הספר הזה הוא בן לא חוקי למכלול הכרכים של 'בעקבות הזמן האבוד'. הלית ישורון משכה בו מן המארג חוט אחד […]
בצד של סוואן: קומברה
בקוֹמְבְּרֶה, מדי יום, מיד עם תום אחר־הצהריים, זמן רב לפני הרגע שבו יהיה עלי להיכנס למיטה ולהישאר, בלי שינה, רחוק מאמי ומסבתי, היה חדרי שב ונעשה מְקום המועקה המקוּבּע והכאוב.
לאחר ארוחת־הערב, אבוי, קרבה שעתי להיפרד מאמא, שנשארה לשבת עם האחרים, בגן – כשהיה יום נאה, או בטרקלין הקטן – שבו התכנסו כולם כשהיה גשום. כולם, פרט לסבתי שטענה כי "רחמנות בכפר להיות סגורים בבית", וניהלה ויכוחים אינסופיים עם אבי על ששלח אותי לקרוא בחדרי בימי גשם קשים במקום להרשות לי להישאר בחוץ. "לא זאת הדרך לחשל אותו ולהמריץ אותו", היתה אומרת בעצב, "במיוחד הקטן הזה, שכל־כך חסרים בו אומץ ונחישות". אבי היה מושך בכתפיו ובוחן את הבָּּרומטר, כי אהב את המטאורולוגיה, ואמי, שהשתדלה לא להרעיש ולא להפריע, היתה מביטה בו אותה שעה מתוך דרך־ארץ נלבבת, אבל לא נעצה בו מבט, שלא לנסות לחדור מבעד לחידת מעלותיו. ואילו סבתי, בכל מזג־אוויר, גם כשהגשם ניתך זלעפות, ופרנסואז היתה מכניסה במהירות את כורסאות הנצרים היקרות פן יירטבו, היתה נראית בגן הריק מוּכּה־המבול, מרימה את קווּצותיה הפרועות והאפורות כדי להרוות את מצחה עוד ועוד מחיוּתם של הרוח ושל הגשם. היא היתה אומרת: "סוף־סוף אפשר לנשום!" ומתרוצצת בשבילים המוצפים – שגזם, בסימטרייה רבה מדי לטעמה, הגנן החדש, שהיה משולל כל חוש לטבע, ושמאז הבוקר היה אבי שואל אותו אם מזג־האוויר ישתפר – בצעדה הקט, הנלהב והקופצני, שכּוּון על־פי המִקצבים השונים שהפיחו בנשמתה שִׁיכרון הסערה, כוחה של ההיגיינה, החינוך הנוֹאָל שקיבלתי והסימטרייה של הגנים, יותר מאשר על־פי הכוונה, הזרה לרוחה, להציל את חצאית השזיף שלה מכתמי בוץ, שעטפו אותה עד לגובה שהיה תמיד כאב־ראש ומפח־נפש לחדרנית.
