1978. שנה לאחר המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון, במשק חקלאי מתפורר, זאבה ובנה דב מנסים לשרוד את פגעי הזמן והכלכלה. הם מוקפים באיבתם הנושנה של שכניהם אנשי "תנועת העבודה" ומנודים על ידי חבריהם בתנועת "חרות" (אחיהם באצ"ל ובלח"י), התנועה שהיו בהם עד לא מכבר בשר מבשרה.
שובו המפתיע של הבן הצעיר נריק מארצות הברית מסמן אולי את תחילתו של שינוי לטובה, או אולי להיפך, את שקיעתה הסופית הבלתי נמנעת של המשפחה.
הזאבים הוא דרמה משפחתית סוערת ונוגעת ללב שגיבוריה כלואים בצל סודות אפלים מן העבר, בסבך פתולוגיות משפחתיות, והנושאים חלום אחד גדול: לשוב ולתפוס מקום בפוליטיקה של ישראל "החדשה".
קטגוריות: מבצעי החודש, שירה ומחזות
הספר זמין לקריאה במכשירים:
28.00 ₪
מקט: 001-3000-085
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1978. שנה לאחר המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון, במשק חקלאי מתפורר, זאבה ובנה דב מנסים לשרוד את פגעי הזמן […]
בבית. שעת אחר צהריים מאוחרת.
זאבה במטבח. יאירה נכנסת אל הבית.
יאירה: זאבה?
זאבה: יאירה! הבאת?
יאירה: כן.
זאבה: אבא שלך התקשר להגיד לי שהוא מאחר?
יאירה: לא.
זאבה: כי הוא מאחר.
יאירה: אני מצטערת (שולפת מחברת מתיקה ומושיטה לזאבה).
הנה, המתכוני עוגות של אמא.
זאבה: זה היא כתבה?
יאירה: היא הכתיבה לי מהזיכרון ואני כתבתי. זה היה לפני ה…
אז — היא עוד קצת זכרה. יש פה שלושים וחמישה מתכונים.
זאבה: מספיק לי שניים. אנשים באים לאזכרה, לא לקונדיטוריה
(פותחת את המחברת).
(נכנסת תלמידה נושאת אקורדיון)
תלמידה: שלום.
זאבה: את המנגנת?
תלמידה: מה?
זאבה: מחר, באזכרה.
תלמידה: כן.
זאבה: את ‘שתי גדות לירדן’ את מכירה?
תלמידה: לא.
זאבה: איך לא?!
תלמידה: המורה שניאור אמר שייתן לי את התווים.
זאבה: (רוטנת) את צריכה תווים… (ליאירה) היא צריכה תווים… נו טוב, תכנסי אליו לחדר (התלמידה נוקשת בדלת חדרו של שניאור ונכנסת).
זאבה: (מעלעלת במחברת) תראי, יאירה, את העוגה הזאת בטוח נעשה, זאת היתה המיוחדת של טובוש, העוגת גבינה.
יאירה: כן… אבא תמיד מספר שאז במנדט, האסירים שלנו בעכו היו שואלים כל יום שישי: נו, תגיע היום עוגת גבינה של טובוש או לא?
זאבה: האמת, אני לא בסדר. צריך שאלך לבקר אותה פעם שם במוסד.
יאירה: אמא כבר ממילא לא מזהה אף אחד.
זאבה: זה מה שכל כך עצוב. טובוש סבלה כמונו השפלות ושנאת חינם של ההסתדרות ומפא’י והקיבוצים ומי לא, מ־48 עד עכשיו — 78, שלושים שנות מדינה שהיינו ככה קבורים מחוץ לגדר! בסוף, כשיום הניצחון והנקם מגיע והיה מהפך, דווקא אז היא בדמנציה ולא יודעת אפילו שהיה טעם למאבק, שניצחנו.
(שברי נגינה של ‘שמאל הירדן’ נשמעים מחדרו של שניאור)
זאבה: (מקשיבה) שאני אמות.
יאירה: היא תלמד, שניאור מורה טוב.
זאבה: מורה… אני לא הייתי משאירה את אחי בכיתה אחת סגורה עם תלמידים, ובטח לא עם בנים.
יאירה: למה?
זאבה: נו למה, יאירה?
יאירה: מה קשורה נטייה מינית עם הוראה?
