פעם פּוּמה ופעם נער • חצי חייתי – חצי אנושי הֵלֶך יער קָראג מופיע ביער, משום מקום, ונראֶה כנער […]
1
פלא אנושי
על כפות רכות פסענו דרך יער האורנים, אִמי, אחותי הגדולה מִיָה ואני. הייתי נרגש מאוד, הרגשתי כאילו יש לי נמלים מתחת לפרווה.
אנחנו באמת הולכים לעשות את זה? שאלתי את אמא בשפתנו הפנימית, מראש לראש, בפעם המיליון אולי. אנחנו נכנסים לעיר?
אמא התנשמה בכבדות. אם עוד פעם אחת אתה שואל את זה, אנחנו מסתובבים וחוזרים!
ברור שהיא הייתה עצבנית. בשבועות האחרונים התחננו מִיָה ואני בלי סוף שתיקח אותנו איתה לפחות פעם אחת. כבר לא הספיק לנו רק לשמוע סיפורים על בני האדם.
זמן קצר לאחר מכן היא נעצרה, והחלה להסתובב סביב עצמה על הקרקע בטפרים שלופים כאילו עמדה לצוד סנאים. כאן צריך להיות המחבוא שלנו עם הדברים של בני האדם, חַלְקָה עִמנו ובאותו רגע נצץ משהו כסוף מתחת לכפותיה.
היא הִנהנה בשביעות רצון והחלה לשנות צורה. גופה התיישר והזדקף, רגליה האחוריות הפכו לזוג רגליים אנושיות, כפותיה הקדמיות התמתחו לאצבעות. הפרווה בצבע החול נעלמה מגופה. עכשיו היה לה שיער ארוך ובהיר, שהגיע מֵעֵבֶר לְגבהּ. כשהיא חייכה אלינו, ראינו את שיני האדם הקטנטנות המצחיקות שלה.
“טוב, אז עכשיו תורכם,” אמרה בקול האנושי הגבוה שלה. “אתם יודעים כבר איך זה עובד, כן? תתרכזו. תחשבו איך נראית הצורה האחרת שלכם. תרגישו אותה בתוככם. אתם מרגישים כבר את הדגדוגים?”
מִיָה טִלטלה בעקשנות את ראשה, מה שנראָה די מטופש כשהייתה עדיין בצורת הפּוּמָה שלה.
אבל לי זה הלך בקלות, וכמה דקות לאחר מכן כבר עמדתי שם על קרקע היער והרגשתי תחת כפות רגליי היחפות את דקירתן של מחטי האורן. קפצתי במקום שוב ושוב וצחקתי, פשוט כדי לשמוע עוד פעם את הצליל. זה היה אדיר. פתאום היו לי ידיים, שניתן לעשות איתן כל־כך הרבה דברים בלתי רגילים. כמעט שכחתי כבר איך זה, כי לא נהגנו לשנות צורה לעיתים קרובות.
“נו, מִיָה! תעשי את זה!” עודדתי את אחותי. “אחרת לא תוכלי לבוא איתנו!”
“תפסיק ללחוץ עליה,” אמרה אמא. “אתה מקשה עליה יותר.”
חיכיתי בחוסר סבלנות ושוב התחלתי לחפור בתוך המחבוא בידיי האנושיות שלא היו מיומנות כל־כך. המחבוא היה למעשה תיבת בְּדיל סגורה, שהייתה קבורה עמוק באדמת היער.
סוף־סוף גם אחותי שינתה צורה. שיערה החום היה כה פרוע, עד שהיא נראתה כאילו יש לה קיפוד על הראש. גם העובדה שהיא ניסתה לסרק אותו באצבעותיה לא עזרה ממש.
מיה כרעה לידי על ברכיה ויחד הסרנו את המכסה מן הקופסה. אמא הוציאה בחגיגיות כמה דברים והגישה לנו אותם – פיסות בד מאורכות, פיסות בד מרובעות, דברים מאורכים וחלולים מעור. שכחתי לגמרי מה עושים עם הזבל הזה.
אמא צחקה. “קָרָאג, לא שמים את זה על הראש, אלה מכנסיים, אתה צריך להכניס לשם את הרגליים!”
״אז תגידי שזה מה שזה,״ מִלמלתי וניסיתי שוב.