כשנערכו סיורי הגן של סבתי בתום ארוחת־הערב היה רק בכוחו של דבר אחד להחזיר אותה הביתה: זה היה – באחד הרגעים שבהם הובילו אותה הקפותיה מעת לעת, כמו חרק, אל מול אורות הטרקלין הקטן שהמשקאות הוגשו בו על שולחן הקלפים – כאשר דודתי היתה צועקת: "בָּתִִילד! בואי קחי מבעלך את הקוניאק!" כדי להקניט אותה, בעצם (היא הכניסה במשפחתו של אבי רוח אחרת כל־כך שכולם התלוצצו והתעללו בה), מאחר שהמשקאות נאסרו על סבי, היתה דודת־אמי משקה אותו כמה טיפות. סבתי המסכנה היתה נכנסת פנימה, מפילה תחנונים בפני בעלה שלא ייגע בקוניאק; הוא היה מתרתח, לוגם את הלגימה שלו אף־על־פי־כן, וסבתי היתה יוצאת לה, עצובה, מדוכדכת, ועם זאת מחייכת, כי כה ענוות־לב ומתוקה היתה, שחיבתה לאחרים, והביטול שנהגה בעצמה ובצרותיה, נמהלו במבטה לכעין חיוך, אשר בניגוד למה שרואים בפניהם של אנשים רבים, לא היתה בו אירוניה אלא כלפי עצמה בלבד, ואילו אותנו, את כולנו, כמו נשקו עיניה, כי לא יכלו לראות את אהוביה מבלי שמבטן ילַטפֵם בחוֹם. העינוי הזה שעינתה אותה דודת־אמי, מחזה תחינות החינם של סבתי ואוזלַת היד שלה, האבודה מראש, בנסותה לשווא להוציא מידי סבי את כוס המשקה, היו מאותם דברים שמתרגלים אליהם לאחר זמן עד שמתבוננים בהם בחיוך ונוקטים עמדה פסקנית וזחוחה לטובת הרודף, ולבסוף גם משתכנעים שאין כאן עניין של רדיפה; הם עוררו בי בשעתו פלצוּת כזו שהייתי מוכן להכות את דודת־אמי. אבל מרגע שהייתי שומע: "בָּתִילד, בואי קחי מבעלך את הקוניאק!" מיד, לפי מורך הלב, נעשיתי גֶבר, ועשיתי מה שכולנו עושים, בבגרותנו, משאנו ניצבים מול ייסורים ועוולות: לא רציתי לראות את זה; הייתי עולה לייבב בעליית־הבית ליד חדר הלימוד, תחת הגג, בחדרון קטן המטיף ניחוח אִירוּסים, שהיה מפיץ גם ריח ענבי שועל אשר צמחו מבחוץ בין אבני החומה ושלחו ענף פורח אל החלון הפתוח־למחצה. חדר זה, שהיה מיועד לשימוש מסוים יותר ונחות יותר, ומבעדו יכולתי להבחין בשעות היום בצריח של רוּסֶנְוִיל־לֶה־פֶּן, שימש לי זמן רב כמקלט, ללא ספק בזכות היותו היחיד שהותר לי לנעול במפתח לצורך כל אותם עיסוקים שלי שתבעו בדידות לא מוּפרת. קריאה, הזיה, דמעות ותשוקה. אבל, אהה, לא ידעתי שיותר מהפרות הדיאטה הקלות של בעלה היו קלישוּת הרצון שלי, בריאותי הרופפת ואי־הוודאות שהללו הטילו על עתידי, מה שהעסיק את סבתי במרוצת שוטטות אחר־הצהריים והערב הבלתי־פוסקת שלה, שבמהלכה נראו פניה היפות חולפות שוב ושוב, נטויות כלפי שמיים, ולחייה הכהות והחרושות, שעם הגיל נעשו סגולות כמעט כמו תלמי הסתיו, מכוסות, בצאתה, צעיף מופשל למחצה, ועליהן, אם מִקור או מאיזו מחשבה עצובה, מתייבשת תמיד דמעה לא־רצונית.
בערבים שבהם, בשבתנו בחזית הבית תחת עץ הערמון הגדול, סביב שולחן הברזל, היינו שומעים מקצה הגן לא את המצילה המכבירה והצורמנית, שהמטירה, שהחרישה ברעש הברזל שלה, המתגלגל והקפוא, כל אדם בבית שהניע אותה בהיכנסו "בלי לצלצל" – כי אם את הדנדון הכפול, המהוסס, הסגלגל והמוזהב של פעמון האורחים, היו שואלים כולם מיד: "מישהו בא, מי זה יכול להיות?" אבל היטב ידעו שאין זה אלא מר סוואן: דודת־אמי, שהרימה את קולה לשמש דוגמה ומופת, והתאמצה להישמע טבעית, היתה אומרת שלא נאה ללחוש ככה; אין לך פגיעה גדולה יותר במי שנכנס ומתרשם שנאמרים כאן דברים שאינם מכוּונים לאוזניו; והיו משגרים בתור גשש את סבתי, שתמיד שָׂשָׂה לסיבוב נוסף בגן והיתה מנצלת את ההזדמנות לשלוף בחשאי כמה סמוכות משיחי הוורדים כדי להשיב להם מראה קצת יותר טבעי, כאֵם המעבירה את אצבעותיה בשְׂער בנה לתת בו נפח לאחר שהספר שיטח אותו יותר מדי.
