החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מוות על גדת הנהר

מאת:
מאנגלית: שחר אייל | הוצאה: | 2011 | 380 עמ'
זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

הבלשית מניו אורלינס, מישל נייט (מיקי לחבריה) לוקחת על עצמה תיק שעל פניו נראה שגרתי: לצלם מספר תמונות למען לקוחה שקשה לעמוד בפניה… אבל הקסם מתפוגג מהר מאוד כאשר מיקי מוצאת את עצמה מסובכת בחשיפה של רשת סמים מסוכנת. העקבות מובילות אותה לאחוזת מאה האלונים המסתורית, למפגש עם דמויות מפוקפקות מחוגי החברה הגבוהה של ניו אורלינס. היא מתחברת לפרנקי הטרנסווסטיט, פוגשת את הרופאה היפה והעשירה קורדילה ג'יימס, ומתעמתת עם זיכרונות אותם חשבה שקברה מזמן. הספר ראשון בסדרת הספרים של רדמן "מוות על גדת הנהר" מפגיש אותנו לראשונה עם הבלשית הפרטית מיקי נייט, חבריה, המאהבות שלה, ודרכה המופלאה להסתבך בצרות בחייה המקצועיים והפרטיים כאחד. מיקי נייט, היא דמות מיוחדת במינה, דמות צבעונית ומרגשת. היא לסבית, קשוחה, סקסית ומורכבת. לכל אורך הדרך אינה מסתירה את מיניותה והעדפותיה המיניות, גם כאשר הדבר מקשה עליה.

מקט: 6-020-1
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


המדרגות נעשו תלולות או שאני הזדקנתי. אולי פשוט נמאס לי להשתמש במצלמת הניקון הטובה שלי לצלם אנשי עסקים מזדקנים משתעשעים בחדרי מלון עם זונות שחורדיניות סוג ז'.

'מ. נייט חקירות', כך כתוב על הדלת בסוף המסדרון בקומה השלישית. אני היא מ. נייט.

המ"ם היא קיצור למישל. החברים הקרובים קוראים לי מיקי, הפחות קרובים קוראים לי בכל מיני שמות. מישל, במקרה הטוב.

הפלוויט ייללה כשפתחתי את הדלת. את השם הזה לא הייתי בוחרת לשום יצור - חי או מת. קיבלתי אותה כתשלום עבור עבודה שביצעתי. "תופסת העכברים הטובה ביותר בצד הזה של המיסיסיפי", כך אמרו לי.

אני יכולה לראות את המיסיסיפי מחלון חדר השירותים שלי, אם אני עומדת על האסלה. והפלוויט? משילת השיער הטובה ביותר, אם שואלים אותי. שערות לבנות על כל דבר כהה, שערות שחורות על כל דבר לבן. אפורות, ליתר דיוק.

אולי הדבר שבאמת עצבן אותי היה הידיעה שלא אוכל לסרב לתיק הגירושין הבא. ניסיתי להתרחק מתיקים בזויים ממש, אבל הייתי צריכה לדאוג לשכר הדירה איכשהו. כרגע לא עבדתי. מובן שיכולתי לעבוד ב"גרטרוד שטיין", אם הייתי ממש נואשת, אבל גם בלי לעבוד בברים הצלחתי להסתבך בהם במספיק צרות.

חודש ינואר היה מאז מתמיד חודש יבש בניו אורלינס. עונת הפוטבול של המכללות הסתיימה זה עתה, עונת הפוטבול הארצית התקיימה במקום אחר, ועונת המצעדים והפסטיבלים הייתה כל כך רחוקה שאין אפילו טעם להתחיל להתרגש לקראתה.

יש סיכוי שאפילו ב"גרטרוד" לא יזדקקו לברמנים.

הפלוויט ייללה שוב. "לכי תפסי עכבר, עדיין לא שילמו לי על תיק הגירושין האחרון." אמרתי. "הם התגרשו והתחתנו שוב ועדיין לא שילמו לי, תשתקי!". היא חיה איתי מספיק זמן כדי להכיר את הטונים השונים של קולי. בכל זאת מילאתי לה אוכל יבש בקערה.

הטלפון צלצל. לקח לי זמן מה למצוא אותו בבלגן. הוא המשיך לצלצל, גובי חובות הם אנשים עקשנים.

"שלום, מ. נייט חקירות" אמרתי, מנסה להישמע כמו המזכירה שלא יכולתי לממן.

"הלו" הייתה התשובה. קול של אישה. כל גובי החובות שלי הם גברים, גברים בריונים כאלה.

"אני צריכה לפגוש את אדון נייט בהקדם, זה דחוף."

הצעתי לה להגיע למשרד. אמרתי שנוכל לקבל אותה היום, בין פגישות. לא טרחתי ליידע אותה שלא קיים אדון נייט, אבל את זה היא תבין ממילא ברגע שתיכנס. חוץ מזה, לאחר שתעבור את המרחק עד לחלק הזה של העיר, הסיכויים שתלך לחפש סוכנות בלשים אחרת יירדו פלאים, והייתי זקוקה לעבודה.

סידרתי מעט את שולחן העבודה שלי. ארגנתי את הערמות כך שייראו כמו ערמות תיקים חשובים בעבודה ולא כמו מסמכים שסתם לא בא לי להעביר למקום הנכון עבורם, פח האשפה.

חצי שעה מאוחר יותר היא דפקה בדלת, נקישה עדינה שבקושי שמעתי מכיוון שהאזנתי לקונצ'רטו לחצוצרה של ויואלדי בקולי קולות. הכנסתי אותה. היא הייתה בלונדינית ענודת פנינים, לבושה בחליפה אפורה שמרנית, שיער מסודר והנעליים והארנק שלה תאמו זה לזה. כמובן שמיד עלתה בי בחילה. נשים מטופחות מעולם לא היו הקהל הקבוע במשרד החקירות שלי.

"באתי לפגוש את מר נייט", היא אמרה. מיד זיכיתי אותה בנקודה אחת על אומץ לבה. ציפיתי שתעיף מבט אחד בחור הזה שבו אני גרה ומיד תסתובב ותברח במורד המדרגות, מהר ככל שנעלי העקב שלה יאפשרו.

"אני מר נייט" עניתי, "השם האמיתי שלי הוא מישל. ספרי לי מה הבעיה ואני אראה במה אוכל לעזור לך." רציתי לדעת למה היא פה. רציתי שתדבר אליי. היא נראתה לי הטיפוס שידבר יותר עם אישה מאשר עם גבר. וזה מה שהיא עשתה, ועוד איך. אולי היא אהבה את הרעיון לשפוך את לבה בפני בחורה. לרגע זה נראה כמו שיחת בנות.

שמה היה קארן וונטוורת', היא רצתה שאמצא בשבילה את הארוס שלה, הרולד פבר. הוא נעלם לה שלושה ימים לפני החתונה, ורק השאיר פתק בו כתב –" להתראות, מוטב כך."

כל זה קרה לפני כחודש. החברים שלו לא נראו מודאגים אבל לא הסכימו לענות על שאלותיה, רק אמרו לה לא לדאוג ולנסות להמשיך בחייה.

שאלתי אותה למה היא באה אליי, שאלה שהטרידה אותי כל הזמן. נשים מטופחות, ככלל, לא באות אליי עם בעיות הנישואין שלהן.

היא אמרה שפנתה למספר סוכנויות אחרות אבל בכולן הפנו אותה אליי, ואמרו שאני אטפל בנושא בצורה הטובה ביותר. תוך כדי ההסבר היא מסרה לי תמונה של הרולד פבר, ואז הבנתי למה כולם הפנו אותה אליי. בתוספת שפם ובלי חלק מהבגדים הוא נראה בדיוק כמו "הארי הלוהט", המופע החם ביותר במועדון ההומואים 'הנשר נחת' בדרום העיר.

החקירה הזו מבשרת רעות, ואני נאלצת להיות נושאת הבשורה.

