החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ים בבוקר

מאת:
מאיטלקית: סביונה מאנה | הוצאה: | 2013 | 128 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.60

רכשו ספר זה:

בים בבוקר ממריאה מרגרט מצאנטיני, מגדולות הסופרוֹת האיטלקיות בימינו, לפסגות חדשות של כתיבה.

בספר מלא פיוט וחמלה בוחנת מצאנטיני סוגיות של זהות, מולדת ושייכות דרך סיפורן של שתי אימהות ושני בנים, שיָם אחד מפריד ביניהם. ומשני צדיו שְלל הבטחות ונטישות.

סיפור על פליטות על הצורך הנואש להגר וחוסר היכולת ליצור מולדת חדשה. ספר לירי, פרוזה שכתובה כשיר. סיפורים של שני זוגות:

פאריד וג'מילה, אמו האלמנה, בורחים במדבר הלוּבי ממלחמה שרצה מהר מהם, אל החופש לעבר סיציליה.

ויטו ואנג'לינה, אמו שנמלטה מלוב בילדותה, חיים בסיציליה. כל מולדת עלולה להוליד סערה, היא מספרת לו.

מרגרט מצאנטיני נולדה בדבלין ב-1961, בת לסופר איטלקי ולציירת אירית. ספרה אל תזוזי זכה בפרס סטרגה, נמכר באיטליה ביותר ממיליון עותקים, תורגם ל-35 שפות ועובד לסרט בכיכובה של פנלופי קרוז.

ספרה בא לעולם, רב-מכר זוכה פרס קמפיליו, וגם עובד לסרט בכיכובה של פנלופה קרוז. מצאנטיני חיה ברומא עם בעלה, בימאי הקולנוע סרג'ו קסטליטו, ושלושת ילדיהם.

מקט: 11200857
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פאריד והצבייה

פאריד מעולם לא ראה את הים, מעולם לא טבל בו.

לעתים קרובות דמיין אותו. זרוע כוכבים כמו אדרת של פּאשָה. כחול כמו החומה הכחולה של העיר המתה.

הוא יצא לחפש צדפים מאובנים שנקברו באדמה לפני מיליוני שנים, כשהים הגיע עד המדבר. הוא רדף אחרי לטאות ששוחות מתחת לחול. ראה את האגם המלוח, ואת זה המר, את הגמלים הכסופים המתקדמים לאיטם כמו ספינות שודדי ים תשושות. הוא מתגורר באחד מנאות המדבר האחרונים בסהרה.

אבותיו השתייכו לשבט בדואים נודד. הם היו חונים בוואדיות, בערוצי נחלים שופעי צמחייה הקימו אוהלים. העזים רעו, הנשים בישלו על אבנים לוהטות. מעולם לא עזבו את המדבר. הם היו חשדניים קמעה כלפי יושבי רצועת החוף, סוחרים, שודדי ים. המדבר היה להם לבית, פתוח, אינסופי. ים החול שלהם. ארץ מוכתמת בדיונות כמו פרווה של יגואר. לא היה להם כל רכוש. רק עקבות צעדים המיטשטשים בחול. השמש הניעה את הצללים. הם הורגלו לשאת את הצמא, כמשו כמו תמרים בלי למות. גמל פילס את דרכם, צללית ארוכה ומעוותת. הם נבלעו בין הדיונות.

אנחנו נעלמים מעיני העולם, אבל לא מעיני האל.

כך נדדו, עם המחשבה הזאת בלבם.

הרוח הצפונית שחלפה על פני ים הסלעים בחורף הצליפה באריג הצמר הגס שלגופם. עורם, נטול דם, התהדק לעצמותיהם כמו עור של עז על גבי תוף. פורענויות עתיקות צנחו משמים. נקיקי חול הפכו ללהבים, לגעת במדבר פירושו להיפצע.

הזקנים נקברו היכן שמתו. נותרו מאחור בדממת החול. הבדואים המשיכו בדרכם, גדילים בתכלת ובלבן.

באביב נולדו דיונות חדשות, ורודות וחיוורות. בתולות חול.

משבי הג'יבלי הלוהטים עלו יחד עם יללות צרודות של תנים. תלתלים קטנים של רוח חגו כמו נשמות תועות על פני המדבר ודקרו פה ושם את החול. בעקבותיהם באו משבים צולפים, חדים כחרב סימיטַר. צבא שלם קם לתחייה. המדבר התרומם, טרף בן רגע את השמים. מוסס את הגבול עם העולם הבא. הבדואים כרעו תחת עול הסופה האפורה, חיפשו מחסה מאחורי בעלי החיים שנפלו על ברכיהם כמוכי קללה קמאית.
***

עד שיום אחד הם הפסיקו לנדוד. הקימו חומה של חומר, גידרו את שדות המרעה. הותירו על החול עקבות גלגלים.

מדי פעם ראו שיירה חולפת בסמוך. הם ישבו על נתיב של הסוחרים מאפריקה השחורה שחצו את המדבר לכיוון הים — הובילו שנהב, שׂרף, אבנים טובות, בני אדם כבולים שנמכרו כעבדים בנמלי קירֶנאיקָה וטריפּוֹליטניה בלוב.

הסוחרים החליפו כוח בנווה המדבר, אכלו, שתו. כך נולדה לה עיר. קירות של טיט מיובש דמוי חבל קלוע, גגות מכפות תמרים. הנשים חיו למעלה, בנפרד מהגברים, צעדו יחפות על הגגות, הלכו לבאר עם כדי טֶרה־קוֹטה על הראש, הוסיפו לקוסקוס קרביים של כבשה, קמח חלוט, התפללו על קברי מָרָבּוּט מקודשים, ובשקיעה רקדו על הגגות לקולו של חליל נאי, הניעו מותניים כנחשים עצלים. למטה הגברים יצקו לבֵנים, סחרו, שיחקו בקוביות, עישנו נרגילה.

כיום העיר הזאת איננה. נותרו ממנה רק שרידים, מקדש שנאכל בסופות החול. לצדה קמה עיר חדשה בפקודת הקולונל, מתוכננת בידי אדריכלים זרים מהמזרח. מבני בטון, אנטנות.

לאורך הדרך מתנוססים דיוקנאות גדולים של הרָאיס. הראיס באצטלה של איש מדבר, של מוסלמי, של קצין צבא. בחלקם הוא חמור סבר ומתנשא, באחרים הוא מחייך ופורש ידיו לצדדים.

אנשים יושבים על חביות בנזין ריקות, ילדים שדופים, זקנים מוצצים שורשים כדי לרענן מעט את פיהם. חוטי חשמל רפויים תלויים בין הבניינים. משבי הג'יבלי הלוהטים סוחפים עמם שקיות ניילון ואשפה שהשאירו אחריהם תיירי המדבר.

אין עבודה. רק משקאות ממותקים, עִזים, ותמרים שצריך לארוז לייצוא.

צעירים רבים עוזבים, שמים פניהם לשדות הנפט, גושים שחורים רחבי ידיים. אבוקות־עד במדבר.

אין זו עיר אמיתית, אלא מצבור של חיי אדם.

פאריד גר באזור הישן, באחד הבתים הנמוכים שכל דלתותיו פונות לחצר, עם גינת בר ושער שתמיד פתוח. הוא הולך לבית ספר ברגל. רץ על רגליו הרזות שנשרטות ומתקלפות כל הזמן. ג'מילה, אמו, עוטפת לו כמה מקלוני שומשום לארוחת עשר. בשובו הוא משתעשע עם חבריו בגרירת עגלת אלומיניום מחוברת לקופסאות שימורים, או בכדור. הוא מתפלש כמו זחל בעפר האדום. גונב בננות קטנות, אשכולות של תמרים שחורים. מטפס גבוה גבוה בעזרת חבל אל לבם של העצים עתירי הצל.

יש לו קמע סביב הצוואר. לכל הילדים יש קמע. שקיק עור קטן ובתוכו כמה פנינים וקווצת שיער של בעל חיים.

"הקמע ימשוך אליו את עין הרע, ואתה תהיה מוגן," הסבירה לו אמו.

עוֹמאר, אביו, הוא טכנאי, מרכיב אנטנות טלוויזיה. הוא מחכה לאות ומחייך לנשים שלא רוצות להפסיד את הפרק הבא של הטלנובלה המצרית, שמתייחסות אליו כמו למושיע מהחלומות. ג'מילה מקנאה בנשים הטיפשות האלה. היא למדה לשיר, אבל בעלה לא רוצה שהיא תופיע בחתונות או באירועים פומביים, ודאי שלא לפני תיירים. לכן ג'מילה שרה רק בשביל פאריד, הוא הצופה הבלעדי שלה בחדרים עם הווילונות והשטיחים המבושמים בניחוחות לענה ושאר עשבים ריחניים מתחת לכיפת הגג.

פאריד מאוהב באמא שלו, בזרועות שלה שעושות רוח כמו כפות תמרים, בהבל העולה מפיה בשעה שהיא שרה מע'לוּף שופע אהבה ודמעות. הלב שלו גואה בו עד כדי כך, שהוא חייב להחזיק אותו חזק בשתי ידיו לבל ייפול ארצה לתוך גיגית מי הגשם החלודה והיבשה.

אמו צעירה, היא נראית כמו אחותו. לפעמים הם משחקים בחתן וכלה. פאריד מסרק את שערה, מסדר לה את הרעלה.

