החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

היבשת האחרונה שלי

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2018-10 | 258 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כמו‭ ‬הפינגווינים‭ ‬שהם‭ ‬חוקרים‭ ‬באנטארקטיקה‭, ‬כך‭ ‬גם‭ ‬דֶבּ‭ ‬וקֶלֶר‭ ‬נפגשים‭ ‬פעם‭ ‬בשנה‭ ‬ביבשת‭ ‬הדרומית‭.‬

דב‭ ‬מכירה‭ ‬את‭ ‬היבשת‭ ‬כמו‭ ‬את‭ ‬כף‭ ‬ידה‭, ‬ויודעת‭ ‬בדיוק‭ ‬כיצד‭ ‬לשרוד‭ ‬בה‭. ‬היא‭ ‬לא‭ ‬מרגישה‭ ‬בבית‭ ‬בשום‭ ‬מקום‭ ‬אחר‭, ‬וככל‭ ‬שהיא‭ ‬מתקרבת‭ ‬אל‭ ‬מדבר‭ ‬הקרח‭ ‬כך‭ ‬חוזרת‭ ‬אליה‭ ‬בהדרגה‭ ‬תחושת‭ ‬החיוּת‭. ‬שנים‭ ‬רבות‭ ‬עשתה‭ ‬זאת‭ ‬לבדה‭, ‬ונהנתה‭ ‬מן‭ ‬המרחק‭ ‬מבני‭ ‬אדם‭ ‬אחרים‭.‬

בעוד‭ ‬בני‭ ‬גילה‭ ‬טרחו‭ ‬על‭ ‬הקמת‭ ‬משפחות‭ ‬משלהם‭, ‬דב‭ ‬הסתפקה‭ ‬בתצפיות‭ ‬בהרגלי‭ ‬הזוגיות‭ ‬וההורות‭ ‬של‭ ‬הפינגווינים‭ ‬האנטארקטיים‭. ‬אך‭ ‬מאז‭ ‬שפגשה‭ ‬את‭ ‬קלר‭, ‬שהצטרף‭ ‬אליה‭ ‬לחקר‭ ‬מושבות‭ ‬הפינגווינים‭ ‬המצטמצמות‭ ‬והולכות‭, ‬התחילה‭ ‬דב‭ ‬לקוות‭ ‬שתוכל‭ ‬לשלב‭ ‬גם‭ ‬חיי‭ ‬משפחה‭ ‬ואהבה‭ ‬באורח‭ ‬חייה‭ ‬יוצא‭ ‬הדופן‭, ‬והיא‭ ‬מצפה‭ ‬למפגש‭ ‬השנתי‭ ‬בכיליון‭ ‬עיניים‭. ‬אך‭ ‬אז‭, ‬בבת‭ ‬אחת‭, ‬כל‭ ‬חייה‭ ‬מתהפכים‭. ‬בדרכה‭ ‬לפגוש‭ ‬שוב‭ ‬את‭ ‬קלר‭ ‬נודע‭ ‬לה‭ ‬שהספינה‭ ‬שעליה‭ ‬הוא‭ ‬אמור‭ ‬להימצא‭ ‬התנגשה‭ ‬בקרחון‭ ‬ונתונה‭ ‬בסכנת‭ ‬טביעה‭. ‬

במקום‭ ‬מפגש‭ ‬אוהבים‭ ‬מלא‭ ‬אושר‭, ‬היא‭ ‬נקלעת‭ ‬למשימת‭ ‬הצלה‭ ‬מסוכנת‭ ‬שבה‭ ‬היא‭ ‬עלולה‭ ‬לאבד‭ ‬הכול‭ – ‬את‭ ‬אהובה‭, ‬את‭ ‬עתידה‭ ‬ואפילו‭ ‬את‭ ‬חייה‭. ‬מכאן‭ ‬והלאה‭ ‬אנו‭ ‬מלווים‭ ‬אותה‭ ‬במרדף‭ ‬מותח‭ ‬במיוחד‭ ‬נגד‭ ‬הזמן‭, ‬שבו‭ ‬הקורא‭ ‬עוצר‭ ‬את‭ ‬נשימתו‭ ‬ומחזיק‭ ‬אצבעות‭ ‬להימצאו‭ ‬של‭ ‬קלר‭ ‬בריא‭ ‬ושלם‭, ‬ולשובם‭ ‬של‭ ‬האוהבים‭ ‬זה‭ ‬אל‭ ‬זרועותיו‭ ‬של‭ ‬זה‭.‬

