החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אם היינו

מאת:
הוצאה: | 2003 | 289 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"מתחתנים מאהבה!" רוני גדלה להאמין כי אכן כך הוא. אבל מעולם לא שאלה את עצמה מה קורה כאשר אהבה משתנה, כאשר אהבה מתגלגלת למחוזות לא צפויים. מעלבון לעלבון, מהטפה להטפה, מבינה רוני כי היא קורבן להתעללות…. היא מודעת לכאב ולמרירות שבחייה הנוכחיים, אך פוחדת לעזוב אותם. ובדרך מקרה, ללא תכנון וללא מחשבה, משתנים חייה באחת… היא פוגשת גבר המלמד אותה מה היא אהבה, מה היא אישה נאהבת. מה עושים? חיי נישואים וילד מול חיזור מרגש, אושר ותשוקה כמותם לא חוותה מעולם. רוני התמודדה עם העליות ומורדות, עם הצר והשמחה… ואולי… אם היינו… ספר זה יוביל כל אישה למחוזות אליהם נדדו מחשבותיה… ויאפשר לכל גבר הצצה אל המסתתר בתוככי נפשה של כל אישה.

מקט: 1-800-1203118
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


"את חושבת שעם מישהו אחר יהיה טוב יותר? את לא יודעת שככה זה אצל כולם?" שכבתי במיטה לילה אחר לילה, כמהה למגע ידו, עדיין לא ממש מצליחה להבין, מדוע אי אפשר לרכך מעט את ההתנגדות והניכור שחשנו ביום, על ידי ביטוי אינטימי של יותר קירבה ואהבה בלילה.
עם הזמן המצב הזה השתנה, ומצאתי את עצמי מצטמצמת ממש לפינת המיטה כדי לא להיתקל במגע גופו, אף לא לשנייה, גם לא במקרה, גם אם היה לי ברור שהמגע יכול להיגרם משינוי תנוחה ולא משום סיבה אחרת.
לפני שהתנסיתי בכך על בשרי, לא הייתי יכולה להעלות על דעתי שקיימת אפשרות ששני אנשים, שרק שנים ספורות קודם לכן חשו קירבה גדולה זה לזו, עם תחושה של רצון אמיתי לחיות כל חייהם יחד, יכולים להפוך בפרק זמן לא ארוך לכל כך מרוחקים.
חוסר היכולת להבין ולנחם זה את זו ברגעי משבר, והעדר התבונה להצליח ולהימנע מלפגוע בנקודות כואבות – או לפחות לרסן את עצמנו בעיתוי רגיש ממילא – היווה מכשול משמעותי במערכת היחסים שלנו. יתרה מזאת, דומה היה כאילו למדנו זה על זו באילו נקודות כדאי דווקא לפגוע, במקום להקל ולרפא.
במשך כל הזמן הזה חשנו וידענו שמשהו אצלנו לא כשורה, אך זה לא שינה את המציאות, שבה לא טרחנו, אף לא לפעמים, להקדיש מספיק תשומת לב ומשאבים נפשיים בכדי לנסות ולאתר את הבעיה. בפעמים הנדירות בהן הנושא איכשהו עלה במפורש – המעבר להאשמות כואבות בקולי קולות היה מיידי. מעולם לא הצלחנו ללבן את הבעיה כמו שני אנשים בוגרים המנסים למצוא פתרון לחייהם המשותפים.
המחשבה על פרידה, כל פרידה, יכולה להעסיק בנאדם המון. במקרה שלנו, אני בטוחה שהדבר היה נכון עבור שני הצדדים, אך אני פחדתי מאוד. הייתי עסוקה בשאלות ובהתלבטויות כמו: האם אני טועה, ואם כן – מה יהיה? ואולי לא תהיה דרך חזרה? מצאתי את עצמי מתייעצת שוב ושוב עם אנשים שונים, ומקבלת תשובות שגם הן עשויות מחומרים של חששות ופחדים לא פחות מהשאלות עצמן. והפחד, כידוע, אינו הטוב שביועצים: "את חושבת שעם מישהו אחר יהיה טוב יותר?", "את לא יודעת שככה זה אצל כולם אחרי זמן?", "כל ההתחלות יפות, אך לא כל החיים הם התחלה", ועוד כהנה וכהנה.
היום, במבט לאחור אינני מצליחה להבין, למה אף אחד מאותם אנשים לא העלה על דעתו שה"לבד" הוא לא בהכרח נורא, וגם אם הוא כן – נשאלת השאלה מי קבע שהנורא של ה"ביחד" עדיף על ה"לבד"? עם זאת, אין ספק בליבי שגם את השלב הזה הייתי צריכה לעבור, וזה כלל גם הקשבה לאותן עצות, גרועות ככל שהיו, כי באותו זמן כל כולי הייתי שאובה לתוך הנושא הזה.