זאבה: כשיהיו לך ילדים תביני.
יאירה: (נבוכה) אולי… נריק יגיע לאזכרה?
זאבה: מוושינגטון? איך? הוא באמצע שנת הוראה שם באוניברסיטה.
יאירה: רק חשבתי, כי הוא לא היה בארץ שש שנים.
זאבה: חמש. הוא היה פה אז כשאברהם נפטר.
יאירה: נכון.
זאבה: הגיע להלוויה ותוך יומיים המסכן כבר היה צריך לחזור לשם. לא כעסתי? כעסתי. מצד שני, מה כעסתי? יש לו שם את החיים שלו. הוא הגיע שם למה שחלם תמיד להגיע.
יאירה: כן…
זאבה: וכמה כמוהו כבר יש להם שם? בג’ורג’טאון יוניברסיטי! דוקטור להיסטוריה של המזרח התיכון, ועוד אחד מהמחנה שלנו, הלאומי… (הפסקה) סליחה שאני טיפשה. אני מקשקשת ולך בטח נצבט הלב.
יאירה: לא. אני מאחלת לו שיצליח, שיהיה מאושר, באמת… שש שנים! כל זה מאחורי, זאבה.
זאבה: (אינה מאמינה) כן? אז מצוין.
(נגינת אקורדיון נשמעת)
זאבה: (ניגשת אל דלת חדרו של שניאור ומהמהמת את השיר) שתי גדות לירדן…
שניאור: (יוצא מחדרו, נסער) זאבה, תני לי בבקשה לעשות את העבודה שלי לבד! אני מבקש! (חוזר לחדרו)
יאירה: (מביטה בשעונה) טוב, אני…
זאבה: את הולכת?
יאירה: יש לי יום הורים בבית הספר.
זאבה: חשבתי שתעזרי לי עם העוגות
יאירה: לא אמרת… ההורים מגיעים בעוד שעה.
זאבה: הבית ספר הוא חמש דקות מפה ברגל.
יאירה: אבל אני צריכה גם להכין את עצמי לפני, לעבור על גיליונות ציונים, חוות דעת של מורים אחרים…
זאבה: טוב, טוב, אני אגיד לך מה נעשה: את תלכי לאסיפת הורים שלך, בינתיים אבא שלך יחזור מהמצודה, ייתן לי מושג לכמה אנשים לצפות מחר וכמה עוגות להכין. את תסיימי בבית ספר, תחזרי ונאפה עוגות. טוב? (לוקחת את המחברת) חכי פה. אני אראה במזווה אם יש את מה שצריך, מה שחסר אני אגיד לך ואת תביאי לנו אחר כך מהצרכנייה. אל תלכי.
(זאבה יוצאת למזווה עם מחברת המתכונים)
(יאירה עומדת נבוכה. מנגינה נשמעת. דב נכנס בבגדי עבודה)
דב: (מופתע) יאירה…
יאירה: שלום, דובי. אמא שלך ביקשה שאעזור לה עם העוגות.
דב: איזה עוגות?
יאירה: לאזכרה מחר.
דב: אה.
(פניו של דב מתקדרים. הוא ניגש אל הכיריים ומוזג לעצמו מרק מתוך סיר) רוצה מרק?
יאירה: לא, תודה… אני קצת ממהרת. יש לי אסיפת הורים…
דב: טוב (מהסס). אם תרצי, אם את פנויה, אפשר אולי סרט מחר בערב.
יאירה: סרט? מחר בערב אני…
דב: אז לא… לא.
יאירה: אני ואבא נוסעים לאמא, למוסד.
דב: בטח… בטח… בפעם אחרת (הוא מתיישב, מתחיל לאכול מהמרק).
יאירה: בתאבון.
(זאבה נכנסת ובידה המחברת ורשימה)
זאבה: דובי… (ליאירה) האמת יש לי הכול. מה שכן, תביאי לי מהצרכנייה ביצים, קמח, דבש, שניים שלושה שוקולד מריר… את תזכרי? ושירשום לי בחשבון.
דב: הוא לא רושם לנו יותר.
זאבה: אז תשלמי לו ואני כבר אחזיר לך.
דב: (מוציא מכיסו כמה שטרות ומושיט ליאירה) קחי.
יאירה: זה בסדר, דובי…
דב: היא הרי תשכח להחזיר.