הטבע‭ ‬האנטארקטי‭ ‬המסתורי‭ ‬והייחודי‭ ‬משמש‭ ‬רקע‭ ‬מרתק‭ ‬לסיפור‭ ‬המרגש‭ ‬על‭ ‬חיפוש‭ ‬אהבה‭ ‬כנגד‭ ‬כל‭ ‬הסיכויים‭.‬

מידג‭' ‬ריימונד‭ ‬היא‭ ‬סופרת‭ ‬אמריקאית‭ ‬שספרה‭ ‬הראשון‭, ‬קובץ‭ ‬סיפורים‭ ‬קצרים‭, ‬זכה‭ ‬לפרסים‭ ‬ספרותיים‭ ‬חשובים‭. ‬זהו‭ ‬הרומן‭ ‬הראשון‭ ‬פרי‭ ‬עטה‭. ‬

‭"‬הסיפור‭ ‬והכתיבה‭ ‬מלאי‭ ‬החיוּת‭ ‬ישאירו‭ ‬את‭ ‬הקורא‭ ‬מרותק‭ ‬עד‭ ‬לדף‭ ‬האחרון‭." ‬לייבררי‭ ‬ג‭'‬ורנל‭ ‬

מקט: 278908
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


שבוע לפני טביעת הספינה

מעבר דרייק
(59°39’S, 61°56’W)

על פי תנועת הקורמורן, אני יודעת שנתקלנו בגלי גיבוע בגובה ארבעה מטרים וחצי. בעיני הקברניט שלנו, שכבר פילס לנו דרך בין גלים בגובה עשרה מטרים במסע הקודם לפני מעט יותר משבועיים כשחצינו את מעבר דרייק – ששם האוקיינוס הדרומי, האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי נפגשים ומשליכים ספינות כאילו היו צעצועים – זה עניין של מה בכך. אף שהקורמורן תערוך אותו מסע שש פעמים בעונה הקרובה, הוא לעולם לא יהפוך לשגרה. הדרייק לעולם לא מעניק אותה חוויה פעמיים.

מחלת הים שלי חמורה הרבה פחות מההצגה שאני עושה, אבל ההפוגה מסייעת לי להיכנס בהדרגה לתפקידי כמדריכת תיירים. היות שתשעים אחוז מהנוסעים מקיאים בתאיהם ויהיו מרותקים לשם ביומיים הקרובים, מדריך הקבוצה שלנו, גלן, לא מתנגד לכך שאסתתר במגורי הצוות עד שנגיע לאיי שֶטלנד הדרומיים.

ספינת הדגל של החברה, הקורמורן, נבנתה בשנת הולדתי, לפני ארבעים שנה כמעט. בעוד גובהי רק 1.75 מ׳ ואני חיה בגפי, אורך הספינה מעט פחות מתשעים מטר והיא נושאת בבטנה מאה נוסעים וחמישים אנשי צוות. שתינו בנויות לקרח – לי יש עור עבה ונטייה להתבודד; לה יש בולמי זעזועים וגוף מחוזק, שמאפשר לנו לגלוש לתוך המפרצונים הזעירים של חצי־האי האנטארקטי, ולהדרים הלאה מחוג הקוטב הדרומי כשמזג האוויר מאפשר זאת – משהו שכל מי שמבקר פה רוצה למחוק מרשימת המטלות שלו לפני המוות.

עלוני הפרסום של חברת השיט מדגישים לא רק את חיי הבר אלא גם את נוכחותם של מומחים כמוני על הסיפון. אני אחת מתוך שישה חוקרי טבע בהפלגה – חבורת מומחים והיסטוריונים של עולם החי והצומח שגלן מעסיק כדי שירחיבו את השכלתם של הנוסעים לגבי פינגווינים, לווייתנים, עופות ים, קרח ותולדות היבשת עצמה. אומנם רוב חוקרי הטבע נשארים בספינה לאורך המסע בן השבועיים, אבל כמה פעמים בכל עונה שניים מאיתנו יורדים באחד האיים הלא מיושבים של חצי־האי, מקימים מחנה ואוספים נתונים למען ״פרויקט הפינגווין האנטארקטי״. כעבור שבועיים, כשהספינה חוזרת עם מטען חדש של נוסעים, אנחנו מצטרפים אליהם למסע חזרה אל הציוויליזציה. על הסיפון אני בהיכון, זמינה לתת מענה לכל שאלה, לנווט את הזודיאק (סירה מתנפחת קטנה אך איתנה שלוקחת אותנו מהספינה לחוף), להוביל תיירים, לאתר לווייתנים ולערוך מצגות בטרקלין אחרי ארוחת הערב. זה החלק האהוב עליי – להציג את היבשת כפי שהוצגה פעם בפניי. מה שמפחיד אותי הוא שלב השאלות, שחורגות הרבה מעבר לחי ולצומח.