תהייה שעוד לא פתרתי לגמרי היא: האם אנשים באמת ידעו והבינו מה מערכת היחסים שלי עושה לי? לא חייתי עם בעל מכה, לא שיכור, ולא דבר מן הדברים הנחשבים לנוראים. הוא היה והוא עדיין אדם נהדר בהרבה מובנים ותחומים, ואולי זה מה שגרם לי ולסובבים אותי לחוש, בלבול וקושי בחיפוש אחר תשובה לשאלה למה הכל נורא כל כך?
כשהייתי חושבת עליו כאדם, גם אני לא הצלחתי להבין את עצמי, כך שזה לא מפליא כלל שרבים אחרים לא יכולים היו להבין אותי.
בשיחה עמו השתמשתי לראשונה בצירוף המילים: "מֻכָּה נַפְשִׁית",הוא נחרד, הזדעזע ממש: "איך את מסוגלת לייחס הגדרה כזו אלינו?", אולי הוא באמת לא התכוון או לא היה מודע לכך אז, אבל הוא הִכָּה אותי נפשית יום אחר יום. זה היה, כנראה, הדבר שאחרים לא ראו ואני לא רציתי להבין.
מעבר להבנת משמעותו של המושג "מֻכָּה נַפְשִׁית", לקח לי זמן להבין את השלכתו על חיי. בנוסף לכל, התלווה לכך צער מסוג אחר: ההכרה בכך שהמודעות וההבנה אליהן הגעתי מתוך הגיון בריא, לא עוזרות לשנות את המציאות. כאילו התבונות לחוד והחיים לחוד – ממשיכים לחיות כך מבלי לשנות דבר ממשי, והתבונות עצמן הופכות לחלק מהשגרה, כמו קולות רקע שבשלב מסוים מפסיקים לשמוע אותם או להבחין בהם; הם קיימים היכן שהוא בתוכנו, אך אין לכך השפעה ממשית על חיינו. כמו ילד שחונך להאמין באלוהים, כך הנישואין שלי חינכו אותי להאמין בלב שלם, בדברים קטנים וגדולים, כמו ההכרה בכך שאנשים אחרים לא יהיו אף פעם מסוגלים לחיות איתי, וקבלת העובדה שאיני מוכשרת מספיק על מנת להביע דעה. בפעמים בהן אזרתי אומץ והבעתי סוף סוף דעה מהוססת, גם בהן, דעתי נפסלה לאלתר, באופן נחרץ.
הגרוע מכל היה, ששטיפות המוח בנושא ההופעה החיצונית שלי, היו כל כך נוראיות, עד שלמדתי להתבייש במראה שלי.
תמיד נחשבתי לבחורה יפה, מעט נמוכה ו'סקסית' – הגדרה שחזרה על עצמה שוב ושוב כקומפלימנט ולא סתרה את העובדה שעדיין יכולתי להרשות לעצמי להוריד כמה ק"ג מיותרים אך במקום לנסות ולשפר קצת את ההופעה החיצונית שלי, או לאפשר לשפיותי למצוא אחיזה במחמאות הרבות שקיבלתי כל חיי, נכנעתי להאמין שזהו המצב ולא רק שלא ניסיתי לשנותו, אלא במידה מסוימת אף גרמתי לכך שהנבואה תגשים את עצמה.
מדהים כיצד על אף ההסברים הרבים בעולם המודרני לגבי הפתרונות הקיימים לנשים מוכות, כל גורמי ההסברה שכחו מתישהו בתהליך הזה, לאיזה בור עמוק ולאיזה מצב עלולה הכאה נפשית להביא אותנו.
במשך שנה שלמה, חייתי במעין מצב סטטי. מצב של קיפאון, כאילו מעטה של ערפל שהלך והתעבה, הפך לחוצץ ביני לבין עצמי, ביני לבינו, ביני לבין העולם. עלבונות הפכו להרגל, המשיכה הגופנית וחיי המין נעלמו כלא היו. השיחות הפכו קורקטיות מיום ליום, ואפילו המריבות התרחשו לעיתים תכופות פחות.
מישהי אחרת אולי הייתה מבינה או משלימה עם המציאות הרבה לפני: מציאות שבה הבית שהיה ביתה, מקום מקלט אהוב, איננו עוד; מציאות שבה המקום שהיה מקומה איננו עוד כזה; שהאהבה שהייתה כבר מזמן הפכה למשהו אחר. אך אני עוד הייתי שבויה בפחד גדול אחר – הפחד שהטביעו בי נישואיי של היותי לא רצויה. בנוסף לכך איבדתי לחלוטין כל שמץ משרידי הביטחון העצמי שעוד נותרו בי, אדם משולל ביטחון עצמי לא יוכל להסתדר לבדו בעולם, בוודאי לא עם ילד.
את לימודיי האקדמאים נטשתי במהלך המשברים שפקדו אותי. הפסקתי להאמין לכל סוגי המחמאות שקיבלתי, הן לאלו שניתנו לי מפי גברים והן לאלו שניתנו לי מפי נשים. לא האמנתי שאני ראויה למחמאות – הן היו מתפרשות אצלי אוטומטית כשקריות, כדבר שנאמר רק מתוך נימוס, לא העליתי על דעתי שמישהו התכוון לומר משהו מתוך כנות טהורה אלא רק מתוך רצון לגרום לי להרגשה טובה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אם היינו”