כשהצלחנו לבסוף כולנו להתלבש, העפתי עוד מבט סקרן בתיבה. היו בה כל מיני טבליות ובקבוקונים – תרופות של בני אדם. וכמה פיסות נייר ירוקות מקומטות.
“מה עוד יש שם בִּפנים?” שאלתי.
“כסף,” הסבירה אמא. “דוֹלָרִים. כדי שנוכל לקנות משהו בעיר.” היא לקחה בזהירות מתיבת הבדיל את אחת מפיסות הנייר, שהסִפרה חמש הייתה כתובה עליה, והסתירה אותה בבגדיה. ואז היא הביטה בנו ברצינות. “טוב, אז, אנחנו הולכים. נהיה רק פעם אחת בעיר אז הסתכלו טוב סביבכם. אבל אסור לכם לשנות צורה, זה חשוב! אסור לכם לומר מי אנחנו. זה ברור?”
הפה שלי נהיה יבש. “מה אם, הם… ישימו לב בכל זאת?” שאלתי.
“אז הם יהרגו אותנו,” השיבה אמא מייד.
וואו. מיה ואני הבטנו זה בזה. האם גם העיניים שלי כל־כך גדולות ומבועתות כמו שלה?
סוף־סוף יצאנו לדרך. כנראה נראינו נורא. לבגדים שלנו לא היה שום קשר לאופנה. המכנסיים הארוכים שלי הגיעו רק עד ברכיי והטִי־שִׁירְט שלי הייתה דהויה, שלא לדבר על הכתמים שהיו עליה. וכמובן היו לנו מלא מחטי אורן בשיער ואדמה על הידיים.
לא משנה. כשאנשים החלו לנעוץ בנו מבטים, הייתי גם ככה נרגש מדי מכדי לשים לב. כל־כך הרבה אנשים! וכל המכוניות הצבעוניות והנוצצות האלה שהסריחו באופן שלא ייאמן, וכל־כך מקרוב! אבל עוד יותר מעניינות היו החנויות. ברגע שהיינו על הכביש הראשי נדבקתי לחלון הראווה הקרוב ביותר. היו שם כובעים למכירה, אבנים (מי לכל הרוחות קונה אבנים?), בגדים, כוסות עם תמונות עליהן, עוד בגדים ואוכל, שהיה לו ריח מגרה באופן בלתי רגיל.
“גלידה,” קראתי את השלט שליד החנות. “וניל, תות ושוקולד.”
אמא לימדה אותי לקרוא. היא מעולם לא הסבירה לי מה זו גלידה. הריח המתוק והקְרֶמי מילא את אפי והבטן שלי התחילה לגעוש ולרעוש. היי, רגע, מה קורה לי? אבל הרעשים לא היו הדבר הגרוע ביותר. מבוהל, התחלתי להרגיש כיצד מתחת לטִי־שִׁירְט שלי מתחילה לצמוח פרווה מגרדת. אוי לא, שזה יפסיק, עוד לא! באותו רגע עצמתי עיניים. אני בן אדם אני בן אדם, חזרתי שוב ושוב עד שהפרווה התחילה להתקצר ואז נעלמה. אוף. מרוב פחד הברכיים שלי רעדו.
“טוב, אז, אני קונה לכם עכשיו גלידה,” אמרה אמא. היא הגישה בחגיגיות את השטר המקומט עם הסִפרה חמש לאישה זרה. “אחת וניל, אחת שוקולד.”
היא קיבלה מהאישה עיגולי מתכת מצלצלים ואני קיבלתי משהו שנראָה כמו מנה של קקי של דובים. מה אִכפת לי, אני אנסה את זה, חשבתי לעצמי ונגעתי בלשוני בגוש החום הקר. טעם מתוק נפלא התפשט בתוך הפה שלי. אם לקקי של דובים היה באמת טעם כזה, הייתי אורב לכל דוב עד שהוא היה מחרבן.
מיה קיבלה גלידה בטעם וניל ונאנחה בשמחה. אבל בו־בזמן נראתה גם חסרת מנוחה והביטה סביבה שוב ושוב. אין פלא, היו שם סביבנו כל־כך הרבה אנשים, ונוסף על כך נקלטו בחושים שלנו כל הריחות והרעשים הלא מוכּרים.