לפחות פעם אחת בכל מסע, מישהו שואל איך אני עושה את זה – איך אני מסוגלת לחיות כאן שבועות או חודשים ברצף, לעבור מספינה לאוהל ובחזרה, להתמודד עם התנאים הקשים, להיות לבדי. הם שואלים אם אני נשואה, אם יש לי ילדים – שאלות שלעיתים רחוקות שואלים חוקר טבע ממין זכר. אבל היות שאני מעוניינת לשמור על הפרנסה שלי, אני נוצרת את לשוני ומחייכת. אני מספרת שאני מכירה היטב את הרגלי הרבייה של הפינגווינים, אבל יחסי אנוש הם סיפור אחר ומורכב במיוחד באנטארקטיקה. אני מגוללת בקצרה את תולדות היבשת, שופעת סיפורים על אהבה שהשתבשה: חוקר הקוטב ז׳אן־בפטיסט שַארקוֹ חזר הביתה לאחר שהעביר את החורף בשלג, וגילה שאשתו עזבה אותו. רוברט פלקון סקוט, שמת ביבשת, כלל לא היה מודע לשמועות על כך שאשתו רועה בשדות זרים. כמובן, יש לי סיפורים מורכבים ועדיין בשלבי התפתחות משלי בתולדות האהבה על הקרח, אבל אותם אני שומרת לעצמי.

העלונים מדגישים גם את האוכל המשובח, את חדר הכושר והסאונה, את הספרייה ואת טרקלין העסקים עם מסופי המחשב והטלפון הלווייני – כל הדברים שנועדו להזכיר לנוסעים כי מנעמי הבית נמצאים תמיד בהישג יד. הנוסעים לא מסוגלים להבין שאני מעדיפה שק שינה פרוש על קרקע קפואה ונוקשה על פני סדינים רכים בבקתה מחוממת. שאני מצפה בקוצר רוח לכל רגע מחוץ לספינה, לשמיעת קולות הפינגווינים והיסעורים ולהרגשה שאני רחוקה ככל האפשר מהעולם שמעל קו רוחב שישים.

למוחרת, כשאני מתעוררת השכם בבוקר, המיטה האחרת בתא שלי ריקה. שותפתי לחדר, איימי, בטח עלתה לסיפון לחפש אלבטרוסים ויסעורים. איימי לינדסטרוֹם היא המומחית שלנו לחיים מתחת למים, אבל היא מתעניינת לא פחות ביצורים המרחפים מעליהם – ומעבר דרייק מעניק הצצה על עופות שלא רואים דרומה משם.

גם אני אמורה לגרור את עצמי מהמיטה, אבל במקום זה אני מזדקפת על מרפק אחד וצופה באלבטרוס המשוטט מחוץ לאשנב שמעל מיטתי. העופות האלה, המושלים ברקיע שמעל האוקיינוס הדרומי, תמיד מהפנטים אותי; הם מעבירים חודשים ולפעמים גם שנים בים, מקיפים את חלקת כדור הארץ הזאת מבלי לגעת בקרקע אפילו פעם אחת. אני צופה באלבטרוס כעשר דקות והוא אינו מנופף בכנפיו ולו לרגע. מדי פעם הוא מניח לרוח לשאת אותו מעל הספינה, מחוץ לשדה הראייה שלי, אבל רוב הזמן הוא מחליק בגובה סנטימטרים מעל הגלים, ממש מעל הקצף הגועש.

כשהדלת נפתחת בחריקה אני מפנה את הראש אבל יודעת היטב שזה לא האיש שציפיתי לראות, האיש שאני רוצה לראות יותר מכול.

״קומי עורי,״ אומר תום.

שיבה זרקה בשערו הפרוע. לא ראיתי את תום מאז העגינה האחרונה שלנו בין הפינגווינים באי פֶּטֶרמן לפני חמש שנים, במסגרת מחקר מטעם פפ״א, ואתמול, בזמן הטירוף של העלאת הנוסעים לספינה וארגונם בקושי הספקנו להחליף כמה מילים. בדומה לרוב האיים שנבקר בהם השבוע, בפֶּטרמן חיים רק ילידים של יבשת אנטארקטיקה – עופות וטורפים ימיים, חזזיות וטחבים ואצות, מגוון של חסרי חוליות. למרות השעות הארוכות שאנו משקיעים בספירת פינגווינים ובעיבוד מידע, הקיום שם שקט ושלֵו. וכעת אני יודעת שתום ואני נשקע באותו המקצב, ביבשה ובים, לבדנו או מוקפים תיירים. שבועות של שהייה בצוותא בתחתית העולם אפשרו לנו ללמוד זה את מצבי הרוח של זה, וכיום אנו עובדים בדרך כלל בשתיקה ידידותית.