עם זאת, יום אחד, כשהלכה סבתי לבקש טובה מאשה שהכירה בסַקְרֶקֶר (ושאיתה, למרות חיבה הדדית, לא רצתה לקיים קשרים בשל התפיסה הכיתתית שלנו) – המרקיזה דה וִילפָּריזיס, ממשפחת דה בּוּיוֹן הנודעת – אמרה לה זו: "כמדומתני שאת מכירה היטב את מר סוואן, הוא ידיד גדול של האחיינים שלי, הדֶה לוֹמִים". סבתי שבה, ובפיה תהילה לַבית הנשקף אל הגנים, שם יעצה לה מרת דה וִילפָּריזיס לשכור דירה, וכמו כן לחייט חזיות ובתו, שהחזיקו חנות קטנה בחצר ואליהם נכנסה לבקש שיתַקנו לה תפר בחצאית שנקרעה לה במדרגות. לדעת סבתי היו האנשים הללו מושלמים בכל המעלות, היא הכריזה שהקטנה היא פנינה, וכי חייט החזיות הוא האציל בגברים, ומימיה לא ראתה כמותו. כי בעיניה לא היתה לאצילות כל נגיעה למעמד חברתי. היא יצאה מכליה לשמע תשובה שהשיב לה חייט החזיות, ואמרה לאמא: "סֶבִינְיֶה[1] לא היתה מנסחת את זה טוב ממנו!" ולעומת זאת על אחיין של מרת דה וִילפָּריזיס אשר פגשה בביתה של זו: "הוֹ בתי! כמה הוא בינוני!"
התעניינותן [של אחיות סבתי] גברה כשערב קודם בואו של סוואן לסעודה, כשהן קיבלו ממנו אישית ארגז יין ד'אַסְטִי, אמרה לנו דודת־אמי – עם גיליון 'לה פיגָרוֹ' בידה, ובו, לצד שֵׁם ציור מתערוכת קוֹרוֹ, היה כתוב: "מאוסף מר שארל סוואן" – "ראיתם שסוואן זכה ל'כותרות' ב'פיגרו'?" – "הרי תמיד אמרתי לכם שהוא רב טעם", אמרה סבתי. – "מה הפלא, את, כשרק יש לך הזדמנות להיות בדעה אחרת מכולנו", השיבה דודת־אמי, אשר מאחר שידעה כי דעתה של סבתי מעולם אינה כדעתה, ולא בטחה בנו אם אותה אנו מצדיקים אם לאו, ניסתה לסחוט מאיתנו גינוי גורף להשקפותיה של סבתי ועמלה ללכד אותנו שכם־אחד ולהביאנו לכלל תמיכה בדעותיה.
