידו אל המסגרת שהגנה על הנייר, “הוא מסמך העברת התואר שעליו חתם אביו של המלך טיקאי, קאידה. המסמך נחתם כחודש לפני טקס ההכתרה, שנערך ביום הולדתו של המלך, ואותו אנו חוגגים בכל שנה בתור טקס ההתחדשות. במסמך לא הוגדרה תקופת המלוכה של הוד מעלתו, ואם תתאמצו קצת, תוכלו להבחין במשפט שמעניק לו את הזכות לשלוט עלינו עד היום. מישהו הצליח?”

נער כהה ומתולתל הרים את ידו, וסמי החווה לעברו, “תוכל להקריא לנו?”

הנער הנמוך הנהן, מתקרב כמה צעדים אל המסמך הממוסגר ומצמצם את עיניו. “אה, בסדר – ‘הריני… החתום מטה… מעניק בזאת לאדון’ אה, זה בכתב יד, ‘טיקאי שיחי’, כל זכות שבכוחי להעניק, הנכללת תחת הגדרות השלטון של מלכות טנאי, לכל אורך תקופת חייו או עד שתתעמעם מחשבתו’.”

הוא הביט בסמי, שהנהן, ושב בחזרה אל הקבוצה.

“תתעמעם מחשבתו,” אמר מדריך הקבוצה, “כלומר, תאבד צלילות דעתו, כלומר, ישתגע, חלילה, מה שלא קרה עד היום הודות לצעירותו הנצחית של מלכנו.”

תרועות ספונטניות עלו מהחברים הצעירים יותר של הקבוצה, וסמי חייך, “בדיוק כך.”

הם עברו הלאה, אל תמונות בצבעי שמן של קאידה, אבי המלך, ודודו, טאיס. סמי הסביר להם שמפאת הדמיון שבין התאומים, קאידה וטאיס, לא ניתן היה לזהות ביניהם אילולא היה המלך טיקאי יכול להעיד מי מביניהם הוא אביו.

“לא שהיכולת הזאת הועילה לנו,” אמר סמי, “משום שאיש עוד לא בירר עם המלך מי מהם הוא הנכון.”

הם המשיכו לאורך המסלול, וסמי הצביע על הקישוטים הנאים, הנברשות היפהפיות, ציורי הקיר המדויקים להפליא, והסביר להם בדיוק מתי, איך ועל ידי מי נוצר כל אחד מהם. זאת הייתה התשוקה שלו – ידע.

“הבנתם?” הוא שאל כשסיים כל אחד מהסבריו, והקבוצה שלו ענתה, “האי!”

הם הגיעו אל הדיוקן הראשון בשורה, שהיה הציור הראשון של המלך שצויר אי פעם. סמי הצביע על הצבע המתיישן, שהתקלף בחלק מהמקומות, ופירט למודרכיו בדיוק כיצד ניתן להבחין שהציור אכן צויר לפני אלף שנים. זאת הייתה הוכחה נוספת שתמכה באמיתות נצחיותו של המלך, אם כי איש מאזרחיו לא פקפק בה מלכתחילה.

אחד מחברי הקבוצה הרים יד, וסמי הניח לו לשאול.

“נוכל לראות את המלך היום?” שאל הבחור, וסמי השתעשע למדי כשהבחין בשלוש נשים שהסבו אליו את מבטן לשמע השאלה. “יהיה מעניין להשוות אליו את הפורטרט.”

סמי הניד בראשו. “למרבה הצער, המלך כמעט ואינו מתהלך באזור התיירות בשעות שבהן הקבוצות נמצאות בו, והפעמים שבהן הוא מבקר אינן ידועות מראש.” המון גוונים שצבעו את התנהלות הארמון והממלכה נשענו על ניסיונות התנקשות כושלים, וזה היה אחד מהם. “הסיכוי שנראה אותו הוא קלוש ביותר.”

נערה אחרת, בעלת שיער מעניין שנצבע בגוונים שונים של מים, הרימה את ידה. סמי נתן לה לדבר, וקצת התחרט על כך כששמע את שאלתה. “למה קוראים לך פזיזות?”

“לא קוראים לי פזיזות,” הוא ענה. “הלאה?”

“למה דווקא פזיזות?” שאל נער בשולי הקבוצה. “זה ההפך מהשם שלך.”

“אולי זה העניין,” ענה לו נער נוסף שעמד קרוב אליו.

“אתה אומר שזה ציני?”

“לא שזה משנה,” הצעירה הצטרפה אל שיחתם, “אם יש סיבה לכינוי.”

“תעצרו, חברים, די,” אמר סמי, והעיניים פנו אליו. “היו לי כמה חברים שקראו לי כך, כן, והכינוי באמת הפוך מהשם שלי, אבל מים רבים עברו בנהר מאז. קוראים לי סמי.”

חברי הקבוצה הנוגעים בעניין לא נראו מרוצים, והוא שמע אותם ממשיכים לדבר כאשר לקח אותם אל מרפסת הטקס. היא הותרה לתיור רק בשעות מסוימות, על מנת לצמצם את הבלות והלכלוך, ולכן תמיד הייתה מלאה אנשים שניצלו את ההזדמנות.