״תן לי לנחש,״ אני אומרת. ״גלן שלח אותך.״

הוא מהנהן. ״ההופעה מתחילה.״

״מה הלאה? תחפושות? שרביטים?״

״זאת הזדמנות טובה כמו כל הזדמנות אחרת לתת הופעה,״ אומר תום. ״כרגע זאת ספינת רפאים. פעם אחרונה שאפשר לאכול כאן בשקט יחסי.״

אני מזדקפת לאט והיציבות בבטני מלמדת אותי שהגלים נרגעו. המעבר כמובן לא הפך פתאום ל״אגם דרייק״, אבל אין לי תירוץ להמשיך להסתתר כאן.

אני מורידה את הרגליים מהמיטה. מאחר שאני נוהגת להתקלח בלילה ולישון בבגדים, אני רק אוספת את השיער וכבר מוכנה לצאת.

אני מניחה לתום להוביל אותי לחדר האוכל ומבחינה בצליעתו הקלה, בגלל נפילה לבקיע במסעו הראשון לאנטארקטיקה לפני למעלה מעשור. למרות תנודות הספינה ובשונה ממני, שמרגישה צורך להניח לידיי להישלח אל המחיצה כדי לשמור על שיווי משקל, הוא לא צריך להחזיק שום דבר.

אנחנו מתיישבים ליד שולחן ריק עם צלחות של לחם קלוי ופירות, והקפה הממלא את הכוסות שלנו מתנודד מצד לצד. חדר האוכל ריק למעט דייל שעובר עם מגש ועליו מרק זנגוויל נגד בחילה, בדרכו אל אחד הנוסעים המרותקים למיטה.

״אתה צודק,״ אני אומרת לתום. ״אין כמו ספינת רפאים.״

הוא מניד בראשו. אני מביטה בו רגע ואז שואלת על האישה והילדים, ואיך ההרגשה לחזור לספינה. בדרך כלל אנחנו לא מקדישים זמן רב לשיחות על חיינו הפרטיים. אבל אני רוצה לשאול אותו משהו וצריכה להכשיר את הקרקע.

אחרי שתום מעדכן אותי לגבי עבודתה החדשה של אשתו והמעבר של ילדיו לכיתות א׳ ו־ג׳, אני מעלה את הנושא. ״אז זימנו אותך ברגע האחרון?״

הוא מהנהן. ״בשנה שעברה יצרתי קשר עם גלן כי חשבתי שאני מוכן לחזור עכשיו, כשהילדים גדלו. הוא אמר ששום משרה לא התפנתה, אבל לפני חודשיים הוא צלצל וביקש ממני לבוא כממלא מקום.״

״של קֶלֶר?״ אני שואלת.

״כן.״

״הוא אמר לך למה?״

״לא שאלתי.״ הוא מביט בי. ״את לא יודעת?״

אני מנענעת בראשי. מזווית העין אני מציצה אל נוסע שנכנס לאולם ומרגישה כיצד כתפיי מתכווצות מעצמן, מתוך דחף להסתתר. אבל הבחור מבחין בנו וניגש עם צלחת גדושה ביצים ונקניקיות, שהיו הופכות לי את הבטן גם אם לא היינו חוצים את הדרייק כרגע. רופא הספינה סיפר לי שכשישים אחוז מהגברים בספינה נוטלים תרופות נגד מחלת לב. אני גם יודעת שהכדור השני הכי מבוקש בספינה, אחרי מֶסְלִיזִין נגד בחילות, הוא ויאגרה – ושהירידה בזרימת הדם למקומות הנכונים נובעת ממזון חוסם־עורקים יותר מאשר מזקנה.

ועכשיו הבחור הזה בגיל העמידה, שדווקא נראה בכושר ובריא יותר מרוב הנוסעים, מתיישב מולי ומול תום.

״משקפת נחמדה,״ מעיר תום ומצביע על המכשיר שהאיש הניח על השולחן.

״תודה,״ הוא עונה, וניכר עליו שהוא שבע רצון. ״חסינה למים, עמידה לזעזועים, עם מייצב תמונה. ויש אפילו ראיית לילה.״

״לא שצריך את זה כאן,״ אומר תום.

״מה זאת אומרת?״

״לא מחשיך פה,״ אומר תום. ״יש רק שעתיים של דמדומים בין השקיעה לזריחה.״

האיש משקיף דרך הצוהר הקרוב כמתלבט אם להאמין למה ששמע. ״טוב, עם המחיר ששילמתי עליה אני בטח אשתמש בה למסעות נוספים,״ הוא אומר לבסוף. ״אגב, קוראים לי ריצ׳רד. ריצ׳רד ארצ׳ר.״

״תום קַרְסוֹן. וזאת דֶבּ גַרְדְנֶר. ברוך הבא.״ תום קם להביא עוד קפה ולוקח גם את הספל שלי.