הגברת הזו לא הייתה הטיפוס שלו אוכל בקלות להסביר "הי, הבחור שלך עזב אותך בשביל בחור אחר, או יותר נכון בשביל הרבה בחורים אחרים". זה לא היה דבר שקרה בעולמה המושלם.

לקחתי את העבודה. מישהו צריך לעשות את זה ואני ענייה מכדי לשמור על ידיים נקיות. הסכמנו על הוצאות ותמחור, היא אפילו לא מצמצה כשנקבתי במחיר. אלמלא ריחמתי עליה הייתי מושכת את זה עוד כמה ימים ונותנת לסכום להצטבר.

היא נפרדה ממני בצורה מכובדת, כמובן.

אמרתי שאתקשר אליה ברגע שתהיה התפתחות כלשהי. אחרי שהלכה הוספתי אוכל לקערה של הפלוויט ויצאתי לכיוון בר 'הנשר נחת'.

כרגיל, הייתי האישה היחידה בבר, אבל כך גם רציתי שזה יהיה, וויסקי ללא הפרעות.

ראלף, השומר בכניסה, הוא חבר שלי. אני מאתרת בעבורו לקוחות בעייתיים, והוא נותן לי לשבת על הבר כמה שאני רוצה. בנוסף, הוא תמיד שומר בקבוק ג'וני ווקר במיוחד בשבילי. הראיתי לראלף את התמונה וכפי שציפיתי הוא אישר לי שהארי מופיע בבר 'הפרה המשוגעת'.

לא התקשרתי אליה עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, גם כי רציתי לגרום לה לחשוב שלקח לי קצת זמן לעלות על הארי, וגם כי הפלוויט סוף סוף תפסה עכבר והשאירה לי אותו במתנה.

תודה, הפ'. למרות כל מאמציי לא הצלחתי למצוא את כל ארבע הרגליים.

היא ענתה לטלפון ואמרה שתגיע מיד, ואכן, 15 דקות מאוחר יותר היא כבר הייתה בדירה. מסרתי לה את ההודעה המצערת בצורה הישירה ביותר. היא שתקה זמן ממושך.

"לא, זה לא יכול להיות הרולד." אני העדפתי לשתוק.

"אני לא מאמינה לך, זו כנראה איזו בדיחה לא מצחיקה."

"אני מצטערת, גברת וונטוורת', זה ידוע במועדוני הגייז בעיר." היא לא שאלה עד כמה זה ידוע.

"את יכולה לקחת אותי אליו?" שאלה. הרמתי גבה.

"הייתי רוצה לדבר איתו, זה הכל." העיניים הכחולות שלה הפצירו בי.

טוב, אם תשאלו אותי, זה היה מאוד לא יפה איך שהוא נטש אותה. יש לה זכות לפחות לצעוק עליו על כך. בנוסף, אני מודה שקשה לי לעמוד מול גברת במצוקה, בייחוד אחת עם עיניים כחולות גדולות. וגם ירוקות ו/או חומות. אבל אלו באמת נקודות החולשה היחידות שלי.

הסכמתי לקחת אותה להארי, אבל רק אם תסכים להתנהג כפי שאומר לה. עמדנו להיכנס למתחם שהוא לגברים בלבד. אמרתי לה שתלבש ג'ינס, תנעל מגפיים, עדיפים מגפי בוקרים, חולצה גדולה שתסתיר את השדיים שלה, וז'קט עור או ג'ינס. עליה להיות ללא איפור והשיער אסוף מתחת לכובע בוקרים. קבענו להיפגש שוב בעשר בלילה.

העניין עלול להסתבך, לכן התוכנית שלי הייתה שקארן תחכה בחוץ ואני אנסה לתפוס את הארי בהפסקה. עכשיו, כשעיניה הכחולות לא הביטו בי, התחלתי לדאוג. טוב, כמו שאומרים, נחיה ונראה. שכבתי על הספה לנמנום קליל עד עשר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מוות על גדת הנהר”