בלילה ההוא ישנה אמא בחדרי; עכשיו שחטאתי חטא כזה שבגינו הייתי צפוי לגירוש מהבית,[2] פיצו אותי הורי יותר משגמלו לי אי־פעם על מעשה טוב. בהתנהגותו של אבי, גם כאשר נגלתה במידת החסד, נשתמר קו של שרירות וחוסר־הגינות, כי הוא נבע מנסיבות מזדמנות יותר מאשר ממחשבה תחילה. ייתכן אפילו שֶׁמָה שכיניתי בשם קשיחוּת, כשהיה משלח אותי לישון, לא היה ראוי לתואר זה כקשיחותן של אמי או סבתי, כי טִבעוֹ, שהיה במובנים מסוימים שונה משלי יותר מטבען שלהן, בוודאי לא ניחש עד הֵנָה כמה אומלל אני מדי ערב, דבר שאמי וסבתי ידעו היטב; אבל אהבתן אלי היתה גדולה מכדי שיסכימו לחסוך ממני סבל, הן רצו ללמד אותי להתגבר עליו על־מנת להפחית מעצבַּי החשׂופים ולחשל את כוח־הרצון שלי. ואילו אבי, שחיבתו אלי היתה ממין אחר, ספק אם ניחן באומץ הזה: כשפעם הבין סוף־סוף לצערי, אמר לאמי: "אז לכי אתו, תרגיעי אותו". בלילה ההוא נשארה אמא בחדרי, וכדי לא לקלקל בהכאה על חטא את השעות האלה, שהיו כה שונות ממה שהייתי רשאי לקוות – כשפרנסוּאַז הבינה את גודל הרגע בראותה את אמא יושבת קרוב אלי, אוחזת בידי ומניחה לי לבכות מבלי לגעור בי, ושאלה אותה: "גברתי, מה עם האדון שהוא ככה בוכה?" ענתה לה אמא: "הוא בעצמו לא יודע מה אתו, פרנסואז, הוא מתוח; תכיני לי מהר את המיטה הגדולה ותעלי לישון". וכך, לראשונה, לא נחשבה לי עצבותי כעבֵרה הראויה לעונש, אלא כחולי כפוי שזה עתה הוכר רשמית כמתח עצבים שאין לי שליטה עליו; הוקל לי שהייתי פטור מלמהול נקיפות מצפון במרירת הדמעות שלי, יכולתי להתייפח בלי חטא. וגם חשתי גאווה לא מבוטלת כלפי פרנסואז על כי הדברים שבו לאנושיותם ושעה לאחר שאמא סירבה לעלות לחדרי ושלחה לענות לי בבוז שעלי לישון, הרימו את כבודי כאדם מבוגר והביאוני באחת להַבכָּרת הצער, להכרה בזכותן של הדמעות. הייתי צריך להיות מאושר: לא הייתי. נדמה לי שבזאת הגיעה אמי לכניעה ראשונה בפני, שוודאי הכאיבה לה; היתה כאן נסיגה ראשונה מן האידיאל שטוותה בעבורי, והיא, האמיצה, הכירה לראשונה בתבוסתה. נדמה לי שאם קצרתי ניצחון הרי זה ניצחון עליה, שהצלחתי, כפי שעשויים להצליח החולי, הצער, או גילי הצעיר, לשבור את רצונה, לערער את בינתה, ושערב זה פתח תקופה וייזָכר כתאריך עצוב. אילו העזתי הייתי אומר עכשיו לאמא: "לא, אני לא רוצה, אל תישני כאן", אבל הכרתי את החוכמה המעשית, הריאליסטית, כמו שאומרים כיום, אשר מיתנה בתוכה את הלהט האידיאליסטי של סבתי, וידעתי שעכשיו, לאחר מעשה, היא מבכרת להניח לי לטעום מהעונג המרגיע ולא להפריע לאבי. ודאי, פניה היפות של אמי עוד קרנו נעורים באותו ערב כשאחזה במתיקות בידי וניסתה לעצור בדמעותי; אבל דווקא משום כך היה נדמה לי שלא כך צריך היה להיות, כעסהּ היה מעציב אותי פחות מרכּוּת חדשה זו ששנות ילדותי לא הכירו; נדמה לי שבמו ידי הזְדונה והזוממת חרצתי קמט ראשון בנפשה והצמחתי שערה לבנה