אני מנידה בראשי לעבר המשקפת. ״אפשר?״ אני שואלת ומושיטה את היד.

ריצ׳רד דוחף אותה על פני המפה הצחה. ״תרגישי חופשי.״

אני ניגשת עם המשקפת לצוהר ומצמידה אותה לעיניי. נדרש לי רגע להבין שהיא דיגיטלית ושצריך ללחוץ על כפתור כדי למקד אותה. כשזה קורה, בפתאומיות, מתברר לי שהיא חזקה במידה לא מצויה. כעבור רגעים ספורים אני רואה ראש אפור ומכוסה בלוטי־ים של לווייתן־זרע, מבקיע בקושי דרך המים כדי לחדש את מלאי האוויר. אני אמורה להודיע על אירוע כזה במערכת הכריזה, אבל איש לא יראה אותו בלי משקפת כזאת.

אני מורידה את המשקפת, חוזרת לשולחן ומשיבה אותה לבעליה.

״אולי זה באמת מחיר מופקע,״ אומר ריצ׳רד, ״אבל זה מסע של פעם בחיים, לא? אני לא רוצה להחמיץ שום דבר.״

״יש לווייתן זרע בשעה אחת־עשרה.״ אני מצביעה לעבר האופק ורואה כיצד הוא מחפש את הלווייתן. אני מדמיינת את הפעימות האלקטרוניות הזעירות של המשקפת מפרקות ומרכיבות מחדש את המציאות במהירות מסחררת.

תום חוזר ומניח לפניי כוס קפה טרי. ״מה אתה רואה?״ הוא שואל את ריצ׳רד.

״אני מנסה למצוא לווייתן־זרע.״

״הוא בטח צלל,״ אני אומרת. ״אל תדאג. יהיו אחרים.״

אני כלל לא בטוחה בזה – בדרך כלל רק הזכרים ניזונים באזור הזה, והם מעדיפים את המים העמוקים ביותר – אבל אני מנסה לעודד, לגרום לאנשים להאמין שהם יראו כל דבר שרק אפשר, שהם יקבלו תמורה הולמת לכספם. הם לא צריכים לדעת שאפשר לבקר באנטארקטיקה כל שנה עד סוף החיים, ועדיין לא לראות כל מה שיש שם.

״אז מה?״ אומר ריצ׳רד ומניח את המשקפת בחזרה על השולחן. ״כמה זמן אתם עובדים בקורמורן?״

״למען האמת אנחנו עובדים בפפ״א,״ אומר לו תום.

״סליחה?״

פיו של תום מלא כעת לחם קלוי אז אני ממשיכה. ״פרויקט הפינגווין האנטארקטי הוא ארגון ללא כוונות רווח,״ אני מסבירה. ״אנחנו חוקרים את שלושת מיני הפינגווין שחיים כאן, עוקבים אחרי ההתקדמות שלהם, מספר הפריטים, הרגלי התזונה והרבייה. הספינה לוקחת אותנו הנה כחלק ממשימת הפרויקט להקנות לציבור השכלה על האזור.״

״נחמד,״ אומר ריצ׳רד. ״אם חייבים להיות כאן, זאת בטח הדרך הכי טובה להגיע. מה התחנה הראשונה שלנו?״

תום מסביר שלא נדע עד שנגיע – שכל הפלגה לאיים הזעירים והמרוחקים האלה תלויה בקרח, במזג האוויר, בנוחות הגישה, ואלה משתנים מיום ליום ולפעמים גם משעה לשעה.

מחשבותיי נודדות כמה ימים אחורה, כשהגעתי לאוּשוּאַיָה שבארגנטינה, לבית ההארחה ששם קלר ואני תכננו להיפגש. הוא עוד לא הגיע, אז ניצלתי את ההזדמנות להתקלח אחרי הטיסה הארוכה ולעצום עיניים לזמן מה. כשהתעוררתי היה בוקר והייתי צריכה להגיע לרציף העגינה של הקורמורן – אף שעדיין לא היה זכר לקלר.

שלחתי אימייל מהיר מהמחשב בלובי המלון, במחשבה שהטיסה שלו התעכבה ושהוא יופיע בערב רגע לפני שנרים עוגן. אבל כשצופר הקורמורן הרעים והספינה החלה להיסחף לעבר תעלת בּיגל, מבטי נישא מעבר לפניהם של הנוסעים ולכוסות השמפניה, אל המים, ובניגוד לכל היגיון התחשק לי לרוץ עד הגשר ולהגיד לקברניט שיחכה.