יאירה: אז טוב, אני אלך (פונה לצאת).
זאבה: ותקצרי שם בבית ספר כמה שאפשר, יאירה, כי אני לא רוצה להיות פה על סיכות.
(יאירה יוצאת)
זאבה: מתי פעם לא החזרתי חובות?
דב: מתי כן?
זאבה: איך המרק?
דב: קר.
זאבה: קר אז מחממים! (נוטלת את הצלחת של דב, שופכת את תוכנה לסיר על הגז ומחממת) היא ילדה טובה, יאירה. עד היום אני עוד מתביישת איך האח שלך עזב אותה. ברח והתחתן באמריקה כמו גנב בלילה. אני, אם הייתי היא, לא היו רואים את הפנים שלי יותר בבית הזה, בטח לא הייתי עוזרת לכם לאפות עוגות.
דב: (בזעף) כמה נדמה לך שיבואו מחר?
זאבה: אין לי מושג. כשעמידור יגיע, אני אדע.
דב: כמו שבאו בשנה שעברה, כמו שבאו להלוויה לפני חמש שנים.
זאבה: אתה שלא תטעה, אנשים עדיין זוכרים את אבא שלך, בהרבה כבוד ואהבה…
דב: בסדר.
זאבה: המאמרים של אברהם ב’המשקיף’ נגד הבריטים ו’ההגנה’ להטו בלבבות, היו לפיד בוער של אמת בימים של אפלה וכחש. שלא לדבר אז…
דב: (מאבד סבלנות) בסדר…
זאבה: הקריאה שלו נגד הסכם השילומים עם גרמניה הוציאה אלפים לרחובות…
דב: רק שלהלוויה שלו ולאזכרות מאז, גם כלב לא מגיע.
זאבה: יש דברים שאתה צעיר מלהבין… יש דברים שעדיף להם להיות קבורים, אבל אתה תראה, יבוא הזמן שכולם יגיעו, ידפקו פה בדלת ויבקשו סליחה.
דב: על מה?
זאבה: על מה? יום אחד עוד ייעשה במפלגה חשבון נפש אמיתי.
דב: זה בינתיים החשבון מהיום (מוציא חשבונית מכיסו ומניח על השולחן).
זאבה: מה זה?
דב: הזמנו מומחה לחממות?
זאבה: נו…
דב: הוא הגיע הבוקר. זה מה שיעלו התיקונים, זה מה שעולה המומחה.
זאבה: (נוטלת את המסמכים) תשאיר לי.
דב: אמא, אם אנחנו רוצים לחדש את המעטפת בחממות כדאי שעם זכוכית או פוליאתילין חדש. אמרתי לך.
זאבה: אז אמרת. לזרוק כסף אני יודעת גם לבד.
דב: הפלסטיק קרוע ומלא חורים, חצי מהפרחים לא יהיו שווים בשבוע הבא.
זאבה: נסה למכור אותם השבוע.
דב: למי? יש לנו לקוחות חדשים? רשימת הזמנות שאני לא יודע?
(הולכת למטבח. מוצקת מרק לשניהם בשתי צלחות)
דב: היינו צריכים למכור את המשק לפני חצי שנה.
זאבה: אני לא חוזרת לשיחה הזאת.
דב: אז לפחות היה לנו קונה.
זאבה: רק לא שאלת אותי אם אני במקרה מוכרת.
דב: את עוברת לפעמים על החשבונות? את לא עוברת על החשבונות! תקשיבי, אמא… אם יקרה לנו נס, אם נצליח למכור בקרוב, אולי אחרי תשלום החובות יישאר גם כסף בשבילך, לא הרבה, אבל מספיק בשביל שלא תצרכי לשבור את הראש כל בוקר.
זאבה: אני לא שוברת את הראש.
דב: כי אני שובר את הראש בשבילך.
זאבה: למה בשבילי? בשביל מי אתה חושב אני שומרת את המשק?
דב: אני לא צריך אותו ולא רוצה אותו, וגם נריק לא. הוא חי בוושינגטון, אשה, ילדה, אוניברסיטה… מה נדמה לך? שיום אחד יתחשק לו לחזור הביתה ולגדל פרחים? (הפסקה) אמא, את מבינה שאנחנו טובעים?