ראשונה בראשה. מחשבה זו הכפילה את יבבותי, ואז ראיתי את אמא, שמעולם לא נכנעה לרחמיה עלי, נדבקת בפתע בבכיִי שלי ומנסה לעצור בבִכיהּ. משחשה שאני מבחין בזאת, אמרה לי צוחקת: "בוא הנה זהבון שלי, פִּישתוֹני שלי, שעוד מעט יעשה מאמא שלו טיפשונת כמוהו אם ימשיך. תשמע, אתה לא עייף וגם אמא שלך לא, בוא לא נמשיך להתמסמס ככה, נעשה משהו, ניקח לנו איזה ספר". אבל ספרים לא היו לי שם. "האם תשמח פחות אם כבר עכשיו אוציא את הספרים שסבתא שלך קנתה לך לחג שלך?[3] תחשוב טוב: לא תתאכזב אם מחרתיים לא תקבל כלום?" אדרבה, הייתי מאושר, ואמא ניגשה להביא חבילת ספרים, שמבעד לנייר העטיפה לא יכולתי לנחש אלא את תבניתה הקצרה והרחבה, אבל כבר ממבט חטוף ומעורפל העיבה על קופסת הצבעים מראש־השנה, ועל תולעי המשי של השנה שעברה. אלה היו 'בריכת השטן', 'פרנסואָה האסופי', 'פאדֶט הקטנה' ו'ראשי הנגנים'. סבתי, כך נודע לי לימים, בחרה תחילה בשירת מוּסֶה, בכרך של רוסו וב'אינדיאנה';[4] כי אם מצאה שספרות נבובה מזיקה לבריאות לא פחות מסוכריות ותופינים, הרי לא סברה שמשב של גאונות עלול להשפיע, ואפילו על נפשו של ילד, השפעה מסוכנת יותר וממריצה פחות מאוויר הרים ורוח ים על גופו. אבל כשאבי כמעט כינה אותה מטורפת משנודע לו אילו ספרים היא עומדת לתת לי, שבה בעצמה אל חנות הספרים בז'וּאי־לֶה־ויקוֹנט, מחשש שלא אקבל את מתנתי במועד (היה יום לוהט, והיא חזרה באפיסת כוחות עד כי הרופא אמר לאמי שאסור להרשות לה יותר להתעייף ככה), והתנפלה על ארבעת הרומאנים הכפריים של ז'ורז' סאנד. "בתי", אמרה לאמא, "אני לא מסוגלת לתת לילד הזה משהו כתוב רע".
למעשה מעולם לא הסכימה לקנות דבר שלא נשא עמו רווח רוחני, בעיקר זה שכמותו מעניקים לנו חפצי החן, ובזאת לימדה אותנו לחפש הנאה מעבר לתענוגות הרווחה והראוותנות. גם כשהיתה צריכה לתת למישהו מתנה המקובלת כשימושית, כשהיתה צריכה לתת כורסה, כלי־שולחן, מקל הליכה, היתה בוחרת ב"עתיקים", כאילו התבּלותם ארוכת השנים הקהתה את אופיים השימושי, ועתה הם נכונים לגולל בפנינו את חיי האנשים בשכבר הימים יותר מלשרת את צורכי חיינו שלנו. היא רצתה שיהיו לי בחדרי תצלומי מִבנים או נופים מן היפים שבנמצא. אבל על סף הרכישה, ואף שהמצולם לא נעדר ערך אסתטי, היתה מגלה שהווּלגאריוּת, השימושיוּת, תפסו מקום רב מדי בשיטת התעתיק המכאני, דהיינו, התצלום. היא ניסתה להתחכם, ואם לא לבטל כליל את הבנאליות המסחרית, לפחות לצמצמהּ, להמיר אותה שוב, ככל שניתן, באמנות, להחדיר אליה כמו "שכבתיוּת" של אמנות: במקום תצלומי הקתדרלה של שַׁארְטְר, מזרקות המים בסן־קְלוּ, או הוֶזוּב, היתה מבררת אצל סוואן אם לא צייר אותם מישהו מהציירים הגדולים, והעדיפה לתת לי תצלומים של הקתדרלה של שארטר כפי שצייר אותה קוֹרוֹ, של מזרקות סן־קלו בציורו של הוּבֶּר רוֹבֶּר, של הווזוב מאת טֶרנֶר, וזו היתה עלייה בדרגת האמנות. אבל אף שיצירת המופת או הטבע דחקו את רגלי הצלם ואמן גדול תפס את מקומו, הרי שב הצלם וזכה בהכרה משהכין תעתיק של הציור. בהגיע הווּלגאריוּת למועד הפירעון, עשתה סבתי כמיטב יכולתה לדחותו עוד ועוד. היתה שואלת את סוואן אם לא נעשה תחריט על־פי הציור, והעדיפה, כשרק היה אפשר, תחריטים נושנים שיש בהם ערך נוסף על עצמם, לדוגמה אותם תחריטים שנעשו על־פי יצירת מופת שמצבה אינו מאפשר לנו לראותה עוד כיום (כגון תחריטו של מוֹרגֶן על־פי "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו, בטרם דהתה). יש לומר כי תוצאותיה של גישה זו לאמנות־המַתָּנָה לא תמיד היו מזהירות. המושג שקיבלתי על ונציה מתוך רישום של טיציאן, שהלגוּנה אמורה לשמש לו כרקע, היה ודאי הרבה פחות מדויק ממה שיכולתי לשאוב מתצלום פשוט. בבית, כשדודת־אמי רצתה לקטרג על סבתי, כבר לא יכולנו לחשֵׁב כמה כורסאות היא נתנה לחתן וכלה או לזוג ותיק, שעם הניסיון הראשון להתיישב עליהן, קרסו מיד תחת משא גופו של מי מהזוכים. אבל סבתי סברה שקטנוני הוא העיסוק המוגזם ביציבותה של מסגרת עץ אם עדיין מציצים ממנה פרח קטן, חיוך, לפעמים דימוי יפה מימים עברוּ. וגם מה שברהיטים האלה ענה על איזה צורך, מאחר שנעשה באופן שאיננו רגילים בו עוד, הקסים אותה כמו אותן צורות דיבור נושנות, שבעינינו הן מליצה שבשִׁגרת השימוש נשחקה כאסימון בלשוננו המודרנית. אולם דווקא הרומאנים הכפריים של ז'ורז' סאנד שקיבלתי ממנה לחג שלי, היו עמוסים, כמו מִיטלטלים ישנים, באותם ביטויים שבלו מזוקן ושבו ונעשו עסיסיים, שכמותם לא תמצא עוד אלא בכפרים. וסבתי ביכּרה אותם על־פני אחרים, כשם שהיתה מבכֶּרת לשכור אחוזה שיש בה שובך יונים בסגנון גוֹתי, או דבר מן הדברים הנושנים שמשפיעים לטובה על הנפש בנוטעם בה ערגה למסעות בלתי־אפשריים בזמן.
מגדל הפעמונים של סנט־הילֶר נראָה למרחוק, מתווה באופק את תבניתו הלא־נשכחת, עוד בטרם נגלתה קומברה – כשמִן הרכבת שהביאה אותנו מפאריז בשבוע הפסחא היה אבי מבחין בו, חולף חליפות על־פני כל קפלי השמיים, מסובב לכל עבר את תרנגול הברזל הקטן שלו, שאז היה אבי אומר לנו: "זהו, קחו את השמיכות, הגענו". ובאחד הטיולים הארוכים ביותר שאליהם היינו יוצאים מקומברה, היינו מגיעים למקום שבו הדרך, המצטמצמת והולכת, הגיחה בבת־אחת למישור רחב ידיים שנחתם באופק בקו חורש משונן, ורק חודו הדקיק של מגדל הפעמונים של סנט־הילר נישא מעליו, אבל כה דק וצנום, כה ורוד היה, שנראָה כשריטת ציפורן בשמַיים ותו לא, ציפורן שביקשה לחתום בנוף הזה, בציור הזה שכולו שייך לטבע, חותם אמנות קטן, סימן אנושי יחיד. משקרבנו לקומברה, כשיכולנו להבחין בשרידי הצריח הרבוע וההרוס למחצה, שהיה נמוך ממנו והתקיים בצדו, השתוממנו בעיקר לנוכח הגוון האדמדם והאפל של אבניו; ובבוקר סתיו ערפילי, למשל, התנשאה מעל לִסְגול־הסופה שֶׁלַכְּרמים חורבה חכלילית שצבעהּ כעֵין גפן הבר.
לעתים תכופות, בשובנו, עצרה אותי סבתי בכיכר כדי שאביט בו. מחלונות הצריח שלו, הקבועים זוגות־זוגות, אלה מעל אלה, בתואם מדויק וייחודי, שלא רק לִפְניהם של בני־אדם הוא מְשַׁווה יפעה, היה המגדל פולט, מצניח במרווחים קצובים, להקות של עורבים, שלמשך רגע הסתחררו בצווחה, כאילו האבנים העתיקות, שהניחו להם לכרכר ולא נראו כמבחינות בהם, נעשו באחת בלתי ראויות למגורים, ומשנחשף בהן יסוד של תסיסה אינסופית, חבטו בעורבים והדפו. אחר־כך, לאחר ששׂרטו לָאורך ולָרוחב בקטיפה הסגולה של אוויר הערב, נרגעו לפתע העורבים ושבו להיקוות אל הצריח, שנהפך מאויב לאוהב, אחדים נחו פה־ושם, לא נראו כמניעים איבר, אולי רק חוטפים איזה חרק בקצה הצריחון, בדומה לשחף העומד כאשר יעמוד הדייג, ללא ניע, בראש הגל. בלי לדעת מדוע מצאה סבתי במגדל הפעמונים של סנט־הילר את היעדרן של ההמוניוּת, היומרנות, הקטנוניוּת, שעורר בה את האהבה לטבע ואת האמונה בהשפעה המיטיבה שיש לו כשיד אדם אינה מגמדת אותו כפי שעשה הגנן של סבתי, ושיש לַיצירות הגאוניות. ואין ספק, כל אחד מחלקי הכנסייה הבדיל אותה מכל בניין אחר מכוח איזו חשיבה שהיתה מוטמעת בה, אלא שבמגדל הפעמונים שלה הגיעה לידי תודעת עצמה, להכרה בקיומה האינדיווידואלי והאחראי. הוא שדיבר בעדה. בעיקר נדמה לי שבמעורפל מצאה סבתי במגדל הפעמונים של קומברה את מה שיָקָר לה מכל בעולם, את המראה הטבעי והמראה האציל. בּוּרה בארכיטקטורה היתה אומרת: "ילדים, תצחקו ממני אם תרצו, אולי הוא לא יפה לפי הכללים, אבל החזוּת הישנה והמשונה שלו מוצאת חן בעיני. אני משוכנעת שאילו ניגן בפסנתר, לא היה מנגן יבש". ומדי הַבִּיטָה בו, כשהלכו עיניה אחר הימתחותו המעודנת, אחר נטייתם העזה של שיפועי האבן שהתקרבו זה לזה בהינשאם ככפות ידיים צמודות בתפילה – דבקה כל־כך בזרימת חוד החץ, שמבטה נראה כמזדקר יחד אִתו; ובה־בשעה חייכה בידידות אל האבנים הנושנות, הבָּלוֹת, שאור השקיעה לא נגה עוד אלא על כותרתן, ומרגע שנכנסו לתחום השמש והתמתקו באור, נראו לפתע כנישאות הרחק, נוסקות, כשיר זֶמר המושר בפַלסֶט, אוקטבה אחת גבוה יותר.
לסבתי היתה רק טענה אחת כלפיו [כלפי לֶגְרַנְדֶן], שדיבר קצת יותר מדי יפה, קצת יותר מדי כמו סֵפר, שלשון הדיבור שלו לא היתה טבעית כמו העניבות שלבש רחבות ומרחפות, כמו המקטורן הישר והפשוט שלו כשל תלמיד בית־ספר. היא גם התפלאה על נאומיו חוצבי הלהבות נגד האריסטוקרטיה, החֶברה הגבוהה, הסנוביזם, "אין כל ספק שלחטא הזה מכַוון פאולוס הקדוש בדַבְּרוֹ על החטא שאין לו כפרה".
היוקרה החברתית היתה רגש שסבתי לא היתה מסוגלת לחוש וכמעט לא להבין, עד כדי כך שנראה לה מיותר לשַׁקֵע להט כזה בגינויה. לא רק זאת, היא מצאה טעם לפגם בכך שמר לֶגרַנדֶן, שאחותו נישאה לאציל כפרי מנורמנדי תחתית, בקִרבת בַּלבֶּק, משתלח בהתקפות אלימות כאלה על האצילים ואינו מהסס לטעון נגד המהפכה על שלא את ראשי כולם ערפה בגיליוטינה.
נקישה קצרה בשִׁמשה, כאילו מישהו נחבט בה, ולאחריה נפילה קלילה שופעת כגרגרי חול שצנחו כביכול מחלון שלמעלה, לאחר־מכן מתפשטת הנפילה, מתווסֶתת, מסַגלת לה קצב, נעשית נוזְלָנית, קולנית, מוזיקלית, מלוא כל הארץ, כַּחול לרוב: זה הגשם.
"הרי לָך, פרנסואז, מה אמרתי? ואיך זה יורד! אבל נדמה לי ששמעתי את הפעמון בשער, תיגשי לראות מי זה יכול להיות בחוץ במזג־אוויר כזה".
פרנסואז חזרה:
"זאת מאדאם אָמֶדֶה" (סבתי), "היא אומרת שהיא יוצאת לעשות סיבוב. דווקא גשם חזק".
"כלל לא מפתיע אותי", אמרה דודתי והפשילה עיניה למרומים. "תמיד אמרתי שהראש אצלה לא כמו אצל כולם. מוטב לי שהיא עכשיו בחוץ ולא אני".
"מאדאם אָמֶדֶה זה תמיד ההפך הגמור מכל העולם", אמרה פרנסואז בעדינות ונצרה לַשעה שתימָצא במחיצת שאר המשרתים את דעתה כי לסבתי "חסר איזה בורג".
(סבתי, מפאת חוסר־עניין מתמשך ב"פיגורות", באה לבסוף לידי בלבול בין כל השמות והתארים. כל אימת שהזכרנו את שמה של הדוכסית דה גרמאנט התעקשה לטעון כי זו חייבת להיות קרובת משפחה של מרת דה וילפָּריזיס. כולם פרצו אז בצחוק; היא השתדלה לעמוד בפרץ והסתמכה על איזו איגרת ברכה או תנחומים […]. וזו היתה הפעם היחידה שנמצאתי ניצב נגדה, יד אחת יחד עם כל האחרים.)
[1] מאדאם דֶה סֶבינייה, סופרת בת המאה ה־17, נודעה במכתביה היומיומיים לבתה. היתה הסופרת האהובה על סבתו של המספר. [חזרה]
[2] ראו 'בעקבות הזמן האבוד: קומברה', עמ' 37. [חזרה]
[3] יום החג – היום בלוח הנוצרי של הקדוש שעל־שמו נקרא הילד. מצוין כיום־הולדת זוטא. [חזרה]
[4] כולם רומאנים של ז'ורז' סאנד. [חזרה]
אין עדיין תגובות