עמדנו לפני חנות שנקראה סוּפֶּרְמַרְקֶט. היא נראתה ממש מעניינת. “לכאן אני רוצה להיכנס!” לחצה מיה. גם אני התחננתי בהתרגשות ולבסוף אמא הנידה בראשה בהסכמה. “נו טוב, אבל נעשה את זה מהר.”
דלתות הזכוכית נפתחו בפנינו ואני ומיה הבטנו מסביב המומים. אוכל, מלא אוכל! הרים של אוכל!
“ואת כל זה יכולים בני האדם להשיג גם בחורף?” חלפה בראשי מחשבה שהדהימה אותי. שינשוך אותי חזיר בר!
“גם בחורף,” אישרה אמא, ומיה ואני נהמנו בקנאה. בחורף רעבנו לעיתים קרובות, כי היה הרבה יותר קשה לתפוס אייל או כבשׂ גְדל־קרניים.
נבהלתי כשראיתי שמרוב התרגשות אחותי החלה קצת לשנות צורה. השפתיים שלה בקושי התאימו לניבים שלה והיא בכלל לא שמה לב. היא בדיוק עמדה לקחת מהמדף קופסה עם תמונה של חתול, אולי כי החתול היה קצת דומה לנו. היא נגסה חור בקופסה בשן הטרף שלה ורִחרחה את תוכנה. “היי, אפשר לקנות כאן חיות דרוסות בתוך קופסאות!” אמרה כשהמשכנו ללכת.
משכתי בשרוול חולצתה של אמא אבל היא הייתה עסוקה בהרמת כמה עיגולי מתכת של כסף שנפלו לה מהכיס.
אחותי הוסיפה להחזיק את קופסת השימורים הגמורה בידה. “נו כבר, תיפטרי מהדבר הזה,” לחשתי למיה והיא ירקה עליי בשקט ואז זקפה את ראשה כדי לרחרח.
“אתה לא חושב שהכול כאן מריח ממש טוב?”
אחד מעובדי הסופרמרקט עזר לאמי להרים את הכסף. הייתה לו על הפנים מסגרת עם שני עיגולים מנצנצים, ובאמצע האף שלו ומאחורי האוזניים היו תקועות שתי חתיכות מתכת. לרגע שכחתי את העניין עם אחותי והבטתי בו מהופנט. הוא חייך.”היי, ילד. איך קוראים לך?”
“קָרָאג,” עניתי והרמתי אליו את מבטי.
“כיף לך כאן בגֶ’קְסוֹן הוֹל?”
“בהחלט, ממש טוב,” אמרתי והאיש צחק ונתן לי במתנה חפץ עגול שרִשרש בידי. החפץ הריח טוב והכנסתי אותו ישר לפה. עכשיו האיש צחק עוד יותר.
“אתה צריך קודם להוריד את העטיפה מהממתק,” הסביר ועזר לי. אחר כך קרץ לעברי ושב לעבודתו.
כמה נחמדים הם האנשים האלה! וכמה חזקים הם מוכרחים להיות כדי לבנות דבר כזה, עיר כזו מלאה בפלאות. מעניין איך זה להיות כמוהם… לחיות ככה…
למרבה הצער לממתק היה טעם של פירות רקובים. ירקתי אותו על הרצפה כשאף אחד לא ראה.
“מיה!”
כששמעתי את הקריאה המבוהלת של אמא, שכחתי את כל המחשבות על האנשים והסתובבתי על מקומי.
פניה של מיה היו מכוסות בפְּלוּמת שיער חומה בהירה. קיפאון חִלחל בי. היא שינתה צורה בחזרה! האם היא תוכל לעצור את זה, כפי שעשיתי אני קודם לכן?
אמא גררה אותה לאחד המעברים שבהם לא היה אף אחד, חטפה שקית אוכל שעליה הייתה מצוירת אישה מחייכת, והחזיקה אותה מול אפה של אחותי. “מיה, מותק שלי, תתרכזי. ככה את נראית. ככה תישארי. דמייני לעצמך שאת נראית ככה. דמייני את זה לעצמך ממש חזק, כן?”
מיה הִנהנה בצייתנות, ואני צפיתי בהקלה בניבים שלה בזמן שהתכווצו שוב. קצת, בכל אופן. אבל אז היא שוב רִחרחה וכיוונה את מבטה למשהו בקצה המעבר.
“אוי לא, מחלקת הבשר,” מִלמלה אמא. ומיה נעלמה וכבר הופיעה שוב בצורת הפומה שלה. נראָה שגופה החום־בהיר הגמיש בקושי נגע ברצפה. בשתי פסיעות היא הגיעה למחלקת הבשר ושלחה את כפותיה כדי לדוג, ובן רגע כבר נתלו נתחי בשר על טופריה.
האנשים שהיו בחנות הבחינו בה מייד, והחלו לרוץ לכל הכיוונים בצעקות. חלקם כיוונו לעבר מיה דברים חדים ושטוחים שהחזיקו בידיהם ואז השליכו אותם לעברה. הם ניסו להרוג אותה! איכשהו הצלחתי להישאר בצורה האנושית שלי, דחפתי כמה שיותר אנשים והפלתי את הדברים מידיהם. הם רִשרשו ונשברו.
“לא, קָרָאג, אל תעשה את זה!” קראה אמא ורצה אל מיה, שניסתה לטפס על מדף שנכתב עליו דגני בוקר כדי לשבת למעלה בשקט ולזלול את הַשָּׁלָל שלה. אבל אחותי לא מצאה על המדף החלק כל אחיזה, וכשהוא החל להתנדנד תחת משקלה היא החליקה ונפלה ארצה בתוך מָטָר של קופסאות קרטון. דקה ארוכה לא ניתן היה לראותה מתחת לערמת הקופסאות, רק פה ושם בִּצבץ זנבה המפליק. עוד ועוד אנשים רצו בצעקות לעבר היציאה.
באיזשהו מקום זה היה ממש גדול, שהם כל־כך פחדו מאיתנו. אבל איך בסופו של דבר אנחנו כל־כך פחדנו מהם?
“אנחנו מוכרחים להסתלק מכאן במהירות!” לחשה אמא בזמן שאני תפסתי את בגדיה של מיה. “עוד כמה דקות הם יגיעו עם נשק!”
“נשק?” שאלתי מודאג. אז עוד לא ידעתי בדיוק למה הכוונה, אבל איכשהו זה נשמע לא טוב.
ראיתי את מיה מנסה להיחלץ מערמת קופסאות הקרטון. היא נגסה בחתיכת בשר ונראָה שהיא במצב רוח טוב, למרות שהייתה מכוסה כל כולה בדגני בוקר צבעוניים. אמא תפסה אותה בפרוות הצוואר וניערה אותה.
“מהר! אנחנו מוכרחים לצאת מכאן!” ציוותה, ושלושתנו רצנו משם.
אבל זה היה מאוחר מדי. היציאה כבר התמלאה בגברים שריריים במדים שחורים, שלא נראו כמי שיאפשרו למשהו בעל ארבע רגליים לצאת משם. בזמן שאמא חיפתה עלינו, החלקנו מיה ואני מאחורי ארונית מדפים.
“את מוכרחה שוב לשנות צורה,” לחשתי נואש לתוך אוזנה הפרוותית. “מהר, תנסי! בבקשה!”
כמה נשימות לאחר מכן ישבה לידי נערה אנושית וסרקה את שיערה באצבעותיה, שעדיין היו עליהן טפרים במקום ציפורניים. “אני ממש מצטערת, באמת,” היא אמרה ונראתה קצת שפופה.
“היית יכולה לפחות להשאיר לי משהו,” התלוננתי בזמן שעזרתי לה להתלבש. כששינתה צורה נפלו ממנה הבגדים.
“מהר, אנחנו מוכרחים לצרוח ולברוח החוצה כמו כל האחרים,” אמרה אמא ברגע שמיה הייתה שוב לבושה.
זה עבד מעולה. האנשים במדים נתנו בנו רק מבט חטוף. למרות שמיה שכחה להכניס את ידיה בעלות הטפרים לכיסי המכנסיים.
מותשים לגמרי, כשכפות רגלינו פצועות מהנעליים האיומות האלה, צלענו בחזרה אל היער.
אבא שלי לא היה בדיוק מאושר כששמע מה עבר עלינו.
לפחות האנשים לא עשו לנו שום דבר, ניסיתי להרגיע אותו, כשהביט בי בעגמומיות בעיני הפומה שלו. להפך, הם היו נחמדים אלינו! כן, לפחות עד שמיה התחילה לתפוש שלל מהמקפיא.