כשהתפזרו חברי הקבוצה לחקור את מרחבי האתר, סמי נותר מאחור. כולם הכירו את המרפסת בזכות הטקס השנתי, לא היה הרבה מה להסביר, ומה שכן היה לו לומר, יכול היה להמתין עד שההתלהבות מהנוכחות במקום תחלוף. סמי אהב את העבודה שלו, אבל הפסקות קלות כמו אלו העניקו לו מרווח נשימה שהוא הוקיר יותר ממרבית הפרטים הקטנים של חייו.

הוא נרתע קצת כששמע מישהו מדבר אליו מאחור, והפנה אליו את מבטו. זה היה בחור אחר מהקבוצה, לא אחד מהמשתתפים בדיון לגבי שמו, והוא נראה נבוך ומסוקרן כאחד.

“סמי?”

סמי החניק אנחה. “כן?”

“אפשר לשאול מה מקור הכינוי שלך?”

סמי העיף מבט אל קבוצתו המפורדת, שהתערבה עם קבוצות אחרות בינתיים. “אתה לא מתכוון לצאת אל המרפסת?”

הבחור הכהה חייך בביישנות. “כבר הייתי שם. אני – אני אוהב להצטרף לסיורים בארמון.”

סמי הבין לליבו. “מה דעתך על הדרכה?”

הבחור משך בכתפיו, וסמבת ידע שהוא מחכה לתשובה. נו, מילא. אחד עדיף על קבוצה.

“זה היה הכינוי שלי,” הוא אמר לו, “כשהייתי צעיר יותר. אני – לא בדיוק התנהגתי בהתאם לשם הלידה שלי.”

הבחור הכהה שמר על שקט, וזה גרם לסמי להרגיש טוב יותר עם החלטתו לענות לו. הבחור נראה כאילו הוא מקשיב.

סמי הפנה את מבטו בחזרה אל המרפסת. “הייתי עושה דברים מטופשים. הבית שלי – גדלתי בבית מתפרק, אפשר לומר. ההורים שלי דאגו מאוד לחינוך שלי, אבל זה היה הדבר האחד שהם הסכימו עליו, והדבר שעליו הם רבו הכי הרבה. לא אהבתי את זה. לא רציתי להקשיב למסר שהם ניסו להעביר לי עם השם שלי.” הוא העיף מבט בבחור, ואז ניווט אותו בחזרה החוצה. “לא נראה שהם בעצמם היו להוטים לקיים אותו.”

“מה עשית?” שאל הנער. סמי תכנן לענות, אבל אסף לו כמה רגעים של אומץ לפני כן.

“דברים טיפשיים,” הוא אמר. “הלכתי הכי רחוק שאפשר מהשם שלי, וקיבלתי במקומו שם הפוך מאנשים שהערכתי.”

הוא שמע המולה גדולה מהרגיל בוקעת מתוך הארמון, וידע מה זה אומר, אף על פי שהופתע. הוא ניצל את הרעש כדי להשחיל את סוף המשפט, כמעט שמח על ההפרעה. “אנשים שנפגעו בגללי.”

הבחור איבד ריכוז, כפי שציפה, והפנה את מבטו לאחור. למרות הקושי, סמי הרגיש הקלה. מדי פעם היה טוב להוציא את זה החוצה.

הוא ידע שהקבוצה שלו תתגבש מחדש עם שאר התיירים שמיהרו להיכנס פנימה לראות על מה הרעש, והשתחל פנימה כדי לצפות במחזה שידע שממתין לו – המלך טיקאי, בכבודו ובעצמו, עובר במסדרון.

נתיניו, חיות פראיות ואוהבות שכמותם, נופפו וצעקו לו. הוא לא עבר ביניהם, כמובן. המלך צעד במסדרון אסור לתיירים, מופרד מהם בקיר זכוכית. הוא נעצר מולו, כמובן, וחייך אל אזרחיו. הנערה בעלת השיער בגווני המים נדחקה ועברה על פני סמבת, מנסה להתקרב ונחסמת שוב ושוב. סמי שמח על הגובה שלו, והתרומם על קצות אצבעותיו כדי להביט במלכו.

שומרי ראשו של המלך עמדו מולו, חוצצים בינו לבין קיר הזכוכית שחסם את קהל האנשים, אבל המלך הגבוה לא התקשה להבחין בתיירים מעל ראשי שומריו. הוא נופף להם, מאיר כמו השמש.

“יישר כוחך, המלך!” צעק מישהו מתוך הרעש, והצעיר האלמותי השיב, “ברוכים תהיו!”

שאון המתקהלים גבר בתרועה, והמלך הוסיף לחייך אל נתיניו עד שהמשיך בדרכו ונעלם.

“זה משהו שלא רואים כל יום,” שמע סמי את אחד מהסובבים אותו. הוא צדק, וסמי ידע את זה, והוא רצה לחלוק עוד כמה פסקאות עם חברי הקבוצה שלו לפני שיגיע הזמן לסיים את הסיור. הגיע הזמן לאסוף את הקבוצה.

“חברים!” הוא צעק, משתדל לגבור על קולות ההתרגשות מסביבו. “אנחנו צריכים להתגבש מחדש! תפלסו לכם דרך ותחזרו אליי, הבנתם?”

לרגע הוא חשש שהם לא יכולים לשמוע אותו מעל לבליל הקולות, אבל כמה שניות אחר כך נחה דעתו.

“האי!”

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.