זאבה: טובעים אז נשחה. אני כבר ראיתי ימים קשים.
דב: לא כאלה.
זאבה: הרבה יותר, ילד. היו זמנים שרעבנו וביקשתי עזרה איפה שרק אפשר. עזרו לי? ירקו וצחקו עלי: ‘שהז’בוטינסקי שלך יעזור לך!’
דב: לא הייתי שם איתך? לא הפכתי שולחנות?
זאבה: ואני הייתי גאה בך! ממך הם לפחות פחדו והייתי כל כך גאה. אבל כשהיו רואים אותי לבד, אתם עוד הייתם קטנים, כשהיו רואים אותי הולכת פה ברחוב עם סל ריק מאוכל, ילדים של שכנים היו צועקים לי מהחלונות: ‘הנה הפשיסטית, קדימה מוסוליני!’ אני כבר ראיתי זמנים קשים, אז לוותר? למכור? לתת להם לסוציאליסטים הבולשביקים פה במושב את התענוג לראות אותי מובסת? מושפלת? (מגחכת) מצא לי קונה, ואת מי? את גדול המנוולים המפא’יניקים, את גרייבסקי! אני הרי אתפגר ואקבר בחממות שלי ולא אמכור למנוול הזה. שאזכיר לך? הוא בזמן ה’סזון’ כשהיה בהגנה…
דב: הסגיר לבריטים שלושה משלנו… אז למה שלא תיקחי אקדח, תלכי אליו, תירי בו, ונגמור עם זה?
זאבה: תשיג לי אקדח, אני יורה בו.
דב: כן, אה?
זאבה: (צוחקת) אתה לא מאמין?
דב: (צוחק) לזה דווקא כן.
(נגינה נשמעת מחדרו של שניאור)
זאבה: כל זה הרי ממנו, דובי, אני לא יודעת?
דב: מה ממנו? ממי?
זאבה: הרעיון הזה למכור… זה בא לך ממנו, נכון? מהדוד שלך… (כמעט בלחש) ההומוסקסואל.
דב: (מגחך) למה בלחש? זו איזו מחלה סופנית?
זאבה: מה זה אם לא מחלה? אתה יודע שלפני שנים היו על זה מחקרים מדעיים…
דב: (מגחך) מחקרים מדעיים…
זאבה: כן, כן. ‘המחלה האוריינטלית’, ככה קראו לזה אז.
דב: (צוחק)
זאבה: תצחק, אבל אנשים כמוהו היו מנדים פעם או אפילו יורים בהם. אנשים כמוהו בשביל סיפוק היצר היו מסוגלים לבגוד בחברים שלהם ויותר גרוע — בלאום! לפחות היה עושה את הסטיות שלו עם ילדים ערבים ביפו, אבל לא, הדוד שלך הוא מוזיקאי קלאסי, אז פחות מקצין אנגלי, מנדטורי דקדנטי וסוטה — ממש לא התאים לו (דב צוחק). אתה יכול לצחוק, אבל הסטייה והחרפה של הדוד שלך, עד היום, היא עננה כבדה שיושבת על כולנו. עזוב, יש דברים שאתה לא יודע, יש דברים שעדיף להם להיות קבורים.
(דלת חדרו של שניאור נפתחת, התלמידה יוצאת) תדעי לנגן מחר?
תלמידה: אני חושבת (מהססת לרגע). אבא שלי אמר שאני צריכה לדרוש מקדמה.
זאבה: מקדמה?
תלמידה: לקבל היום חצי ממה שסיכמנו.
זאבה: זאת אזכרה לבעלי. מה את חושבת, שאני ארמה אותך?
תלמידה: אבא שלי גם ככה כעס עלי שהסכמתי לנגן באזכרה של רוויזיוניסטים…
זאבה: (בתוקפנות) מי זה אבא שלך? הוא מהמושב?
דב: (לתלמידה) על כמה סיכמת עם שניאור?
תלמידה: מאתיים.
זאבה: מאתיים?! במאתיים אני מביאה לאזכרה את כל הפילהרמונית!
דב: (שולף כסף ונותן לה) הנה מאה.
תלמידה: תודה.
דב: תודה לך שהסכמת לנגן.
זאבה: באמת תודה לך שהסכמת לנגן (בזעף) ותגיעי מחר רבע שעה קודם, בסדר? שלא אהיה על סיכות.