הוא ירק לעברי. נחמדים? הם ערמומיים ומסוכנים! קולו חדר לתוך ראשי. אנחנו מוכרחים לשמור מרחק מהם! הוא פנה לאמי בעצב. זה היה באמת נחוץ, כל העניין הזה בעיר?
אם נאסור עליהם ללכת לשם, הם ילכו מבלי לומר לנו, השיבה אמא, מוטרדת גם היא.
לצערי שמתי לב שאני כבר רוצה לחזור למקום הפלאים הזה, שיש בו עוד כל־כך הרבה מה לגלות. האם איננו יכולים, אנחנו, מְשַנֵּי הצורה, לחיות בשתי הצורות, כאדם וכפומה? העזתי לשאול. פעם ככה ופעם ככה?
תצטרך הרבה ניירות אם אתה רוצה לחיות כבן אדם, ניסתה אמא להסביר לי. ניירות שבהם מובהר מי אתה. ואת זה אין לנו.
אבי סקר אותי היטב בעיני החתול הזהובות שלו. תצטרך לבחור באחת האפשרויות, קָרָאג, אמר. שתיהן יחד… זה לא יילך.
מובן שאמא לא הסכימה לקחת אותנו איתה יותר. מאוכזב, ביליתי מחצית מן הלילות כשאני צופה מגבוה, ממקום מושבי בהרים, על האורות המנצנצים של העיר, שהיו בהירים הרבה יותר מן הכוכבים. לא יכולתי להימנע מזה. חצי שנה לאחר מכן התגנבתי לשם לבד בפעם הראשונה, כשהוריי יצאו לציד. הסתובבתי ברחובות, רחרחתי אלף ריחות חדשים ומרתקים, וקיוויתי שפעם אוכל לנהוג באחד מהדברים האלה שאמא קראה להם מכוניות.
ברגע שחזרתי כבר רציתי לשוב לשם. שנתיים לאחר מכן, כשהייתי בן אחת־עשרה, הגעתי להחלטה. אבל זה לא קרה באופן שבו משפחתי הייתה רוצה שזה יקרה.
אני רוצה לגור עם בני האדם ולחיות כמוהם, הכרזתי בוקר אחד לאחר שניערנו את טיפות הטל מן הפרוות. לקָרָאג מטפטף השכל, אמרה מיה וסטרה לי בטפרים שלופים.
נשמתי עמוק, התרכזתי ושיניתי צורה. מייד נעלמה הפרווה שלי והרגשתי את הרוח הקרה והלחה, שלא הייתה נעימה כל־כך על העור החשוף. “אני רציני.”
אבא שלי ממש התכווץ כששיניתי פתאום צורה. הוא הביט במבט מעוצבן בצורה האנושית שלי. גם אמא נראתה מודאגת. אבל… זה לא ייתכן! איך אתה מתכוון…?
“אני יודע בדיוק איך אני הולך לעשות את זה,” עניתי. כל השבוע בדקתי את התוכנית שלי. “אני אקח את הדברים מהמחבוא ו…”
תשכח מזה, אתה שייך לכאן, הִדהד קולו של אבי בתוך ראשי. אוזניו מכוסות הפרווה התכווצו בעצבנות. עכשיו תפסיק עם השטויות, אנחנו יוצאים לציד, אני לוקח אותך איתי כדי שתלמד איך צדים אייל.
שָׁמְבָּר, פנתה אמי לאבי, אני חושבת שהוא מתכוון לזה ברצינות.
אמא הדאיגה אותי. האם היא חשבה שאני צעיר מדי מכדי לצאת לדרך? אבל כבר הייתי בן אחת־עשרה, והיא בעצמה סיפרה לי שמְשַׁנֵּי צורה נהיים עצמאים מוקדם יותר מבני אדם! כפומה אמיתית יכולתי כבר לפני שנים לצאת לדרך עצמאית.
“אבוא לבקר אתכם לפעמים,” אמרתי, נרגש ובו־בזמן עצוב, “כמה שאוכל.”
תעשה את זה אם אתה רוצה, אבא ירק לעברי, אבל אני אומר לך כבר עכשיו, עם אנשים אנחנו לא רוצים שום קשר!
images.jpg
הפעם הייתי אני זה שהביט בו המום. “אבל גם כשאחיה כבן אדם… אני עדיין לא אחד מהם, אני אהיה רק כאילו, תמיד אשאר אני, גם אם ארָאה קצת אחרת.”
קָרָאג, אתה באמת רוצה ללכת לשם לגמרי לבד? אמי נשמעה נואשת.
אם תחליט להישאר בצורתך האחרת, לא נוכל להישאר בקרבתך, יכול להיות שלא נוכל
להתראות במשך זמן רב. אתה יודע שהאנשים שם, בַּמקום שבו הם גרים, לא יכולים לסבול חיות טרף.
“תוכלו גם אתם לשנות צורה לפעמים, רק מדי פעם,” הצעתי מיואש… והרגשתי עוד יותר נואש כשלא קיבלתי כל תשובה. אפילו אמא סובבה את ראשה. גם היא לא בטחה במיוחד בבני האדם ולא אהבה לשנות צורה.
באמת, זה רעיון ממש מטומטם! מיה נצמדה אליי וחיככה את ראשה ברגליי החשופות. היא נראתה מבולבלת ועצובה. אז ממש לא כיף לך כאן בהרים?
“כן, בטח, אבל…” העיניים האנושיות שלי הביטו למרחק. זה לא היה מספיק בשבילי להיות רק פומה. אבל היה כל־כך קשה להסביר את זה.
אנחנו לא נוכל להיות שם בשבילך כשתצטרך אותנו, חזרה אמא בעצב. חשבתי לעצמי שאולי היא תשנה צורה, כדי להראות שגם היא אנושית בחלקה ואיכשהו מבינה מה עובר עליי. אבל היא נותרה בצורת הפומה שלה.
“אני חייב ללכת עכשיו,” אמרתי. חיבקתי קודם את מיה ואז הנחתי את ידיי סביב צווארו הפרוותי של אבי ומעכתי אותו אליי בחיבוק.
אחר כך עשיתי אותו הדבר לאמי. שמור על עצמך, היא אמרה לי בעצב. אבא שלי לא זז כשחיבקתי אותו, וגם לא הביט בי.
האם הוא באמת יוותר עליי? לא, ברור שלא, הוא פשוט כעס, הוא יירגע אחר כך, זה בטוח!
מוכן לגמרי ורועד מדאגה, אבל גם בטוח במה שאני רוצה, לקחתי את הבגדים מהמחבוא שלנו. ברגליים יחפות, כשאני בצורת אדם, חציתי את העמק, יערות וקרחות יער, עד שראיתי את הבניינים הראשונים. פשוט דפקתי על הדלת של תחנת המשטרה של גֶ’קְסוֹן הוֹל, וטענתי שאני לא יודע מי אני ומאין אני בא. התוכנית שלי הצליחה. הם ראו בי בן אדם ונתנו לי את כל הניירות שהייתי צריך.
אז עכשיו אני בן שלוש־עשרה, קוראים לי גֵ’יי וכבר כמה שבועות אני לומד בכיתה ז’ בחטיבת הביניים של גֶ’קְסוֹן הוֹל. לפני כן למדתי בבית, אצל המשפחה המאמצת שלי, משום שהייתי צריך ללמוד המון על עולמם של בני האדם.
עם השיער הקצר הבהיר שלי והעיניים הירוקות־זהובות אני לא נראֶה שונה מאף אחד אחר בחטיבה. אני לובש ג’ינְס, נועל סְנִיקֶרְס ויש לי תיק על הגב בדיוק כמו לכל תלמיד רגיל. כמעט כל האנשים התרגלו אליי כאן בינתיים.
כמעט כולם.
ולצערי, טעיתי כשחשבתי פעם שכל האנשים נחמדים. כמה אנשים בבית הספר לוחשים הערות מטומטמות מאחורי גבי כשהם חושבים שאני לא יכול לשמוע אותם (אבל אני כן יכול, הלחישות שלהם נשמעות די חזקות לאוזן של מְשַׁנֶּה צוּרָה). ויש גם אנשים עוד יותר גרועים שהם נחמדים בערך כמו ארנב משוגע. לדוגמה שׁוֹן, קֶוִוין והחברה שלהם בֶּוֶורְלִי, שיום אחד בחודש ספטמבר חיכו לי בכניסה לבית הספר עם פרצופים מוזרים ולא הפסיקו לגחך.
אין עדיין תגובות