המצח של ג'מילה הוא כחלוק נחל עגול, שפתיה כתמרים מתוקים ובשלים, עיניה משורטטות כעיני ציפור.

השמש שוקעת ואין רוח. השמים מתמלאים בגון אפרסק.

פאריד מתיישב למרגלות החומה בחצר. הוא מסתכל על רגליו, על הבהונות המטונפות המבצבצות מהסנדלים.

ריח מושק חריף עולה סביבו. פאריד מגשש באפו אחר הניחוח העז. רק אז הוא מבחין באוושת נשימתו של בעל חיים העומד לידו. קרוב עד כדי כך שהוא משתתק, לבו מחסיר פעימה.

הוא פוחד, חושש שזה אוּאָדן, חמור־כבשה בעל קרניים גדולות שעליו מסופר באגדות. סבא שלו אמר לו שהוא עולה מהדיונות כחיזיון מבשר רעות. כבר שנים שאיש לא ראה אוּאָדן באזור, אבל סבא מוּסא נשבע לו שהוא מסתתר אי־שם בוואדי השחור משחור שבו שום יצור מלבדו לא מצליח לשרוד, שהוא נורא כועס על כל הג'יפים האלה שהורסים לו את המדבר, מזיזים ומשנים אותו בגלגליהם.

אבל ליצור שלפניו אין קווצות לבנות או קרניים מעוגלות, והוא גם לא נוקש בשיניו. פרוותו צבועה בצבע החול, וקרניו הזקופות כה דקיקות עד שהן נראות כזרדים. הוא מסתכל עליו, אולי הוא רעב.

פאריד מבין שזו צבייה. צבייה צעירה. היא לא בורחת. עיניה פקוחות לרווחה וקרובות, צלולות ורגועות. מערבולת קלה מטלטלת את פרוותה. אולי גם היא קצת מבוהלת. אבל גם היא סקרנית מכדי לברוח. פאריד מושיט אליה באיטיות ענף, הצבייה פותחת פה מלא שיניים לבנות ושטוחות, תולשת ממנו כמה פיסטוקים טריים. היא נסוגה ולא מסירה את מבטה ממנו. פתאום היא מסתובבת, מזנקת מעל חומת הבוץ, דוהרת אל מעבר לדיונות ומשאירה מאחור עננה של חול.

למחרת בבית הספר מילא פאריד את הדפים בצבאים, צייר אותם עקומים, בעיפרון, צבע אותם באצבעות טבולות צבעי מים.

בטלוויזיה משודר שוב ושוב הסרט שהפיק הרָאיס עם אנתוני קווין בתפקיד עוֹמאר אל־מוּכתאר האגדי. הגיבור הבדואי שלחם כאריה בפולשים האיטלקים. פאריד גאה, הדופק הולם ברקותיו. לאבא שלו קוראים עוֹמאר כמו לגיבור המדבר.

הוא משחק במלחמה עם החברים שלו, נושף בקני גוֹמֶא, יורה דרכם פיסטוקים או אבנים אדומות שהסופות השאירו מאחור.

אתה מת! אתה מת!

הם מתחילים לריב כי אף אחד מהם לא רוצה להשתטח ארצה ולגמור את המשחק.

פאריד יודע שאי־שם פרצה מלחמה.

ההורים שלו מתלחששים עד אישון ליל, והחברים שלו אומרים שהגיע נשק מהגבול, הם ראו איך פורקים אותו מג'יפים בלילה. גם הם היו רוצים איזה קלצ'ניקוב, איזה טיל לעצמם.

הם יורים חזיזים ליד הקבצן הזקן החירש.

פאריד מקפץ, הוא עושה חיים משוגעים.

הישאם, הצעיר בין הדודים שלו שלומד באוניברסיטה של בֶּנגאזי, הצטרף לצבא המורדים.

סבא מוּסא, שמוביל תיירים עד ההר המקולל ויודע לזהות עקבות של נחשים ולפענח את הציורים על הסלעים, אומר שהישאם הוא טיפש, שהוא קרא יותר מדי ספרים.

הוא טוען שהקעיד, המנהיג, כיסה את לוב באספלט ובטון, מילא אותה בבני טוּאָרֶג שחורים ממאלי, חקק את האמירות המגוחכות מספרו הירוק1 על כל קיר, נפגש עם משקיעים ופוליטיקאים במסעות שערך בעולם, מוקף נשים יפות כמו שחקן קולנוע בחופשה. אבל הוא אינו אלא בדואי כמוהם, איש המדבר. הוא הגן על בני הגזע שלו שנרדפו בידי ההיסטוריה, שנדחקו לשולי נאות המדבר. הוא עדיף על האחים המוסלמים.

1 הספר הירוק: ספר משנתו הפוליטית של שליט לוב, מועמר קדאפי.

הישאם אמר, החופש עדיף.
***

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ים בבוקר”