כעת אני לוטשת עיניים מחלונות חדר האוכל ומנסה לאמץ חשיבה חיובית: קלר בטח החמיץ את הטיסה, שינה את לוח הזמנים שלו ברגע האחרון, הודיע שיצטרף לקורמורן באושואיה במסע הבא דרומה, עוד שבועיים. אני אומרת את זה לעצמי למרות הספק. אני מגניבה מבט אל ריצ׳רד שמתעסק עם הגדרות המשקפת, ומבינה שכרגע אנחנו לא שונים כל כך זה מזה – שנינו מחפשים משהו שאיננו שם.

בפעם האחרונה שנפרדתי מקלר סאליבן זה היה לפני שלושה חודשים בלבד, בעת ביקור לא צפוי שלו בארצות־הברית. אנחנו עדיין חיים בשני חופים שונים, ולאורך שמונת החודשים ויותר שבהם אנחנו לא נמצאים ביבשת, אנחנו שומרים על קשר באימייל, בטלפון ובסקייפ. במובן זה אנחנו כמו הפינגווינים – כל אחד מאיתנו מצוי במסע נפרד, עד שאנחנו נפגשים; הקן המשותף שלנו שמור למסעות בלבד, לחצי־האי, למחנות שאנחנו מקימים יחד.

זה מורכב, הדבר שאנחנו חולקים – מערכת יחסים שנולדה בינות לפינגווינים, בינות ליצורים שהרגלי הרבייה שלהם מתפתחים כל העת כמו האוקיינוסים שאליהם הם נאבקים להסתגל ללא הרף. בעוד מינים רבים חיים בזוגות קבועים עד יום מותם, מינים אחרים מקיימים מונוגמיה למשך עונה אחת בלבד; אצל אחרים שיעור הגירושים גבוה להפתיע – אבל אצל כולם, ההישרדות קודמת לכול. לעיתים נדמה לי שזה מסכם היטב את הקשר שלי עם קלר. התאהבנו זה בזה לא פחות מאשר באנטארקטיקה, וטרם ניתקנו את עצמנו, ואת מהותנו, מהמקום הזה. בכל פעם שאני מגיעה לתחתית העולם, אני לא יודעת בוודאות איך ייראה הקן שלנו, או אם הוא יתקיים בכלל.

בעונה שעברה, כשהגעתי לאושואיה טרוטת עיניים וחרדה מפני השבוע הראשון שלנו בקורמורן לפני שיורידו אותי ואת קלר בפֶּטרמן, לא ראיתי אותו עד שעליתי לסיפון. עד שהרגשתי שמישהו מוציא לי את התרמיל מהיד וכורך את זרועותיו סביב מותניי. הוא סובב אותי לחיבוק דוב לפני שהספקתי להביט בו, והוריד אותי בחזרה כדי שנוכל להביט זה בזה.

״אנחנו כאן,״ הוא אמר. ״פין דֶל מוּנדוֹ—״

״—פְּרינסיפּוֹ דֶל טוֹדוֹ,״ אמרתי, מסיימת במקומו כדרכי, חוזרת על המוטו של העיירה, הכתוב בכחול על הקיר הלבן הגובל במבנים הססגוניים ובהרים המחודדים מושלגי הפסגות שמעבר להם.

סוף העולם, ההתחלה של הכול.

מוזר להתחיל מסע לאנטארקטיקה בלי קלר. אני נתקפת פרץ רגשות פתאומי ולא יודעת לאיזה מהם להתמסר: דאגה, כעס, או פשוט אכזבה.

כשהגלים נרגעים, האורחים מתחילים להגיח מתאיהם ומנווטים בחוסר יציבות במסדרונות. הם לובשים את אפודות ההצלה האדומות, המבודדות, חסינות המים של הקורמורן ועושים את דרכם לסיפון.

קומץ האורחים הראשונים הופך בהדרגה לקהל של עשרות, ועד מהרה אני מוקפת שאלות. באיזו מהירות נמסים קרחונים? לאן הקרחון הזה יגיע בסוף? כמה גדולים הם יכולים להיות?