(התלמידה יוצאת)
זאבה: כלבה קטנה. שמעת? אזכרה של רוויזיוניסטים!
דב: עכשיו גם הילדה האויבת שלך?
זאבה: אם הייתי רואה את האבא שלה הייתי אומרת לו: לפני שנה היה פה מהפך בארץ, מר מתושלח, תקרא עיתונים אדון מפא’י, תתחיל להתיישר! (מביטה בשעון) העמידור הזה… מילה לא מילה, זמן לא זמן. טוב, יש לי עוד עוגות לאפות היום. אני הולכת בינתיים קצת לנוח.
דב: ככה את קוראת לזה עכשיו, ‘לנוח’?
זאבה: קוראת למה?
דב: לא חשוב.
זאבה: רוצה עצה של אמא?
דב: לא.
זאבה: לא טוב לך הקשר הזה.
דב: איזה קשר?
זאבה: אתה ויאירה. שש שנים מאז שנריק התחתן והיא עוד עם לב שבור. אז זה מאוד יפה שאתה מרגיש קצת אשם בגלל האח שלך…
דב: בכלל לא.
זאבה: ומציע לה פה טיול ושם סרט… חושב שאתה עוזר לה? היא צריכה לבנות לעצמה חיים חדשים, לפגוש בחורים חדשים, וגם אתה צריך לפגוש בחורות… מרוב שאתה דואג לה בגלל אחיך, אתה לא עושה בינתיים כלום בשביל עצמך.
(דלת חדרו של שניאור נפתחת, הוא יוצא)
זאבה: (מעווה את פרצופה, לשניאור) שים פחות אודיקולון כי הסרחון נדבק לי לקירות. פה זה לא בית זונות.
שניאור: היית פעם בבית זונות שאת יודעת? (צוחק. דב מחייך).
זאבה: תקשיב לי, את הבית אבא השאיר בירושה לשנינו, אבל רק את הבית, לא את המשק!
שניאור: אכפת לי המשק שלך?
זאבה: לא עשית ילדים כי אתה מה שאתה, וזאת האומללות שלך, אבל את דובי שלי, עזוב. אל תכניס לו רעיונות לראש.
שניאור: איזה רעיונות?
זאבה: ה’למכור את המשק’ זה הרי ממך, אני מכירה את הראש שלך (נכנסת לחדרה).
שניאור: ראית?
דב: עזוב. תן לה שתנוח.
שניאור: ‘תנוח’? (הפסקה) אם היא מסתירה ממך בקבוקים גם מתחת למיטה אצלה בחדר, זה לא טוב.
דב: (מחייך) אבל היא צודקת, דוד. יותר מידי אודיקולון.
שניאור: כן, אה? כשאני מתאהב, הכול אצלי מוגזם.
דב: מי זה הפעם?
שניאור: חשוב מי? זה ייגמר בלב שבור. שאזכיר לך לפני שנתיים? אני כבר היו לי פנטזיות על מגורים משותפים איתו.
דב: קארול? המתופף הרומני?
שניאור: ומה? גם גנב ממני כסף, גם יצא בכלל שהוא נשוי, שיש לו אשה בבוקרסט. את הכסף שלי לפחות, נסעת אליו ולקחת.
דב: (קם) צריך שאחזור לפועלים.
שניאור: רוצה ממני עצה של דוד?
דב: הספיקה לי עצה של אמא.
שניאור: לא טוב לך שתחייה על השאריות של נריק.
דב: מה?
שניאור: אתה ויאירה.
דב: גם אתה?…
שניאור: כי אם זאת אהבה מצידך, דב’ל, זאת אהבה לא טובה בשבילך.
דב: איזה אהבה? אני קצת מרחם עליה, זה הכול.
שניאור: אתה מבזבז את החיים שלך פה עם משק שהוא לא משק ואהבה שהיא לא אהבה. אתה צריך לעזוב, ללכת ולמצוא לעצמך חיים. לעזוב! (מסתכל בשעון) אני מדבר ומדבר והדייט שלי יברח לי (פונה לצאת).
דב: בהצלחה, דוד.
(שניאור יוצא. דב נותר על מקומו)
דב: (לעבר חדרה של זאבה) אני בחממות! (יוצא מדלת המטבח)
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזאבים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות