החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גוף ראשון שני

מאת:
מספרדית: סוניה ברשילון | הוצאה: | 2017 | 88 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

"גוף ראשון שני" של סילביה מולוי הוא סיפור על אהבה וחברות ארוכות שנים בין שתי נשים. טבילת אש ספרותית, הנוצרת הודות לפרדוקס: טקסט מופתי נולד, מילותיו המהודקות כאילו "נושרות" ממנו, בעוד אחת הדמויות – מושא הכתיבה בספר – מאבדת בהדרגה את זיכרונה בגלל מחלת האלצהיימר. המילים האינטימיות פועלות ביצירה כשעון חול הלוכד בתוכו זמן יקר וקצוב: המילים ככלי למתן עדות. המילים כנשק האחרון בקרב נגד השכחה. המילים כמפת הדרכים האולטימטיבית לשימור הזיכרון האישי בכל מחיר.

כמעט מדי יום המחברת מבקרת אצל חברתה, ורוקמת פרגמנטים כתובים – "אומאופטיים", מיקרו-קוסמיים – הנצמדים זה לזה בפרקים קטנטנים, ולאחר מכן מתאחדים לכדי יצירה שלמה ואורגנית. עם זאת, "גוף ראשון שני" הוא מסוג היצירות שקשה לקטלגן: גוונים, מחשבות מצולבות, זמנים משתנים לצד פשטות מקסימלית. לפתע הספר נקרא כיומן אישי, ואז כנובלה, ואז כמסה בנושא זמן ושפה, או כשיר הלל לחברות – ובכן, זהו פריט ספרותי יחיד במינו, מלא ברק, מרגש מאד, עקב היותו נטול רגשנות לחלוטין.

"אין מילים לתאר כמה היצירה הזאת יפה, קצרה אך אינטנסיבית. טקסט חיי במלוא מובן המילה 'חיים'." סילבינה פריירה

"הנובלה הזאת היא יומן המתעקש לשמר את מה שהולך לאיבוד. מולוי ממציאה מילים ומשפטים כדי למנוע את מותה של חברתה. ובמאמץ הזה היא יוצרת ספרות גדולה." חואן ריברה

"במצבים שבהם הכול הוא שכחה אחת גדולה, הכתיבה הזו, הכוללת את זיכרון האהבה, היא הזדמנות לברוא מחדש את הזיכרון." לאורה פורד

סילביה מולוי (1938) למדה בבואנוס איירס בבית הספר האנגלי הדו-לשוני, שבו התבקשו התלמידות לדבר חצי יום רק באנגלית, ועונשים כבדים הוטלו על העוברות על החוק. גם ביתה של מולוי התנהל בפיצול לשוני: אנגלית עם אביה, ספרדית עם אִמה ושפה מעורבת עם אחותה.

בתום נעוריה נסעה מולוי ללמוד בסורבון שבפריז, בצרפתית, וניסתה להחיות את השפה שאִמה ירשה מהוריה. כל שפה תפסה מרחבים שונים וחיוניים בחייה של הסופרת, דבר שמשתקף בספרה "לחיות בים לשונות" (2016), ספר שבו הקורא מגלה מהו מקור קסמה של הפרוזה שלה: לכתוב בתרגום, לשמוע הדים של שפות אחרות. והשפה, תמיד, בסימן שאלה, או כדמות ספרותית מרכזית.

יותר מארבעים שנה התגוררה מולוי בארצות-הברית, ושם למדה ולימדה באוניברסיטאות פרינסטון, ייל וכן באוניברסיטת ניו יורק, שבה ייסדה תוכנית MFA בכתיבה יוצרת בספרדית.

מולוי עסקה שנים רבות בחקר כתיבה אוטוביוגרפית, והיתה סופרת חלוצית בעיסוק בנושא האהבה בין נשים, למשל בספריה "בקרוב, כלא" (1981), "דמיון משתנה" (2003), "גוף ראשון שני" (2010), בספר העיון "פוזות מסוף המאה" (2012) וכן, במסות נוקבות שונות, שבהן היא עוסקת בנושאי גיוון מיני, ובפרט בנושא ההומוסקסואליות בספרות הלטינו-אמריקאית. "גוף ראשון שני" הוא ספרה הראשון של סילביה מולוי שיוצא לאור בתרגום עברי.

מקט: 4-1298-19
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ניתוק

הלכנו לבקר אותה יום אחד אחר הצהריים, ובזמן שאני בדקתי שהכול בסדר, אֵ׳ נשארה לשוחח אִתה בחדר השינה שלה, שבו העבירה חלק נכבד מהיום, מביטה מבעד לחלון בריבוע השמים המצומצם שבין הבניינים. היא סיפרה לי משהו שאני לא יודעת אם היא ידעה שהיא מספרת, אמרה לי אֵ׳ בדרך הביתה, היא סיפרה שכשהיתה ילדה היא הלכה עם אחת הדודות שלה לבקר קרובת משפחה זקנה שהיתה מאושפזת במצב קשה מאוד, מחוברת למכונה, וברגע כלשהו, כשהיו לבדן עם החולה, החוותה הדודה תנועה בראשה, כאילו היא מסכימה – והיא הראתה לי את התנועה, אומרת אֵ׳, חוזרת על התנועה בתורה – והיא התכופפה וניתקה את המכונה שנשמה במקום החולה. ואחר כך הן הלכו.

אֵ׳ אומרת שהיא לא יודעת מה עורר את הסיפור הזה, וגם אם היא הבינה בכלל מה היא מספרת, אבל נראה שהיא היתה צריכה לספר לי את זה, היא אומרת, או לספר את זה למישהו, אולי היא מעולם לא סיפרה את זה לאף אחד. או שאולי היא המציאה את זה, אני חושבת, ושואלת את עצמי אם בכלל חיברו אנשים למכונות מאריכות חיים בשנות העשרים, או אולי כל זה קרה במועד מאוחר יותר והיא מספרת את זה כאילו זה קרה כשהיתה קטנה, כדי לדלל את האחריות שבהריגת מישהו. לעולם לא נדע, זה ברור, כי היא כבר שכחה את הסיפור הזה. וזה לא באמת משנה.

אני קוראת שוב את מה שכתוב ועולה בי עוד מחשבה, מובנת מאליה אולי: יכול להיות שהיא מבקשת מאתנו משהו?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גוף ראשון שני”