״גוש קרח בגודל סינגפור התנתק לא מזמן מקרחון יבשתי,״ אני מספרת להם. ״אבל הקרחון הכי גדול היה עוד יותר גדול מזה, באורך שלוש־מאות ועשרים קילומטר בערך.״

״שלוש־מאות ועשרים קילומטר?״ אומר הבחור ששאל את השאלה. ״זה המרחק בין ניו יורק לוושינגטון די־סי.״

אני מהנהנת אבל לא עונה, כי לא הייתי באף אחד מהמקומות האלה. אבל אני מבינה את הצורך להכניס את הסביבה להקשר מוכר – אני מתארת לעצמי שגם אני הייתי עושה זאת אם הייתי בניו יורק או בוושינגטון. הייתי מרגישה צורך להשוות את אנדרטת וושינגטון לקרחון הצריח הכי גבוה שראיתי, או להשוות את רוחבה של כיכר טיימס לזה של הבקיעים שחציתי ביבשת.

אבל למען האמת, כרגע אני אסירת תודה על שאלותיהם. לפחות כשהם מדברים אני לא צריכה לחשוב על שום דבר אחר, כמו איפה קלר ולמה לא שמעתי ממנו, או איך אפשר להשיג גבר שבקושי עונה לטלפון הנייד ונוטה לא להתחבר לרשת במשך שבועות.

״זה היה פינגווין?״ שואל מישהו וממצמץ כאילו ראה מטאור.

יהיה אשר יהיה הדבר שהוא ראה, אני החמצתי אותו. ״יכול להיות,״ אני אומרת. ״הם ניזונים באזור הזה. תסתכלו קדימה, מעל דופן הספינה, ותראו אותם. רעש המנוע מבהיל אותם אז הם עולים ליבשה.״

אני צופה בתיירים רוכנים מעל המעקה; אני מקשיבה לקולות הירי של מצלמותיהם. כמה מהר הם מסתתרים מאחורי הכוונת – בחפזונם ללכוד את דמויות הפינגווינים, ללקט מזכרות, הם מפספסים את היופי האמיתי במה שיש לראות כאן. אני נאלצת להזכיר לעצמי את המסע הראשון שלי דרומה, כשצילמתי תמונות רבות מספור כי לא הרשיתי לעצמי להאמין שתהיה לי הזדמנות שנייה לראות זאת. גופם החלקלק של הפינגווינים נע ונד עם תנועת הגלים, מהר כל כך עד שהם נראים כמו לווייתני קטלן מיניאטוריים; מנתרים ושוחים במבנה כמו מטוסים בשמיים, משנים כיוון בהינד עפעף.

בהדרגה הקור מחלחל וכולם ממהרים פנימה בגרירת רגליים. הכתפיים שלי מתרפות כשאני נשענת על המעקה. נדרש לי רגע להבין שאני לא לבד.

במרחק כחמישה מטרים ממני, היכן שהמעקה מתעקל עם החרטום, אישה שעד כה עמדה בגבה אליי מסתובבת לעברי.

״היי,״ היא אומרת וניגשת אליי. היא מציצה בתג השם שלי ומושיטה את ידה. ״אז את המומחית לפינגווינים,״ היא אומרת. ״אני קייט ארצ׳ר.״

אחרי הפוגה קצרה אני אוחזת בידה הנתונה בכפפת גוֹרטֶקס תפוחה. חיוכה מסתת חצי סהר בהבעת הבדידות שעל פניה, והיא נראית שמחה כל כך להכיר אותי שאני משערת שהיא נוסעת בגפה ולא דיברה עם נפש חיה זה מכבר.

״זה מדהים,״ היא אומרת. ״בטח אף פעם לא נמאס לך מהנוף הזה.״

״נכון.״

היא מצביעה על קרחון במרחק. ״מה הגובה שלו?״

״הייתי אומרת עשרים, עשרים וחמישה מטר.״ ואז אני מוסיפה, ״בערך בגובה בניין של שמונה קומות.״

״אה,״ היא אומרת ושוב משתתקת.

אני יודעת שאני אמורה להיות ידידותית יותר, לקשור שיחה, ללמד אותה על אנטארקטיקה, אבל אני מרגישה שמיציתי את מכסת הדיבור שלי למשך היום. ואז אני רואה משהו ממול – הבזק אור משתקף, שמעיד על נוכחותו של משהו שלא ייתכן שאני רואה.

אני שולפת את המשקפת שלי מכיס הדגמ״ח ורואה שצדקתי: במרחק יש ספינה, גבוהה יותר מהקרחון שדיברנו עליו, שמסתיר אותה כמעט לחלוטין.

אני מסננת, ״מה זה אמור להביע?״ ומנסה לכוון את המשקפת בעודי תוהה אם היא מכוסה אדים או מקולקלת – או שמא משהו לא בסדר בעיניים שלי.

ואז אני מעיפה מבט אל האישה שלצידי ומנסה להיזכר בשמה. קייט. ״סליחה,״ אני אומרת. ״אני פשוט לא מאמינה למה שאני רואה.״

״מה את רואה?״ היא נשענת על המעקה, כאילו זה עשוי לשפר את הראייה שלה. ״אין לי מושג על מה את מדברת.״

״יהיה לך,״ אני אומרת ומורידה את המשקפת. ״תני לזה רגע.״

״הלוואי שהייתה לי המשקפת של בעלי. בטח הייתי רואה דרך הקרחון הזה.״

נדרש לי רגע ליצור את החיבור. ״לבעלך קוראים ריצ׳רד?״

״כן,״ היא אומרת ובוחנת אותי. ״למה?״

״פגשתי אותו הבוקר. בחדר האוכל.״

״אז ראית אותו היום יותר ממני.״

יש משהו מוזר בקולה, אבל קשה לי לקבוע מה הדבר בדיוק. מעולם לא הרגשתי בנוח עם האינטימיות הלא־טבעית שנוצרת במסעות כאלה – אנחנו עדים לנישואים מתפוררים, ליריבויות בין אחים, לרומנים מהצד. לדעתי, חלק מהבעיה הוא שבעבור רבים אנטארקטיקה היא טיול של פעם בחיים ולכן הציפיות שלהם גבוהות כל כך. הם מגיעים בציפייה להשתנות לעד ולעיתים קרובות זה אכן קורה, אבל לא בדרך שתיארו לעצמם. הם חוטפים מחלת ים, הם לא רגילים לשהות זמן רב כל כך במקום סגור, והם מגלים שהאוקיינוסים גוועים בגלל ההרגלים הגרועים שלהם. והכול מחלחל לא רק לחופשת החלומות אלא גם למערכות היחסים שלהם, עמוק יותר מכפי שהעלו בדעתם.

חרטום הספינה מגיח מאחורי הקרחון ותוך כדי ההתקדמות היא חושפת את איבריה הרבים, המגודלים: סיפון פתוח רחב ידיים; מעקה סביב רחבת שיזוף ובריכה; מגרש משחקים מעבר להן. הספינה מתגלה אט אט, עם מאות אשנבים זעירים ועשרות מרפסות, כעין פלומה בצד שמאל.

אפילו קייט נראית מופתעת. ״כמה רחוקה הספינה הזאת?״ היא שואלת.

״לא רחוקה מספיק.״

״היא בטח ענקית.״

אני מהנהנת. ״גובה עשר קומות, אלף ומאתיים נוסעים, ארבע־מאות אנשי צוות. והיא לא אמורה להיות כאן.״

״היא נראית כאילו עשתה פנייה לא נכונה בקריביים. איך את יודעת עליה כל כך הרבה?״

״אני חוקרת את השפעות התיירות על מושבות הפינגווינים,״ אני אומרת. ״אני מעודכנת. האוסטראליס היא ספינה חדשה שרשומה באיי הבהאמה וככל הנראה מלאה באמריקנים – פארק שעשועים צף, כמו רוב ספינות הפאר.״

״די ברור שזה לא מוצא חן בעינייך.״

״אין לי בעיה עם ספינות כאלה בקריביים או באירופה. אבל כאן – הדבר האחרון שאנחנו, ובמיוחד הפינגווינים צריכים זה מפלצת כזאת, שתוריד עיירה שלמה לאיים האלה.״

״אז למה מרשים לה לשוט כאן?״

אני נאנחת ולוטשת עיניים בספינה הנעה כמו קרחון מנוקד על קו האופק. ״לאף אחד אין בעלות על המים האלה. הם יכולים לעשות כרצונם.״

״היא שטה דרומה?״

״ככה זה נראה,״ אני אומרת ומושכת בכתפַיי. ״החדשות הטובות הן שבדרך כלל ספינות גדולות כאלה חוצות את הדרייק במהירות כדי לתת לנוסעים טעימה מהקרחונים, וחוזרות מייד צפונה. אז בטח לא נראה אותה שוב. היא ממילא גדולה מכדי להיכנס לרוב המקומות שנבקר בהם.״

קייט עדיין מתבוננת בספינת הפאר ואני מתעודדת כשנראה שהיא נגעלת לא פחות ממני. ״אפילו הקרחון נראה קטן לידה.״

אני פולטת צחוק יבשושי. ״הקרחון הזה הוא כאין וכאפס לעומת מה שנראה בהמשך,״ אני אומרת. ״ולאוסטראליס אין גוף מחוזק כמו לנו. לכן אני משוכנעת שהיא תסתובב.״

״ואם היא תיתקל בקרחונים?״ היא שואלת. ״איך היא תנווט ביניהם?״

״בזהירות,״ אני עונה. ״בזהירות רבה.״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “היבשת האחרונה שלי”